33266

הסדנה להנדסת תודעה

 

כריסת הספר הדנה להנדסת תודעה

6 הדרכים של התקשורת הישראלית לעבוד עליכם

חנן עמיאור

סלע מאיר, 2020 | 223 עמ'

חנן עמיאור עורך זה שנים את אתר ביקורת התקשורת 'פרספקטיבה'. בספרו החדש ריכז מאות אנקדוטות מרגיזות ואף מקוממות כדי להדגים כיצד התקשורת הישראלית מעלה בתפקידה, הפסיקה לדווח על המציאות והחלה לנסות לייצר אותה על פי השקפת עולמה השוכנת רובה ככולה במחוזות השמאל. חלק ניכר מדברי הביקורת מדויקים, נוקבים, ומכוונים היישר אל בכירי העיתונאים והפרשנים הישראלים.

פרק אחד חשוב עוסק בשימוש המופרז במקורות אנונימיים "בכירים", שפעמים רבות נבחרים בפינצטה כדי לשקף באמצעות ציטוטם את עמדת העיתונאי ופעמים רבות כלל אינם קיימים. קשה להוכיח זאת, אך לעיתים עמיאור מצליח. הוא מביא, בין השאר, סיפור מרגיז במיוחד על אודות העיתונאי נחום ברנע אשר פרסם כי לסגר בעזה היה קשר קלוש לביטחון שכן כלל איסור על הכנסת טמפונים. עמיאור בירר עם הגורמים הרלוונטיים בשטח וכולם הכחישו את הדברים. לבסוף פנה לברנע, והלה הפנה אותו לאלוף (מיל') עמוס גלעד, ראש האגף המדיני במשרד הביטחון דאז. גלעד הכחיש את הדברים וטען שנועדו להשמיץ את ישראל: "לא היה ולא נברא".

בפרק אחר, "סתימת הפיות", מעלה עמיאור טענות חשובות בדבר אופן השתלטותה של אליטה מסוימת על אמצעי התקשורת המעטים בעשורים הראשונים לקיום מדינת ישראל. ברשות השידור, למשל, דתיים שלא יכלו לעבוד בשבת התקבלו רק לתפקידים טכניים בני-החלפה. הניסיון לחדור לתקשורת באמצעות גופים חיצוניים בשנות השבעים והשמונים, והעידוד ("הטובים לתקשורת") של בני הציונות הדתית להיכנס לתקשורת המרכזית, מקבל מובן ופשר בעיני מי שלא חי באותן שנים.

בהמשך, עמיאור מפרט כיצד ערוץ 7 ששידר מהים, זכה ליחס מפלה לעומת תחנת קול השלום השמאלנית, וכיצד ניסו להפיל את עיתון 'ישראל היום'. עוד הוא מגולל את המתקפה נגד 'גלי ישראל' וערוץ 20. רוב ניסיונות החיסול לא צלחו, אך חשוב שעמיאור מרכז אותם לרצף אחד כדי להבהיר שהעובדה שיש היום גופי תקשורת ימניים אינה מובנית מאליה, אלא היא הגיעה לאחר מאבק קשה ונתונה תמיד להתנגדות.

החלק השני של הפרק על סתימת הפיות עוסק בסתימת פיהם של עיתונאים ימניים, והוא חלש בהרבה. ראשית, לא חסרים מקרים שבהם גם עיתונאים מהשמאל חטפו ביקורות קשות על אמירות בוטות; ושנית, הדוגמאות עצמן לא תמיד תואמות את התזה. העובדה שאברי גלעד ספג קיתונות של ביקורת ציבורית ושהוגשה נגדו עצומה לאחר שהעיר בזכות פעולת נקם שביצעו מתנחלים בפלסטינים מעידה על הציבור בישראל ולאו דווקא על מעסיקו של גלעד, חדשות ערוץ 13. מה גם שגלעד כלל לא ננזף או הודח לאחר שהבהיר וריכך את דבריו (שנאמרו לאחר שבוצע ניסיון לינץ' בקבוצת ילדים יהודים על ידי אותם פלסטינים).

בסוף הפרק מביא עמיאור מקרים רבים, כולם מהשנתיים האחרונות, שבהם חשיפות חשובות של עיתונאים מימין לא זכו להדהוד תקשורתי ("פולו אפ" בעגה העיתונאית). בעיניו הדבר משקף דרך מורכבת ומתוחכמת שבה מושתק הימין הישראלי בתקשורת. טענתו של עמיאור קשה להוכחה, שכן סיפורים רבים לא ממריאים וקשה לנתח את הדינמיקה שעל פיה מתפתח "סדר היום" התקשורתי בישראל. עם זאת, אין ספק שהצטברות המקרים מטילה צל כבד על שיקול דעתם המקצועי של עורכים ומנהלי מערכות החדשות בארץ.

'הסדנה להנדסת תודעה', הוא אם כן ספר חשוב ביותר. אך דווקא הפרק העיקרי בתוכו, הפרק הדן ב"לוחמה פסיכולוגית" שהתקשורת מפעילה נגדנו, ואשר אמור להסביר כיצד מהונדסת התודעה, לוקה בחסר. עמיאור מפרט כיצד התקשורת מעלימה עין מהצלחות המדינה ומבליטה את כישלונותיה גם כשהדבר מופרך בעליל (הדוגמה על דו"ח הטרור העולמי של מחלקת המדינה האמריקנית מאלפת במיוחד).

אך אם התקשורת אכן "עובדת" עלינו, כפי שעולה מכותרת המשנה של הספר, כיצד בדיוק אנחנו עדיין הכי אופטימיים, הכי פטריוטיים והכי משרתים בצבא לפי כל הסקרים שמובאים בפרק? למעשה עמיאור טוען כי התקשורת מציירת במשך שנים את החיים בישראל כגרועים בכל קנה מידה, וכאשר בודקים את הדברים נראה שאין לכך השפעה בפועל. הייתכן שהאנקדוטות של עמיאור, על אף מספרן העצום, בכל זאת לא מייצגות את רצף החדשות האינסופי? ואם הן מייצגות אך כמעט ולא משפיעות, מה הסיפור הגדול? ניתוח עדין ומורכב יותר חסר בדיון.

כמו כן, דווקא מפאת חשיבותו של הספר, מצער שלא נמצאה הדרך לבסס באורח מסודר את הטענות החשובות העולות בו. יש להניח שמספור של ההפניות והמקורות ויצירת מנגנון של הערות היה מעמיס על הקריאה; אך דווקא ממסמך שנועד להאיר ולבקר עבודה בלתי מקצועית, מצופה לקחת את הסיכון. למעשה, מלבד הפרק העוסק במדור הדעות של הארץ, הספר אינו כולל שום הפניה למקורות. לא תמיד קל להבין מה נאמר איפה, דווקא משום שהמחבר היטיב לעבד את חומרי הגלם ולשזור כמה וכמה סיפורים בפסקה אחת.

עוד ב'השילוח'

לא מחנכים בפוליטיקה
רגיעון לבהלת הגירעון
החברה החרדית: האומנם פוליטיקה של זהויות?

ביקורת

הסדנה להנדסת תודעה
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *