הפצ"רית: שלוש הערות

א

בהודעה ששלח שר הביטחון ישראל כ"ץ לפעילי מפלגתו הוא התפאר בהדחת הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי ובהבאה למעצרה. "צעד חסר תקדים שאיש לא עשה אותו לפניי", החמיא כ"ץ לעצמו, ואף התהדר בתוצאות ההדחה: "קריסת המערכת שהעלילה עלילת דם על חיילי צה״ל וחיפתה האחד על השני".

השר כ"ץ אינו מענייננו כאן, ואת דבריו אפשר לקרוא כמתייחסים לחורבנו של בית חרֵב, להתמוטטותה של מערכת רקובה תוך תקווה לתיקונה. אולם במעגלים רחבים יותר הפרשייה התקבלה באופן מטריד. האם אירוע חסר תקדים מסוג זה הוא מקור לחגיגה, או לדאגה עמוקה? האם המערכת הקורסת אחראית אך ורק להמצאת "עלילות דם" על חיילי צה"ל וליד רוחצת יד, או שמא יש לה תפקיד וחשיבות מעבר לכך? האם אין צורך במערכת שתחקור אירועי התעללות של חיילים בעצירים היפותטיים בעתיד? ומה לגבי שלל השאלות המשפטיות – בשגרה ובחירום, הסוערות פחות והיבשות יותר – המלוות את פעילויות הצבא על כל צעד ושעל, והפרקליטות הצבאית אמונה עליהם?

יש להרים את המבט לרגע מהוויכוח המחנאי השגור – כן יועמ"שית לא יועמ"שית, כן אליטות לא אליטות, כן אמרנו לכם או לא אמרנו לכם. אנו אכן חוזים באחד מרגעי השפל של מערכת המשפט הישראלית. הקשר המפוקפק בין הפצ"רית ליועמ"שית בפרשה זו, שעוד יצטרך להתברר היטב, והתנהלותה הבעייתית של האחרונה; בעיות ניגודי העניינים וההתנהלות היהירה של הנשיא עמית ביחס אליהם ובשלל צעדים אחרים; ההתפתחויות המביכות במשפטי ראש הממשלה החושפות את ערוות המערכת – כל אלו מאירים יחד את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכת החוק באור עגום במיוחד. "אין שמחה כשמחה לאיד", אמר מי שאמר, ומחנה הימין מיישם מכתם זה בהתלהבות רבה. זו תגובה מובנת, אך היא קטנונית ומשקפת מבט קצר רואי ושטחי.

מבט אחראי ובוגר מודע היטב לעובדה ששלטון החוק איננו ערך שמאלני. הצבא, לא פחות מכל מערכת אחרת ואף יותר, זקוק אף הוא להשלטת חוק וסדר; לייעוץ משפטי מלווה, אחראי ומסור הפועל על פי החוק החָרות והיושרה הבסיסיים. גילויי ההשחתה העמוקה של הדרגים הגבוהים ביותר במערכות החוק והמשפט וריחות הריקבון הנחשפים לאף-כול מאששים אומנם טענות ותיקות של מחנה הימין, אך גם מלמדים על התהום העמוקה שאנו ניצבים על פתחה. אנו יודעים היטב: כיוון שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; והתערערות תשתיות החוק והסדר מבשרת רעה לכולנו, ימין ושמאל כאחד.

אופטימיסטים יטענו שדווקא בשפל כזה טמון הפוטנציאל לתיקון המערכות; הוצאת המוגלה היא הדימוי החביב בהקשר זה, המודע אומנם לכאב אך מוצא בו הזדמנות למרפא. אולם יש לזכור: ישנו מתאם כאוּב בין הקלות שבה מוסדות מתפרקים לבין הקושי לבנותם מחדש. אמון במוסדות ולגיטימציה ציבורית אינם משאב זמין לכול; והדינמיקות שבונות ומתחזקות אותם הן רגישות, מורכבות ובלתי-צפויות. המוסדות יונקים ממבנים סוציולוגיים של קדושה ותאולוגיה פוליטית; מושפעים מדימויים וסמלים תרבותיים עתיקים; ובעיקר – נבנים אט אט בתהליכים ארוכי טווח. במצב מקוטב עד העצם כמצבנו קשה עוד יותר לבנות לגיטימציה חוצת מחנות למינויים, שינויים ורפורמות נדרשות. החשדנות העמוקה מאתגרת את היכולת לרחוש אמון בתהליכים כאלה, שמטבעם עשויים להתפרש בדרכים שונות וכמשרתים אינטרסים צרים.

אנו חוזים אומנם ברגע חסר תקדים, אך זהו איננו רגע לחגיגה; זהו רגע מבעית, מצמית ומעורר דאגה.

ב

יחד עם המערכת נראה שירד לטמיון גם מיתוס שרבים בנו וטיפחו בעמל: המיתוס הישראלי על שומרי הסף. אותם פקידי ציבור נאצלים ומקצועיים שהאינטרס הציבורי הוא נר לרגלם מישירת-הלֶכֶת  – מתגלים כבני אדם מן היישוב, במקרה הטוב. אנו רואים לפנינו יצורי אנוש האוחזים בעמדות משלהם לגבי הטוב, הנכון והצודק, שואפים להגשימן, ומוכנים לדלג לשם כך מעל מגבלות החוק והיושרה; אנו מגלים שוב שהאינטרס הציבורי איננו דבר קבוע ונתון מראש, ושאנשים שונים במצבים שונים מבינים אותו באופן שונה לחלוטין ואף נתון לוויכוח מר; אנו זוכרים שאותם שומרי סף נתונים אף הם ללחצים עצומים שעשויים להובילם לכישלון בקריאת תמונת המצב ולשיקול דעת מוטעה; אנו מבינים שהם פועלים בסבך של נאמנויות שונות וסותרות; ובעיקר אנו שבים ומזהירים שתכונות אנושיות אלו אינן מנת חלקם הבלעדית של פוליטיקאים ואנשי ציבור.

גדול הוא הפיתוי לשים את יהבנו בדימוי שומרי הסף המורמים מחולשות. רבים מפקידי הציבור הם אכן מסורים,  מקצועיים, נאמנים וישרים. אולם רגעים מטלטלים מהסוג שנקרו בפנינו כעת מזכירים תובנות מפוכחות אך נשכחות: את ההסדרים השלטוניים שלנו מוטב שלא נבנה על הנחות אופטימיות בדבר רצונם הטוב ואופיים המקצועי של נושאי התפקידים הציבוריים. כמאמר המילטון (או מדיסון) מוטב שנניח כי בני אדם משמשים בתפקידים אלו, ולא מלאכים.

בהקשרים רבים אנו דווקא מבינים זאת היטב, ובונים מערכות בקרה ופיקוח (טובות יותר או פחות) שנועדו לסכל שחיתויות מהסוג הנמוך – גניבה והפרת אמונים, קבלת שוחד והעדפת מקורבים, טובות אישיות וכדומה. אולם ראוי לזכור שגם פיתויים מסוג גבוה יותר עומדים בפני אנשי השירות הציבורי, בפרט הבכירים שבהם: הפיתוי להשתמש בכוח המשרה כדי לקדם את מה שנתפס בעיניהם כטובת הכלל. אכן, המשימה קשה ומאתגרת – לב ליבו של השירות הציבורי הוא החתירה לטובת הכלל והדאגה לאינטרס הציבורי. אך דווקא בשל כך נדרשת מאותם בכירים מלאכת אבחנה דקה יותר בין מה שבסמכותם ומה שלא; בין מה שהחוק מאפשר ומה שהחוק אינו מאפשר; בין שימוש ראוי לבין ניצול לרעה של הסמכות השלטונית. אנשי מערכות האכיפה והמשפט מכל הדרגים עומדים בפני פיתויים גבוהים אלה, ואין כל ביטחון בכך שהם ניחנו ביכולות אבחנה ועמידה יוצאות דופן.

ג

מה שתיארתי כעת כפיתוי שיש לעמוד בפניו הפך בפי כמה אינטלקטואלים ציבוריים לדבר שיש להעלות על נס בתור "אי-ציות" אזרחי מרומם ונשגב. הללו ביקשו לתאר את מעשיה של הפצ"רית כמעידים על אומץ לב מיוחד, וכמתיישבים עם התאוריה הליברלית להצדקת אי-ציות אזרחי במצבי קצה. לדידם, אל נוכח מעשי התעללות חמורים, ואל נוכח אווירה ציבורית ופוליטית התומכת בהם ומבקשת למנוע חקירה ומיצוי דין עם מבצעיהם, מעשיה של הפצ"רית הרואיים. לא היענות לפיתוי יש כאן, אלא מילוי אחר תביעות הצדק והמוסר  ומוכנות ראויה לחיקוי לעמוד אל מול השלטון וההמון בגבורה סוקרטית מעוררת התפעלות.

גם אם ניתן היה להחזיק בתיאור מפוקפק כזה בראשית הפרשה, ברור לכול שהתנהלותה ומעשיה המשבשים של הפצ"רית לאחר חשיפת הפרשה מצריכים אקרובטיקה רטורית מצידו של המבקש לתארה כסוקרטס משלנו. לא הודאה גאה במעשים ועמידה אל מול השלכותיהם אנו מוצאים כאן, ולא ראש מורם ובוטח, כי אם התנהלות מבולבלת ומהוססת, מבוהלת וקטנונית. לא זה הוא המודל לאי-ציות אזרחי. על פי אותה תאוריה ליברלית המצדיקה פעולות של אי-ציות אזרחי, הנכונות לשאת בגאון בעונש הנקוב בחוק על מעשים מעין אלה היא זו שבמובן מסוים מעידה על טוהר הכוונות. בשל כך, פעולת האי-ציות צריכה גם להיות פומבית, ולא להיעשות במחשכים תוך פעולות הסתרה, שיבוש, בריחה מאחריות והולכת שולל. גם על פי הסטנדרט הליברלי מעשיה של הפצ"רית לא יכולים לזכות בהילה הקדושה.

אך מעבר לכך יש לשים לב להיפוך המופרך שחל בתיאור הזה. הפצ"רית איננה אזרחית מן השורה העומדת אל מול אימת השלטון ודורסנותו הכוחנית; היא-היא השלטון. היא החוק. היא זו שאחראית, מתוקף תפקידה, על זכויותיהם של חיילים נחקרים ועל ניהול הליך משפטי תקין ומוסדר לעילא. הדלפת הסרטון לא הייתה מעשה של התנגדות לשלטון, אלא של כניעה לתכתיבי ההמון המבקש להכריע בחופזה ובכיכר העיר את הדין, לשבט או לחסד, מכוח סרטונים המועברים בתפוצה מהירה. במקום לעמוד על כללי המשפט הפלילי ולנהל את החקירה – וההעמדה לדין, במידת הצורך – על פי כללים שנועדו להבטיח את איכות ההליך, היא אישרה את הוצאת החומר לתקשורת "מתוך תחושת אחריות עמוקה לצה"ל, ליחידה ולפקודיי", כדבריה, "בניסיון להדוף את התעמולה השקרית נגד גורמי אכיפת החוק בצבא". לא עמידה אל מול החוק המושחת והדורסני יש כאן – אלא דווקא כניעה לדינמיקת ההמון, וכניסה מודעת לכיכר העיר שבה "הודפים" תעמולה באמצעות הפצת סרטונים.

הלקח ברור אפוא: המורשת הליברלית שמעלה על נס "אי-ציות" מספקת אצטלה מוסרית ומשענת אינטלקטואלית לנפילה בפיתוי שתיארנו בהערה הקודמת לעבור על הכללים למען מה שמצטייר כטובת הכלל. ברורה גם הסכנה שבעידודו ובהצגתו של מעשה זה (שאינו כלול, כאמור, בגדרי האי-ציות הליברלי) כמופת אזרחי. אל מול כל פרקליטה הנמצאת בצומת קריטי כזה עומדים גם אנשי ציבור אחרים, המחזיקים בעמדות אחרות לגבי האינטרס הציבורי, כמו גם בכוח ובמידע שהם יכולים לגייס לטובת מה שנדמה בעיניהם כדבר האחראי לעשות. הפיתוי שלהם לא קטן משלה. במצבנו הרָגיש, מה שיש לעודד הוא דווקא שמירה קפדנית ודווקנית על החוקים והכללים – ולא פריצתם ההרואית.

את מכתבה סיימה הפצ"רית בנשיאת נס שלטון החוק: "בכל תפקידיי פעלתי לשם שמירה על שלטון החוק בצה"ל. אין ולא עמדה לנגד עיניי כל תכלית אחרת. מטרה זו עמדה ביסוד פעולותיי גם בפרשת שדה תימן". אומנם, יש שערפלו את מושג שלטון החוק באמצעות הרעיון של "שלטון החוק המהותי", שהוא שם נרדף לכל מה שטוב, ראוי וצודק. אולם הצטדקות מעין זו של הפצ"רית מזכירה לנו שיש לשוב אל המובן היסודי של שלטון החוק, והוא כפיפות הכול אל החוק: אזרחים ושופטים, פרקליטים ופוליטיקאים, יועצים משפטיים וחיילים. אם דמות כה בכירה במערכת החוק מצדיקה הפרה כה בוטה של החוק בשם עיקרון שלטון החוק, נראה שיש בממלכת שלטון החוק משהו רקוב מאוד.

תמונה: דובר צה"ל, באדיבות ויקימדיה