המשימה: מיגור חמאס

ישראל חייבת לפעול להפלת שלטון חמאס בעזה – אך רק במסגרת תוכנית אסטרטגית מקיפה יותר, שתשמור על שורה של עקרונות חיוניים. אם נפעל, מדינות העולם עשויות להצטרף

ככל שחולף הזמן, חמאס מתחזק ברצועת עזה: טווח הפגיעות שלו גדל; יכולות הדיוק וההרס שלו עולות; ארסנל החימוש שלו מתרחב (וכולל כעת אמצעים שלא היו ברשותו בעבר, דוגמת טילים נגד טנקים והוא שואף להשיג  טילים נגד מסוקים ומטוסים – וכנראה גם יצליח בכך); ודרכי הפעולה שלו משתכללות (בדמות מנהרות תקיפה, טרור הצתות, רחפנים למיניהם וכיוצא באלו). אין להשוות בין עוצמתו של חמאס ב-2008 במבצע עופרת יצוקה, שבמהלכו בִּיתר צה"ל את הרצועה לשלושה חלקים בפחות משמונה שעות ובסוף המבצע נמנו עשרה הרוגים לכוחותינו (מתוכם ארבעה מאש כוחותינו), לבין עוצמתו של חמאס בעת מבצע צוק איתן ב-2014, אז התקדם צה"ל קילומטרים ספורים בארבעה ימי לחימה קשים וספג 73 אבדות. היעדר אסטרטגיה ברורה כלפי הרצועה, מאז ההתנתקות בשנת 2005, הוא הגורם העיקרי למצב החמור שאליו הגענו ברצועת עזה; ודומה כי כבר לפני זמן רב הייתה ישראל צריכה להציב לעצמה יעד אסטרטגי ברור: מיגור חמאס.

חמאס הוא ארגון טרור לכל דבר ועניין. עיקרה של אמנת חמאס הוא הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית-תיאוקרטית בשטחי ארץ ישראל ובכללם שטחי מדינת ישראל (לרבות שטחי יהודה ושומרון ולמעט רמת הגולן, שכן חמאס תומך בתביעה הסורית לרמת הגולן) תחת המוטו "אללה הוא תכליתה; הנביא הוא דמות המופת שלה; הקוראן הוא החוקה שלה; מלחמת הקודש היא דרכה; והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ירדן, יפן, נורבגיה ומדינות נוספות מכירות בחמאס כארגון טרור בלתי-חוקי; ואף הרשות הפלסטינית הוציאה את הארגון אל מחוץ לחוק (ביוני 2007). חמאס אינו ריבון לגיטימי ברצועת עזה; הוא הוא 'הכובש' ברצועה. הוא מדכא את תושביה ברגל גסה, ועיקר פעילותו מתמקדת בהעצמת החימוש לקראת סבבי לחימה עם ישראל ולא בהבטחת ביטחון התושבים וקידום רווחתם; ולפיכך אין סיבה שישראל תכיר בו כישות מדינית או תנהג בו ככזו. כלפי חמאס ועזה יש לנקוט מדיניות ביטחונית-אסטרטגית של לחימה נגד טרור: ללא הפסקה וללא הסתנוורות מהפסקות-אש-לכאורה המנוצלות להתעצמות וגורמות לסבב הבא להפוך קשה יותר.

מדינת ישראל חייבת למגר את שלטון החמאס ברצועת עזה, על מנת לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה בפרט ולמדינת ישראל בכלל (שכן לחמאס ישנם טילים המכסים מחצית משטחה של המדינה), ולהשיב את הרתעתה של מדינת ישראל כלפי אויביה. מדינת ישראל חייבת ליצור תוכנית אסטרטגית למיגור חמאס ולהוביל ליישומה; שום ארגון או מדינה בעולם לא יעשו זאת במקומנו, אולם הם בהחלט עשויים להצטרף למאמץ אם ננהג בתבונה אסטרטגית. להלן אצביע על שלושה מאמצים מרכזיים, גלויים ברובם, שיש לנקוט לטובת השגת יעד זה.

המאמץ הראשון הוא דיפלומטי. סביב מטרת מיגור חמאס יש לגייס את מדינות העולם בשלושה מעגלים: במעגל ראשון: מדינות האזור הערביות הסובלות מחמאס ומהג'יהאד הקיצוני (מצרים, ירדן, סעודיה ואולי אף טורקיה); המעגל השני יכלול את ארצות הברית ורוסיה; והמעגל שלישי יכלול את שאר מדינות העולם שלמדינת ישראל יש יחסים דיפלומטיים איתן.

המאמץ השני הוא מאמץ כלכלי. בדומה למדיניות כלפי הממשל האירני והצפון-קוריאני, יש להפעיל לחץ כלכלי על חמאס בפרט ורצועת עזה בכלל, לטובת הַחלשתו הפיסית ולטובת היחלשותו בעיני התושבים ברצועה; זאת לצד המשך מדיניות של אפשור סיוע הומניטרי מבוּקר.

המאמץ השלישי הוא כמובן המאמץ הצבאי והמודיעיני. על ישראל לחדול מלהסתפק בפעילות תגובתית למהלכים התקפיים של חמאס; תחת זאת, שומה עליה לשקול ברצינות רבה אופציות של מבצעי מנע לטובת החלשה ומיטוט הארגון (בנוסח מבצע חומת מגן למשל). לכל מאמץ צבאי יש להגדיר מטרות מבצע נהירות וברורות, בניגוד לנעשה בשלושת המבצעים האחרונים (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) שתהיינה מטרות תכליתיות ועמידה בהן תשפיע על המצב בעזה באופן משמעותי ויסודי. דוגמה למטרה כזו עשויה להיות ניתוק מוחלט של רצועת עזה מסיני. חיבור עזה למצרים, ובאופן ספציפי לחצי האי סיני שנוכחותו של דאעש בו הולכת ומתעצמת (באמצעות ציר פילדלפי הפרוץ) הוא אחד הכשלים המרכזיים המאפשרים את התעצמותו הבלתי-פוסקת של חמאס. הרחבת פרוזדור הגבול (בתיאום מלא עם מצרים) והכנסת נוכחות של צה"ל לפרוזדור זה, תוך הקמת מכשול דומה לזה הנבנה כיום בין הרצועה לישראל, תהיה מכה קשה לחמאס ותשנה במידה משמעותית את מאזן הכוחות מולו.

למען הסר ספק: במסגרת האסטרטגיה המוצעת אין – ולא צריכה להיות – כוונה (או שאיפה) שמדינת ישראל תשוב לשלוט ברצועת עזה ובמיליוני הפלסטינים החיים בה. בתום מיגור חמאס יש להשיב לרצועת עזה את הרשות הפלסטינית ולאפשר לה לשלוט בה באופן מלא, ובכך לפתוח אופציה להתקדמות לקראת הסדר ושיתוף פעולה ביטחוני בדומה למתרחש ביהודה ושומרון – ואולי אף להסדר קבע בעתיד.

למוטט ולהניח תשתית

למעשה, תהיה זו טעות לדון בסוגיית רצועת עזה ושלטון חמאס במנותק מהשאלה הכוללת של עתיד האזור כולו והסכסוך הישראלי-פלסטיני. דא-עקא שעומק הסכסוך והקרע בין הצדדים, משברי האמון בין ההנהגות, והיעדרו של שלטון פלסטיני מרכזי ואפקטיבי אינם מאפשרים התקדמות מיידית לפתרון ישיר או עקיף של השאלות הכוללות. חייבים לומר את האמת הכואבת: פערי העמדות בין ישראל לבין ההנהגה הפלסטינית, השנאה, האיבה ברמת הפרט, חוסר האמון בין המנהיגים בשני הצדדים, ומעל לכול שליטת חמאס בעזה ורפיסות מנהיגותית בראשות הפלסטינית – כל אלה שוללים את היתכנותם של פתרונות מלאים ובני-קיימא לסכסוך.

עם זאת, אין בכל האמור כדי לוותר על צעדים שניתן לבצע עתה לטובת שיפור המצב והגברת ההיתכנות להסדר עתידי; אלא שלשם כך יש לפתור בעיה נוספת, משמעותית לא-פחות, המעיבה על היתכנותו של סיום הסכסוך – היעדרה של אסטרטגיה ישראלית כללית בסוגיה כבר חצי יובל שנים ויותר. במשך למעלה ממאה שנות סכסוך, ובמיוחד בחצי היובל האחרון (מ-1995), לא השכילה ישראל לייצר אסטרטגיה מגובשת המבוססת על עקרונות קשיחים שלאורם תעצב את מדיניותה. לשון אחרת: אין לסכן את ביטחון המדינה ותושביה בהרפתקאות 'הגיוניות' לכאורה  (דוגמת הסכם אוסלו מעת שהיה ברור כי ערפאת אינו מתכוון ליישמו, ובוודאי ההתנתקות שהביאה עלינו את שלטון חמאס ואיום הטילים על מחצית המדינה) מבלי שתהיינה חלק מתוכנית אסטרטגית כוללת.

אין כאן המקום לדון בפרוטרוט באסטרטגיה כוללת זו, ופירוט זה יבוא בהזדמנות אחרת. תחת זאת, אבקש להציע כאן את שבעת עקרונות הברזל שיש להעמיד בתשתיתה של אסטרטגיה כזו ולציין כמה צעדים שניתן לבצע לאורה – על מנת שהמאמצים למיגור חמאס לא יותירו את הזירה מופקרת לכל התפתחות אלא יקדמו את ישראל אל סל אפשרויות מועיל ואטרקטיבי בעבורה.

שבעת עקרונות הברזל שמדינת ישראל צריכה להציב בפני העולם בכלל והפלסטינים בפרט הם: (1) בכל הסדר, ישראל תישאר מדינה חד-לאומית עם רוב יהודי מוצק ומובטח; (2) זכות השיבה אל תוך גבולות 1967 לא באה בחשבון; (3) יהודה ושומרון ורצועת עזה הם מקשה אחת (למעט מצב שבו ירדן מוכנה לספח בחזרה חלק מיו"ש); (4) הסכסוך הוא אזורי ולא מקומי, ופתרונו חייב לכלול הסדר משולב עם מדינות האזור; (5) ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח; (6) אין מקום לשני צבאות בין הירדן לבין הים התיכון; (7) כל ששת העקרונות הקודמים הם מקשה אחת ואין עליהן משא ומתן.

על מדינת ישראל לנקוט צעדים ופעולות שתכליתם נגזרת מעקרונות אלו. באופן ספציפי, בנוגע לסוגיה העזתית ישנם כמה צעדים הנגזרים מעקרונות אלו – במיוחד מהעיקרון השלישי הדורש להתייחס ליהודה ושומרון ורצועת עזה כמקשה אחת – וניתן ליישמם לאחר מיטוט חמאס והשבת הרשות הפלסטינית לרצועה.

עקרון יהודה ושומרון ורצועת עזה כמקשה אחת הוא למעשה הסיכוי היחיד להתפתחות כלכלית ומסחרית של הפלסטינים. ישראל צריכה לדרוש כי שני האזורים יחוברו במנהרה תת-קרקעית שתכלול מסלולי רכב ורכבת (מרחק של 35 ק"מ, עם הפרש גובה של כ-400 מטרים בין תרקומיא לבין בית-חנון). מנהרה זו תמנע חיכוך עם ישראל ותעצים את תחושת החופש וקלות המעבר בין האזורים ואל שאר מדינות העולם.

יש להקצות מזח בנמל אשדוד לניהול פלסטיני מלא על ידי הרשות הפלסטינית (ייבוא, ייצוא, מכס וכיוצא באלו) למעט בידוק ביטחוני, וליצור אי מלאכותי במרחק קילומטרים בודדים ממול לחופי עזה (מחובר בגשר שיאפשר הקמת נמל מים עמוקים ושדה תעופה בינלאומי). כמו כן יש לאפשר הצבת תחנת כוח או גנרטור על גבי ספינה מול הרצועה, עם בידוק בטחוני של כלי השיט מתחנת הכוח לחופי עזה, וכן לעודד הקמת מתקן התפלת מי ים ענק לחופי עזה – על מנת לקדם את עצמאותה מבחינת תשתיות. נוסף על כך יש להגדיל בהדרגה את כמות העובדים הנכנסים לישראל עד לכדי 100,000–120,000 עובדים שיחליפו את כלל העובדים הזרים בישראל.

צעדים אלה יובילו לשיפור מהותי במצב הכלכלי בשני האזורים וייצרו מנופים כלכליים משמעותיים כנגד המנהיגות הפלסטינית (במידה שזו תאפשר טרור או תעודד אותו). הצעדים אף יפתחו אופציות להתקדמות להסדר כלשהו בסוגיה הפלסטינית (כאשר כל קשת האפשרויות השומרות על חזון מדינת ישראל הן לגיטימיות: מדינה מפורזת עצמאית, פדרציה עם ירדן או מצרים או כל אפשרות אחרת), ומאידך-גיסא יהיו הפיכים – במידה שיתבררו כבלתי-מועילים.

הכול פתוח; ובלבד שיעלה בקנה אחד עם שבעת עקרונות הברזל שיובילו את ישראל לגיבוש אסטרטגיה ברורה וארוכת טווח אשר תשיב לה את השליטה בגורלה.

אלוף (מיל') ד"ר יום טוב סמיה שימש כמפקד פיקוד הדרום וחבר בצוות המו"מ הביטחוני עם הרש"פ. כיום יו"ר מפלגת ביח"ד.

קרדיט תמונה ראשית: מויקיפדיה

יוצר : אין מחבר הניתן לקריאה במכונה מסופקת. בהתבסס על תביעות זכויות יוצרים, Soman הוא הניח להיות המחבר. [CC BY-SA 2.5 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.5)]