הפטיש הממלכתי הגדול

השקפת העולם הציונית הממלכתית רידדה את השיח השמרני בארץ. הגיע הזמן לשדרוג

את המונח ״שמרנות״ אבקש להגדיר לפי שלושה רכיבים: העדפה לערכים מסורתיים וחשדנות כלפי שינויים מהפכניים; תמיכה בחירות הפרט והתנגדות לקולקטיביזם כפוי; הזדהות ודאגה לביטחונן של מסגרות קהילתיות, ובראשן משפחה ולאום. השמרנות מבוססת, בהתאמה, על שלוש תובנות יסוד: שמסורות שרדו משום שעבדו לא רע, ולכן כדאי לשקול לאמץ אותן גם כאשר תועלתן לא לחלוטין מובנת; שחירות מטיבה עם יחידים ועם הכלל כל עוד קיימים מוסדות המבטיחים שהחירות של אחד אינה (יותר מדי) על חשבון השני; וששיתוף פעולה מתחיל בבית, עובר דרך הקהילה והאומה, ומתפשט רק כשיש לו שורשים חזקים.

כששמרנות באה לידי ביטוי פוליטי, היא מתמקדת בעיקר בתפקידים הראויים – והבלתי ראויים – של המדינה. כך, למשל, תנועות שמרניות פוליטיות תקדמנה מעורבות של המדינה בקידום ערכים מוסריים מסוימים, תתנגדנה למעורבות יתר של המדינה בתפקוד השוק, ותתמוכנה במדיניות קשוחה בענייני הגירה וביטחון. הביטויים הקונקרטיים להעדפות אלו משתנים ממדינה למדינה לפי הנסיבות של כל אחת. בארצות הברית, למשל, שמרנים מעדיפים שהמדינה תחמיר בנושאים כגון הפלות, המתות חסד ונזילוּת מגדרית; הם מעדיפים שהמדינה תמזער מיסוי, חלוקה מחדש של העושר ורגולציה; והם מעדיפים שהמדינה תפעיל יד קשה נגד הסתננות לתוך גבולותיה ונגד איומים ביטחוניים עליה.

שימו לב שבעמדה השמרנית הפוליטית, כפי שתיארתי אותה, ישנו מתח אינהרנטי. אם אנחנו מתנגדים לניסיונות של המדינה להסדיר את השוק מפני חשש להשלכות בלתי צפויות ולהגבלת חירות הפרט, למה שנסמוך על המדינה בתחום רגיש עוד יותר של ערכים מוסריים? השאלה אכן מאתגרת, וההליכה בין הטיפות בעניין זה כלל אינה פשוטה. אם המדינה ממילא עוסקת בהגנה על הזכות לחיים או בהבחנות בין גברים לנשים, השמרן יעדיף שתעשה זאת בדרך שמכבדת הגדרות מסורתיות של מושגים אלה; אולם השמרן לא בהכרח יכניס את המדינה בכוח לנושאים מוסריים ללא סיבה טובה (והגדרת ״סיבה טובה״ בהקשר זה מבחינה בין ליברטריאנים לשמרנים).

אז מה מצב השמרנות בארץ? לגבי הרכיב השלישי בהגדרת השמרנות הפוליטית – מדיניות הגירה וביטחון – הקווים המוכרים בין שמרנים לפרוגרסיביים בכל העולם מתקיימים גם כאן, והשמרנים מיוצגים היטב. אבל בשני הממדים הנוספים, ערכים מוסריים וחירות כלכלית, הקווים בין הניצים בארץ מתוחים בזווית שאינה סטנדרטית. כלומר, המחלוקת הציבורית אינה בין שמרנים ופרוגרסיביים, ועמדה שמרנית אותנטית כמעט שאינה מיוצגת.

תנו דעתכם לדיון הסוער בארץ בעד ונגד הפלות. זוכרים? גם אני לא. המתות חסד? כנ״ל. רפורמת בתי הסוהר? טרנסג׳נדרים? קצת תמוה שבמדינה של וכחנים אובססיביים כמעט שאין שיח רציני על נושאים שמסעירים מדינות דמוקרטיות ברחבי תבל.

בתחום הכלכלי המצב די דומה. כמעט אין פוליטיקאי שאינו מגדיר את עצמו ״חברתי״. כך, במפלגת הליכוד, שרואה את עצמה כמפלגת הדגל של הליברליות הכלכלית, אלמלא מאמצים כבירים של כמה קבוצות התנדבותיות איכותיות וקטנות, הדגל היה נשאר בחצי תורן, במקרה הטוב. בציבור הדתי-לאומי, שלכאורה צריך היה להיות אביר השמרנות, בשֹורת החירות הכלכלית עדיין מתמהמהת.

הסיבה לכך היא תפיסת הציונות הממלכתית. הציונות שאפה לגאול את העם היהודי מחוסר האונים שנבע ממצב של היעדר מדינה. הפתרון המוצע היה, כמובן, להקים מדינה, וזה נעשה בהצלחה יוצאת דופן. אלא שאז, בהינתן פטיש גדול, חסידי הציונות הממלכתיים הפכו כל בעיה למסמר. המדינה תטפל במחסור באמצעות משטר הצנע, בעלייה ההמונית באמצעות הצבא, ובמחלוקות הדתיות באמצעות מיסוד הדת כעוד רשות מרשויות המדינה.

קווי החזית בין דתיים לחילונים בוהקים הרבה יותר מהקווים בין שמרנים לפרוגרסיביים, והתוצאה היא שדיון מעמיק בנושאים ערכיים המבחינים בדרך כלל בין שמרנים לפרוגרסיביים אינו אפשרי. כל התחלה של דיון כזה נופלת לבור של מלחמות הדת. ציונים דתיים, שמרנים מטבעם, הזניחו נושאים הקשורים להגדרת החיים ומתירנות מינית וערכי משפחה, ובחרו להתמקד בסמכויות הרבנות הממלכתית ומימון מוסדות דת על ידי המדינה. במקביל, שמרנים חילונים נרתעו ממאבקים על ערכים כדי לא להיתפס כתומכים ברבנות ממוסדת וכפייה דתית.

במישור הכלכלי המצב דומה. בהתאם לאידיאולוגיה הציונית הממלכתית, ישראלים מצפים מהמדינה לפתור מצוקות כלכליות. ציוני ממלכתי מצוי אינו שש להודות שחופש כלכלי יוביל לשגשוג ושקידום אקטיבי של ״צדק חלוקתי״ על ידי מיסוי, תמיכות ורגולציה יובילו להסתאבות, כי הוא מעדיף לדבוק במיתוס שמדינה יהודית תוכל לרפא את כל המחלות שמהן סבלו היהודים בגולה.

הבשורה של כתב העת שאתם מחזיקים בידיכם היא שכדי לקדם סדר יום שמרני אין צורך לזנוח את הציונות, למרות הכול. צריך רק לעבור לפאזה הבאה של הציונות, נקרא לה ציונות 2.0. ציונות זו בנויה על ההכרה שתפקידה של מדינה יהודית אינו להכתיב פתרונות לבעיות ערכיות וכלכליות, אלא ליצור מרחב של חופש ואוטונומיה לאומית ותרבותית שבתוכו יוכלו היהודים לפתח את מסורתם מתוך תחושה של ביטחון עצמי וחירות. בטוחני שבמסגרת ציונית בריאה כזאת, השמרנות תבוא לידי ביטוי מלא ותתרום את חלקה המשמעותי לשוק הרעיונות בישראל.


משה קופל הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, חוקר תלמוד ויושב ראש פורום קהלת.


תמונה ראשית: picryl

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *