המקומיים האחרים

כשההיסטוריה תובעת מאירופה להגן על עצמה מפני זרים, היהודים – שבעבר נרדפו כזרים – נכנסים למבוכה

נהג המונית שהסיע אותנו לנמל התעופה שארל דה-גול בפריז היה אדיב כנדרש, הצרפתית שלו הייתה מושלמת והוא שתק והתרכז בכביש רוב הנסיעה מן הרובע התשיעי של העיר עד אחד הצמתים המרכזיים בכביש הטבעת המקיף את הכרך הענק. בעת שעצרנו ברמזור האדום התקרב למכונית בחצי-ריצה אדם לבוש בלואים עם מה שנראה כדרכונים רבים בידו. בתחילה חשבתי שהוא מנסה למכור לנו משהו. הנהג פתח את החלון והזר התחיל לצעוק ולהתחנן בשפה הערבית המוכרת מן הלבנט. הדרכונים שבידו היו דרכוניו הסוריים. הוא הציגם כהוכחה להיותו פליט הבורח מן המלחמה הקשה, וביקש תרומה. ניכר היה שאיננו שולט בצרפתית, אך הערבית שבפיו הייתה דווקא מובנת לנהג המונית שלנו. הלה שוחח איתו בקצרה, ונראה שלא היה מרוצה מהמפגש הפתאומי עם שפת המדינה שהוא או הוריו השאירו מאחור. הוא זרק לו אירו או שניים וסגר את החלון.

בירת צרפת, בניגוד למה שמקובל לחשוב לעתים בישראל, איננה מקום בו נראים זרים רבים ברחובות. הם מתרכזים, כמו בישראל, בשכונות השוליים או בפרברים רחוקים, מקומות שהם אקס-טריטוריה בשביל אנשי המעמד הגבוה, אנשי האקדמיה וקובעי המדיניות.

חודשים ספורים קודם לכן שהינו באחד מאזורי השוליים האלו. העיירה מנטון בגבולה הדרום-מזרחי של צרפת נושקת לים מדרום ולהרי האלפים מצפון. מקום פסטורלי ונעים, קרוב מאוד לאיטליה, ממנה נוהר הזרם האנושי של המהגרים והפליטים מערבה וצפונה, אל עבר המדינות החזקות של האיחוד. שם, בתחנת הרכבת הראשונה שלאחר הגבול, חווינו אירוע שדבר לא הכין אותנו אליו.

כמה דקות לפני בואה המתוכנן של הרכבת עצרה בתחנה רכבת אחרת. לנו נאמר שאין לעלות עליה, אך כעשרה שוטרים צרפתים חמורי סבר שחיכו על הרציף עלו על הקרונות השונים. הם סרקו במהירות את הרכבת והורידו ממנה כמה מן הנוסעים עם מטענם. הקריטריון היה ברור: צבע העור. כל מי שצבע עורו היה כהה מספיק הורד מן הרכבת מהר ובלי שאלות. רק לאחר מכן, על הרציף, הרכבת כשהרכבת כבר דוהרת הלאה, נבדקו המסמכים והתעודות בקפדנות.

צפייה בפעולת שיטור כזו בעת עמידה על אדמה אירופית היא חוויה מוזרה. לפני שיכולתי לחשוב ברציונליות על האילוצים והכורח האמתיים שהובילו למדיניות הזו, עלה בגרוני מחנק. רכבות, קרונות וסלקציות הן מילים שמעוררות חלחלה בלא-מודע הקולקטיבי היהודי שלנו. הכל התנהל ביעילות, בבנאליות ובקשיחות לא-אישית. זכותו של איש לא קופחה והכול התנהל כחוק. ייתכן מאוד שהנוסעים הנוספים שעמדו ברציף לא חשו זעזוע כלשהו; לנו, על כל פנים,  נדרשה שעה ארוכה להשתחרר מן המחשבות.

****

הסערה הפוקדת את המזרח התיכון והתקדמותה באלפי נחילים מערבה היא עובדה ידועה. הברקזיט הבריטי, ניצחונו של דונלד טראמפ והתחזקותה של מארין לה-פן הם כנראה רק ההתחלה. בהולנד מתחזק הימין הקשה, ואפילו בגרמניה, מחוללת החורבן העולמי אך לפני שבעים שנה, גובר כוחה של מפלגת הימין האנטישמית "אלטרנטיבה לגרמניה" והיא עשויה להגדיל את ייצוגה בפרלמנט באופן משמעותי.

כל הזרמים הללו מעמידים את יהודי העולם בפני סערה ייחודית להם. האינטואיציות הבסיסיות ביותר מביאות אותם לידי סתירה. מחד גיסא, יהודים רבים, השייכים בדרך כלל למעמדות הבינוניים-גבוהים, חשים צורך לגונן על לאומיותם האירופית, במיוחד לאור הזהות הערבית-מוסלמית של רוב הפליטים. הללו הם הזר האולטימטיבי: זרים לאירופה המערבית, זרים ליהודי היודע היטב כמה אכלה בדורות האחרונים חרבם של בני ישמעאל באחיו היושבים בציון.

מאידך גיסא, כפי שהגדיר זאת יפה רבה של בריטניה והמושבות אפרים מירוויס, "היהודים תמיד ידעו, ואם לא ידעו אז חשו, כי כאשר נמתחים מחדש גבולות ה'אני' וה'אחר' הרי שבסופו של דבר גדולים סיכוייהם למצוא את עצמם דווקא בצד 'האחר'". לדבריו, זה השיעור שמלמדת אותנו ההיסטוריה היהודית בגלות. אינסטינקטים של הישרדות שפותחו במאות רבות של שנות רדיפה וסבל אינם מאפשרים ליהודי בגולה להצטרף בלב שלם לצד הסוגר ומגביה החומות.

בהמשכה של הדרשה שנשא הרב מירוויס בבית הכנסת הגדול באדינבורו בשבת פרשת כי תצא בשנה שעברה הוא ניסה למצוא פתרון לסתירה הקיומית הזו. פתרונו של הרב מבריטניה היה מופת לתקינות פוליטית, המבוסס על הזהות הדתית כפתרון. הוא קרא בלהט לחזק את חומות הדת והאמונה, ובו בזמן להיות גומלי חסד, נדיבים ומתקני עולם. כך, טען, נוכל לשמור על ייחודנו וגם להיות פתוחים ומועילים לחברה שאנו חיים בה. כל זה אולי אפשרי בקהילות המקומיות ובמדינות שטרם נשטפו בזרם הנודדים מן המזרח. אך ככל שבעיית הפליטים תחריף תידחק אירופה אל הקיר, וכל פתרון שיימצא, בכל הטווח שבין הצפת רחובות אירופה בפליטים לבין ליקוטם מקרונות הרכבות, יעמיד את יהודיה בפני מציאות בלתי-אפשרית.

שורש הבעיה עמוק והוא נעוץ בהצלחתו של פרויקט התשתית של האנטישמיות המודרנית. היהודים, שהיו ועודם חלק בלתי נפרד מהרקמה האזרחית של מדינותיהם באירופה; שהם ממחוללי התרבות המקומית ולא מהמאיימים עליה; שבאתוס הפנימי שלהם מונח כבוד עמוק למדינה שהם חיים בתוכה – נתפסים בכל זאת, לעתים גם בעיני עצמם, כ"אחרים", בעיקר אחרי שהפכו ל'אחרים' בתהליך ארוך ומכאיב של הדרה והרחקה, כליאה והשמדה.

ה'אחרות' הזו, האמתית או המדומיינת, אינה מאפשרת ליהודים האירופים לתמוך במפלגות או תנועות המעלות את הגנת הלאום מפני זרים על ראש שמחתן. כל עוד לא ייקחו מפלגות הזרם-המרכזי על עצמן את האתגר הקשה של האיזון בין הגנה על המולדת לבין שמירה על אנושיות פשוטה, יגדל עוד כוחם של מגִני הלאומיות והלאומנות החדשים, מגִנים הנדרשים, מכורח שאין לגנותו, לזנוח את התקינות הפוליטית ולראות את כל מי שאינו בן המקום מדורות כ'אחר'.

האם תיתכן תנועת המונים שתדע לשמור על הגבולות בלי לפנות נגד היהודים? האם אירופה תדע להגן על עצמה ועל לאומיותה, בלי לחזור (כלשון שירו של יהודה ויזן על אירופה, בעמ' 23 בספרו תקנות שכנגד)  "לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁכְּבָר עָשְׂתָה, וְהִיא יוֹדַעַת שֶׁהִיא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת"?


קרדיט תמונה:
thierry llansades
CC BY-NC-ND 2.0

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. מוישה

    12.06.2017

    רוב המפלגות מהימין כולל אלו "הקיצונים" מדגישים אהבתם לישראל בניגוד לשמאל שחוץ מסוציאליזים אין להן שום קשר לשמאל המקורי של הומניזם ומספיק לראות מה קורה בבריטניה שדווקא השמרנים תומכים ביהודים ובישראל, הניו נאצים אינם איום קיומי בניגוד לאיסלאם ומספיק לראות מה קורה בשוודיה במקומות עם אוכלוסיה מוסלמי.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *