הספד לכוהן אוניברסלי

Getting your Trinity Audio player ready...

 "תודה לך על מלאכתך בעולם למען עמנו", כתב לי לאונרד כהן ב-2014, אחרי ששנים ארוכות קודם לכן ביקרתי אותו על שלא נטל על עצמו את התפקיד שהועיד לו שמו. על כישרון, אמונה ושליחות

כשנודע על מותו של לאונרד כהן, בתחילת נובמבר, הורדו דגליה של עיר מולדתו מונטריאול לחצי התורן. ידידים ואוהדים החליפו מסרי תנחומים. לאונרד היה זמר מתאבל כדי כך שדומה היה שהכין את מעריציו לאובדנו וסיפק להם מילים ולחנים לקונן עליו. רבים, ויותר מכולם חסידיו היהודים, עוד בוכים את לכתו של האיש שהרקיד אותם אל סוף האהבה.

אותי, בת עירו של לאונרד ועמיתתו (אמנם שנתיים מתחתיו) לספסל הלימודים לתואר ראשון באוניברסיטת מקגיל, הצלחתו לא הפליאה אף פעם. עשרות שנים אחרי היכרותנו, כשהתיישבתי לכתוב ממואר על שנות הקולג' שלי, שנות לימודיי לתואר ראשון, נוכחתי כי זיכרונותיי ממנו בתקופה ההיא חדים יותר מזיכרונותיי עליי עצמי דאז. לאונרד לא היה בשום אופן חברי הקרוב ביותר, לא אהובי, ואפילו לא הנערץ עליי מקרב שלל הסטודנטים השואפים-לגדולות שהכרתי שם – ובכל זאת נתתי למסה ההיא את הכותרת "חיי בלי לאונרד כהן", מתוך הבנה שאם אארגן את זיכרונותיי סביב דמותו היחידה-במינה אוכל לשחזר על הצד הטוב ביותר את אופן התפצלותם של נתיבי חיינו.

בקולג', לאונרד יצר את הרושם כי אין לו ודאות לגבי שום דבר – לבד מכישרונו. במסת-הזיכרונות הזו שלי, שנדפסה בירחון 'קומנטרי' ב-1995, סיפרתי כיצד בשנת לימודיו האחרונה שם, שהייתה שנה ב' שלי, מורנו המשותף לואיס דוּדֶק פתח את סדרת הרצאות מקגיל לשירה בספר שיריו הראשון של לאונרד שיצא לאור; עזרתי לאסוף כסף למיזם ההוא, והשתתפתי בדיונים סביב הופעת הספר. כותר הספר, "הבה נשווה מיתולוגיות", רמז כבר אז לתפיסתו כי היהדות היא מערכת-אמונות אחת מני רבות. בימים ההם לא הכלילה האוניברסיטה בשום תכנית לימודים ולו התייחסות אחת ליהדות וליהודים – ואנו, הסטודנטים היהודים, שמנינו כשליש מהסטודנטים לתואר ראשון, נטינו לזלזל במורשת שלנו. "תרבות" הייתה בעינינו מתיו ארנולד; "שירה" פירושה היה (לפחות בעיני תלמידיו של דודק) ת"ס אליוט ועזרא פאונד. אף כי לא התפתינו לרגע להתכחש ליהדותנו, קיום מצוותיה בגלוי או אפילו הזכרתה בשיעור נראו לנו מעשים שלא ייעשו. היינו אנשי העולם הגדול, ועל דגלנו חרתנו את הידענות הקוסמופוליטית.

תכף לאחר סיום הקולג' מרדתי בשלילה העצמית הזו, וגמרתי אומר להכניס את הספרות היהודית להיכל האקדמיה. ב-1969 עזרתי לייסד את התכנית ללימודים יהודיים במקגיל, ולימדתי קורסים בספרות יידיש. לאונרד, מצדו, יצא אז למסע של חוויות רוחניות שהוביל אותו לבסוף למנזר הבודהיסטי בהר בוֹלדי שבקליפורניה. בכתיבתו, ובאפיקים ניסיוניים נוספים, הוא ביקש למצוא את הצירוף הנכון בשבילו.

מסתי מ-1995 הייתה רוויה הוקרה ואהבה, ובכל זאת שיקפה את אכזבתי מבחירתו של לאונרד. הוא כתב פעם שהקנדים "משתוקקים עד ייאוש לג'ון קיטס משלהם". אני מחיתי:

לא במקרה שלי. אני השתוקקתי לכהן משלנו. הימרתי עליו כעל סוס במרוץ, התפללתי למענו כעל מלאך. ביטחונו העצמי וכישרונו היו רבים כל כך, שתליתי בו את הנישאות בתקוותיי, והייתי בטוחה שהוא ייעשה למגדלור האמת של דורי.

בכותבי "כהן" חשבתי גם על המשמעות היהודית של שם זה: הכוהנים, אסוציאציה נאה למשורר העולה לגדולה. לא יהיו לך אלוהים אחרים על פניי, וגם לא לצדי – זהו יסוד אמונת ישראל. כתבתי על שנינו במקביל, ומנקודה זו במסה כבר ברור היה שאלה אכן מקבילים שאינם נפגשים; האיש שהעפיל להר בולדי לא עמד איתי לרגלי הר סיני. הוא היה נכון ללכת אחר המוזה שלו אל אשר תיקחהו. ידעתי: אם רצוני במשורר או סופר לעם ישראל, לא אצל שולחנו של לאונרד אמצא אותו.

להפתעתי, סמוך לאחר הופעת הגיליון קיבלתי הודעה מלאונרד, ששנים רבות לא ראיתיו. הוא היה מוטרד בעליל. "אני לא יודע לגבי 'חטיבות ילדי הפרחים'", כתב, מצטט את מילותיי שתיארו את הקהל שנמשך אליו, "אבל הייתי עם האלוף שרון מרחק מייל אחד מאסמאעיליה שבמדבר סהרה במלחמת יום כיפור. לא ראיתי שם יותר מדי מלומדים יהודים חילונים ממונטריאול". בכך הזכיר לי שבאוקטובר 1973 הוא טס לישראל מביתו שבאי היווני הידרה כדי להופיע בפני חיילים בחזית, בשעה שאני (שהוא טעה לתאר כיהודייה חילונית) רבצתי לי במונטריאול. הוא חתם "חברך הישן ל'", כמו להאשימני בקריעתה של ידידות. עד מהרה הגיעה ממנו גם חבילה קטנה של ספרים, עם ההודעה: "אני בטוח שבקרוב תרצי לכתוב עליי שוב כדי לחזור בך מההערכה החפוזה שלך לחיי וליצירתי".

אינני זוכרת מה עניתי לו. ודאי משהו על המכתבים שקיבלתי מחברים משותפים שלנו, שהשתמשו במילה "אוהבת" לתיאור רוח דבריי במסה. אבל אף כי היטב חרה לי על שציערתי אותו, לא יכולתי "לחזור בי" ממה שכתבתי במסה, מפני שבכל כתביו שקראתי ושיריו ששמעתי לא היה דבר שיסתור את מסקנותיי. "הַרְאִינִי אֶת יָפְיֵךְ בְּעֵת שֶׁאִישׁ לֹא מִסְתַּכֵּל, / תְּנִי לִי לָחוּשׁ בִּתְנוּעָתֵךְ כְּמוֹ פַּעַם בְּבָבֶל", כתב ב"הרקידי אותי אל סוף האהבה": פזמוניו היו פיזיים, פגאניים, לא-פעם שוברים במתכוון את הציפיות היהודיות. המשורר הקנדי הצעיר נסע בדרכים בלתי סלולות, ועל הכישרון שניחן בו מאת האלוהים ניסך קטורת סמים משני-תודעה והיזה מי נידה מערוצי רוחניות חדשים.

אל קריירת הסולו הבימתית שלו הוא יצא מצויד במנעד קולי וכלי מוגבל, והפך את המוגבלות הזו ליתרונו הגדול. הערצתי את תעוזתו. הוא כתב בבדידות, הוא מירק את המילים בזיעה של עמל – וקהלו שהתרחב גמל לו על כך בנדיבות. בחנות זערורית בעיירה הפולנית לַנְצוּט, שבה ניסיתי לקנות סרט-צילום למצלמתי, מוזיקת הרקע הייתה לאונרד כהן. כך גם כאשר קפצתי לארוחת בוקר בבית קפה פריזאי. זה היה מקסים בעיניי, אך מהשלכות העניין התקשיתי להתלהב. להיות זמר-כותב פופולרי פירושו לחזר אחר הקהל הרחב ביותר שאפשר, ולהיזהר מלפגוע ברגשותיו. במשלח היד הזה עליך להיות אליל וסלבריטאי, ולאונרד עשה זאת.

ידעתי על מה הוא ויתר כשנעשה זמר-כותב. במקגיל הוא היה רטוריקן ומשורר גם יחד, ובוויכוחים הפומביים כמו בשורות הליריות הפגין תבונה, עוקצנות ופיכחות. האינטלקטואל המושרש, המבדיל בין אור לחושך ובין בר לתבן, שונה תכלית שוני מן הטרובדור החנפן שכל מקום הוא ביתו. אפיזודת ההופעות המלחמתיות בתעלת סואץ הייתה חריגה בקריירה שלו כזמר פופולרי, ולא הלמה אותה ואת קהלה. שיריו דיברו על המלחמות באותה נימה חמצמצה שדיברה אל לבם של ילדי הפרחים, זו המדברת גם אל אותו רגש בסיסי הכמוס בתוך כל אחד מאתנו אשר משתוקק להאמין שאין שום סיבה בעולם לצאת למלחמה. ב'ספר החמלה' שלו כתב דברים כגון –

ישראל, ואתם המתקראים ישראל, הכנסייה המתקראת ישראל, והמרד המתקרא ישראל וכל אומה שנבחרה להיות אומה – האדמות הללו אינן שלכם, כולכם גנבים של קדושה, כולכם נלחמים נגד החמלה.

זה שורבט אחרי 1973. אויה: הוא לא היה האיש שלי. הדברים שכתבתי על בגידתם של הליברלים בישראל וביהודים עלו לי בבליסטראות מצד אותם אנשים שליחכו את עפר רגליו. איך הוא ציפה שאתחטא לפניו על עלבונו? וחוץ מזה, כבר היה לו מילים מוכנות בשביל מקרים כאלה:

אז תנעצי סיכות וודו בבובה של קש
זה קצת דומה לי, בובה, אבל לא ממש
אני ליד חלון, שם האור ניאון
שום נקבה לא תהרוג אותי, לא
לא במגדל הפזמון.

(לאונרד כהן, "מגדל הפזמון", מאנגלית: שלומי שבן וקובי מידן)

***

לאונרד חיבב אירוניה עצמית, וגם אני. בחלוף השנים השתעשעתי למחשבה שתהילתו הפכה את מאמריי על החיים בלעדיו לפריט המפורסם ביותר שכתבתי אי פעם. זמן רב מכך נדרש לי כדי להבחין שבעיני קהל שוחריו של לאונרד הוא מילא את משבצת היהודי הארכיטיפי שהם חיפשו. אחד מתקליטיו המוקדמים, 'עור חדש לַטֶּקס הישן' (1974), כלל קינה על הזמרת ג'ניס ג'ופלין, עיבוד של "גרין סְליבס" – וגם את 'מי בָּאֵש', על פי תפילת 'ונתנה תוקף' המצמררת המוכרת גם למי שפוקד את בית הכנסת אחת לשנה, ביום כיפור. לאוהדים שחיבבו את כהן עוד קודם לכן הוא הצטייר מעתה כהתגלמות היהודי, ואילו יהודים צעירים שנכספו לאישור תרבותי רוממו אותו מעתה לדרגת אלילם המוזיקלי. אני, הרי, רציתי כהן; והנה, בהנף להיט אחד, הוא היה לכהן ולנביא.

כעבור עוד עשור בא "הללויה". לאונרד ראה את דוד המלך לא בהדר מלכותו, ודאי לא בתפארת ניצחונו על גוליית ויתר הפלשתים, אפילו לא בגלימת משורר תהילת ה' צבאות, אלא בצלם דמות תבניתו של לאונרד כהן: מיוסר, שבור, הלום כאב ושכול. המיתר שהוא צבט בשיר הזה רוטט מאז ועד היום. הוא זכה לפירושים רבים, בתוכם פירושים נצרניים, בודהיסטיים וכאלה שלא הותירו בו אבן על אבן. פרשנות יהודית במיוחד ניתנה לו לאחרונה בגרסה יידית, בתרגומו ובביצועו של דניאל קאהן. המינוח הדתי העברי מבוית בו בניב היידי, והרכיב התפילתי מוטעם, למשל, באמצעות חריזת "הללויה" במילים "רפואה" ו"ישועה" בהגייתן היידית המלעילית ("ישועה", בהגייה זו, הוא גם משחק מילים עם "ישוע" הנשמע זהה), ובאמצעות בשילוב מונחים מהווי התפילה כגון "מי-שבירך". קאהן שר את בתי השיר ברצף, בלי הפזמון החוזר "הללויה, הללויה…", הנשמר לסוף, וכך הוא משתיק לרוב אורך השיר את מה שהינו, בעצם, שאיבה ישירה מהתנ"ך ומלאונרד כהן. אם שעתוק יידי זה של לאונרד ביידיש ינחל הצלחה מסחרית, יעשה לאונרד המת למען היידיש יותר ממה שעשתה כל חייה חוקרת היידיש "המלומדת היהודייה החילונית" שלטעמו לא הבינה אותו.

***

ידעתי שביום מן הימים אצטרך לחדש את הקשר עם לאונרד ולחלוק איתו את אשר שׁיחתוּ החיים. בשנת 2014 השתתפתי בוועידה יהודית בבית הארחה הררי ליד מינכן, שנבנה במקור לשימושה של האליטה הנאצית. אניח לאירוניות ההיסטוריות, ואספר כי נהניתי לפגוש שם את הווארד ג'ייקובסון, הסופר הבריטי שספריו הם לי לעונג, ואת אשתו המקסימה ג'ני. בסעודת ליל שבת חלקנו שולחן משותף, והם סיפרו לי כי היו לא מכבר בהופעה של לאונרד בלונדון, ג'ני משום שהיא אוהבת את המוזיקה שלו והווארד משום שהוא אוהב את ג'ני. הווארד בא לחזק ויצא מחוזק: הערב הזה הפך אותו למעריצו של לאונרד, ואת לאונרד לַמחבר הנערץ על המחבר הנערץ עליי. לסעודה הזאת קדמה תפילת ליל שבת, בהתחזנותו הנלהבת של רב שהדביק לכמה מפרקי התפילה את מנגינותיו של… לאונרד כהן. וכך, לא בפעם הראשונה, אני שהצגתי את לאונרד כאוניברסליסט ואותי-עצמי כמשרתתו של העם היהודי נאלצתי להודות שאם אחד משנינו הוא משיחם של היהודים, זהו לאונרד. העולם אולי רואה בו אזרח כבוד, אבל מבחינת היהודים הוא אחד משלהם.

לא היו לי כתובת עדכנית או מספר טלפון פעיל של לאונרד. איתרתי את הסוכן שלו, אבל כבודו לא ענה אף פעם לפניותיי. יום אחד באוגוסט האחרון, לא מתוך איזו בהילות, הזדמן לי להזכיר את העניין בהפסקת צהריים בסמינר שלימדתי, ואחד המשתתפים אמר: "הוא חבר בקהילה שלי בלוס-אנג'לס, וידיד קרוב של הרב מרדכי פֿינלי. את רוצה שאשיג את המייל שלו?" נראה שלאונרד גמר להשוות מיתולוגיות והתחיל להתפלל מן הסידור. הרב פינלי נתן לי באדיבותו את כתובת הדוא"ל, וסמוך לפני ראש השנה כתבתי אלו וסיפרתי על חוויית תפילת השבת בלחניו:

אתה זוכר בוודאי את המסה שכתבתי על דרכינו שהתפצלו – אתה יצאת אל העולם ואני נשארתי ברחוב היהודי. כתבתי אותה בכל האהבה שחשתי כלפיך, … אבל התעצבתי על שעזבת את אלה שיכלו לתלות בך עיניים, והתעצבתי גם עליך כי חשבתי שלא הערכת מספיק את אשר בורכת בו. ועכשיו – הנה כי כן – המפנה. עם ישראל מצא בך את מה שחיפשתי. … אתה של תפילת השבת שלהם בציבור, ואתה של הנאותיהם הפרטיות. אתה מכיר את ה"דודלה" שרבי לוי יצחק מברדיטשב שר, על פי הסיפור החסידי, לאלוהים: "דו, דו" – אתה, תמיד אתה. התחשק לי לחבר דבר דומה לכבודך; האירוניה על חשבוני, כמובן.

הוא כתב לי בחזרה בנועם:

שמחתי כל כך לשמוע את קולך. השנים התמוטטו, השאלות התאדו, ושוב היינו לחברים החוצים את הקמפוס לעבר רחובות העיר מונטריאול, אותה חממה משונה של אמונה וכמיהות.

תודה לך על מלאכתך בעולם למען עמנו, הנתון במצור כאז כן היום. תמיד היית בחזית הקדמית.

ולפני שחתם את שמו הוא הוסיף, באותיות עבריות, עם סמליל של מגן דוד עשוי שני לבבות, את ברכת הכוהנים:

דומה היה שלאונרד קיבל עליו את כתר הכהונה שקיוויתי אי-אז שיונח על ראשו. או שמא ידע שהוא נותן את ברכות הפרדה שלו, ובברכת הכוהנים חתם על מכתביו לכולם.

ההספד שלי מצטרף לזרם שלא חדל מאז מותו של לאונרד. הלוואי ויכול היה לראות את מחוות ההוקרה שהקדישו לו ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא ראובן ריבלין. הפרידה מהאיש שכתב "היי, לא ככה אומרים היו-שלום" נעשתה בחוג משפחתו הקרובה, בדרך שהוא מן הסתם בחר בה, ושנעשתה לחלק ממנו. הוא נקבר בלוויה פרטית בבית הקרבות של בית הכנסת שער השמיים במונטריאול, מקום שם התפלל אי-אז עם משפחתו, המשפחה הבולטת בקהילה מַרשימה זו. סמוך לקברו טמונים דודותיי ודודיי, גם הם חברי הקהילה.

הוריי היו היחידים במשפחתנו שעברו לחלק אחר של העיר; הם טמונים בבית הקברות היהודי הצפוף הרבה יותר שברחוב דה-לה-סאוואן. אחי בנימין קבור שם ליד אחותו של אלי ויזל, וכך, בדרך מקרה, נוצר עוד חיבור בל-יינתק. על מצבת אמי חרותים שמות כל אחיה ואחיותיה שלא זכו להיות מובאים לקבורה. זכות גדולה הייתה לנו, אנו שגדלנו במונטריאול, לדעת שכולנו נובא אחרי מאה ועשרים לקבר ישראל לצד הורינו. הצטרפותו זו של לאונרד למשפחתו היא דבר נפלא, לו ולה. למרות נזיפותיי בלאונרד שלא נסוגותי מהן, אני, שכנראה לא אקבר במונטריאול, עודני סנטימנטלית כלפיו יותר מכפי שאני מסוגלת להיות כלפי עצמי.


תמונה ראשית:  Leonard Cohen – King's Garden, Odense, Denmark, 17 August 2013, צילום: Takahiro Kyono,

C.C 2.0. באדיבות ויקימדיה.

עוד ב'השילוח'

לצאת מהקווים: בשׂורה לתחבורה ביישובים הקטנים
אור מן הגויים
נאו־שמרנות ישראלית: קווי היסוד

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. tuvi

    02.12.2021

    התמוגגתי. כתיבה נהדרת. תודה גדולה

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *