הנוסחה להרחקת השלום

הציונות חותרת כבר שנים רבות לסיום הסכסוך עם הפלסטינים, כחלק ממערכת הערכים הבסיסית, והמשותפת, של המפעל הלאומי-אוניברסלי הזה. מה שמרחיק אותה מכך שוב ושוב הוא העיוורון למציאות.

 

"על שער ביתו של הדוד-רבא שלי, יוסף קלוזנר, היו חקוקות המילים 'יהדות ואנושיות'", סיפרה פניה עוז-זלצברגר לאריאל שנבל בריאיון רהוט ל'מקור ראשון' (ט"ו באדר ב' תשע"ט, 22.3.2019). בקדחת ההשמצות ההדדיות של ימי הבחירות, קריאת ריאיון שכזה עם אישה מלומדת, המתרחקת מן השיח המקטב, הייתה כמים קרים לנפש עייפה. מבין דבריה הציצו במובהק אהבת העם היהודי ואהבת הארץ, כמו המחויבות העמוקה למפעל הציוני וליומרתו האוניברסלית.

במובן מסוים, ובפרספקטיבה רחבה, אנחנו חלק מאותו מחנה אידיאולוגי-היסטורי. זהו המחנה הציוני המתחדש: המחנה של מי שראו ורואים במפעל הציוני את הבשורה הגדולה של הדור היהודי הזה. של מי שראו ורואים בו המשך לסיפור היהודי הארוך (יותר מאשר התרסה כנגדו, או אימוצה של אופנת-לאומיות-אירופית גרידא), ושל מי שראו ורואים בו "אידיאל אינסופי", שהוא חלק מחתירת האנושות לגאולה ומשליחותו של העם היהודי לכונן חברת מופת. במובן אחר, מצומצם בהרבה, אנו ניצבים משני עבריו של הקו המחלק את החברה הישראלית-יהודית ל"שמאל" ו"ימין"; קו שנוגע בעיקר לשאלת "הסכסוך" המפורסמת.

אבל לפחות במה שנוגע לעוז-זלצברגר, ולרבים כמותה בשמאל הציוני, ולפחות במה שנוגע לי, ולרבים כמותי בימין, הקו הזה רחוק מלהיות מחלוקת ערכית של ממש. הוא בעיקרו מחלוקת בהבנת המציאות. ובמחלוקת הזאת, חוששני, אי אפשר להישאר בעמדת המשקיף. שכן במחלוקת הזאת הצדק מצוי כולו בצד אחד. בעיוורונם, מבקשי השלום מרחיקים אותו. אסביר.

"תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית היא אחת התנועות הרצחניות והבלתי מועילות ביותר בתולדות תנועות השחרור הלאומיות", מכריזה עוז-זלצברגר בהמשך הריאיון, "תנועה שהייתה האויבת הכי גדולה של עצמה, מאז המופתי ועד היום. פעם אחר פעם מנהיגיה בגדו באינטרס של עמם. אני מתקשה למצוא בה מנהיג או מנהיגה שאוכל להעריך מספיק כדי לנהל איתם שיח. יש רק בעיה קטנה: אין לי ברירה. לא בחרתי את תנועת השחרור הלאומית שאעמוד מולה".

יש להעריך את עוז-זלצברגר על הפיכחון המופגן כאן ביחס לתנועה הלאומית הפלסטינית. אלא שהסיפא היא טעות: יש לנו ברירה. טעות זו נובעת מטעות גם ברישא – בהבנת התנועה הפלסטינית. הרצחנות וחוסר התועלת של תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית אינה תקלה, וגם לא בגידה של מנהיגים בבני עמם. ולא, יריבינו אינם אידיוטים ש"מחמיצים כל הזדמנות". כמו ציונים טובים רבים אחרים, עוז-זלצברגר מודדת את הפלסטינים במשקפיים של תנועות שחרור לאומיות, ומעניקה לה ציון נכשל. אבל ההנחה שהתנועה הלאומית הפלסטינית היא "תנועת שחרור לאומי" באותו מובן שהציונות היא תנועת שחרור לאומי, ושרק בשל חסרונותיהם של מנהיגיה היא לא הגיעה עד כה ליעד הנכסף – כלומר לכינונה של ישות לאומית ריבונית שתביא ברכה לבני עמה – היא טעות קונספטואלית מרה.

כי אותו יעד נכסף של תנועות לאומיות לא היה מעולם היעד של התנועה הלאומית הפלסטינית. זו נולדה למטרה אחרת, למלחמה בציונות, לשחרור "פלסטין" מן היהודים, ובשמה היא פועלת עד היום. התנועה הזו אינה יכולה להתקיים לצד ישראל, והיא הייתה ועודנה המכשול המהותי לשלום; וכל עוד נמשיך להזין אותה, לדון עמה, לחפש פשרות איתה, אנו נמשיך את מעגלי שפיכות הדמים. הכישלון של אוסלו טמון בפרדיגמה עצמה, ולא בפרטים: הפרדיגמה שלפיה מה שישביע את תנועת השחרור הפלסטינית ויהפוך אותה לשוחרת שלום הוא הקמתה של מדינה – בעוד שהקמתה של זו מעולם לא היה המניע או המנוע של אש"ף ויורשיו.

זה נכשל ביהודה ובשומרון ונכשל בעזה – וזה ייכשל גם אם יוטבו התנאים ויורחבו הסמכויות. כי האתוס הלאומי הפלסטיני הוא אתוס שלילי ולא חיובי, אתוס שנבנה כתמונת מראה של הציונות וכמכשיר לדחיקתה; אתוס שההתמודדות היחידה עמו היא העמדת קיר ברזל מולו עד שיתפוגג, או עד שיוחלף באתוס חיובי – בעזרתנו או בלעדינו.

אחרי מלחמת השחרור מצאו עצמם מאות אלפי ערבים כפליטים, מחוץ לגבולות הארץ שהייתה עד אז ארצם. במקביל נדחקו ממדינות ערב מספר זהה, וכנראה אף גדול יותר, של יהודים, אל ישראל הקטנה. אלו גם אלו שוכנו במחנות אוהלים וקיבלו סיוע כפליטים. אבל כאן נפרדו הדרכים: הציונות, תנועה לאומית שחתרה לכינונה של מדינה ריבונית ולהטבת מצב היהודים, עשתה הכול כדי להפוך את הפליטים לאזרחים ולבנות בעזרתם מדינה; תנועת ההתנגדות הערבית, שעוד לא הייתה אז "פלסטינית", עשתה הכול כדי להותיר את הפליטים בעליבותם ולחנך אותם לקורבניות ולשנאה, בתקווה להפוך את הקערה על פיה ולזרוק את הציונים לים. אונר"א, סוכנות הסיוע הזמנית של האו"ם, שהוקמה לצורך העניין, לא הורשתה לשקם את הפליטים אלא רק לתחזק אותם; המנדט הזמני שלה מוארך מאז בכל שלוש שנים. ממחנות הפליטים צמחה התנועה הלאומית הפלסטינית, וכמותה היא עדיין טבועה בחותם הנכבה של 48': גם אם נוספו לה קישוטים של תרבות ומורשת וזהות, ההתנגדות הייתה ועודנה מהותה הפנימית האמיתית.

במשך שנים רבות התעקשו רבים בימין הישראלי לא לכנות את ערביי ארץ ישראל 'פלסטינים', כדי לא לתת יד לטיפוחה המלאכותי של זהות שבמהותה שוללת את הציונות. עם ערבים ניתן להסתדר, יש הרי עוד מדינות ערביות; עם פלסטינים – כלומר עם מי שזהותם מוגדרת בדרך פלא בדיוק על פי קווי המדינה היהודית – מדובר במשחק סכום אפס. הדבר היה מובן לאויבי הציונות, והללו טיפחו את הזהות הפלסטינית יותר ויותר מאז 48'; והדבר היה מובן לציונים עצמם, שראו בה כלי תעמולה של האויב ותו לא.

עם השנים, ההתנגדות למינוח דהתה, ואפילו האמירות ש"אין עם פלסטיני" כמעט ואינן נשמעות בימין. זה נראה אנכרוניסטי, וזה עומד בניגוד לעיקרון שנעשה פתאום כמעט מושכל-יסוד, "הגדרה עצמית". אבל גם אם הדבר מיושן ולא תקין פוליטית, הוא עדיין המפתח היחיד לפתרון: השלום יבוא רק כאשר תרד הלאומיות הפלסטינית מעל הפרק, ותחתיה יבואו בני האדם – הערבי והבדווי, המוסלמי והנוצרי – זכויותיהם וכבודם. ולא רק ביחידים אלא גם כזהויות קולקטיביות, זולת זו שמהותה היא שלילת הציונות.

"אין לי ברירה", אומרת עוז-זלצברגר, ומכוונת לכך שהיא חייבת "להפוך כל אבן" בדרך לפשרה עם אותה תנועה לאומית רצחנית ובוגדנית. אך השלום לא מסתתר תחת אף אחת מהאבנים הללו. הוא לא מסתתר בכלל: הוא אפשרי והוא קרוב מכפי שנדמה, ובלבד שנניח סופסוף ל"תנועת השחרור" הזו, שהנצחת הסכסוך היא לחם חוקה, ונפנה לדרכים אחרות.

*

גם מיכה גודמן, במאמר שפרסם ב'ליברל' של חודש מארס ("יוצאים מן המלכוד – שמונה צעדים לצמצום הסכסוך"), מתעלם מהיסוד המהותי של ההתנגדות למדינה פלסטינית. גודמן מציג את הימין כמי שחושש ביטחונית – ובצדק – ממדינה פלסטינית, ואת השמאל כמי שחושש – ובצדק – ממחיר הכיבוש (המדיני, המוסרי והדמוגרפי). למעשה, גודמן מסכים שהכיבוש נדרש לשם הביטחון, ושלכיבוש יש מחיר כואב. לכן הוא מציע לצמצם את הסכסוך על ידי צמצום הכיבוש, בעיקר באמצעות הגדלת חופש התנועה הפלסטיני, אפשרויות היציאה לחו"ל והכרה ישראלית במדינה פלסטינית, גם אם לא בגבולותיה.

אלא שגודמן מחמיץ את הסיבה לחשש הביטחוני מפני מדינה פלסטינית. מדוע מדינה כזו היא מסוכנת? לא רק מפני שמדינות בעולם הערבי אינן ישויות יציבות, אלא מכיוון שמדינה כזו איננה היעד של התנועה הלאומית הפלסטינית, אלא תחנת ביניים. פלשתין משתרעת מעכו ועד עזה, מהירדן ועד הים, והענקת מדינה לערבים על חלק מהשטח אינה מממשת את הלאומיות הפלסטינית – ולכן גם אינה מרגיעה את הסכסוך. להפך: היא מזרימה דם חדש לתקווה של החלפת הישות הציונית בישות פלסטינית, ומהווה בסיס קדמי פוטנציאלי להמשך המאבק. במילים אחרות, מדינה פלסטינית היא אולי אינטרס ישראלי במובן הישיר – שכן ישראל אינה מעוניינת בניהול חייהם של המוני ערבים העוינים אותה – אבל היא איננה, בשום מובן, מפתח לשלום. רעיון "שתי המדינות" אינו מקדם אותנו במילימטר אל עבר השלום הנכסף; הוא מרחיק אותו. הכרה בתנועה הלאומית הפלסטינית או במדינה שתנועה כזו תקים, היא דחייה של סיום הסכסוך בעוד דור.

השאיפה לחיות בשלום עם יושבי הארץ הערבים, ולכונן את המדינה היהודית ככזו המאירה פניה למיעוטים ומכבדת אותם, היא כמעט מושכל יסוד של הציונות; לפחות של זו שאינה רואה אותה כשרידות גרידא אלא כפתח לגאולה וכמימוש של יהדות. כדי לממש אותה אנו נדרשים להרבה אורך רוח – ולאסטרטגיה עקבית. כזו המבינה את המכשולים מולם אנו עומדים ומפרקת אותם אט אט, ולא מתפתה לקיצורי דרך שמאריכים אותה עד אין קץ, ושכבר הביאו עלינו, יהודים וערבים כאחד, נהרות של דם.


 

תמונה ראשית: ויקיפדיה

[Oshan Gurung [CC BY-SA 3.0

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *