הסדק בחידת הכלכלה הסינית

Getting your Trinity Audio player ready...

היעלמותו המסתורית של היזם והמילארדר ג'ק מא עוררה מחדש את השאלה האם משטר ריכוזי וסמכותני יכול לאפשר קדמה טכנולוגית וכלכלית לאורך זמן

את סיפורו מעורר ההשראה של המיליארדר הסיני ג'ק מַא כמעט כולם מכירים. מא נולד להורים עניים בצפון-מערב סין, ולמד אנגלית משיחות עם אורחים בבית המלון הבינלאומי היחיד בעיר. הוא נכשל פעמיים במבחני הכניסה לסמינר המורים המקומי, אך גם לאחר שעבר אותם בפעם השלישית, וגם אחר שסיים סוף סוף את לימודיו, התקשה מאוד למצוא עבודה.

בשנת 1994 נחשף מא לראשונה לרשת האינטרנט, ושנה לאחר מכן פתח את הדף הראשון שלו ברשת. עד סוף שנת 2019 כבר היה מא אחד האנשים העשירים בתבל, בעיקר בזכות ענקית הסחר המקוּון שהקים – 'עלי-באבא'. מא לא שקט על שמריו והמשיך ליזום. הוא השקיע בעסקים נוספים, כיכב בתוכניות טלוויזיה ומעל לכול – שינה לחלוטין את צורת התשלומים והעברת הכספים הנהוגה בסין באמצעות תאגיד הפינטק שלו 'אנט גרופ'. בשנת 2019 פעלה החברה כדי להתרחב גם מחוץ לאסיה, אל השוק המערבי, ובאוקטובר 2020 תכננה לבצע הנפקה ראשונית לציבור לפי שווי אסטרונומי של 313 מיליארד דולר.

ואז, ב-25 באוקטובר 2020, ג'ק מא נעלם.

אחד האנשים המוכרים והנצפים ביותר בסין – שלו ראיונות תקשורתיים רבים, נאומים קבועים בכנסים מובילים, ומככב אף בתוכנית ריאליטי שיזם – לא נראה בציבור במשך כמעט שלושה חודשים רצופים ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. הנפקתה של אנט גרופ נדחתה, והשווי של עלי-באבא נחתך ביותר מ-25% – בתוך חודש וחצי בלבד.

מה קרה ב-24 באוקטובר?

את סיפורו של דָרוֹן אַגֵ'מוֹלוּ (Daron Acemoglu) כמעט אין איש מכיר. אג'מולו, בן למהגרים ארמנים שהשתקעו בטורקיה, החל בגיל צעיר להתעניין בפוליטיקה ובכלכלה וכשבגר נסע ללמוד באוניברסיטת ניו-יורק. שנה לאחר מכן כבר סיים תואר שני, ושנתיים לאחר מכן סיים דוקטורט בהצטיינות יתרה ב'בית הספר לכלכלה של לונדון' (LSE) – אחד המוסדות האקדמיים המובילים בעולם בתחומי הכלכלה ומדעי החברה. בגיל 33 היה אג'מולו לפרופסור מן המניין ב-MIT, ועד הגיעו לגיל 40 כבר זכה כמעט בכל פרס משמעותי שיש לתחום להציע.

אחד מתחומי המחקר החשובים ביותר של אג'מולו הוא צמיחה כלכלית, וליתר דיוק השאלה "מה גורם לחלק מהמדינות להפוך לעשירות, ולאחרות להישאר עניות?". מדובר באחת השאלות החשובות והמשפיעות ביותר על חייהם של בני האדם בחברה המודרנית. יחד עם ג'יימס רובינסון, שותף כתיבה קבוע ופרופסור למדע המדינה, פרסם אג'מולו ב-2012 את הספר 'מדוע אומות כושלות?' (Why Nations Fail). בספר זה, הנשען על מחקר תיאורטי ואמפירי נרחב, טוענים השניים שהגורם המשפיע ביותר על עושרם של תושבי מדינה פלונית איננו הגיאוגרפיה שלה ומשאבי הטבע שברשותה אלא מוסדות השלטון שבה.

המוסדות שסביבנו, מסבירים המחברים, יוצרים את התמריצים שמניעים אותנו לפעולה. "מוסדות טובים", דהיינו מוסדות המייצרים צמיחה כלכלית, יוצרים סביבה שבה הצורה הטובה ביותר להתעשר היא יצירת עושר חדש – יצירת ערך באמצעות מוצרים חדשים, שירותים חדשים או שיטות ניהול חדשות – המביא רווחה גדולה יותר לסובבים אותנו. לעומתם, "מוסדות רעים" הם מוסדות אשר יוצרים מצב שבו הדרך הטובה-ביותר להתעשר איננה על ידי יצירת עושר חדש אלא על ידי חלוקה מחדש של העושר – לקיחת רכוש מאנשים אחרים ואף דלדול המלאי הקיים.

אג'מולו ורובינסון מתארים את המוסדות הטובים, המוסדות יוצרי העושר, כ"מוסדות מכלילים" – מוסדות המאפשרים לכמה שיותר אנשים להשתתף במשחק הכלכלי ואשר מבטיחים למשתתפים כי אם יעבדו קשה וייצרו עושר –יוכלו לשמור את רובו לעצמם ורעיונותיהם לא ייחסמו על ידי המוסדות מסיבות לא ענייניות.

ככלל, מוסדות מכלילים צריכים לתמוך בארבעה עקרונות חשובים:

"שלטון החוק" – שלטון אשר מעמיד את החוק, כתהליך, מעל הצרכים הרגעיים של עצמו. שוויון בפני החוק, וכבוד בסיסי לחוקי העבר תוך שמירה על תהליכי שינוי וחקיקה חדשים, מסודרים ושקופים, עומדים בלב עיקרון זה.
זכויות קניין אוניברסליות – הזכות המוענקת לכל אחד במדינה, ללא אפליה, להשתמש ברכוש שייצר (או קיבל בצורה לא אלימה) כדי להפיק ממנו תזרים כספי ולמכור אותו לזולת. צורת האכיפה של עיקרון זה ועוצמתה חשובות במיוחד כדי להשיג את ההשפעות החיוביות שלו. כאשר אנשים אינם בטוחים כי ייהנו מפרי עמלם, הם פשוט מפסיקים להשקיע וליצור.
נגישות להשכלה, הון ועבודה. במדינת ישראל, וכמעט בכל מדינה "מתוקנת", אנו מקבלים כמובנת מאליה את העובדה שהיכולת להתקבל ללימודים, לקבל הלוואה להקמת עסק או להתקבל לעבודה תלויה בכישורי האדם ואיננה חסומה בפניו – באופן הרמטי – עקב השתייכות פוליטית, דת או צבע עור. אף שחשיבותו של עיקרון זה להיתכנותו של שגשוג כלכלי מובנת מאליה, הרי שמבחינה היסטורית מדובר בתופעה נדירה מאוד, וגם היום ישנם יוצאי דופן לעיקרון זה.

לעומת אלה, "מוסדות מדירים" הם מוסדות שאינם מקיימים את העקרונות הנזכרים. במדינות שבהן קיימים מוסדות כאלה, השלטון מתעדף את זכויות הקניין של עצמו ושל המקושרים אליו על פני כלל האוכלוסייה; במדינות כאלו, חוקים נחקקים אד-הוק כדי לשרת אינטרסים זמניים, והממשל מחלק הלוואות, ידע ומונופולים עסקיים לחפצי שלומו או למרבים במחיר – תוך הדרת שאר האוכלוסייה. בצורה זו, השלטון מצליח להעשיר את עצמו ואת המקורבים אליו, אך עושר חדש נוצר לאט (אם בכלל) ורוב אזרחי המדינה אינם נהנים ממנו.

חשיבותם של מוסדות כלכליים מכלילים לצמיחה נראית אינטואיטיבית כאשר היא מוצגת כך, אך המחברים צועדים צעד נוסף וטוענים שלא ניתן לקיים או ליצור מוסדות כלכליים מכלילים ללא מוסדות פוליטיים מכלילים. ללא דמוקרטיה, הם אומרים, נדיר שייווצרו מוסדות כלכליים טובים המאפשרים יציבות וודאות, זכויות קניין אוניברסליות והשתתפות של כלל האזרחים במשחק הכלכלי.

נדיר, אך אפשרי.

וכאן אנו מגיעים לעיקרון הרביעי, שהוא הקריטי ביותר לצמיחה כלכלית לאורך זמן:

הרס יצירתי (Creative destruction) – הכינוי הכלכלי לתופעה שבמסגרתה ערכם של נכסים ועבודות שעד לא מזמן היה גבוה צונח לפתע (או נמחק כליל) בעקבות שיפור טכנולוגי או ארגוני שמייתר אותם. "הרס יצירתי" הוא מה שהאינטרנט עשה לספריות, מה שתוכנת אקסל עשתה לחשבוּת שכר, ומה שהמכונית עשתה לכרכרה. הרס יצירתי הוא התהליך שבמסגרתו חלקנו נופלים באופן זמני, אך כולנו עולים למעלה בטווח הארוך.

בניגוד לעקרונות הקודמים, עיקרון זה אינו אפשרי כלל במדינה לא דמוקרטית.

להרס היצירתי עשויות להיות השלכות ציבוריות בלתי נעימות בעליל. התייתרותם של עבודות, מכונות ומקצועות מסוימים, עקב ה"הרס", מביאה למרמור ותסיסה בקרב מיעוט האוכלוסייה שנפגע מכך. אף שהערך הכולל המגיע לאזרחי המדינה מחמת ההרס הוא חיובי לרוב, הרי שבעבור מי שנפגעים ממנו – שהם מיעוט מן המיעוט – מדובר בהרס משמעותי והסיכוי למחאה עוצמתית מצידם גדול במיוחד.

החשש ממחאה ציבורית עוצמתית קיים כמובן גם במשטרים דמוקרטיים, אך בממשלות אוטוריטריות – כך גורסים אג'מולו ורובינסון – נוסף עליו ערעור מבנה הכוח הבסיסי של החברה. בממשלים שכאלה, השלטון אינו יכול לשאת ערעור ממין זה ואינו יכול להרשותו. דיקטטורים השואבים את כוחם מנכסים וארגונים קיימים מגלים לפתע שערך נכסיהם ירד, ובמקביל היזמים נעשים עשירים ומשפיעים והופכים למוקד כוח חדש שאינו תלוי תמיד בממשל או מחובר אליו. ההיסטוריה כולה – למן סין העתיקה, דרך הקיסרות הרומית והאימפריה העות'מאנית, וכלֵה בגרמניה הפרה-לותרנית – מלאה במשטרים שעצרו התפתחות כלכלית רק משום שחששו מהשפעותיה על הסדר הציבורי ומפגיעתה בשליטתם על האוכלוסייה. לכן, כל ממשל אוטוריטרי סופו שידכא חדשנות ויצירתיות וכך ישמור את אנשיו עניים.

כל משטר – חוץ מסין המודרנית כמובן. במשך שנים רבות הייתה סין היוצאת מן הכלל שאִתגרה את הכלל. מאז אמצע שנות השמונים, יצרה סין מעין כלכלת שוק הבנויה מתמריצים חיוביים עם מקום ליזמוּת, להמצאות, למתעשרים חדשים ולשינויים דרסטיים במבנה הכלכלי-חברתי במדינה. מצד שני, בכל השנים הללו, שמרה המפלגה הקומוניסטית על כוח חסר תקדים (בסטנדרטים של מדינות עשירות): התוצר של חברות ממשלתיות בסין הוא כ-30% מהתוצר הסיני (בישראל מדובר בשיעור חד-ספרתי); כמעט כל השקעה עסקית בסין עוברת אישור רגולטורי ולעיתים מוכוונת באופן ישיר על ידי נציגי הממשלה המעבירים הוראות עסקיות לדירקטוריונים פרטיים דבר שבשגרה; וכל פיסת מידע העוברת בתשתית של חברת תקשורת סינית, גם פרטית, נגישה לממשל בצורה שקופה לחלוטין (מה שהביא את אוסטרליה וארה"ב להחרים את השימוש בטכנולוגיות ה-G5 של חברת וואווי הסינית, ואת האיחוד האירופי לעקוב בחשש אחר ההתפתחויות).

היו – ועוד ישנם – ספקות לגבי המספרים הרשמיים שמנפקת הממשלה הסינית והתועלת האמיתית מתפוקת הייצור שלה, אולם למרות כל זאת ברור שהסיני הממוצע עשיר יותר ממה שהוריו יכלו אפילו לדמיין לפני ארבעים שנה. ברור גם כי אם רק ינסה הסיני הממוצע, יש לו סיכוי טוב למצוא הזדמנויות חדשות ומרתקות להתפתחות כלכלית.

ג'ק מא היה הסמל להזדמנויות החדשות הללו – עד 25 באוקטובר 2020.

ב-24 באוקטובר אשתקד נשא מא נאום בכנס פיננסי גדול בשנחאי. במסגרת הנאום, כשבקהל יושבים כמה מהרגולטורים החשובים בסין, טען מא כי גישתו של הממשל היא אנכרוניסטית; כי הרגולציה הממשלתית על המשק בכלל ועל המגזר הפיננסי בפרט מיושנת ואיננה מאפשרת צמיחה; וכי בין אם ירצו, ובין אם לא ירצו, עולם התשלומים והבנקאות משתנה וכדאי מאוד לרגולטרים להשתנות יחד איתו.

למחרת, ג'ק מא – אדם בעל הון בשווי של 50 מיליארד דולר, בעל תוכניות טלוויזיה בכיכובו ומי שלו אינספור חברים, שותפים ומכרים בסין – נעלם מעיני הציבור. זמן קצר לאחר מכן הציגה הממשלה שורה של רגולציות נוקשות חדשות שהפכו את פעולתה של "אנט גרופ" לקשה פי כמה וכמה. הקבוצה נאלצה לדחות את הנפקתה לציבור בעקבות התערבות ישירה של נשיא סין בנושא (לפי השמועות), והערך המשוער של מא צנח ב-12 מיליארד דולר.

ג'ק מא, כך מתברר עתה, לא נעלם מעל פני האדמה, הוא נצפה שוב ב-21 בינואר 2021. לפי דיווח חדשותי, הוא עלה לשיחת זום עם מאה מורים מקומיים ודיבר איתם על האתגרים שבחינוך ועל הרצון שלו לתמוך בהם בתקופה קשה זו של התמודדות עם הקורונה. דיבור על עסקיו? על יוזמות חדשות? על יחסיו עם הממשל? דממה.

רב הנסתר על הגלוי בסאגה זו, אך נראה שהמסר נקלט היטב. לפחות בטווח הזמן הקצר מתכוון מא לשמור על פרופיל נמוך ולהתמקד בהשקעה בנושאים סולידיים ובנאליים. סאגת ג'ק מא היא ללא ספק הסדק (הפומבי) הגדול ביותר באתגר שהציבה סין בפני התיאוריה הכלכלית – היכולת לייצר צמיחה כלכלית ופתיחות ליוזמות ולטכנולוגיות חדשות גם ללא מוסדות פוליטיים מכלילים. על מנת לשמר את כוחה של האליטה השלטת, הנפקת ענק נדחתה ומיליארדי דולרים נמחקו. הסיני הבורגני הממוצע יסתכל בהפתעה וזלזול קל במקבילו הישראלי שעדיין משתמש בחתיכות פלסטיק ואפילו צ'קים (!) כדי לשלם על טובין ושירותים, אך הקטר שסחב קדימה את תעשיית הפיננסים הסינית קיבל בעיטה לאחור.

לסאגה זו עלולות להיות השלכות ארוכות טווח לא רק על סין כולה אלה אף על הצורה שבה אנו מבינים את היכולת לייצר חברה אנושית משגשגת. כרגע, ניתן לדמיין שלושה תרחישים מרכזיים.

בתרחיש הראשון, ג'ק מא למד את הלקח וממנו יראו וכן יעשו גם אחרים. יזמים ינמיכו פרופיל ויחשבו כמה וכמה פעמים לפני כל צעד שיוכל לאתגֵר את הסדר הקיים. יזמים צעירים ורעבים יפזלו יותר ויותר לשווקים במערב אירופה ובמדינות החופשיות-יותר שבמזרח הרחוק. הקטר הסיני יאט והמפלגה הקומוניסטית תמצא שמחיר האחיזה ברסן השלטון משולם בריבית דריבית.

בתרחיש השני, ג'ק מא למד את הלקח וכך גם אחרים אך הלקח שונה בתכלית: לא ניתן לקיים קהילייה עסקית בריאה עם שלטון אוטוריטרי, והלחץ הרב מלמעלה יחד עם הרצון לשגשוג יביא לתחילתה של תסיסה. בסין של העשורים האחרונים החל להתהוות מעמד סוחרים ויזמים עשיר ועצמאי שעלול לנסות למתוח את הגבולות מול הרגולציה הקומוניסטית מחד גיסא, ולנסות להחליש את מנגנוני השליטה של הממשל מאידך גיסא. קשה להאמין שזה יהיה הכיוון שאליו יבחרו היזמים ללכת, משום במלחמה כזו קשה לראות את המפלגה הקומוניסטית מפסידה. השפעתה על כמעט כל אורחות החיים של האזרח הממוצע עודנה עצומה, וכמותה גם שליטתה בצינורות המידע וברוב התשתית העסקית במדינה.

ובתרחיש השלישי? המפלגה הקומוניסטית בסין תראה לנו, שוב, כי היא יודעת לנצל את כוחה העצום יחד עם התרבות המקומית כדי לעשות את מה שבמערב פשוט לא אפשרי: שמירה על כוח פוליטי כמעט אבסולוטי יחד עם צמיחה טכנולוגית שנופלת רק במעט מזו של המדינות המתקדמות ביותר.

ההגבלה הקשה של מא ושל אנט גרופ היא מערכה חדשה במלחמת המוחות בין המפלגה הקומוניסטית לבין ההיגיון הכלכלי – ובמידה רבה גם בינה לבין אזרחי המדינה. האם סופו של הנס הכלכלי הסיני קרֵב ובא כפי שצופים בעקשנות הכלכלנים המוסדיים המובילים? שמא המפלגה הקומוניסטית תראה לעולם כי היא מסוגלת להמשיך ולעשות את מה שנדמה כבלתי אפשרי? כך או כך, בשנים הקרובות אנו צפויים ללמוד משהו חשוב מאוד הן על צמיחה כלכלית, הן על טבע האדם עצמו.

דוד טל הוא ראש תחום כלכלה במכון ארגמן.

תמונה ראשית: ג'ק מא, צילום: World Economic Forum / Sandra Blaser, מתוך Flickr, cc2.0