הפטה-מורגנה של הפוסט-מודרנה

בתגובה ל"פוסטמודרניזם טוב ליהודים" מאת אוריה מבורך


במאמר מבריק טענה אוריה מבורך כי אין סתירה בין פוסטמודרניזם לשמרנות. להפך; לדעתה, "רק שמרנות פוסטמודרנית מסוגלת אפוא לחנך כיום לשמרנות". זהו טיעון שאני שומע לעיתים, בדיונים בעקבות ספרי 'מכים שורשים: ביקורת יהודית על הטיעון הפוסטמודרני' (אכן, לעתים נדירות נשמע הטיעון הזה ברמת המיומנות הפילוסופית של מבורך). השורש הבסיסי של הטיעון הוא העובדה שהשמרנות, כמוה כפוסטמודרניזם, נותנת לגיטימציה לתרבויות שונות, ואינה חותרת לאמת מופשטת ומוחלטת, המתגלה באמצעות עיון תיאורטי. לאור הדמיון הזה טענה מבורך כי עולם ההגות הפוסטמודרני מעניק לגיטימציה גמורה לבחירה באופציה השמרנית. אדם לא צריך להצדיק את מסורת אבותיו באופן רציונלי, כפי שדרש המודרניזם, אלא הוא יכול לבחור באופציה השמרנית בלי כל צורך בצידוק אובייקטיבי. אם אין אמת מוחלטת, אזי יכול אדם לבחור לחיות כחרדי שמרן בלי שום צורך להוכיח את אמיתותה של דרך החיים הזו, ואפילו בלי לטעון לאמיתותה (במובן האובייקטיבי).

האם אכן בנקודה הזו, בתקפותן היחסית של כל התרבויות, נפגשים השמרנות והפוסטמודרניזם? מבורך טוענת שכן, ואני רוצה לטעון שלא. המפגש הזה אינו מתרחש, וזאת בגלל קו אופי בסיסי של שני הצדדים: הן בגלל אופייה ומהותה של השמרנות, הן בגלל אופיו והיעדר-מהותו של הפוסטמודרניזם.

*

אפתח בשמרנות. אדמונד בֶּרק, אבי ההגות השמרנית, שיבח בהתלהבות את המוסדות המדיניים של אנגליה, שהתפתחו באופן איטי והדרגתי במשך מאות שנים, וגינה את המהפכה הצרפתית, שניסתה לכונן מוסדות חדשים באבחה רציונלית אחת. הוא לא קרא לצרפתים לאמץ את המוסדות האנגליים, אלא את המוסדות הצרפתיים הקלאסיים, שהתפתחו בארצם שלהם, מתוך אופיים שלהם. לכאורה נראה שיש כאן אכן נקודת מפגש בין השמרנות לבין הפוסטמודרניזם: הרי זו כמו זה אינם טוענים לתקפותה המוחלטת של דרך חיים מסוימת אחת.

אך ההשוואה הזו היא טעות גמורה. ברק קרא לצרפתים לאמץ מוסדות צרפתיים ולאנגלים לאמץ מוסדות אנגליים, לא משום שחשב שאין קנה מידה אובייקטיבי להבחנה בין מוסדות מדיניים וחברתיים טובים לבין מוסדות רעים. מחשבתו הייתה שונה לגמרי, והיא לא הייתה מבוססת על רלטיביזם ערכי אלא על ענווה אפיסטמולוגית. לו היה ברק רלטיביסט, לא היה לו שום בסיס מוצק לבקר ממנו בתקיפות את בחירתם של המהפכנים הצרפתים באמת שלישית, שהתפתחה לכדי האמת של הגיליוטינה.

ברק חשב שוודאי יש אמת מוחלטת, אולם שכלו של האדם אינו יכול להשיגה במלואה. הוא יכול לכל היותר להתקרב אליה אט-אט. הסבך המורכב של חיי אדם, ועוד יותר ממנו חיי החברה, מביא לכך שגם דרכי החיים הנאותות יהיו סבוכות מאוד. בהינתן ההבדל שבין קהילות שונות, מתבקש שלכל אחת מהן תתאים דרך חיים מעט שונה, כטכניקה נכונה לחיים בעלי משמעות. יודגש: לכל קהילה יש כנראה דרך אחת המתאימה לה ביותר; אולם הדרך הזאת מן הסתם שונה מעט מהדרך המתאימה ביותר לקהילה אחרת. כיוון ששכל האדם מוגבל, ואינו יכול להקיף את אינספור הגורמים המעצבים את חיי אנוש, הניסיון המעשי הוא בהקשר זה מדריך טוב הרבה יותר מאשר הספקולציה התיאורטית. האדם אינו יכול להצביע בוודאות על דרך החיים המדינית והחברתית הנכונה ביותר, אולם הוא יכול לגשש אליה את דרכו, מתוך הניסיון המצטבר של קהילתו. היטב ניסח את עמדתו של אדמונד ברק אחד מחכמינו שקדם לו דורות הרבה, והיה גם מדינאי דגול, הלוא הוא דון יצחק אברבנאל. כאשר דן בשאלת השלטון המדיני הרצוי, כתב: "ומה לנו להביא על זה טענות שכליות, והנה הניסיון גובר על ההיקש" (פירוש לתורה, דברים י"ז, יד).

השמרנות אינה מוותרת על האמת המוחלטת. היא רואה את המוחלט כיעד שאדם אינו יכול להגיע אליו, אך יכול להתקרב אליו או להתרחק ממנו. מדבריה של מבורך עולה, למשל, שאין פשר לשאלה האם היהדות אמיתית יותר או פחות מהנצרות. מבחינת היהודי היהדות היא אמיתית, מבחינת הנוצרי הנצרות היא אמיתית, ואין כל נקודת מבט אובייקטיבית שתוכל להכריע ביניהן. גישתו של השמרן שונה בתכלית. הוא יאמר שוודאי יש לשאלה זו תשובה אמיתית מוחלטת. אלא שלכך הוא יוסיף שתי הסתייגויות. ראשית, הן היהדות הן הנצרות נבחנו בחייהם הממשיים של עמים במשך דורות הרבה, והוסיפו לעמים הללו טוב וחוכמה ויראת שמיים, ולפיכך הן היהדות הן הנצרות טובות בהרבה מן הברבריות הפגאנית, שהיא חלופה שכיחה להן. שנית, השמרן יוסיף שההכרעה העיונית בין היהדות לנצרות אינה בהישג ידו של אדם מן השורה, ואף לא של חכם מן השורה, ולכן מוטב לאדם הרגיל שידבק בדרכי אבותיו. לא משום שהן בהכרח תמיד אמיתיות יותר, אלא משום שאין לאדם מן השורה כלים מספיקים לשפוט את דרכי אבותיו באופן מוחלט, ובכל מקרה אלו ודאי דרכים הראויות יותר לחיותן מן האפס הניהיליסטי.

הספר שעיצב יותר מכול את ההכרה בשמרנות כזרם רעיוני במאה העשרים היה כנראה ספרו של ראסל קירק The Conservative Mind שיצא לאור ב-1953. כשמנה קירק בפתיחת ספרו את יסודותיה של העמדה השמרנית, הוא פתח באמירה שהשמרנים מאמינים בקיומו של סדר רוחני עליון, או לפחות חוק טבע מוחלט. ההיסוס של השמרן לקבוע תיאוריות מוחלטות נובע מצניעות לנוכח המוחלט, ולא מיוהרה לנוכח יקום ריק ממשמעות. אכן, אדם פוסטמודרני, המחולל בקרנבל ססגוני של מגוון סגנונות חיים, יכול לבחור לעתים להתהדר זמן-מה בסגנון חיים פסבדו-שמרני. מה רחוק המחול הפרוע הזה מאורח חייו ומאמונותיו העמוקות של השמרן שתיאר קירק.

*

הסתירה החזיתית בין שמרנות לפוסטמודרניזם נובעת לא רק מקו אופי יסודי של השמרנות, אלא גם מטיבו של הפוסטמודרניזם. מבורך ניסתה להבחין הבחנה חדה בין שני סוגים של פוסטמודרניזם: אחד המבוסס על רלטיביזם ערכי, וסבור שאין אמת, ושני המבוסס על דטרמיניזם לשוני, וסבור שהכול אמת. ההבחנה הזו היא להטוט לשוני גרידא (להטוט לשוני פוסטמודרני, כמובן). אין שום הבדל בין האמירה שאין אמת לאמירה שהכול אמת. האמת מוגדרת על ידי הבדלתה מן השקר; אם שום דבר אינו שקר, אז גם שום דבר אינו אמת. המושג "אמת" מאבד כך את משמעותו. במסיבת התה של הכובען המטורף בעליזה בארץ הפלאות השעה היא תמיד שש אחר הצהריים. אך הרי זה בדיוק כמו לומר שהשעה לעולם אינה שש. המשמעות היחידה של מניין השעות היא להבחין את שעת ההווה מהשעות שלפניה ומאלו שאחריה; כאשר מניין השעות אינו מבדיל בין זמן לזמן, אין שום משמעות לשום שעה שהיא.

סטיבן היקס, בספרו Explaining Postmodernism, מעלה שאלה חריפה: אם אין אמת, או שהכול אמת, איך ייתכן שכל ההוגים הפוסטמודרניים המוכּרים לנו אחזו כולם בדיוק באותן עמדות פוליטיות? דרידה, פוקו, ליוטר, רורטי, באטלר – הם וחבריהם היו כולם אנשי השמאל הקיצוני. כשנשאלו על כך, כמה מהם טענו שאין הם רואים סיבה או צורך להצדיק את אמונותיהם הרעיוניות, כי ממילא אין אמת, וכל אחד רשאי לבחור בעמדות פוליטיות כרצונו. על כך שאל היקס, איך לא קרה שאחד מכל אלו בחר באופן שרירותי בעמדות הימין? תשובתו הייתה שהפוסטמודרניזם אינו אלא כלי רטורי בידי השמאל הקיצוני, שאיבד את היכולת להצדיק את אמונותיו באופן רציונלי, לאחר קריסת הקומוניזם. לא נותר להוגים המרקסיסטים אלא להוריד איתם לַשְאול האנטי-רציונלי את ההיגיון כולו. הם אמרו שאין זאת שהמרקסיזם איבד את הצדקתו הרציונלית, אלא שאין שום רציונל בעולם כלל.

הרלטיביזם הערכי הוא עמדה מופרכת מבחינה פילוסופית, בשני הניסוחים שניסתה מבורך לנסח אותו. כך או כך, כשאומרים שהאמת היא שאין אמת – זוהי סתירה פנימית. אפשר כמובן לומר שחשיבה פוסטמודרנית אינה נבהלת מסתירות פנימיות, אך אז אי אפשר להבין כלום ואי אפשר לומר כלום, ומוטב לשתוק. איך יכול הפוסטמודרניסט לשלול את עמדתו של אדם החושב שיש אמת מוחלטת? הרי זו האמת שלו. אפלטון כבר קרע לגזרים את העמדה הרלטיביסטית הזו, שבדורו ייצגו אותה הסופיסטים. אני תוהה לפעמים איך היה מגיב אפלטון לוּ גילה שהסופיסטים השתלטו על האקדמיה. גדולי הפילוסופים של העולם המערבי האמינו שיש אמת מוחלטת, לא משום שקצרה דעתם מלהבין את הרעיון הגאוני של הרלטיביזם – מה כבר יש כאן להבין? – אלא משום שהבינו עד כמה הרעיון הזה מופרך.

צודק היקס, שהרלטיביזם משמש בידי ההוגים הפוסטמודרניים כלי רטורי בלבד. אך לטעמי לאו דווקא כלי לקדם בו תפיסת עולם פוליטית ספציפית של השמאל הקיצוני, אלא כלי לקדם מטרה רחבה יותר ומעורפלת יותר: פירוק כל מערך הזהות האנושי, המתואר על ידם כדכאני. אם אין אמת ושקר, אם אין טוב ורע, אם אין מהויות ואין טבע, אז גם אין יהודי ואין גוי, אין אנגלי ואין צרפתי, אין גבר ואין אישה.

מבורך כתבה כי "לא הייתה תקופה יפה מזו לתרבויות שמרניות", כאשר כוונתה לתרבויות לא מערביות, שהפוליטיקלי-קורקט העדכני אוסר לבקר אותן. אך פוליטיקת הזהויות העכשווית מוכנה לחבק זהות כלשהי רק ככלי נשק במאבק לפירוק זהויות שהן כביכול חזקות ממנה. הזהות השחורה לגיטימית רק ככלי נשק נגד הזהות הלבנה, הזהות הלהט"בית היא כלי נשק נגד הזהות ההטרוסקסואלית, וכן הלאה. לעולם אין לגיטימציה לזהות חזקה, שאין עליה ערעור. ביום שזהות "מדוכאת" כלשהי תתקבל כלגיטימית, ולא יהיה צורך להיאבק למענה, מיד יסתערו גם עליה מפרקי הזהויות הפוסטמודרניים, ויציגו גם אותה כדכאנית ומרושעת. את ספרי 'מכים שורשים' הקדשתי להגנה על הזהות כבסיס היסודי של קיומנו, שיש להגן עליו לנוכח הפוסטמודרניזם המפרק. כי זוהי נקודת המוקד האמיתית של הפוסטמודרניזם: לא הרלטיביזם הערכי הנואל, אלא המאבק למען פירוק והרס.

*

בסיום דבריה העלתה מבורך, באופן תמוה למדי, טיעון חינוכי שהוא מהותני מאוד, ובהחלט לא פוסטמודרני. לדבריה חינוך שמרני-מסורתי לא יצליח, כי הוא מבקש מהתלמיד לחזור לשלב קודם בהתפתחות התודעה, בעוד חינוך פוסטמודרני יכול לזמן את התלמיד לשמרנות, כי הוא רוכב על תנועת התודעה אל השלב הבא, ומנצל אותה לצרכיו. תורֶה האמת דרכה, באיזו מידה מצליחים מחנכים המנסים את הלהטוט המוזר הזה להניע כך את תלמידיהם המבולבלים אל החימֶרָה הזו של שמרנות פוסטמודרנית. אני מכיר את הגישה החינוכית הזו, ולא ראיתי שנחלה הצלחות גדולות. בכל אופן, מעניין לראות איך אפילו הוגה פוסטמודרנית חריפה כאוריה מבורך אינה מצליחה להסתפק בישימון הפוסטמודרני, ונאלצת לאמץ מודל מאוד לא פוסטמודרני, ואפילו הגליאני; לדבר על איזו התפתחות הכרחית ומחויבת של התודעה, שאי אפשר לסטות ממנה כמלוא הנימה. הפוסטמודרני והפוסט-ליברלי מאמץ כאן גרסה מיושנת ביותר של המודרנה, ניסיון לחזות באמצעות תיאוריה מפולפלת את שלבי התפתחותה הוודאיים של הרוח. שמרנים בכל הדורות פקפקו בתוקפן של תיאוריות נוקשות כאלו, והשיבו בדבריו האלמותיים של רבי יצחק אברבנאל: נחיה ונראה; "הניסיון גובר על ההיקש".

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *