העברית הישראלית, פגישה בעברית

העברית הישראלית

איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו

רוביק רוזנטל

כתר, 2026 | 264 עמ'

פגישה בעברית

מכירים מחדש את השפה שלנו

דוד הַרבַּנד

הוצאה עצמית, תשפ"ו | 199 עמ'

ספרו של רוביק רוזנטל על העברית הישראלית, העברית המדוברת בעצם, מוכר רובו ככולו לקוראי מאמריו, טוריו, מילוניו ואשגריו השבועיים. זהו ריכוז נושאי ומאורגן של מעקבו המתמיד אחר "הזירה הלשונית", כלשונו. הוא בוחן עניינים שמהגייה ועד חברה: מהוויתור על אותיות ה, ח, ר ואפילו על תנועת החיריק הקטנה בדיבור הישראלי, עד מה שמלמדת שפת הרחוב הישראלית על מאפיינים של הרחוב הזה, כגון אלימות וזלזול בזולת אך גם תושייה וקור רוח. עיוניו של רוזנטל מתאפיינים באנציקלופדיוּת עתירת דוגמאות עד כדי מעין-רשימה מחד גיסא, ובהתחקות נגישה אחר השורשים ההיסטוריים, האטימולוגיים וכן הלאה של התופעות המדוברות, מאידך גיסא. או שמא אלו אותו גיסא.

הספר הססגוני מכיל גם כמה וכמה תובנות עקרוניות, כגון ש"סלנג" הוא רק מה שרואה עצמו כסלנג, דהיינו מודע לעצמו ולאי-תקניותו, ולא עתיד להתגלגל ולהיעשות חלק מן השפה הפורמלית. חשובים במיוחד הדיונים העקרוניים המובאים במתכונת שאלות-ותשובות בסוף הספר; למשל, דבריו של רוזנטל על כך שניסיונות להמשיך את העברית הישראלית בתפוצות אינם בני-קיימא.

ספרו של דוד הרבנד עוסק בכלל מפגשינו עם העברית, גם דרך התנ"ך למשל, על תופעותיו הלשוניות המסקרנות, ולאו דווקא בעברית הישראלית או המדוברת. אבל הוא נפגש עם ספרו של רוזנטל באזורים רחבי היקף. שכן שאלות היסוד של "השפה ואנחנו", שהרבנד דן בהן, מתבשלות בזירת העברית הישראלית. האם צריך לתקן שגיאות של דוברי השפה? האם דובר ילידי יכול בכלל לשגות? האם העובדה ששפה טבעית מתפתחת דווקא מתוך מוטציות וחריגות מתקן קיים משמעה שאין צורך בתקן לשוני ובעריכת לשון? ואיך זה נפגש עם שאלות של אסתטיקה, ושל מסורת, ושל הרצון שנבין את שפת המקורות, ושל הצורך שנבין איש את רעהו בשפה שהיא איכשהו אחת? המאבקים הללו מתקיימים בתוך "העברית הישראלית" והמדוברת, ולגביה.

העמדה העקרונית והנפשית של הרבנד קרובה לעמדתו של רוזנטל. היא מתבוננת בהנאה בהתפתחות השפה וגם ב"שגיאות". הקורא לא נזוף, והספר לא נותן לו הוראות אלא מאיר את עיניו (הרבנד מבקש לתקן רק בעניינים של היגיון ובהירות, כגון האיוולת שבביטוי 'גובַה נמוך' או 'מחיר זול', ובעניינים שנוגעים למבנה היסודי של השפה ממש, כגון מילות גוף ויחס). אך זו עמדה קיצונית מדי. האבחנה של הרבנד, עורך לשון מעולה (ספרו, מעשה ידיו, שבו אפס טעויות, יוכיח), כאילו שפת הכתב צריכה להיות תקנית ושפת הדיבור בכלל לא – עלולה ליצור פער בלתי נסבל ביניהן. לטעמי הסובלנות כלפי 'שינויים' בשפה צריכה להיעצר היכן שמדובר בהידלדלות של השפה ושל יכולת ההבחנה שלה בין מושגים. על כל פנים, עיוניו הקצרצרים של הרבנד מרחיבי דעת ומשמחי לב, ועשויים להפתיע פה ושם גם את הסבור שהוא כבר יודע הכול.