העיר שעורבבה לה

 

מרקם החיים המשותף והמעורבב ליהודים ולערבים בירושלים מעצב את העיר לא פחות מגילויי האלימות, השנאה והטרור – והוא התפתח למרות שנים ארוכות של הזנחה וקיפוח חריפים של השכונות הערביות. תיקון נזקי ההזנחה, טיפוח הדו-קיום והקמת עירייה ישראלית נפרדת לכפרים שנותרו מעבר לגדר, יבטיחו את המשך אחדות העיר ואת הרוב היהודי בה

 

בשלהי קיץ 2014 מצאתי את עצמי מול קבוצה של אוהדי חמאס, סמוך לסוכת אבלים, בתוככי הכפר סילוואן, ליד ביתו של המחבל הרוצח עבד אל-רחמן שלודי. שלודי נורה על ידי שוטרים ומת אחר כך מפצעיו, לאחר שדרס למוות תינוקת בת שלושה חודשים ועולה חדשה מאקוודור. אחדים מבני שיחי היו רעולי פנים. הם תיקשרו עמי מבעד לחלון שמשה של מכונית שהיה פתוח רק מעט. זהותי העיתונאית הייתה ברורה להם, אך הם לא ידעו דבר על מעורבותי בסדרה של מחקרים, פורומים וקבוצות שתכליתם להביא מעט מזור לעיר הזאת, ולהפוך את החיים בה לנסבלים וטובים יותר. ואז, ברגע אחד של נאיביות, הצגתי בפניהם את התרשמותי לנוכח גילויים של שכנות ודו-קיום בין יהודים לערבים המתהווים בעיר דוד הסמוכה.

דעתם כמעט נטרפה עליהם. עיניהם כמעט יצאו מחוריהן מרוב זעם, ואני מצאתי את עצמי נמלט מפני צרור של חרפות, גידופים ואיומים. מנקודת מבטם, גילויי השכנות ומרקמי הנורמליות – מינימליים ותמימים ככל שיהיו –  היו איום של ממש על מפלס העוינות, האיבה והטרור שאותו הם ביקשו לשמר במערכת היחסים בין יהודים לבין ערבים בירושלים.

רקמות הדו-קיום הללו, בפרט בעיר דוד–סִלוָאן, היו כה דקיקות, פריכות ושבריריות, עד שקשה היה להבין מדוע חבורת שלודי רואה בהן איום על המשך השנאה, העימות או "המאבק בכיבוש". רק בחודשים הבאים, כאשר תכפו ההתקפות על אחד מסמלי השיתוף בירושלים, הרכבת הקלה – מאות אירועים של יידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה – התחדדה הבנתי: לא רק הכיבוש' והמאבק הדתי והלאומי על העיר הזאת מזינים את הטרור. חמאס, פת"ח וגורמים קיצוניים אחרים רואים גם במרקמי החיים המשותפים בין יהודים לבין ערבים בירושלים איום קיומי כמעט על עתידו של "המאבק". הנורמליות וגילויי השכנות שהתקבעו בירושלים לאורך חמישים שנה הפכו גם הם לאויב שיש להילחם בו ולפגוע בו.

הציבור הישראלי אינו מרבה לשמוע על החלקים הללו בפסיפס הירושלמי המורכב. כיצד נראית אותה מציאות של נורמליזציה בפועל, שמאיימת על "שלום העימות"? מה יש בה שהיא כה מאיימת עליו?

בעיר דוד–סלואן דובר לכאורה בפכים קטנים. לצד המחבלים הדורסים, בקבוקי התבערה והעימות שרחש כל העת מדרום להר הבית, תועדו במקום מרוצי בימבות שקיימו יחדיו זאטוטים יהודים וערבים. על המקררים בבתיהם של אחדות מהמשפחות היהודיות בעיר דוד ראיתי הזמנות לחתונה בכתב ערבי מסולסל. בערב סוכות אחד סייעו כמה משפחות ערביות לשכניהן היהודים להקים סוכות. מאחורי הקלעים הייתה אפילו פעילות משותפת מול הרשויות העירוניות לטובת בניית מדרכות והסדרת אספקת מים; לעתים אף נצפו ביקורי קפה הדדיים; קניות במכולת המשותפת; קריאות צהלולים למראה כלה יהודייה שיוצאת מפתח ביתה; רופא יהודי שנחלץ באישון ליל לטובת יולדת ערבייה; פרמדיק ערבי שמטפל ביולדת יהודייה; ביקורי תנחומים הדדיים בשעות אבל.

רגעי החסד הקטנים הללו מיצו, בקליפת אגוז, את הסיפור האחר של ירושלים, זה שהתקשורת מתעניינת בו פחות. הוא נכתב על ידי האנשים שגרים בעיר הזאת ולא על ידי ממשלות, שרים, פקידים או רשויות. הדו-קיום הזה מתחולל בעיקר באזורים בעלי דומיננטיות יהודית שהערבים אינם חוששים לפקוד בדרך כלל או במרחבים משותפים "ניטרליים", יחסית; הוא מתרחש הרבה פחות באזורים הערבים שיהודים נרתעים בדרך כלל מלבקר בהם (מבחינה ביטחונית). כך או אחרת, "הסיפור האחר" מלמד כי לצד הוויכוח האידיאולוגי, ההיסטורי, המדיני והדתי, נרקמת בירושלים מציאות של שיתוף, ערבוב ומרקמי נורמליות כבר יובל שנים; הוא מלמד כי לצד הוויכוחים היצריים על ביטחון ודמוגרפיה ומקומות קדושים וזכויות, מתקיימת מציאות של אנשים שמבקשים לחיות את הנורמליות ואת היומיום.

השורות הבאות מבקשות אפוא להביט לעומק על רקמות הדו-קיום האזרחי בירושלים, ולהתמקד בהן. שאלות הזהות הלאומית והדתית של ערביי מזרח ירושלים, שנסקרו בהרחבה במאמר הקודם, יונחו כעת בצד כדי למקד את המבט באותה מסכת מוצנעת אך משמעותית של נורמליזציה, ולברר עד כמה רכיב זה משמעותי בחיים הירושלמיים. אחרי שנבין כיצד היא נוצרה, מה היקפה ומהן השפעותיה על מרקם החיים הממשיים בעיר, נוכל לבחון את השאלה עד כמה והאם בכלל צריך וראוי לפתח, לטפח ולהעצים את רקמת החיים המשותפים בבירה.

א

זה שנים שאני מתעד בספרים, בתקשורת ובמחקר את הצדדים האלימים של המאבק על ירושלים. שנים שאני חוצב ממוחי ומלבי מילים (שאיני חוזר בי מהן) על זכויות העם היהודי ועל בכורתו בעיר הזאת, מילים נגד חלוקתה ובעד חיזוק וביסוס ההתיישבות, האחיזה והרוב היהודי בה. אלא שאני ער גם לצד הפוליטי פחות של המשוואה; אני ער לכך שאני ועמיתיי, הן בתקשורת, הן במחקר, הן בזירות הדיון על עתיד העיר, מקדישים מעט מדי פנאי ותשומת לב למציאות שחוכמת ההמונים יצרה כאן.

האינטרס העליון של הסכסוך הוא לכאורה ההפרדה, החומות והגדרות: הן המוחשיות, שבהן ניתן לגעת, והן אלו שבנפש. הללו מסייעות אולי לשמור על בטחוננו, אבל גם משמרות את הסכסוך ומגביהות את החיץ בין אנשים. הן מונעות מיהודים ומערבים להכיר מעט טוב יותר אלה את אלה, וללמוד את בני האדם שמאחורי המסכות.

למרות החומות הללו, יש בירושלים מסכת ארוכה של תחומים, סיטואציות ומצבים שהסכסוך לא יכול להם, שהם חזקים ממנו. יש בירושלים מסכת שלמה של "ערבובים", שלועגים להפרדה. הללו כה טריוויאליים, עד שאיננו נותנים עליהם את הדעת; אבל במציאות של מתאבדים פוטנציאליים, הסתה בהר הבית ומחבלים ששונאים, יורים, דוקרים, דורסים ורוצחים, ה"ערבובים" הללו כלל אינם מובנים מאליהם.

בבתי החולים בירושלים עובדים כבר שנים, שכם אל שכם, רופאים ואחיות יהודים וערבים שמשרתים את שתי האוכלוסיות. מיילדות ערביות מיילדות ילדים יהודים, ולהפך. רופאים ערבים מצילים חיי חולים ופצועים יהודים, ולהפך. בבתי המרקחת של ירושלים, הן הפרטיים והן אלה של קופות החולים, משרתים רוקחים ערבים ויהודים אוכלוסייה יהודית וערבית. יש אמנם חברות אוטובוסים ערבית המשרתת את מזרח העיר, אבל אגד פרושה בכל העיר, ונהגים רבים בקווי התחבורה שלה, כמו גם הנוסעים בקווים שלה, הם ערבים. כאן אין הפרדה.

אין הפרדה גם במרכזי הבילוי וההסעדה ובבתי קפה ובקניונים בירושלים. לכו לקניון מלחה או לקניון הדר. בקרו במדרחוב ממילא שמוביל אל שער יפו, ותיווכחו בכך מיד. מציאות של ערבוב קיימת גם בתחומי הבנקאות, המסחר והתעסוקה. רבים מאתנו, היהודים הירושלמים, נחשפים כמעט מדי יום לעובדים הערבים הרבים שמועסקים ברשת המרכולים של רמי לוי, אבל גם חלק ניכר מהבסטות בשוק מחנה יהודה מנוהלות על ידי ערבים, וחלק מבעלי החנויות ברובע היהודי של העיר העתיקה הם ערבים שמעסיקים יהודים. מציאות של "ערבוב" או ערבוב לכאורה קיימת גם בגני המשחקים והשעשועים בקו התפר, כמו למשל בגן הפעמון. ערבים ויהודים באים לגן החיות התנ"כי, לעין יעל, לימק"א ולסדנא למוזיקה שבעמק רפאים, וילדיהם משתתפים בקייטנות  ובפעילויות שנערכות במקומות האלה.

העיר מחוברת גם באמצעות מערכות תשתית משותפות, שקשה ואולי בלתי ניתן להפריד ביניהן מבלי לגרום סבל לתושבי העיר. שירותים ברמה משתנה ניתנים לכל חלקי העיר: מכבישים עורקיים ומשניים שחוצים אותה לאורכה ולרוחבה ומקשרים בין כל חלקיה, ועד מערכות משותפות של מים, חשמל, ביוב וטלפון.

בימי שגרה – ולצד  הטרור, יש ימים רבים כאלה – גם יהודים פוקדים את מזרח ירושלים. אמנם אין להשוות בין מספר היהודים הפוקדים את השכונות הערביות לבין מספר הערבים המסתובבים במערב העיר, אבל גם כאן קיימים "ערבובים". העיר העתיקה, על כל רובעיה, הומה שנים רבות מתיירים ומיהודים רבים. יהודים חיים לא רק ברובע היהודי, אלא גם ברובע המוסלמי והנוצרי, וקיים שיתוף פעולה יהודי-ערבי בתוך החומות גם בתחום המסחר והתיירות. פסטיבל האור, שהעירייה קיימה בעיר העתיקה כמה שנים ברציפות, הוא דוגמה לשיתוף פעולה מסוג זה, שמהכנסותיו נהנו סוחרים יהודים וערבים כאחד. לפני שפרצו כאן גלי הטרור בסוף 2014, פקדו יהודים רבים (בעיקר מפסגת-זאב ומנווה-יעקב) את מרכז הקניות החדש של בית-חנינא שבצפון ירושלים. אפילו לעיסוויה, שממנה יצאו חוליות טרור רבות, הגיעו ועדיין מגיעים יהודים שנזקקים למרפאות שיניים זולות יותר וקבלנים יהודים רוכשים שם ציוד וחומרי בניין, ממש כפי שיהודים מגיעים למוסכים בוואדי ג'וז ואפילו למרכז המסחרי בסאלח א-דין.

הביטוי המובהק ביותר לערבוב הזה גולם ומגולם ברכבת הקלה, ששירתה ועודנה משרתת מאות אלפי יהודים ועשרות אלפי ערבים. עד שפרצו סבבי האלימות והטרור של השנים האחרונות בירושלים, מספר התקריות בין הנוסעים משתי הקהילות היה אפסי, ובפועל היא הפכה לסמל של דו-קיום. לא במקרה פורעי "האינתיפאדה הירושלמית" סימנו את הסמל הזה וניסו ועודם מנסים כל העת להתנקש בחייו, עד שהרכבת הפכה מטרה למאות התקפות של בקבוקי תבערה ויידויי אבנים. זו גם הסיבה לכך שהממסד הישראלי מתעקש, ובצדק, להמשיך להפעיל את הרכבת גם בשכונות הערביות שועפאט ובית-חנינא – ודו-הקיום ממשיך להתממש בקרונותיה למרות הכל.

אויבי דו-הקיום צפויים להמשיך להציק לרכבת הקלה. העובדה שהיא טובה לשתי האוכלוסיות ומשרתת גם את האוכלוסייה הערבית הפכה אותה לאויב. האיחוד האירופי, שלפני שנים אחדות ערך סקר בשכונות הערביות על אודות שביעות הרצון מהרכבת הקלה, נמנע מלפרסם את התוצאות. הן החמיאו לפרויקט הישראלי. לטווח הרחוק, יודעים בוודאי גם באיחוד האירופי, מתוכננים בירושלים עוד חמישה קווי רכבת קלה, שחלקם יעברו באזורים מעורבים.

הערבובים בירושלים סודקים את ההפרדה גם בתחום החינוך: הרבה יותר צעירים פלסטינים מבקשים היום ללמוד במוסדות אקדמיים ישראלים, ולצורך כך הם זקוקים לתעודת בגרות ישראלית. מכוני לימוד במזרח העיר מכינים את הצעירים הללו לבחינה הישראלית, והורים רבים מעודדים את ילדיהם בכיוון זה. אלפים כבר ניגשים לבחינת הבגרות הישראלית. במאמרם של קורן ואברהמי בגיליון זה מוזכר כי מרכז התעסוקה שנפתח ב-2015 בשכונת שועפט טיפל עד כה בקרוב לאלפיים לקוחות בהכשרות תעסוקתיות, בקורסים ובסדנאות, ושקרוב לארבעים אחוז מהפונים למרכז הושמו במקומות עבודה ברחבי העיר, מזרח ומערב כאחד. המגמה הזאת צפויה לעלות עוד.

הערבובים בירושלים חוללו מהפך גם בתחום הבריאות, והפערים הרחבים שם נסגרים. בשכונות ערביות הוקמו מרפאות של קופת חולים שמופעלות על ידי זכיינים פרטיים, רופאים או אנשי עסקים. כיום פועלות במזרח ירושלים מרפאות מודרניות שהן מהמובילות במחוז, עם אנשי רפואה ותודעת שירות ברמה גבוהה. שנים רבות מאוד, רבות מדי, נהרו ערבים לשכונות היהודיות כדי לקבל שם שירותי בריאות, והנה בשנים האחרונות אנו רואים, לראשונה, סנוניות ראשונות של יהודים, בעיקר משכונות התפר, שפוקדים מרפאות ערביות, כדי לקבל דווקא שם שירותי בריאות.

הערבובים הללו יוצרים כלכלה משותפת, שיוצרת תלות הדדית. החוקר מריק שטרן מ'מכון ירושלים לחקר מדיניות' מצא כי שיעורם היחסי של עובדי מזרח העיר בכמה ענפי תעסוקה הפך כוח עבודה זה למכריע בגודלו ובחשיבותו לכלכלת העיר.[1] העובדים ממזרח ירושלים מהווים 66 אחוז מקרב המועסקים בענף הבנייה, 52 אחוז מקרב המועסקים בענף התחבורה, 38 אחוז בתחום של שירותי אירוח ואוכל, 32 אחוז בענף התעשייה, ועשרים אחוז בענפי הבריאות והרווחה. פרנסת תושבי מזרח העיר תלויה במעסיקים ממערב העיר. עסקיהם של האחרונים תלויים בעובדים ממזרח העיר. זו כמובן אינה סימטריה, אבל התלות היא הדדית.

בשנים הרבות שקדמו לגלי האלימות האחרונים, לא הסתפקו המזרח-ירושלמים במעמד התושבות שלהם. בשנות האינתיפאדה השנייה, 2001–2003, מספרי המתאזרחים אמנם היו נמוכים: 58, 63 ו-44 בהתאמה; אבל אחר כך הם החלו לעלות. על פי נתוני משרד הפנים, בעשור השנים שבין 2002 ל-2012, קיבלו 3,374 מהם אזרחות ישראלית[2]. בשנה שעברה בלבד (2016), פנו יותר מאלף נוספים בבקשה להתאזרח. יותר ערבים גם פנו לעירייה כדי לקבל היתרי בנייה. מנהלים קהילתיים כמו גם ועדי הורים במזרח ירושלים עומדים בקשר עם העירייה. יותר צעירים מזרח-ירושלמים מבקשים להתנדב לשירות הלאומי. הפערים בין השכונות היהודיות לבין אלו הערביות עדיין גבוהים, אבל בהשתדלותו של ראש העירייה, ניר ברקת, הרבה יותר משאבים ממשלתיים ועירוניים מופנים לשם. משהו משתנה. לפחות בחלק מהאזורים – ואיני כולל כאן את השכונות שמעבר לגדר ההפרדה – רבים חשים עתה, ביתר שאת, שיש להם מה להפסיד. סקרי שביעות הרצון שהעירייה עורכת במזרח העיר מצביעים על עלייה בשביעות הרצון בחלק מתחומי השירות.

לסיום פרק זה, חשוב לציין כי חכמת ההמון שבנתה מציאות של ערבוב ומרקמים של נורמליות, אינטרסים ושיתוף בין יהודים לבין ערבים, גם מתחה, במקביל, גבולות ו"קווים אדומים" לאותם שיתופים וערבובים. ככלל, ירושלים נותרה עדיין פסיפס של שכונות הומוגניות – שכונה שכונה וצביונה, על תחומיה המוגדרים – חרדים לבד וחילונים ודתיים לבד. ערבים לבד ויהודים לבד. "אנשים", אמר פעם טדי קולק, "אוהבים בדרך כלל לחיות עם עצמם. הם אוהבים לשמוע קולות הדומים לאלה שהם משמיעים ולהריח ריחות הדומים לאלה שהם מדיפים. ככל שהם מתגוררים בינם לבין עצמם, פוחתת הסכנה שהעיר תתפוצץ על רקע המתיחות הדתית, העדתית והלאומית ששוררת בה".[3]

בעיקרון, קולק צדק. הערבובים ומרקמי הנורמליות כמעט שלא גלשו למגורים משותפים. כאן נמתח הקו. מסיבות דתיות, לאומיות ותרבותיות. לו יצויר שיהודים רבים וערבים רבים היו מקבלים החלטה – ברמה האישית – לגור אלה עם אלה, לא ניתן היה למנוע זאת. אין חוק נגד מגורים משותפים או "מעורבבים", אבל רק כ-2,500 יהודים גרים כיום במה שמכונה "אזורים צפופי אוכלוסייה ערבית" – בעיר דוד, ברובע המוסלמי, במעלה הזיתים, בהר הזיתים ועוד, ומנגד, רק כ-3,500 ערבים חיים באזורים צפופי אוכלוסייה יהודית – בארמון הנציב, בנווה-יעקב, בגבעה הצרפתית ובמקומות נוספים. זהו פחות מאחוז מתוך אוכלוסייה של כ-850 אלף נפש. ערבובי המגורים נותרו אפוא מצומצמים מאוד ואינם נפוצים.

מגורי היהודים בתוככי שכונות ערביות הם בדרך כלל תוצאה של המאבק על ירושלים. יהודים חוזרים אל הגרעין ההיסטורי של ירושלים, בעיקר למקומות שמהם גורשו בפרעות או במלחמות קודמות. ערבים השתלבו בשכונות יהודיות לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מטעמים כלכליים. כאן וכאן מדובר בתופעה מוגבלת שחוכמת ההמונים תחמה אותה לממדים מצומצמים. אין צורך להתערב בכך. זו היא עוד פיסה בפאזל הירושלמי. אם נתאמץ, נפיק טוב גם ממנה.

ב

כיצד נוצרו הערבובים הללו במהלך שנים רבות של עימות סוער, אינתיפאדות ומאבק דתי ולאומי? כיצד אירע שבשעה שבעולם, באירופה ובשמאל הישראלי מבקשים להשיב את הגלגל לאחור וטווים חלומות חלוקה והפרדה, המציאות דווקא מלמדת על שתי אוכלוסיות שמקיימות ביניהן שורה של ממשקים, ערבובים, שיתופים ומצבי נורמליות?

התשובה הפשוטה ביותר היא כנראה שהזמן עושה את שלו. האיום הממשי ביותר על המשך העימות בירושלים הוא הזמן שמאיים להפוך לטבע: במלאת חמישים שנה לאיחוד העיר, רוב מכריע מקרב ערבייה (כ-85 אחוז) ורוב צנוע יותר מקרב יהודי ירושלים (כ-75 אחוז) אינם מכירים מציאות של עיר מחולקת.[4] הם נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת, וימיה של ירושלים המחולקת היא עבורם לא יותר מסיפור על היסטוריה רחוקה. הם גדלו אל תוך מציאות של עיר ללא גבולות, אל תוך הערבוב המורכב הזה, בעל הפנים הרבות כל כך, שכולנו חיים בתוכו.

התושבים שאוחדו אל תוך העיר, כלומר ערביי מזרח ירושלים, פיתחו עם השנים הללו שונות, המבדילה אותם משאר הערבים שבאו תחת שלטון ישראלי ב-1967 – כלומר אחיהם הפלסטינים מיהודה ושומרון. השונות הזו צמחה מכמה סיבות, ונמנה כאן שתיים מן הבולטות שבהן:

  1. מעמד התושבות שממנו נהנים תושבי מזרח ירושלים מבדל אותם כלכלית מאחיהם ביהודה ובשומרון. מכוח המעמד הזה נגזרים תנאי חיים והטבות חומריות וכלכליות רבות – ביטוח לאומי לילדים, קצבאות זקנה, ביטוחים רפואיים, משכורות גבוהות פי ארבעה מאלה שבשטח הרשות הפלסטינית, חופש ביטוי, חופש דת וגישה חופשית לכל מקום בארץ. כל אלה מובילים בהכרח לחיזוק מגמת ההסתגלות והישראליזציה.
  2. גדר ההפרדה. הגדר שהוקמה על תוואי עוטף ירושלים ניתקה את מזרח ירושלים מהעורף שלה – הערים והכפרים בתחומי יהודה ושומרון. הגדר והמחסומים שבין העיר לבין אזורי יהודה ושומרון אילצו את התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים לשנות כיוון, ולפנות מערבה. בצפון, בשכונות שמעבר לגדר, תרמו החומות להעמקת השנאה והעוינות בין יהודים לבין ערבים, ולהעמקת ההזנחה הישראלית שם; אך בתוך השטח הישראלי הביאה הגדר למגמה הפוכה, לחיזוק ה"ערבובים" ומרקמי הנורמליות, ולשיתוף יתר בין ערבים לבין יהודים בעיר.

יש, כמובן, גם גורמים המרחיקים את ערביי מזרח ירושלים מהשתלבות. אחד מהם הוא הר הבית, שהפך מכשיר בידי הקיצונים. גורמים כחמאס, הג'יהאד האסלאמי, חזב אל-תחריר או הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אלה השתמשו לאורך השנים, ועדיין מנסים להשתמש, בהר ובמסגדיו כדי להסית, לחולל אלימות, לשמר את הסכסוך, ובעיקר להעצים את הממד הדתי שבו – כמפורט במאמרם של קורן ואברהמי. עלילת הדם המודרנית 'אל-אקצא בסכנה' (שלה הקדשתי אחד מספריי)[5] היא הדלק המזין את מדורת השקר הזאת. בהקשר המזרח-ירושלמי – השקר הזה מותיר עדיין רבים מתושבי מזרח ירושלים בצד הבלתי מתערבב, בצד שנזהר מישראליזציה, מהסתגלות ומהשתלבות. אלא שאפילו הר הבית אינו מצליח להביס השפעות של יובל שנים על החברה המזרח-ירושלמית; כל שהוא יכול זה למתן ולהאט אותן.

למגמת ההשתלבות סימוכין מדעיים-מחקריים: לפני כשש שנים ערך מכון וושינגטון סקר עומק בקרב ערביי מזרח ירושלים, ומצא ש-35 אחוז מהם מעדיפים לחיות כאזרחים שווי זכויות תחת ריבונות ישראלית בירושלים המאוחדת.[6] והנה ביוני 2015, בחלוף חמש שנים, אחרי שנתיים רוויות אלימות ופיגועים, חזר אותו מכון לבדוק מה השתנה בקרב ערביי מזרח ירושלים. התוצאות הפתיעו: בפעם הראשונה נוצר רוב של 52 אחוז מהתושבים האומרים במפורש כי הם מעדיפים לחיות כאזרחים ישראלים שווי זכויות תחת ריבונות ישראלית.

אך זו היא רק ההפתעה הראשונה. ההפתעה השנייה היא שאותו סקר ממש, שבדק את עמדותיהם של תושבי מזרח ירושלים, גילה ש-60 אחוז מהם תומכים בחמאס, בטרור ובפיגועים.[7] מבולבלים? אין פלא. למציאות המורכבת והבלתי פשוטה בירושלים יש לפחות שתי פנים. ברור לכל שבמגמת ההקצנה והטרור צריך להיאבק. ברור, לצערי למעטים מדי, שאת המגמה ההפוכה צריך לטפח ולעודד.

הסקרים, לפחות במקרה זה, אינם משקרים. משיחות רבות שקיימתי לאורך השנים עם תושבי מזרח ירושלים למדתי על תחושת אמביוולנטיות בקרבם. הם מזדהים עם המאבק הפלסטיני, חשים את ההזנחה הישראלית והקיפוח בכל הקשור להשקעות בתשתיות ובשירותים לשכונותיהם, אך מסתייגים מהרשות הפלסטינית, לעתים אף באופן קיצוני ומהיעדר דמוקרטיה אמתית בתחומה. בעיקר, אין הם חפצים לאבד את מעמד התושב שמקנה להם שורה של הטבות וזכויות. אצל רבים מהם, כפי שתיארו באוזניי לא מעט תושבים וגם דמויות כח'אלד אבו-טועמה (עיתונאי ערבי ירושלמי) או באסם עיד (לשעבר פעיל 'בצלם'), גובר הרצון לשמור על מעמדם כתושבים במסגרת עיר מאוחדת, גם במחיר הפסדים לאומיים ופוליטיים. זה המקור לישראליזציה, להשתלבות, להסתגלות ואף להתקרבות היחסית שלהם לערביי ישראל.

רק מעטים יאמרו את הדברים בגלוי ויזדהו בשמם. בזמן האינתיאפדות הירושלמיות, אך לא רק אז, השליטו כנופיות חמאס ואנשי פת"ח אווירה של טרור ופחד על התושבים, לבל יהינו להביע בגלוי את תחושותיהם האמיתיות. קריאות מצוקה רבות שנבעו מאווירת הטרור והפחד הופנו ועדיין מופנות לעיריית ירושלים, למשטרה ולשב"כ, אבל באזורים כמו עיסוויה, מחנה הפליטים שועפאט, א-טור, או ג'בל-מוכאבר חוששים יותר מהיד הארוכה של כנופיות וגורמי טרור, ונותנים אמון מוגבל בלבד ביכולת של השלטון הישראלי להגן עליהם.

ההיסטוריה של הבחירות לעיריית ירושלים, שבה רשאית האוכלוסייה המזרח-ירושלמית להשתתף ולהצביע, היא היסטוריה רווית איומים, פחד וטרור. רבים מהתושבים היו יוצאים מבתיהם ומשתתפים בבחירות הללו אלמלא מוראם של הפת"ח ואש"ף בשנים עברו ושל הרש"פ וחמאס כיום. בודדים שניסו להתנגד ולרוץ בבחירות למועצה נפגעו. זוהיר חמדאן, מוכתר הכפר צורבאהר, דרש בשנת 2000 – על רקע שיחות קמפ-דיוויד – לקיים משאל עם בקרב התושבים הערבים בשאלת המעבר מריבונות ישראלית לריבונות פלסטינית. הוא סיפר שאסף 11 אלף חתימות של תושבים ערבים למען משאל העם והתבטא בחריפות נגד הרשות. חמדאן תכנן להשתתף בבחירות לעיריית ירושלים, ושנה אחר כך נורה ונפצע קשה. בשנות ה-70 ביקש חנא סניורא, מנהל העיתון המזרח-הירושלמי אל-פג'ר, להתמודד בבחירות למועצת עיריית ירושלים. שתיים ממכוניותיו הועלו באש, והוא ויתר על תכניתו. כשקבוצה מבית-צפאפא ביקשה שנים אחר כך לרוץ לעירייה – איימו והתנכלו גם לה.

בכל מערכות הבחירות העירוניות פורסמו כרוזים והודעות מטעם אש"ף, פת"ח או חמאס נגד ההשתתפות ב"משחק" הירושלמי, ונוסף על כך נרשמו גם איומים ממשיים. במילים אחרות, מבחינתם של תושבי מזרח ירושלים, לא היו אלו בחירות חופשיות. זו תעודת עניות לישראל וגם החמצה: ייצוג של ערביי מזרח ירושלים במועצת העיר הוא ייצוג רצוי. הם גרים וחיים בירושלים, וברמה העירונית-מוניציפלית – טוב שישפיעו ישירות על חייהם ושכונותיהם. ייצוג שכזה טוב כמובן גם לאינטרס הישראלי, שחפץ בירושלים אחת ולא בשתי ירושלים. אלא שכאמור, במערכות הבחירות העירוניות הפחד ניצח את האינטרסים של שני הצדדים.

לעומת זאת, באמצע העשור הקודם, כשישראל הקימה את גדר הביטחון על תוואי עוטף ירושלים – האינטרסים גברו. כ-70 אלף מערביי השכונות הצפוניות שנותרו מעבר לגדר, ארזו את מיטלטליהם ועברו להתגורר בצדה הישראלי של הגדר. הם לא היו מוכנים להסתכן באיבוד זכויות, מעמד והטבות שונות שנגזרות ממעמד התושב שלהם ומההפרדה דה פקטו שלהם מירושלים והשארתם מחוץ לגדר. מי שנשאר במקומו הפך עם השנים עוין יותר, שונא יותר ומוזנח יותר. החידלון הישראלי באזורים שמעבר לגדר, בצפון העיר, רק העמיק. באזורים הללו, שמתגוררים בהם כ-120 אלף נפש, שוררים כיום עוני, עזובה, סמים ועבריינות בנייה ענפה, ונשק רב מועבר מיד ליד. הרשויות הישראליות מתקשות מאוד, ולעתים כלל אינן מנסות להתמודד עם חובתן לספק שירותים לאזורים האלה.

ג

הדו-קיום הירושלמי, הלועג לא פעם לנוסחאות הפוליטיות, איננו אפוא סיפור של אהבה, אלא  של אינטרסים. ויש לו שתי השפעות סותרות: מצד אחד, הוא מסוכן. רבים מהפיגועים שהתרחשו בירושלים לאורך השנים, ובפרט בשנים האחרונות, התאפשרו כתוצאה מחופש התנועה שניתן לתושבי מזרח ירושלים בין חלקי העיר. מצד שני, הוא יוצר בקרב רוב האוכלוסייה הערבית השותפה להם הבנה שטרור אינו משתלם, שהערבובים ומרקמי הנורמליות משתלמים יותר. בשפה ביטחונית, ניתן לומר שדו-הקיום מאפשר טרור – ובה בשעה ממתן ובולם אותו.

מדובר כאמור באינטרסים, בהכרה במציאות, בתועלות, בכדאיות, בכלכלה, בפרנסה, ואולי רק בשוליים באהבה, בידידות ובשכנות אמתית, שעליה צריך לעמול קשה. במציאות הירושלמית הקיימת, הדו-קיום אינו הופך את ערביי מזרח ירושלים לידידים, ואינו מבטל את השנאה, את הטרור ואת העוינות.

אך המציאות הזאת היא לא רק תולדה של המתח היהודי-ערבי הבסיסי, אלא גם של בעיות משילות והזנחה רבות שנים, שהריבון הישראלי אחראי להן במידה לא מעטה.

כפי שתואר לעיל, גורמים המתנגדים לדו-קיום הטילו או ניסו להטיל לאורך כל השנים שיתוק ופחד על האוכלוסייה הפלסטינית שניסתה להשתלב במרקמי החיים העירוניים. הדבר התבטא לא רק בחשש מנטילת חלק במערכות הבחירות העירוניות, אלא גם באלימות, ובמקרים קיצוניים – גם בניסיונות רצח או במעשי רצח של מי שהצטיירו בחברה הערבית כמשתפי פעולה, ואפילו משתפי פעולה שלא בנושא הביטחוני. תושבים בשכונות הצפוניות של ירושלים התקשו לאורך השנים לתאם ולתקשר עם השלטונות הישראליים אפילו בנושאים טריוויאליים לכאורה, כמו פינוי אשפה או שמירה על ערוצי קשר עם העירייה והממסד הישראלי בסוגיות הקשורות להקמת מבני ציבור כמו סניף דואר, מתנ"ס, בית ספר או גינה ציבורית. לעתים הפכו מבני ציבור שישראל הקימה בשכונות מטרה לזעם הלאומנים הפלסטינים.

כך, למשל, נעשה ניסיון להצית את סניף הדואר בעיסאוויה ורוססו עליו כתובות נגד הנורמליזציה ושיתוף הפעולה עם ישראל. כך גם נרצח, בנסיבות פליליות או לאומניות (הדבר לא התברר די הצורך), באהא נבאטא בן ה-29, עובד סוציאלי שהקדיש את מרב זמנו לניסיונות לשפר ולשנות את ההזנחה הקשה במקום מגוריו, מחנה הפליטים שועפאט. כך גם אוימו לא פעם אנשי רפואה שהגישו עזרה ראשונה ליהודים שנפגעו בתאונות דרכים או בפיגועים. אפילו על בית החולים הדסה הר הצופים, שבו עובדים גם אחיות ורופאים ערבים ואוכלוסייה ערבית רחבה נהנית משירותיו, הושלכו לא פעם בקבוקי תבערה. 'הדסה' הותקף ואוים לא רק כיוון שהוא נתפש כמוסד ישראלי, אלא גם כיוון שהוא מסמל דו-קיום ומרחב פעולה משותף בין שתי האוכלוסיות.

היו אף שנים שבהן פעלו בירושלים, במקביל לגורמי הביטחון הישראלי, שישה גורמי מודיעין וביטחון פלסטיניים. הפעיל ביותר היה מנגנון המודיעין של הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית. האחרים היו: המודיעין הכללי הפלסטיני, כוח 17, המשטרה הפלסטינית הכחולה, המודיעין הצבאי ו'ביטחון המחוז'. הפעילות הזאת התנהלה שלא בהיתר, אך לעתים תוך קריצת עין והשלמה מצד השלטונות הישראליים, בעיקר במחצית השנייה של שנות התשעים, בשנים הראשונות שלאחר הסכמי אוסלו. השניות השלטונית והריבונית הזאת החלישה את הריבונות והשלטוניות הישראלית בשכונות הערביות. את המחיר על טעות קשה זו שילמה ירושלים בריבית: שנים ארוכות לאחר שהשטח "נוקה" מסממני ריבונות פלסטינית, עדיין ניכרה השפעתה בשטח, והאוכלוסייה הפלסטינית התקשתה לחזור לדפוס התנהלות של תושבים ישראלים "רגילים", כפי שהיה לפני הסכמי אוסלו.

הריק השלטוני הישראלי ביחס לאוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים היה לאורך שנים רבות לא רק ביטחוני, אלא גם תשתיתי ושירותי. מדובר בפערים של אלפי אחוזים – ובפרמטרים רבים – בין השכונות היהודיות לבין השכונות הערביות, כמעט בכל תחום: מדרכות, כבישים, גנים ציבוריים, גני ילדים, כיתות לימוד, ניקיון ציבורי, ניקוז, ביוב, תאורה ועוד. ההבדלים מנקרי עיניים ובולטים. כבישים משובשים ומוזנחים, ערימות אשפה ברחובות.

השלטונות הישראליים גם השתהו מאוד בהכנת תכניות מתאר ותוכניות מפורטות לשכונות ולכפרים הערביים במזרח ירושלים. בהיעדר תכנון מסודר, הותרו פעולות הבנייה באזורים אלה על פי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה. לכאורה היה זה סעיף שנועד לפתור בעיות אד-הוק לתקופה קצרה, עד שיוכנו תכניות מסודרות, אך למעשה נעשה השימוש בסעיף זה בסיטונות, כמעט ללא הגבלה. כתוצאה מכך, וכתוצאה מבנייה ערבית בלתי חוקית בקנה מידה רחב מאוד – שבחלקה הייתה נגזרת של היעדר תכנון מסודר – הבנייה הערבית התפתחה כבנייה ספורדית, לא מסודרת, ללא תכנון שכונתי כולל; בתי אבן בודדים בני קומה אחת או שתיים, פזורים על פני טופוגרפיה תלולה, דרכי גישה מועטות, צרות, עקלקלות ובלתי סלולות, ובורות ספיגה ששימשו תושבים רבים במקוםמערכת ביוב וניקוז מסודרת. כפי שנרחיב להלן, היעדר הסדר קרקעות, כלומר היעדר רישום מסודר של בעלות על שטחי קרקע נרחבים במזרח ירושלים, הקשה ומקשה עוד יותר על תכנון ופיתוח מסודרים של השטחים שם.

בראשית שנת 2012 יזם חבר מועצת עיריית ירושלים מאיר מרגלית איסוף נתונים ומחקר במחלקות ואגפי העירייה כדי לנסות להעריך את הפערים האמתיים בהקצאת המשאבים בין מערב העיר למזרחה;[8] הוא גם ליקט נתונים שעלו ממחקרים קודמים בסוגיה זאת. התברר כי המחקר הקדום ביותר הסוקר את תקופת כהונתו של טדי קולק כראש עיריית ירושלים פורסם ב-1992, בעריכת ראובן מרחב. מחקר זה ציין כי אף ששיעורה של אוכלוסיית מזרח העיר עמד באותן שנים על כ-30 אחוז מכלל תושבי העיר, הרי אגפים שונים של העירייה השקיעו במזרח העיר בין שני אחוזים ל-12 אחוז בלבד (!) מתקציבם. שנתיים מאוחר יותר, ב-1994, סמוך לכניסתו של אהוד אולמרט לראשות העירייה, בדק מנכ"ל העירייה דאז, אילן כהן, את מצב השירותים העירוניים במזרח העיר. כהן הצליח "לפענח" רק חלק מתקציבי האגפים החברתיים. הממצאים שאסף הצביעו על כך שבתקופת קולק עמד החלק היחסי של טיפול בשכונות הערביות בתקציבי האגפים הללו על שישה אחוזים בלבד.

ד"ר משה עמירב, ששימש חבר מועצת עיריית ירושלים בסוף עידן קולק, בדק באותה שנה את שיעור ההשקעה העירוני במזרח העיר בתחום התשתיות, ומצא שהוא עומד על ארבעה אחוזים בלבד מתקציב הפיתוח. עדויות נוספות משנים קודמות מחזקות תמונת מצב זו: אחת מהן היא זו של ד"ר מירון בנבנישתי, שכיהן כסגנו של קולק, ושמצא כי לאורך שנים אוכלוסיית מזרח העיר, שמנתה אז רבע מתושבי ירושלים, קיבלה לא יותר מחמישה אחוזים מהתקציב העירוני. במונחים אבסולוטיים, המשמעות הייתה כי באותה עת העירייה השקיעה במערב העיר 900 דולר על כל תושב, ואילו במזרח העיר רק 150 דולר על כל תושב.

אלא שלמען האמת, ההיסטוריונים וחוקרי העתים לא היו זקוקים למחקרים על תקופת קולק. מי שהודה בחוסרים המשמעותיים שנוצרו בשכונות הערביות בפה מלא ובגילוי לב, לעתים אף בבוטות, היה טדי קולק עצמו, שעמד בראשות עיריית ירושלים לאורך 28 שנים (1965–1993). "אמרנו דברים בהבל פה ולא קיימנו", אמר קולק, "אמרנו שוב ושוב שנשווה את זכויותיהם של הערבים לזכויות היהודים בעיר. דיבור ריק מתוכן… גם לוי אשכול וגם מנחם בגין הבטיחו להם זכויות שוות. שניהם הפרו את ההבטחה… בשביל ירושלים היהודית עשיתי משהו. בשביל ירושלים המזרחית? כלום! מה עשיתי? בתי ספר? שום דבר. מדרכות? כלום. בתי תרבות? מאומה…" [9]

תמונת המציאות החלה להשתנות בשנות כהונתם של אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, והשקעת העירייה במזרח העיר עלתה ממספרים חד-ספרתיים למספרים דו ספרתיים. היא נעה תחילה סביב עשרה עד 11 אחוזים מסך התקציב העירוני, והחלה לעלות באטיות מרובה. אינדיקציה חלקית לשיפור שחל בתקופת כהונתו של אולמרט ניתן לקבל מתוך השוואה שערך מרגלית בין הנתונים שפורסמו על ידי היחידה לתכנון אסטרטגי של העירייה בשנת 1996 לבין הנתונים שאסף ממנהלי האגפים שלוש שנים מאוחר יותר. ההשוואה לימדה על גידול בתקציבי החינוך, התרבות, בריאות הציבור, הרווחה, הספורט והחברה, אם כי בממדים צנועים.

אלא שגם ב-2012, רק לפני כחמש שנים, עדיין לימדו הנתונים שליקט מרגלית מראשי האגפים על פערים גדולים: רק 12.6 אחוז מתקציב הרווחה הוקצה לאוכלוסיית מזרח ירושלים, למרות ששיעור העוני והבעיות החברתיות שם היה גבוה פי כמה מזה שבמערב העיר. באותה שנה הועסקו במזרח העיר 62 עובדים סוציאליים לעומת 225 במערב העיר, וכמות המטופלים לעובד סוציאלי אחד הייתה 293 במערב העיר ו-489 במזרח העיר. גם היחידה לקידום נוער תקצבה את האוכלוסייה הערבית רק ב-2.36 אחוזים מתקציבה.

באותה שנה, 2012, נמצאו, שלא במפתיע, חסרים רבים גם בתחום התברואה והניקיון. כשנבחנה למשל חלוקת המכולות לאיסוף אשפה בין שני חלקי העיר, נמצא כי במערב העיר יש ממוצע של מכולה לכל 127 תושבים, לעומת מכולה לכל 364 תושבים במזרח העיר. בתחום הנוער נוספו באותה שנה שבעה מועדוני נוער למתנ"סים במזרח העיר, לעומת 25 במערבה. לתושבי מזרח העיר כלל לא הוקצה תקציב להפעלת מועדוני קשישים. התקציב של רשות הספורט לשנת 2011 בעבור מזרח ירושלים עמד על 464 אלף שקל מתוך תקציב כולל של מעל 30 מיליון שקל – 1.51 אחוז מכלל התקציב.

ההבדלים זעקו לשמיים גם בכל הקשור לגינון – פארקים, גני משחקים וכיכרות מגוננות. מספרם הכולל עמד על 1,702 בשטח כולל של 5.7 מיליון מ"ר, שבהם הותקנו 2,320 מתקנים מכל הסוגים. מתוכם, במזרח ירושלים היו באותה עת רק חמישים גינות לכל סוגיהן, בשטח כולל של כ-167 אלף מ"ר, ומספר המתקנים הגיע ל-31. פערים דומים נתגלו גם בכל הקשור למדרכות, כבישים, דרכים, מערכות תאורה, תחנות אוטובוס ומעגלי תנועה. רק חמישית מתקציב הכבאות העירוני הוקצתה למזרח ירושלים. הבדיקה שנערכה בשנת 2012 הגיעה עד תקציב הרל"י (הרשות לפיתוח ירושלים), וגם שם נמצא כי מתוך תקציב של 182 מיליון שקל, הוקצו לרווחת מזרח ירושלים רק 4.3 מיליון שקל.

כאמור, יש שינויים מעודדים. התהליך שהחל בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש עירייה  התעצם מאוד בתקופת כהונתו של ניר ברקת, ולמעשה חל שינוי מהותי בהתייחסות של המדינה לשכונות ולאזורים הערביים במזרח ירושלים. ברקת עצמו העיר לפני שנים אחדות על "הזנחה מתמשכת של יותר מארבעה עשורים", ובתקופתו חברת 'הגיחון' הרחיבה מאוד את חיבור האוכלוסייה הערבית למשק המים, ורמת שירותי הבריאות במזרח העיר עלתה מאוד. חל שיפור מסוים גם בעניינים כגון כבישים, מדרכות, תאורה, תברואה וניקיון, ונבנו מאות רבות של כיתות לימוד ואף נפתחו בתי ספר חדשים. אולם הפערים שנוצרו הם כה עמוקים, שיידרשו שנים רבות ותקציבי עתק כדי לשנות את המצב מיסודו.

ד

אלו הן, אפוא, פני המציאות ומהן מתבקשות תובנות פרקטיות וערכיות גם יחד:

העוינות והטרור דרים וימשיכו כנראה לדור כאן לצד הערבובים ומרקמי הנורמליות, וכיוון שכך תפקידנו כריבון הוא להילחם בטרור, להוריד את מפלס האלימות ולגלות משילות. אך כריבון אנו מחויבים להגן גם על מרקמי היחד והנורמליות וה"ערבובים" שנוצרו כאן. אנו חייבים זאת לתושבים הערבים, שלא פעם פונים לשלטונות כדי שיגנו עליהם ואינם מקבלים מענה, ואנו חייבים זאת לעצמנו.

יתרה מזאת – כבני אדם, כיהודים וכריבון אנו מחויבים לעמול קשה הרבה יותר כדי לגשר על פערים עצומים בתשתיות ובשירותים שיצרנו עם השנים בין מזרח העיר ומערבה. לאורך השנים הופלו ערביי מזרח ירושלים בתחומים אזרחיים רבים באופן מביש. לעתים תרמה לכך התנהלותם העוינת והלעומתית של הגורמים הלאומניים במזרח ירושלים. לעתים תרמו לכך דפוסי חיים ונורמות התנהגות שונות אצל הערבים המזרח-ירושלמים, מאלה שמקובלים במערב, אבל בעיקר תרמנו לכך אנחנו. מדינת ישראל אינה יכולה להחזיק בחבל משני קצותיו: גם לבקש לעצמה ריבונות על כל חלקי ירושלים, וגם להתייחס אל התושבים הערבים שם כאל סרח עודף. ירושלים היא עסקת חבילה: אין טריטוריה ללא תושבים, ובטריטוריה הזאת חיים בני אדם – יהודים וערבים, שזקוקים לדיור, לביוב, למים, למדרכות, לכבישים, למוסדות חינוך ועוד.

המאבק שלנו כיהודים על ירושלים הוא פוליטי-דתי-ריבוני. איני נאבק בבני האדם שגרים כאן; אני מוכן ורוצה לכבד את זהותם הדתית והתרבותית, בתנאי שהם יכבדו את זהותי שלי בעיר הזאת, ולא יכחישו, יעוותו או ימחקו אותה. אני מסרב לראות אוטומטית בכל הערבים החיים כאן לצדנו אויב בכל מצב, בכל זמן, ובכל מקום, כי בהרבה מאוד זמנים ומקומות ומצבים הם בני אדם ושכנים, שכואבים, שמחים, כועסים, צוחקים ובוכים על המציאות ואותה בדיוק כמונו.

בכל הקשור למאבק בטרור ובאלימות הפלסטינית, אין מקום לאנינות טעם וליפייפות נפש. אלא שגם כאן צריך להעניש את האחראים הישירים ולא את הסביבה, אלא אם יש בידינו הוכחות מובהקות לכך שהיא סייעה לטרור. במבחן התוצאה, ענישה סביבתית מביאה בדרך כלל לתוצאות הפוכות מאלו שאנו מכוונים אליהן: היא מכניסה אל תוך מעגלי הטרור והשנאה רבים שקודם לכן היו מחוצה להם או שישבו על הגדר.

נקודת המוצא שלי היא שירושלים הממשית היא עיר דו-לאומית. יהודים וערבים חיו יחד בתחומי העיר הזאת, חיים בה יחד כיום ויחיו בה יחד גם בעתיד. שני פתרונות הקצה – חלוקה מצד אחד או טרנספר מצד שני – פסולים. טרנספר, הן של יהודים הן של ערבים, פסול מוסרית, וחלוקה מסוכנת מאוד מאוד.[10] כיוון שכך, ליהודים ולערבים יש אינטרס משותף, מוסרי ופרקטי, להמשיך לחיות כאן ביחד. כדי לשפר את החיים יחד, כדאי לקיים בין הצדדים מערכת של הידברות, במנותק מפתרון פוליטי כלשהו.

הזירה הטבעית להידברות כזאת היא העירייה – שבמציאות מתוקנת יותר היה בה ייצוג נאמן של ערביי העיר, בניגוד למציאות כיום. ייצוג שכזה יאזן את תקציבי הפיתוח העירוני ומחלקות העירייה ויגשר על הפער המשמעותי בין שיעור האוכלוסייה הערבית בירושלים לבין שיעור הכספים המוקצים לה. הוא יקדם את הדבקת הפערים בתשתיות ובשירותים וגם יעניק לגיטימציה למגמת הישראליזציה וההשתלבות של תושבי מזרח העיר בירושלים הישראלית. ערביי מזרח העיר הם חלק מהעיר הזאת. כל עוד ייצוגם הוא מוניציפלי – הרי שיש חיוב רב בשותפות שלהם בניהול העיר. את ההחלטות הגדולות, הפוליטיות, הרי ממילא הממשלה והכנסת מקבלות.

כבר תואר כאן החשש הממשי של ערביי מזרח ירושלים להצביע בבחירות הללו ולהתמודד בהן, מפחד הטרור והאיומים. לעיר ירושלים יש אינטרס מובהק לשנות מצב זה, ולהעניק לתושבים במזרח העיר שירצו להצביע או אף לרוץ בבחירות הגנה ממשית על חייהם ושלומם, ולא רק במילים. עניין זה – ראוי שיידון לקראת הבחירות הבאות בין גורמי הביטחון, כך שתימצא הדרך להבטיח חופש אמתי של בחירות, ולא כזה המתקיים מן השפה ולחוץ בלבד.

אנו חייבים להקפיד על הזכויות האזרחיות של האוכלוסייה הערבית. ארבעים שנות עיסוק, כתיבה, תיעוד ומחקר על ירושלים הותירו אותי לא פעם נבוך, כואב ומתבייש בהתייחסות המבטלת של חלק מחבריי לאוכלוסייה הזאת.

התנהלות אזרחית שוויונית כלפיהם מתבקשת, בראש ובראשונה, מהיותנו בני אדם שנבראו בצלם. התנהלות כזאת היא גם חלק בלתי נפרד מניהול סכסוך חכם, הכולל את חיזוק הערבובים, היחד ומרקמי הנורמליות בעיר. להערכתי, בירושלים לא ניתן להגיע להסדר, או שניתן להגיע להסדר שלא יחזיק מים. בשני הצדדים יש קבוצות גדולות ומשמעותיות שיעשו הרבה מאוד – וכנראה די בהצלחה – כדי לטרפד אותו לפני או אחרי חתימה. הן יתנהלו כך מכיוון שבאופן אמתי, אין מוכנות נפשית אצל אף אחד מהצדדים לוותר על חלום ירושלים שלו, המהווה עבורו חלק כה מרכזי ומהותי מהזהות הנפשית, התודעתית, האמונית והדתית.

כל זה אינו סותר את החתירה למען רוב יהודי בירושלים – היא הכרח, כמו גם הבנייה והעמקת האחיזה היהודית בעיר. כיהודי וכישראלי, איני רואה כל סיבה להתנצל עליה. לשם כך חזרנו לכאן – כדי לבנות את ציון, היא ירושלים, ולחיות בה. זו תמצית הציונות בעיניי. אשר על כן איני מוכן לחוש שלא בנוח עם שמחתי בכל שכונה ובנייה חדשה של יהודים בירושלים המערבית והמזרחית, בעיר החדשה או ההיסטורית.

ה

מרקמי היחד והנורמליות הם אי של תקווה, למשהו אחר שיצמח כאן – לשיתוף אזרחי, לא פוליטי – שאולי יסייע לנו לחיות עם הסכסוך, ולא לחיות את הסכסוך, והם בוודאי ישפיעו על דמות "הפתרון" העתידי, אם וכאשר יגיע. הזמן הפך לטבע לא רק את ביטויי המאבק והשנאה, אלא גם את ביטויי הנורמליזציה, היחד והערבובים. באחד צריך להשקיע ולטפח, ואף לשאוב ממנו תקווה ואופטימיות; את השני צריך למגר.

האם די בכך? ודאי שלא. ירושלים, כבירת מדינת ישראל, נדרשת להתמודד עם שורה של בעיות. אחת העיקריות שבהן נוגעת בסוגיה הדמוגרפית וברוב היהודי בעיר הקטֵן בהתמדה, ועומד היום על כשישים אחוז בלבד לעומת 74 אחוז לאחר מלחמת ששת הימים. אחרת, מרכזית לא פחות, נוגעת לניתוק בפועל מירושלים של השכונות הצפוניות, הערביות, שנותרו מעבר לגדר הביטחון. בעיה נוספת היא היעדר רישום מסודר של בעלויות על מרבית הקרקעות במזרח ירושלים. היעדר זה, שישראל נמנעת מלהסדיר אותו, הקרין לאורך השנים באופן ישיר, ועדיין מקרין, על הליקויים הרבים בהליכי התכנון והבנייה במזרח ירושלים.

התמודדות אמתית עם הבעיות הללו תוכל לקדם את השגת היעדים הלאומיים שלנו בירושלים ולהעמיק את גילויי היחד והנורמליזציה במרחבים המשותפים, ואף להאיץ את סגירת הפערים בתחום התשתיות והשירותים במזרח ירושלים. אלא שכדי להגיע לכך דרושה חשיבה "מחוץ לקופסה".

לפני כשנתיים שרטטתי, במסגרת 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', כמה רעיונות מעשיים להתמודדות  שכזאת עם המצוקות הללו של ירושלים. אחד המרכזיים שבהם, שרלוונטי גם במסגרת שורות אלו, אומץ בחודשים האחרונים על ידי אישי ציבור בהם השר לשעבר גדעון סער וח"כ יואב קיש, ואף שולב, על פי הצעתי, במסגרת תכנית שעיבדה קבוצת מומחים (שנמניתי עמה) תכנית פעולה לירושלים, שתוגש בקרוב לדרג המדיני.

הרעיון מתמודד עם מצוקה כפולה, הן עם המצוקה הדמוגרפית של הרוב היהודי בירושלים, הקטֵן והולך, הן עם מצוקת תושבי השכונות הערביות הצפוניות. מבחינה פורמלית הן מהוות עדיין חלק מהעיר ירושלים, אך מבחינה מעשית הן נותקו ממנה והפכו לסוג של 'שטח הפקר', ללא חוק וסדר, שבו שוררים עזובה, הזנחה, עבריינות בנייה, ובעיות סמים וטרור – 'שטח הפקר', שהרשויות מתנערות ממנו.

הצעתי להוציא את השכונות הללו, שבהן חיים כיום כ-120 אלף נפש, מתחום השיפוט של ירושלים, אך לא להעבירן לרשות הפלסטינית, כפי שהציע השר לשעבר לענייני ירושלים חיים רמון – הצעה, שכפי שמפורט בספרי 'ירושלים – אשליית החלוקה', טומנת בחובה סכנות בטחוניות – אלא להקים להן מועצה מקומית נפרדת בתחום מדינת ישראל[11].

הצעד אינו כרוך בקשיים מדיניים, שכן מדובר בשינוי סטטוס מוניציפלי של תא שטח שכבר נמצא בתחומי מדינת ישראל. הגוף המבצע של צעד מעין זה הוא משרד הפנים. יש להותיר בידי התושבים בשכונות הללו את תעודות התושב שלהם, להקים להם מועצה מקומית, ולעודד אותם לקחת את גורלם בידיהם כדי שינהלו את חייהם ואת תקציביהם כפי שנוהגת כל מועצה אחרת במדינת ישראל.

צעד כזה יפטור את עיריית ירושלים ממטלות וחובות שבלאו הכי אינה עומדת בהם. הצעד גם יאפשר לעירייה להתרכז בשיקום התשתיות ומערך השירותים בשכונות הערביות שנותרו מצדה הישראלי של הגדר. מהלך שכזה גם יכריח את המדינה (משרד הפנים) לתקצב את המועצה החדשה. הוא יעניק לתושבים בשכונות הצפוניות, שיוצאו מהעיר, כלים תקציביים להתמודדות עם הזנחה ארוכת שנים בתחומי השירותים, התשתיות ואכיפת החוק.

העובדה שהמועצה תישאר בתחומי ישראל תבטיח לכוחות הביטחון את המשך הנגישות המודיעינית, הסיכולית והמבצעית לאותן שכונות שמהן יוצאים לא פעם טרוריסטים. בד בבד תביא הוצאת השכונות מירושלים לגידול משמעותי ברוב היהודי בתוך העיר, והוא יתייצב מחדש על כשבעים אחוז בהשוואה לכשישים אחוז כיום.

הצעה מעשית אחרת שהעליתי באותה מסגרת היא להגמיש את התנאים להמשך השמירה על מעמד התושב[12]. כיום, קל מאוד לערביי מזרח העיר לאבד את מעמד התושב והזכויות רבות המתלוות לו; די בכך שאדם עובר דירה ושוהה מחוץ לירושלים שבע שנים ויותר, וזכויותיו הללו מתפוגגות. אין זו אות מתה: באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת פעל משרד הפנים באופן מוגבר כדי לשלול מערביי מזרח ירושלים, שעברו להתגורר בפרברים שמחוץ לעיר (בתחומי יהודה ושומרון) או בחו"ל, את תעודות התושב שלהם. מאז 1967 נשלל מעמד התושב מכ-15 אלף אנשים. המטרה של המדיניות הזו היא לצמצם את כמות הערבים בעלי הזכויות בישראל, אבל התוצאה המעשית היא הפוכה מנקודת המבט הירושלמית: הדבר הביא להגירה מוגברת של בעלי תעודות תושב ירושלמי שחיו מחוץ לעיר אל תוך ירושלים, מחשש לאובדן זכויות והטבות.

הגמשה משמעותית בתנאים לשמירה על מעמד התושב, באופן שיוקפד פחות על מקום שהותו של התושב, תותיר כנראה מחוץ לירושלים ערבים רבים. לשינוי כזה יש אמנם מחיר כלכלי – המשך מימון זכויות התושבים גם אם הם גרים מחוץ לירושלים  – אולם כיוון שהוא "משתלם" דמוגרפית, יש לשקול אותו בחיוב.

שינוי משמעותי נוסף שנדרש  – אף אליו התייחסתי בהרחבה במסגרת תכניות שגובשו ב'מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה' – הוא כינון  הסדר קרקעות במזרח ירושלים.[13] לעניין זה יש קשר ישיר לכאוס שהשתרר לאורך השנים בתחום התכנון והבנייה במזרח ירושלים ולעשרות אלפי עבירות הבנייה שם.

הכאוס בתחום התכנון והבנייה במזרח העיר נובע מסיבות רבות. חלק מהן קשורות למדיניות הישראלית שביקשה לשמור על הרוב היהודי בעיר, וכיוון שכך גררה רגליים בתכנון השכונות הערביות ובמתן היתרי בנייה מסודרים לאוכלוסייה הערבית; חלק אחר קשור לתפישת האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים את הסדרת ותכנון אזורי המגורים שלה. כך, לדוגמה, אחד המכשולים הבולטים היה דחייה גורפת של התושבים את דרישת הרשויות  להפריש ארבעים אחוז מאדמתם לצורכי ציבור בכל תכנית בנייה. הדבר מקובל, על פי חוק, גם במגזר היהודי, אבל האוכלוסייה הערבית לא קיבלה זאת והעדיפה לבנות אלפי ועשרות אלפי יחידות דיור ותוספות בנייה בלתי חוקיות. ישראל, והדברים ידועים, גילתה חידלון, חוסר מעש, חוסר אונים והיעדר פעולת אכיפה וענישה בהיקפים הולמים ומרתיעים לנוכח ההיקף הנרחב של הבנייה הבלתי חוקית.

ואחרי שאמרנו כל זאת, גורם יסוד בכאוס שהשתרר לאורך השנים במזרח ירושלים בתחום התכנון והבנייה היה בעיית רישום הקרקעות והבעלויות במזרח העיר – בעיה שלא נפתרה בשל התנגדות עקבית של המדינה לכונן במזרח ירושלים "הסדר קרקעות" ולהשלימו.

הסיבות להתנגדות הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה לאורך השנים להסדר קרקעות בירושלים הן כבדות משקל וכך הרקע להתנגדות זו[14], אך גם המחיר של המצב הנוכחי בלתי נסבל. היעדר הסדר מקרקעין פוגע בזכות הקניין של התושבים, יהודים כערבים, ובמימושה. הוא מעודד וכמעט מכריח עבריינות בנייה, ומאפשר לא פעם שוד קרקעות של ממש בידי כנופיות עבריינים.

פרויקטים לביצוע קווי ביוב במזרח ירושלים נתקעו בעבר בגלל אי רישום שטחים. היעדר רישום אפשר ביצוע עסקאות נוגדות. היעדר רישום גם הקשה מאוד להכריע בסכסוכי שכנים ואף פתח פתח לרישומים נוגדים, לסחיטות ולמעשי שוחד. בחלקות בהן "הוקפא" הליך הסדר הקרקעות לא ניתן לרשום הערות אזהרה. דבר זה מציב מכשול בלתי עביר לפיתוח החלקות על ידי מכשירים פיננסיים מודרניים, כגון הסדרי ליווי פיננסי בנקאי, עסקאות קומבינציה ועוד. עם השנים רק גוברת מורכבותה של משימת כינון הסדר הקרקעות, שכן ככל שחולפות השנים, רבים יותר היורשים לדורותיהם ומלאכת ההסדר ורישום המקרקעין נעשית קשה, מורכבת וארוכה יותר.

שלושת הצעדים הללו – הוצאת השכונות הערביות הצפוניות מירושלים ושיקומן, הגמשת תנאי ההחזקה בתעודת התושב וכינון הסדר קרקעות במזרח ירושלים – טובים לתושבים בירושלים וטובים גם לקידום היעדים הלאומיים של ישראל בבירתה.[15] לענייננו כאן, הם עתידים לחזק את מרקמי היחד והנורמליזציה בין יהודים לבין ערבים באזורים שישארו בתחומי העיר – חיזוק שייטיב עם ירושלים.

                                                           ***

מבט לאחור יגלה שהמציאות בירושלים דינמית. איש אינו יכול לתקוע לידינו שהערבובים והיקפם של מרקמי הנורמליות במרחבים המשותפים יימשכו או יתפתחו ויתרחבו. תרחישים המשרטטים הידרדרות ביטחונית קשה אינם מופרכים. כבר היינו שם. למרות זאת, ערבים ויהודים חיים יחד בעיר הזאת כבר חמישים שנה, וגם הסכסוך וביטוייו האלימים מתקשים לעקור את מרחבי השיתוף והנורמליות. רבים מתארים את ירושלים כ"עיר אחת שהיא שתיים", ומכוונים לשתי תרבויות החיים ולשתי ההוויות הלאומיות והדתיות – היהודית והערבית – שהפכו אותה למרכז חייהם ואמונתם. המאבק ביניהן יוסיף להדגיש את המבדיל והמתבדל, אך מרחבי הקיום המשותפים, הערבובים ומרקמי הנורמליות שנוצרו בעיר יוכלו להעמיק עוד, למתן את הסכסוך, להפוך אותו לנסבל – ואולי אף הרבה מעבר לכך.


[1] מריק שטרן, שילוב תעסוקתי במדיניות נפיצה, ירושלים: מכון ירושלים לחקר מדיניות, 2015, עמ' 9.

[2] ניר חסון, '"3374 מתושבי מזרח ירושלים קיבלו אזרחות בעשור האחרון", 'הארץ', 20.10.2012

[3] אריה דיין, "מגיירים את הרובע המוסלמי", כותרת ראשית, 14.12.1983, עמ' 15.

[4] ראו אצל מאיה חושן ומיכל קורח, על נתונייך ירושלים  (ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 2015) טבלת מבנה גילים בירושלים לפי קבוצת אוכלוסייה.

[5]  נדב שרגאי, עלילת 'אל אקצא בסכנה': דיוקנו של שקר,  תל-אביב: ספריית מעריב והמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2012.

[6]  יצחק בן-חורין, "ירושלים בירת פלסטין – הרוב מעדיפים את ישראל", YNET, 12.1.2011; נדב שרגאי, ירושלים: אשליית החלוקה, ירושלים: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2015, עמ' 155, 156.

 [7] נדב שרגאי, "העדפה במגמת עליה: 52%  מערביי מזרח ירושלים מעדיפים להיות אזרחי ישראל", ישראל היום, 9.9.2015.

 [8] תקציב 2011 במזרח העיר, חוברת מאת מאיר מרגלית, שעודכנה על ידו במאי 2013

[9] מעריב, 10.10.1990.

[10] להעמקה על כך ראו בספרי ירושלים: אשליית החלוקה.

[11] ההצעה המפורטת פורסמה לראשונה על ידי שם, עמ' 70-68.

[12] שם, עמ' 70.

[13] נדב שרגאי, עוזרת מחקר: יעל גולד, תכנון, דמוגרפיה וגאופוליטיקה בירושלים, ירושלים: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2010, עמ' 32-26.

[14] לפירוט בהרחבה ראו שרגאי, תכנון, דמוגרפיה וגאופוליטיקה בירושלים.

[15] רכיבים אחרים בתוכנית  שגיבשתי אינם קשורים לנושא הנדון, אך אזכירם כאן בקצרה. הם נועדו להתמודד עם מאזן ההגירה השלילי העקבי של ירושלים, המוביל אוכלוסיות יהודיות רחבות לעזיבת העיר. הסיבה המרכזית לעזיבה הגדולה היא חסר עצום לאורך השנים בדירות מגורים. מימוש מוגבר של פוטנציאל הבנייה בירושלים וסיפוח דה פקטו לעיר של שטחים באזורי ירושלים רבתי (ייתכן שניהולית בלבד), יגדיל את שטחי הקרקע הזמינים לבנייה, ויאפשר להתמודד ישירות עם גלי העזיבה הגדולים.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *