הסכסוך היהודי-יהודי

הסכסוך היהודי-יהודי

מיפוי זרמי העומק של תודעת היהודים בישראל

אלעד ליסון

כרמל, 2026 | 359 עמ'

"איך הגענו לקיטוב כה חריף בין יהודים בישראל?", תוהה הכריכה האחורית של הספר, שדפיו מציעים תשובות שונות מאלו השגורות. הן לא קשורות לאישיותו וסגנונו הפוליטי של ביבי, כן-או-לא; גם לא לפגמי הרשתות החברתיות, הבוטים האיראניים והרוסים, או פעילי קצה ועשבים שוטים. הן חוזרות אחורה בזמן אל הולדת הזהות היהודית המודרנית בתקופת האמנציפציה, ומעמיקות פנימה אל מבני התשתית שמזינים, מעצבים ומפעילים את סבך הזהויות הללו ויחסיהן ההדדיים.

לפנינו טענה מעוררת מחשבה: הזהות היהודית המודרנית היא, ובכן, מודרנית; וככזאת, היא פועלת על פי ההיגיון המודרני, שביסודו תביעה רדיקלית ליצירת אדם חדש באמצעות שלילת האדם שקדם לו וויתור עליו. במישור הפוליטי תביעה זו מתפרשת, ככלל, ביצירת זהות אזרחית חדשה תוך שלילת הזהויות הפרטיקולריות שקדמו לה – תביעה העומדת ביסוד הדמוקרטיה, ומעמידה מלכתחילה את יחסיה עם הלאומיות על פרדוקסים ומתחים מובנים.

הציונות, טוען ליסון, משחזרת את ההיגיון המודרני הזה בניסיונה לפתור את בעיית היהודים. היא יוצרת יהודי חדש תוך שלילת היהודי הישן, וכמו כן תובעת מהמיעוט הערבי לוותר על זהותו הלאומית. היא בונה את הזהות הלאומית החילונית על דחיקת המרכיבים הדתיים (היהודיים) או הלאומיים האחרים (הפלסטינים). מבנה זה הסתבך לאחר "המפץ הגדול" של מלחמת ששת הימים. הדת והלאום הותכו יחד, ויצרו בקיעים שהולידו את השמאל החדש – המבקש לדחות את שניהם לטובת ערכים אוניברסליים של זכויות האדם והאזרח. זיכרון השואה, גוש אמונים וההתנחלויות, יחסי ישראל והתפוצות, המהפכה החוקתית ומושג ה"יהודית ודמוקרטית" שנכנס אל השיח בשנות ה-90 – כל אלו מקבלים פשר מחודש ומעמיק על רקע סכמת הבסיס של הספר וטענתו היסודית שהסכסוך היהודי-יהודי הוא נקודת הכובד שהכול סב סביבה, כולל הסכסוך היהודי-ערבי המוכר.

'מפה' היא הדימוי המוביל כאן: הקורא מקבל מפה טופוגרפית חדשה, ומוזמן להניח את המציאות המוכרת לו על גביה, לכייל מחדש לפיה את קואורדינטות הזהות והמאבקים החברתיים-פוליטיים הישראליים, ולפרשם מחדש לאורה. זהו סיפור לכיד, מעמיק ושאפתני – וניכר המאמץ הראוי לציון של המחבר לעזור לקורא לצעוד אט-אט במסע המפותל והסבוך שהספר טווה. קשה לאפיין את תחום הדעת שבו נכתב הספר, והמועמדים המתחרים על התואר רבים: ההיסטוריה והסוציולוגיה, המחשבה המדינית, ביקורת התרבות, מדע המדינה ואולי אף הפסיכואנליזה שהקורא מתבקש לערוך לזהות הישראלית המסוכסכת. על אף נטייתו לצקת תבניות בסיס לאותן זהויות, זהו לא ספר תבניתי אלא כזה השוזר ביצירתיות מהנה ומחכימה נקודות מבט והתבוננויות שונות, ברוחב יריעה ודעת.

המקום שבו המפה הטופוגרפית הופכת למסתירה יותר מאשר מגלה קשור לשאיפת המחבר לאפיין את מקורות העומק של התופעות השונות – הדמוקרטיה, האזרחות, הציונות, היהודי. זוהי שאיפה רדיקלית במובן המילולי של המושג – התרה אחר שורשי התופעות, כמעט במובן מטפיזי – והיא מובילה מיניה וביה לחיפוש אחר גרסאות הקצה, הרדיקליות, של כל אחת מהתופעות הללו. כך הדמוקרטיה מתפרשת על פי הדגם הצרפתי הקיצוני ביותר שלה, ומזוהה עם מחשבתו של ז׳אן ז׳אק רוסו – בעוד גרסאות רכות יותר שלה, שוללות-פחות, לאומיות-יותר, כמו הגרסה האנגלית ואפילו זו האמריקנית (בדרכה הייחודית) מוסחות הצידה, משל היו לא נאמנות או לא מייצגות מספיק את רוחה האמיתית של הדמוקרטיה. גם הציונות מזוהה עם הגרסאות שוללות-הגולה הקיצוניות ביותר שלה; אף שהספר מכיר בקיומם של זרמי ביניים מתונים ואחרים, ה'היגיון' הציוני מזוהה עם ההיגיון השולל, דוחה המסורת.

לאן הולכים מכאן? השאלה הקרדינלית הזאת אומנם אינה מקבלת בספר מענה מפורט, אלא רק רמזים מסקרנים הבאים בסופו. האם באמת ניתן להתגבר על מבני היסוד שעיצבו את הזהות היהודית המודרנית, ומסבכים אותנו עד היום? ובכל זאת, כפי שכבר יודע כל מי שישב אי פעם על ספת הפסיכולוג, לעיתים ההבנה וההנהרה העצמית היא השלב החשוב והמאתגר ביותר בשיכוך הסכסוך.