העקדה הכפולה של הציונות הדתית

לציונות הדתית יש תסביך פנימי: היא מגזר, במלוא מובן המילה, עם כל המאפיינים – החל במערכת חינוך נבדלת ותקשורת משלה ועד לשפה פנימית ול'חוק הדתיים השלובים' – אבל היא לא חיה עם ה'מגזריות' הזאת בשלום. זהו מגזר שאינו מאמין במגזרים, שמחונך מינקות וללא ציניות ל'ממלכתיות' ול'כלל ישראל', ולכן הוא נוטה להתרחק מדיון על מקומו בתוך החברה הישראלית ולהמעיט בחשיבות האתוס שלו עצמו. אדייק: הוא אינו ממעיט מערך האתוס, אלא מהזיקה בינו לבין המגזר. הוא מתעקש, בחֵן, לראות בערכים שאליהם הוא מחנך אתוס 'ישראלי' ו'ציוני' כללי.

זה כמובן אינו מופרך: במידה רבה, החברה הדתית-לאומית מתַחזקת בתוכה אתוסים שעד לפני הרף-עין היסטורי היו קונצנזואליים, ומרכזם שָכן דווקא במחנה האחר, זה של האליטות הוותיקות והשבט הלבן: התיישבות, עלייה, עבודה עברית, תאריך עברי, מילואים, התנדבות, חקלאות, חינוך, זֶמר עברי, תנועת נוער, חספוס ופשטות. ובכל זאת, מי שעיניו בראשו יודע שגם אם הרבה מהערכים הללו עודם נוכחים במרחבים מסוימים של 'ישראליות' שאינה ציונית-דתית, הדומיננטיות שלהם בתוך המגזר חזקה לאין ערוך – וראייתם כערכים 'ישראליים' כלליים היא בעצם משאלת-לב כפולה, המשקפת הן את הרצון שהאתוס שלי לא יהיה 'מגזרי', הן את הרצון שהחברה הישראלית הכללית תמשיך ותאחז בערכים חיוניים אלה.

בשל התסביך האנטי-מגזרי של המגזר, דַּבָּריו נוטים גם להעריך-בחסר את התפקיד המרכזי שהציונות הדתית (החברה, לא המפלגה – וכן בהמשך המאמר) ממלאת כעת בחייה הלאומיים של מדינת ישראל, כמעט בכל שדה פעולה. הערכת-חסר זו פוגשת התעלמות מקבילה מצד השולטים במרכזי התקשורת והאקדמיה, שם עדיין הישראליות החילונית-אשכנזית דומיננטית מאוד, ויוצרת פער מוזר בין המציאות לתמונת-המציאות.

ובכן, כמה מילים על אותו 'תפקיד מרכזי' שמתעלמים ממנו. ראשית, במערכת הפוליטית. הכנסת הזאת – אבל גם כנסות קודמות – מלאה בדמויות הבאות מלב הציונות הדתית, ודמויות אלו נמנות ברובן עם הפעילים והבולטים שבחברי הכנסת והשרים (קבוצה חשובה מהם נמנית, אכן, עם סיעת 'הציונות הדתית', אבל חשוב לזכור שרובם נמצאים בסיעות אחרות: שמונה בליכוד, ארבעה במחנה הממלכתי, שלושה בעוצמה יהודית ושניים ביש עתיד). אבל התפקיד המרכזי של הציונות הדתית ניכר עוד יותר במעגלים הבכירים: במשך רוב שנותיו הארוכות כראש ממשלה, בנימין נתניהו הקיף עצמו בשורה של אנשי סגל מן הציונות הדתית. גם 'ממשלת השינוי', שבאה להחליף את נתניהו, הייתה ממשלתו של נפתלי בנט, דמות ציונית דתית מובהקת (גם אם רבים במגזר מתנערים ממנו), שהביאה איתה לקריירה הפוליטית את תודעת השליחות ואת הציונות הבוערת שאת שתיהן קיבל בחינוך הדתי הפורמלי והלא-פורמלי. הגורם הפעיל ביותר, אגב, שחתר להפלת ממשלת בנט היה בצלאל סמוטריץ', דבר שהפך את הדרמה הפוליטית של 2021–2022 לכזאת שהתנהלה במידה רבה בתוך המגזר הציוני-דתי. בכך אולי הושלם מהפך סמלי של העברת מקל: בשנות החמישים, נדרַשת לעיתים לעבור בחדר אוכל קיבוצי או במשרדי ההסתדרות כדי לתפוס רגע עם חבר כנסת בכיר או שר. בישראל של 2024, יש לך סיכוי טוב לתפוס את הבכיר ביציאה מבית הכנסת ביישובו.

אבל כמובן, בעת הזאת, הדומיננטיות הגדולה של הציונות הדתית נחשפת בשדה הקרב. שיעור בני הציונות הדתית בקצונה הקרבית בזרוע היבשה גבוה, בייחוד בדרגי השטח, עובדה הידועה לכולם כבר שנים רבות. אבל מה שהיה נתון רוב השנים מתחת לרדאר ונחשף כעת בבהירות הוא המחויבות הרווחת של בני המגזר לשירות מילואים פעיל, גם בגילים מבוגרים יחסית, וגם בהיותם בעלי משפחות ובעלי קריירה מפותחת – בניגוד לנורמה שפשטה בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, שהפכה את שירות המילואים לעניין כמעט אזוטרי. שני הנתונים הללו, בצירוף המוטיבציה הגבוהה והאמונה בצדקת הדרך, הולידו את הטרגדיה ההרואית של המגזר בשנה האחרונה: כמות בלתי נתפסת של חללים, הנוגעת במאות משפחות וקהילות. מעבר לכאב העצום של האלמנות והיתומים, ההורים השכולים והחברים הקרובים, נולד כאן גם שכול קולקטיבי: בחברה רבת קשרים, הצטברות כזו של אובדן מנקבת את היריעה החברתית ככברה, ועתידה לעצב את תמונת עולמו של דור שלם.

יש תחומים של מנהיגות שבהם הציונות הדתית לא הפכה אליטה. אין לה דומיננטיות, למשל, בעולם העסקי, והיא כמעט נעדרת מעולם אומנויות הבמה. גם באקדמיה ובמשפט, בשירות המדינה ובתקשורת, עדיין קשה לדבר על הובלה של הציונות הדתית. המקום שבו הפיכתה של הציונות הדתית לאליטה משרתת ניכרת ביותר הוא התחום המשימתי והחלוצי. מן הגרעינים המשימתיים בערי פריפריה ועד לשומר החדש במרחב החקלאי, פרויקטים שפרחו בהתיישבות העובדת בשנות המדינה הראשונות נהפכו כיום לנחלה כמעט בלעדית של בוגרי החינוך הציוני דתי. גם עולם המכינות הקדם-צבאיות, ובכלל זה אלו המכונות 'מעורבות' או חילוניות, נשען ברובו על האתוס ועל כוח האדם של הציונות הדתית. המשימתיות הזאת נוגעת גם לעניינים חברתיים מובהקים ואף לתרומות כליה. במובן זה, ח"כ חילי טרופר, אף שאינו איש ימין, יכול להיות נער פוסטר של הציונות הדתית ושל ערכיה.

אירועי 7 באוקטובר, והמלחמה המחכה-לשֵם המתנהלת מאז, השיבו את החברה הישראלית באחת למציאות של מאבק קיומי. היא נדרשת יותר מתמיד לחוסן לאומי, ולתודעה ציבורית היונקת משורשים עמוקים ואינה מפחדת מדרך ארוכה. בשעה שהאתוס הישראלי החילוני, הנשען במידה רבה על הברית עם המערב ועל חלום הנורמליות והדו-קיום, התערער, ובשעה שהאתוס החרדי של עמידה מנגד לישראליות חטף מכה אנושה, התגלתה עוד יותר עמידותו ונחיצותו של האתוס המוביל את הציונות הדתית מאז ומעולם. בראייה ארוכת טווח, הרואה מעבר לשאלות הכישלון הנורא של ה-7.10, היתרון הזה של האידיאולוגיה הציונית-דתית יוביל בהכרח להעצמה וזירוז של תהליך חילופי האליטות.

הפיל הנשכח

כמתבונן קשוב לשיח הישראלי כבר שנים רבות, אני משוכנע שתהליך 'חילופי האליטות' הזה הוא הגורם העיקרי והעמוק העומד מאחורי ההקצנה החריפה של השיח בישראל, בייחוד זה של "השבט הלבן" וכל המעגלים שמחאת קפלן עומדת במרכזם. העילות השונות – מהקמתה של ממשלת ימין, דרך מאבק ברפורמה משפטית חיונית, ועד למחאה בעד עסקאות חטופים והפסקת המלחמה – אינן חסרות משמעות, אבל כשלעצמן אין הן מקור האנרגיה של המאבקים וגם לא הסיבה לתועפות השנאה, האימה והלהט הכרוכות בהן. הסיפור הגדול, הפיל שבחדר, הוא דווקא זה שכמעט אינו מדובר: התסכול והפחד הכרוכים באובדן הדומיננטיות של המחנה המכנה עצמו 'ליברלי'.

אכן, ההקצנה מתרחשת בשני המחנות – וקשורה גם בעצם הפיכתה של החברה למסודרת בעיקר כ'שני מחנות' במקום כפסיפס של מחלוקות – אבל אני מרשה לעצמי לטעון שההקצנה בימין היא במידה רבה תגובה להקצנת השיח מנגד, הקצנה חריפה שהשורש שלה נמצא במחנה שמרגיש שהמדינה "נשמטת לו מן הידיים". המחנה הזה נהנה לצטט במרירות ובבוז מוצדק את מירי רגב, שאמרה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו"; אבל במידה רבה אותו מחנה עצמו תוהה לא פעם אם המדינה הזאת, שאבותיו ייסדו (לפחות לפי תחושתו שלו), עדיין שווה משהו כאשר "ההם" שולטים בה. סוד גלוי הוא שפקידים בכירים רבים בזים כיום לדרג הפוליטי, שאליו הם אמורים להיות כפופים, וחשים קושי ממשי לקדם באמונה את היעדים שהציב להם השר, קצת בגלל מחלוקות ענייניות והרבה מפני שהוא אינו "משלנו".

בהתאם לכך, במחנה של האליטה הישנה התבסס והלך במשך כמה עשורים סוג של טינה לישראל ולישראליות, תחושה מרירה של פרובינציאליות וחתירה להוצאת דרכונים זרים ול"רילוקיישן". המגמה הזאת נבלמה, ואולי אף התהפכה במידת מה, בימיה הקצרים של 'ממשלת השינוי', שהוציאה את המחנה מייאושו, ואחר כך גם במחאת קפלן, שניכסה לעצמה מחדש את הדגל הלאומי. היפוך-המגמה הזה התחזק עוד יותר עם פרוץ המלחמה, שהעירה פטריוטיות עמוקה והשיבה למודע את שותפות הגורל הישראלית. עם זאת, הבלימה וההיפוך האלה הם נסיבתיים ולא עמוקים דיים. ממשלת השינוי הייתה שירת-ברבור וכנראה לא תשוב, ותִחזוּקהּ של תחושת שייכות רק על אדי מחאה אינו מאריך ימים; הטינה והמרירות כלפי ישראל והישראליות לא נעלמו מן המחנה, והדיבורים על עזיבה כבר שבים וצצים.

ישנה רק אפשרות היסטורית אחת שתוציא את "השבט הלבן" מהעמדה הלעומתית ותשיב אותו להיות גורם קונסטרוקטיבי וחיוני ברקמה הישראלית – וזו האפשרות של השלָמה עם "העברת הלפיד". ודוק: אין הכוונה להעברה שמשלימה עם כל חסרונותיה של האליטה העולה, אליטה שחסרה חלק מהכישורים הנדרשים לניהולה התקין של מדינה ונעדרת מסורת כזו. להפך: השלמה עם העברת הלפיד פירושה גם מעבר ממצב-נפש של מחאה למצב-נפש של ביקורת בונה, וממילא של הירתמות להשלמת החסרונות העמוקים של האליטה החדשה. השלמה כזאת, שהיא המפתח להמשך שגשוגה של ישראל במקום שתיקרע במלחמת אחים –  לא תיתכן כל עוד המחנה הליברלי שואב את אבחנותיו לגבי הציונות הדתית מסִפרי אימה כמו 'חמורו של משיח' ומאינספור מאמרים פובליציסטיים ואקדמיים המתארים את האליטה החדשה כמפלצת.

אימת המשיחיות

כי אכן העוינות של האליטה הישנה כלפי האליטה החדשה אינה רק צרות-עין אנוכית וטבעית של מי שלקחו ממנו את הבכורה. מדובר גם בפחד עמוק וכן – גם אם לא מבוסס – מפני שינוי מהותי של פני המדינה והפיכתה ממדינה מערבית-ליברלית למדינה דתית ו'חשוכה'. אבל הפחד אינו מן ה'דתיות' כשלעצמה, זו שמגולמת על ידי החרדים, אלא בעיקר מפני אלה שהדתיות שלהם כרוכה בתפיסתם לגבי המדינה ולגבי הציונות. מי שזהותם הציונית יונקת ישירות ממי-התהום של האמונה היהודית – במידה רבה, כמו כל אבות הציונות מאז ומעולם – מכונים כעת "משיחיים", מילה שמועמס עליה שלל אסוציאציות שליליות, והם הם שנתפסים כאיום הגדול על הישראליות ה"שפויה", ה"מתונה" – והחילונית.

מהי ה"משיחיות" לפי תסריטי-האימה, שביצירתיות רבה תורגמו כבר אינספור פעמים למערכונים ולדמויות ואף לרומנים דיסטופיים? זוהי תפיסה הנוגדת את הנחות היסוד של המערב הליברלי והאינדיבידואלי. המשיחיים הם מי שמפנים עורף למדע ולרציונליות לטובת נאמנות למיתוסים, והם רתומים לפרויקט-על דתי שלמענו הם נכונים להקריב את הקדמה, את הכלכלה ואת החירות. בעיני אויביו, פרויקט-העל הדתי הזה אינו הומניסטי ואינו דומה ל'תיקון עולם' או לכל אידאל אנושי אחר, אלא הוא גחמה סתומה של אל מדומיין. אם תאמץ ישראל סדר יום 'משיחי' כזה, משוכנעים הישראלים הניצבים מנגד, היא תהפוך ממדינת עולם ראשון – ליברלית, חילונית ומשגשגת – למדינת עולם שלישי – קנאית, דתית ומפגרת. המעבר הזה נראה כסכנה ממשית, לאור העובדה שהגרעין המשיחי של הציונות הדתית נהנה מתמיכה של מעגלים מסורתיים רחבים הנדמים לישראלים "היָפים" ככאלה שאינם מסוגלים להקים כאן מדינת עולם ראשון. ישראלים שמאמינים לנרטיב הזה חשים כי "ארצי שינתה את פניה", שינוי שהוא רק סנונית לשינוי חמור יותר.

ההשמצה היעילה והרעילה ביותר כלפי המשיחיים תוקפת גם את המסירות שלהם. על פי נרטיב ההשמצה, הם נכונים למסור את הנפש למען תוכניות אלוהיות "גדולות" ומטא-היסטוריות, ומבטאים בכך פגם כפול ומעורר-בעתה: ראשית, מדובר בתוכניות שאינן יכולות להיבחן בכלים רציונליים או אמפיריים, וחתירה למימושן עלולה לחולל קטסטרופה. שנית, הנכונות למסירות נפש עבורן מבטאת חוסר עניין ב"חיים עצמם", ב"עולם הזה", באסתטיקה ובגופניות, באינדיבידואל ובאמנות. ומשתי הבחינות הללו, המשיחיות הקריקטורית הזו חותרת – בניגוד גמור לכיוון הרוח של ישראל השפויה – לעימות עם העולם המערבי ולנכונות, ואולי אפילו רצון, להיות מגורשים מן המועדון של המדינות המתקדמות.

מכאן כמובן נולד תסכול עמוק מאוד גם ביחס למלחמה הנוכחית. מה הטעם להילחם בכל הקנאים המוסלמים שסביב, מלחמה של אוהבי חיים בני חורין נגד שואפי מוות, אם לוקחים מאיתנו אותה אהבת-חיים ואותן חירויות ומנכיחים בתוכנו מנטליות דתית חשוכה? בעיני המאמינים לדמוניזציה ארוכת השנים שנעשתה כלפי הציונות הדתית, המלחמה יכולה להיראות יותר ויותר כמלחמה בין 'החמאס שלנו' ל'חמאס שלהם'. קשה לי אפילו לכתוב את הדברים; זו בעיניי עלילה מרושעת לא פחות מעלילות-הדם השפלות ביותר. אבל לדידו של מי שתפיסת המציאות שלו נבנית ממקורות כמו 'הארץ', העלילה הזו היא פשוט אמת. כשאתה מדווח שבוע אחר שבוע על מעשי אלימות נוראים שנעשים כביכול על ידי מתנחלים כלפי פלסטינים, לשאלה אם העובדות נכונות יש חשיבות פעוטה. גם אם כמעט בכל המקרים מדובר בעלילה חסרת בסיס או בהגזמה פראית, גם אם הנובר בפרטים יגלה שבעצם זו פעולת תגובה או בכלל פעולה צה"לית, הרושם המצטבר נוצר. משימת הדמוניזציה בוצעה. ולאותה דמוניזציה שיטתית וארסית ויומיומית ב'הארץ' יש הד המאשר אותה, שכן היא אינה מוכחשת ברוב ערוצי התקשורת של המיינסטרים הישראלי; היא פשוט מגיעה בגרסאות מרוככות יותר ושיטתיות פחות. הציוני-הדתי, בגרסתו הלא-מתנצלת, הוא לא רק אחר ונלעג. הוא גם מסוכן.

כמו כל טיעון דמגוגי או השמצה, וכמו כל תעמולת שנאה, הדברים מבוססים על נקודות של אמת. אבל זה לא באמת משנה. אכן: באתוס הציוני-דתי יש העדפה של האינטרס הלאומי על פני חיי היחיד, ויש הכרה בקיומם של ערכים שהם מעל ומעבר לקיום היומיומי. אבל זוהי אבן יסוד של כל חינוך ציוני, גם החילוני ביותר. מדוע רבים כל כך במחנה העוין את ה"משיחיות" של הציונות הדתית מעודדים כדבר שבשגרה את ילדיהם ללכת לשירות צבאי קרבי, ואינם נרתעים מפני המשמעות הכרוכה בכך – העדפת הלאומי על פני האישי, וקיומם של ערכים הראויים למסירות נפש? מדוע בסוגיית השירות, המסירות הזאת אינה מפחידה ומאיימת?

התשובה הפשוטה היא שההקרבה הזו היא "שלנו" וככזאת היא מאוזנת. היא באה עם אהבת חיים טבעית, עם ריאליזם ופרגמטיזם, ועם ההכרה שהדבר שעליו מוכנים למסור את הנפש הוא החירות לחיות חיים ראויים, חיים אנושיים כאן בארץ הזאת. אבל האמת היא, שהתשובה הזאת נכונה בדיוק באותה מידה כלפי הציונות הדתית: היא מעולם לא נטשה את הריאליזם והפרגמטיזם, ובוודאי שלא את אהבת החיים הטבעית השייכת כולה ל'עולם הזה'. הלוחמים עזי הנפש שיצאו מן הציונות הדתית חתומים לא פחות מאחיהם החילונים על האמירות המנגידות בין האויב, המואס בטוב האינטואיטיבי ובוחר להעריץ את החורבן והמוות, לבין לוחמינו שלנו, שחלומם הוא שלום ושגשוג. התודעה הזו פשוטה, עמוקה ונוכחת מאוד גם במכתמים הנחשפים מיומניהם של הנופלים הרבים שגדלו בערוגת הציונות הדתית.

"משיחיות"? חיבור לעבר ולעתיד, שייכות לקולקטיב, ונאמנות לחזון שהוא מעבר לשגשוגו של היחיד? בוודאי ובוודאי. כך בכל 'ערוגה' ציונית, חילונית ודתית כאחד; וזה כידוע גם אחד היתרונות העמוקים שיש לחברה הישראלית בכללה על חלק מהחברות הפוסט-ליברליות, הנתונות במשבר ואינן מסוגלות להילחם על חירויות ולהגן על הציוויליזציה שלהן. אכן, ההיבטים הקולקטיביים והמודעות לרצף ההיסטורי חזקים יותר בחינוך הדתי, וההיבט האינדיבידואליסטי והספקני חזק יותר בחינוך חילוני, אבל מכאן ועד לאותה משיחיות שונאת-עולם יש תהום עמוקה. אני מעז להמליץ כאן על קריאה מחודשת במאמרי "אמונה בקומת אדם", שעסק במשיחיות ההומניסטית והריאליסטית המניעה את הציונות (השילוח 16), מאמר שנכתב בדם ליבי אחרי נפילתו של בני. האמת שבו יכולה אולי לרפא תועפות של שנאת חינם ופחדי שווא.

מנגנוני הסתה

כיצד הפכו החזון והשייכות, המסירות והתקווה, ל"משיחיות" מפחידה ולדיבורים על דתיות קנאית של "אוכלי מוות"? בדיוק כפי שתמיד עובדת דמוניזציה. לא משקרים, פשוט מגזימים, מוציאים מהקשר, מעצימים שוליים, מדביקים כינויים, יוצרים זיקות שליליות ובעיקר תופרים נרטיב, מאמינים בו וחוזרים עליו שוב ושוב, וכאשר מוצאים עובדה, שולית ככל שתהיה, התומכת בתזה, מסובבים את הסכין עוד קצת. עם השנים נעשיתי רגיש לתרגילים הרטוריים הללו, שלעיתים אפילו הכותב לא מודע אליהם לגמרי. זה בנקודות הקטנות, בהקשר, בביטויים שנזרקים.  גם ביטויים או האשמות שהתבררו כעלילה או אי-הבנה חוזרים כמין ביטויי-אגב ברשוּמוֹת דעה, שם מטרתם "רק" לחזק רושם, רק להעצים את הבניית היריב האידאולוגי כמפלצת. כשרשומות כאלו מופיעות דבר יום ביומו, שנים על שנים, בכלי תקשורת מרכזיים, התוצאה היא שכמעט כולם מאמינים שאכן מדובר במפלצת.

מעבר להטיות של השיח השוטף, הנרטיב השלילי נשען גם על מניפסטים רחבי יריעה, המעניקים לו גיבוי וביסוס. אולי הטקסט החשוב ביותר בתחום זה בשנים האחרונות הוא 'חמורו של משיח', ספרו של העיתונאי ספי רכלבסקי שהיה לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר בישראל (מדברים על מספר שערורייתי של 120 אלף עותקים שנמכרו ממהדורתו הראשונה ב-1998. מהדורה 'מעודכנת' ראתה אור ב-2023, שתיהן בהוצאת ידיעות ספרים; וראו ביקורתו של אלעד נבו "השד המשיחי", השילוח 35). הספר מכר את עצמו כסיכום "מחקר של עשרות שנים", מסוג הטקסטים שבאים לחשוף בפני ההמון התמים את הסודות האפלים של חברה סגורה, והציג תזה שהיא מופת לדמגוגיה רעילה. מייד נדבר על התזה ועל כוח משיכתה, אבל לפני כן נאמר משהו על "המחקר המעמיק". בביקורת שפרסם פרופ' אסא כשר מייד אחרי יציאת הספר לאור, הוא העיר קלות על בעיות מסוימות בתקפות של טענותיו: "הקליפה העובדתית שלו לקויה, הקליפה המתודית שלו רעועה, התזה המרכזית שלו לא נכונה וגם התזה המשנית נגועה באי הבנה". מה נותר אחרי קביעות כאלו? ובכן כשר, שכנראה הזדהה עם המגמה הפוליטית-חברתית של הספר, הצליח למצוא בו כמה נקודות זכות. ברוח דומה כתב לאחרונה שמואל רוזנר במאמר שבסך הכול מפרגן למניפסט הרעיל הזה. רוזנר מעיר על שגיאות, פרשנות מגמתית, בחירה סלקטיבית של מקורות וסגנון המזכיר פשקווילים חרדיים, אבל לא רואה בכל אלה סיבה לקבוע שכלל טענותיו שגויות.

מניותיו העצומות של רכלבסקי בטיפוח שנאה כלפי המחנה השולח כעת את מיטב בניו להילחם בעבורו לא הספיקו לו, ככל הנראה, ולאחרונה כתב מניפסט פוליטי חריף, אלים ועב כרס בשם 'ישראל או יהודה', שראה אור בידי קרן ברל כצנלסון. בהזדמנות זו הוא שב ופורס, בקיצור רב, את התזה שהובילה את רב המכר שלו, ואותה הוא מייחס לרב אי"ה קוק. הרב קוק של רכלבסקי רואה בחילונים "פתרון" למצוקה שהקשתה על העם היהודי, שהפך רוחני מדי, לחזור לחיים ארציים. החילונים "נבראו" כדי לבנות את הארץ, "להקים יישובים, ליצור חקלאות, להילחם ולהיהרג עליה. ורק אז, בשלב השני, אמורים לבוא הדתיים ולהפוך את המדינה שהקימו החילונים למדינה דתית" (עמ' 54). המשיח הדתי, ממשיך רכלבסקי, ירכב על החמור – החומר – החילוני אחרי שינצל אותו.

הנה כי כן, רכלבסקי חושף את הפרוטוקולים של זקני ציון, המנצלים אנשים תמימים ושוחרי טוב כדי להופכם ל'חמורים' ולממש חזון שבו אין להם כמובן כל חלק. זהו תיאור הפורט על כל מיתרי הזעם, וכמו כל הסבר קונספירטיבי עובד "נהדר" על הקוראים, שלפתע מונהרות להם עובדות רבות.

מה שרלכבסקי עשה כאן – ומה שהוביל את ספרו לראש רשימת רבי המכר – הוא מלאכת מחשבת של טוויית עלילה רעה ושקרית מתוך חלקי דברים, עיוותי דברים, ציטוטים מטעים, עיוורון מושגי ואי הבנה עמוקה. לא אתפתה להיכנס כאן לפירוק יסודי של המבנה כולו. רכלבסקי אינו ראוי לכך. אסתפק באמירה שבעיני הרב קוק יש לתהליכי החילון תפקיד מרכזי בשכלול היהדות עצמה ובזיקוק תפיסתה הדתית והאמונית. הדימוי של 'חילונים' שבונים קומה אחת ואחריה באים 'דתיים' ובונים את הקומה על גביה הוא דימוי שאין לו בסיס בכתבי הרב קוק. הוא אף עומד בסתירה יסודית עם משנתו של הרב קוק ביחס לעם ישראל, עם שבתוכו מתרוצצות אידאות לאומיות, דתיות ואוניברסליות שלכולן יש מקום ותפקיד. אכן, בחזונו של הראי"ה קוק – בדיוק כמו בחזונותיהם של הרצל ושל בן-גוריון – מדינת ישראל האידאלית לא תהיה מדינה נטולת זהות, אלא תבטא את הבשורה הייחודית של היהדות לעולם. אבל הבשורה הזאת רחוקה מלהיות מסורה בידיה של האורתודוקסיה, שהרב ראה בה לא יותר מביטוי חלקי ולעיתים גלותי של היהדות, המחכה להתחדשות עמוקה.

הפיל הכתום

היה כאן קודם פיל – מה שמביא אותי אל תופעה אחרת, שאינה קשורה ישירות להעברת-המקל הציונית שדיברנו בה עד כה, אך היא מסיחה ממנה את הדעת. כוונתי לפיל הרפובליקני, או שמא לעלייתו של הימין, לעיתים הימין הפופוליסטי, בארצות רבות במערב. התופעה הזאת נובעת מהחולשות שהתפתחו באגף האינטלקטואלי של הליברליזם המערבי, שהביאו אותו אל המחוזות המסרסים של הווקיזם. בתגובת-נגד מובהקת, האינסטינקטים של ציבור לא-אינטלקטואלי מביאים אותו לחבק מנהיגים המורדים בתקינות הפוליטית הארורה, ואוחזים בפוליטיקה 'ישנה', לעיתים גסת רוח, הבזה לתקשורת ההגמונית, ל"דיפ-סטייט" ולשיח השוויון. עלייתה של פוליטיקה ימנית כזאת מעוררת חששות מפני אובדן המוסדות החברתיים המעניקים לנו חירות ומפני שיבה לאחור אל תקופות שבהן נעשו עוולות רבות בשם ערכים לאומיים וחברתיים.

התופעה קיימת גם בישראל. במובנים רבים יש התלכדות בין המאבק של הימין החדש הזה במוסדות הליברליים ובווקיזם שהשתלט עליהם, לבין החתירה של האתוס הציוני דתי נגד מגמות פרוגרסיביות ונגד פוסט ציונות. אך התלכדות המאבקים אינה מעידה על זהות. האתוס הציוני-דתי קרוב הרבה יותר לציונות של בן-גוריון ואלתרמן מאשר לזו של 'עוצמה יהודית', ולפובליציסטיקה של שניצר וקרליבך מ'מעריב' של המאה הקודמת מאשר לרטוריקה של 'הפטריוטים' בערוץ 14. דומה שהאתוס הזה מתבטא בצורה הקלאסית ביותר במקומות כמו תנועת בני עקיבא, ישיבות ההסדר הוותיקות ו'מקור ראשון' – המציגים ברובם ימניות ממלכתית ורכה, כזו המאמינה בזכותנו המלאה על הארץ, אך בה בשעה מעדיפה אחדות פנימית על לעומתיות, וגם משוכנעת שאנו חלק מהעולם המערבי ומהחתירה המודרנית לאוטונומיה אנושית ולחירויות.

אינני אומר זאת כדי להגן על הציונות הדתית מפני הכפשות הקשורות לזיקתה לאותו ימין חדש, אלא כדי 'לנקות' את ההתבוננות מרעשים מסיחים. אחרי הכול, תהליך חילופי האליטות בישראל, ועימו הדמוניזציה החריפה לציונות הדתית, החל הרבה לפני שהעולם המערבי התגלגל למאבקים הללו. כאשר זאב שטרנהל כתב ב'דבר' ש"רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (15.4.1988), או כשעמוס עוז תיאר את גוש אמונים כ"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (ידיעות אחרונות, 8.6.1989), המחלוקת בין פרוגרסיביות לפופוליזם ימני טרם נולדה. המונחים 'תקינות פוליטית' או 'ווק' לא היו מוכרים, באירופה לא היו מהגרים ערבים, וינון מגל היה קצין בסיירת מטכ"ל.

ובעוד שהמלחמה נגד הווקיזם באה לא פעם שלובה עם גסות רוח ופופוליזם, ועם פגיעה במוסדות חברתיים, האתוס הדתי לאומי בא עם השכלה רחבה (זהו ככל הנראה הציבור המשוקע יותר מכולם בלמידה רחבה) ועם מסירות למוסדות חברתיים, כזו המזכה את הנאמנים לה בכינויי גנאי כמו אידיוטים שימושיים. 'ההתנתקות' לימדה כי זהו ציבור 'ממלכתי', כאשר עמד במבחן ששום קבוצה בישראל לא עמדה בו לפני כן: לראות כיצד מחוללים לך עוול נורא – ולא לשבור את הכלים. ה'ממלכתיות' הזאת ניכרת גם בדומיננטיות שיש לציבור זה בכל יוזמה הקשורה לאחדות ולהידברות (דומיננטיות שהולידה את הפניית הכתף הקרה בנוסח "אנחנו לא אחים").

הציונות הדתית ממשיכה לספוג קיתונות של שנאה גם בימים שבהם שכונותיה ויישוביה הולכים ומתנקדים במשפחות שכול. טענתי, ואני ממשיך לטעון, שהשורש העיקרי של העוינות כלפיה נובע מהיותה האליטה החדשה, המאיימת על זו הישנה וממילא גם על דמותה של מדינת ישראל כפי שעוצבה כאן, לטוב ולרע, במשך שני דורות.

אבל האיבה הזאת 'יושבת' על טינה ישנה של האקדמיה כלפי המשיחיות היהודית, ובעצם כלפי הציונות בכלל. זו סוגיה מרתקת, שראוי להקדיש לה מאמר נפרד, שיסקור את השיח האקדמי על גוש אמונים והלאה, שיח שמחיל על התנועה הזו הגדרות שנובעות מעולמו של החוקר יותר מאשר מן המציאות. כך או אחרת, התשתית האקדמית הזו נתנה את התשתית לקיבוע נרטיב של פחד ודה-לגיטימציה, נרטיב שאת פירות באושיו אנו אוכלים גם בימים אלה.

תמונה:KatzinDavid , באדיבות ויקימדיה