הפרופסור מול הסטודנטים שלו: הסטודנט היהודי במשבר

אנדרה נהר, הפרופסור ותלמידיו: מבוא

אַנְדְרֶה (אשר דב) נֶהֶר נולד באלזס שעל גבול גרמניה-צרפת, ב-1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, והלך לעולמו בירושלים ב-1988. בנעוריו למד בישיבת מונטרֶה, וראשית הקריירה האקדמית שלו הייתה בתחום לימודי הגרמנית. במלחמת העולם השנייה, לאחר שפוטר מאוניברסיטת שטרסבורג בתוקף חוקי וישי, ברח עם בני משפחתו לעיר לנטוי (Lanteuil) שבדרום צרפת. למקום קראו בני המשפחה 'מחניים', בתקווה כי ינצחו גם עתה את שרו של עשו הגרמני. זרעי התקווה נשתלו בלבו בשנים ההן, כאשר זקני המשפחה כתבו בכל שנה מחדש בעצם ידם את "הגדת הפסח – הגדת מחניים", באמונתם כי לשנה הבאה יהיו בירושלים הבנויה. לאחר המלחמה הבין נהר את גודל השעה, והיה למחייה העצמות היבשות בצרפת. פרופ' הרב אנדרה נהר הקים את המכון למדעי היהדות באוניברסיטת שטרסבורג ועמד בראשו, והיה לאחד מהוגי הדעות והמחנכים המשפיעים ביותר של יהדות צרפת אחרי השואה, בחבורה אחת עם הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) ועמנואל לוינס.

הגותו המעמיקה והמרגשת הקדימה את זמנו, בקריאות התנ"כיות שלו ובמאמריו וספריו הרבים, וכן בשילוב המרתק בין עולם ביקורת אקדמי לבין קדושה ומסורת. שילוב זה בין העולמות עלה לו בהתעלמותם של שני הצדדים מכתביו על היהדות. כל ימיו חלם נהר לעלות לארץ, ולבסוף עלה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, "כדת ישעיהו, כדת משה וישראל, על ידי חופה וקידושין" (כפי שהעיד על עצמו בשיחה המופיעה בקובץ 'שנה בשנה' תשנ"ז) – לאחר שחשו, הוא ופרופ' רינה (לבית ברנהיים) רעייתו, כי תם תפקידם בגלות. בארץ קיבץ סביבו חבורת תלמידים ולימד גם במכון ואן-ליר בירושלים. האוניברסיטה העברית סברה, לצערו הגדול, כי יצירותיו המסאיות והגותו, הכתובים באהבה ולא בניכור אינן עומדות במדדים האקדמיים האובייקטיביים ששאפה אליהם, וסירבה לקבלו לסגל האוניברסיטה.

עיקר חשוב בתורתו של נהר הוא החידוש כי היהדות לא המציאה את הקודש, אלא את החולין. כי "לא לכוהן, לכומר או לכמורה הסמכות הדתית, אלא לרב, לחכם ולדיין – העברה מהותית בין הסמכות הסקלארית של סמכות כריזמטית לספֵירה החילונית של סמכות רציונלית" ("מעבר לדתיות ולחילוניות", בתוך ספרו 'ובכל זאת', ירושלים: ראובן מס, תשל"ז, עמ' 33). להבדיל מהרב קוק שביקש לקדש את החולין ואפילו את הכפירה, ואפילו מן הרב סולובייצ'יק הנותן לחולין מקום של לכתחילה, נהר רואה את החיים היהודים לא בקלריקליות אלא בעולם החולין. התקווה שהוא שואף אליה, גם במאמר זה המונח לפני הקורא, יסודה ביהדות הקוראת תיגר על העולם. לא בחוסר אחריות אנרכיסטי, ולא בציניות מבודחת, אלא באמונה כי האלוהים שלח את היהודי לתקן עולם, לפי מידתו ודעתו, כוחו ושכלו. לא, העולם לא הופקר בידי האל, ולא הוחרם על ידי האדם מן האל, אלא "התחדשות זו של היחס בין האלוהי לבין האנושי חלה דווקא באותן תקופות של תולדות המקרא אשר בהן נסוגה התודעה של התעטפות בה' וגוברת ההרגשה של התקשרות אליו" ("כמעיין המתגבר", 'ובכל זאת', עמ' 89). "התקשרות" ולא "התעטפות", זהו חידושו של נהר: שותפות ולא התבטלות.

במאמר שלפנינו, הכלול אף הוא בספר 'בכל זאת' (עמ' 61–68), מספר נהר את סיפורם של הסטודנטים, בעיקר אלו היהודים – החל במחוללי המהפכות הבולשביקיות בראשית המאה העשרים; דרך דני האדום שעמד בראש מחאת הסטודנטים המרקסיסטית בפריז בחודש מאי 1968, שהתגלגלה לשביתה כללית ממושכת ולסף מהפכה קומוניסטית בצרפת; ועד התאבדותו-בשרפה של יאן פאלאך בפראג כמחאה על פלישת הקומוניסטים בינואר 1969. המכנה המשותף לכל מחאות הסטודנטים היה הרצון לחירות ולביזור הכוח השלטוני, בתחילה בעד המרקסיזם שנתן תקווה, ולבסוף נגדו משכיזב. היו אלה יהודים שלאסונם יהדותם היא שגרמה להם לשנאה עצמית. הנון-קונפורמיזם היהודי שלהם פעל כמנגנון מרתק להשמדה עצמית, הנמנעת רק בזכות העובדה שאותה יהדות הרסנית לא רק עד ייאוש, אלא רחוק יותר, עד תקווה.

לא נותר לנו, בני דור אחר, אלא לתהות עד כמה הדברים נוגעים לנו, בדור שהייאוש התחלף בו באדישות והנחמה במנוחה. האם ההומו-סטודנטוס המלהיב כל כך את נהר עדיין קיים, או שמא נכחד בידי ההומו-אופורטוניטוס? האם מחאת הקוטג' של קיץ 2011, או מחאת הדמוקרטים הצעירים נגד בחירת טראמפ, יכולות להיחשב?

בחינה של שלישיית הדימויים של נהר תוכל לשפוך מעט אור על הספק ולתת תקווה. בעיניו, אושוויץ היא סמל של החיפוש אחרי משמעות של חיים שמחים ומספקים בעולם של אבסורד, בין אם סוהריו הם ד"ר מנגלה ואדולף אייכמן, או טורנוסרופוס וטרור מוסלמי. תל-אביב היא היכולת לבנות עולם חדש משברי הריסותיו של זה הישן שהָרַס האלוהים עצמו, ולהפוך תל לאביב. וירושלים בונה עתיד לא מן העבר, אלא משאיפת התיקון והגאולה העתידיים. ואם כן, בירושלים שלנו עדיין יש רבים המבקשים שלום ואחווה למרות עבר של שנאה ופחד, תל-אביב ממשיכה להיות יצירתית מן האל עצמו, ודפנה מאיר ז"ל לא עוררה ייאוש אלא תקווה – בעתניאל ואצל כולנו. האם די בכך להפיח תקווה? דומני שכן. זה ודאי מה שנהר היה מבקש.

מבוא מאת: הרב שלמה וילק. הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת ההסדר 'אור תורה מחניים' ומכון אנדרה נהר שעל יד הישיבה, ורב קהילת יעל בירושלים. אשתו, פרופ' שושנה לבית רבל, קרויה על שם סבתה, אחותו של אנדרה נהר.


 הפרופסור מול הסטודנטים שלו: הסטודנט היהודי במשבר

אנדה נהר

"בכל משבר חשוב בתרבות המודרנית מתבלטים היהודים בעת ובעונה אחת גם כפעילים בשורות החלוץ וגם, מתוך תגובה אוטומטית, כקרבנות מועדפים". מבט יהודי צרפתי מימי הראשית הסוערים של השמאל החדש

רוח מהפכנית ללא כיוון. סטודנטים מנסים לפרוץ לבניין בפריז, 30.5.1968.
צילום: רג' לנצ'סטר, Getty Images

זה שנים אחדות מוצא עצמו הסטודנט מועלה עלייה מסחררת בסולם הטיפוסים של המין האנושי. בין אם נכונים ניתוחיו של הרברט מרקוזה[1] בין אם לא, אין להתעלם עוד מן המקום שתופס הסטודנט בתופעות המהפכה של ימינו[2], הנובעות לא כל כך מתהליך הגיוני אלא יותר מנכונות להתפרצות, שעוצמתה גדולה ככל שהיא בלתי צפויה מראש ובעלת אופי חולף.

במשטרים השונים כל כך מיסודם, כדמוקרטיה הליברלית של פריז והדמוקרטיה העממית של ורשה; בתוך תוכם של מבנים חברתיים, שהשוני ביניהם אינו ניתן כלל לגישור, כגון אלה של קולומביה ואלה של מנסורה; יהא זה בבואנוס-איירס, במקסיקו, במדריד, בברלין המזרחית, ברומא או בקראצ'י – בכל מקום התפרצויות געש של אלימות דומות בביטוין החיצוני, אם לא במניעיהן. ברור הדבר שחוסר רצינותן מכסה על אחידות בעומק. לפנינו תנועה בעלת אופי של התפרצות הר געש: הצטברויות של הלבה פורצות בנקודות פזורות על פני כדור הארץ והחברה האנושית, אך הן מעידות על קיומו של מצע רצוף ואחיד. הגיעה השעה לשאול: האם בהתפתחות הכלל-עולמית של האנושות אין ההומו-סטודנט מהווה שלב חדש של ההומו-ספיאנס?

ביחס לקהילה היהודית חמורה השאלה יותר, משום שפעם נוספת מִתְאַמֵּת בתנועה זו החוק הטבוע בהיסטוריה היהודית, שאֲכַנֶּהוּ כאן חוק ההתבלטות, ושאפשר לנסחו כדקלמן: בכל משבר חשוב בתרבות המודרנית מתבלטים היהודים בעת ובעונה אחת גם כפעילים בשורות החלוץ וגם, מתוך תגובה אוטומטית, כקרבנות מועדפים. היש צורך להזכיר באיזו עוצמה נוראה הִתאמֵת חוק זה במהפכה הרוסית של 1917 ובהדים שהיו לה? שום עם לא תרם למהפכה האדומה מוחות ולבבות כה רבים כעם היהודי, וזאת ממש עד היום הזה. חוק זה – השפעתו ניכרת גם בתנועה המהפכנית של הסטודנטים היום, במידה רבה בפולין, במידה מסוימת בארצות הברית, אך בעיקר בצרפת, שבה היו מאורעות מאי-יוני 1968 חתומים בחותם דו-הערכיות הדרמטית של חוק זה של ההתבלטות היהודית. מצד אחד, שני המנהיגים המסמלים את כל המהפכה – דניאל כהן-בנדיט ואלן גסמאר – הם יהודים; מצד שני, התוצאות היחידות הנראות לעין של המהפכה נוגעות ליהודים, משום שהן מתבטאות בצלבי קרס על קירות ובנטייה שקטה אך עקשנית אל האנטישמיות.

שיקול נוסף מציג את השאלה באור חמור יותר מנקודת ההשקפה היהודית. למעשה, יש בהקשר הפוליטי של היום זהוּת מטרות בין תנועת הסטודנטים המהפכנית ובין התנועות הפוליטיות השמאליות. רוחה של מהפכת הסטודנטים מהווה אפילו את היסוד המהותי של השמאל החדש, שאינו בתחומי המפלגות המבוססות; מציב בסימן שאלה את כל המינוח שיצא מן השימוש ואת כל המצע רב-השנים של השמאל הקומוניסטי והסוציאליסטי; ומבקש ליצור סולם ערכים חדש, המהווה חידה פסיכו-סוציולוגית שאת מסתריה לא עלה עדיין בידי איש להאיר. אלא שבחילוף ערכים ענק זה, נראה שיש ערך אחד שהוא כיום מנכסי צאן הברזל של השמאל החדש ומהווה נושא מקשר, שסביבו מוצא, כפי הנראה, כל חסיד של השמאל החדש לפחות נושא אחד להזדהות; נושא זה, הקשור כמובן לזה של וייטנאם, של אנטי-אימפריאליזם, ושל האנטי-קולוניאליזם וכו' וכו', הוא האנטי-ישראליות, כאילו הייתה ישראל בשעה זו התגלמות של הבסטיליה שהשמאל החדש מתכונן לכבשה, הסמל לכל פשעי האנושות הריאקציונית, השעיר לעזאזל לכל הכפרות. החלק החשוב שנוטלים הסטודנטים היהודים בתנועה הכללית של המהפכה מחדד, אפוא, ומחזק את הפער הפנימי של הפסיכולוגיה היהודית: סטודנטים אלה הם יהודים; הם יהודים גם בשם העקרונות הנעלים של החירות, השלום, קידום האדם, של הנון-קונפורמיזם של הנביאים, שאת מקורותיו וביטוייו הם מגלים, ובצדק, במסורת היהודית; אך בעת ובעונה אחת, הם אנטי-ציונים, ומגנים את מדינת ישראל כהתגלמות שטנית של כל העקרונות הסותרים את המסורת היהודית המקורית. אין דבר קורע לב יותר משמיעת או מקריאת דבריהם של יהודים צעירים אלה הקרועים אך נושאים את הקרע הפנימי הזה בהנאה מזוכיסטית, כאילו היה תכשיט או הילת מעונים או קדושים.

איך להגיב, אפוא, בפני תופעה זו שעוצמתה הכלל-עולמית מפתיעה את העולם כולו, אלא שהתוצאות המחויבות ממנה לגבי היהדות מחריפות כמובן את הבעיה, משמגיע הזמן לבחור בחירה יהודית ממש?

חושבני כי קודם כול ראוי לסלק שתי גישות לבעיה הנראות לי ילדותיות ובלתי יעילות, הגם שמדובר בשתי גישות שונות בתכלית: האחת – לנהוג בבעיה בנימה אירונית של אי אכפתיות; והאחרת – להתייחס אליה כאל שואה או אף כאל יום הדין האחרון. אוסיף מיד כי הגישה שאני מציע היא של אופטימיזם; לא אופטימיזם של גן-עדן של שוטים, אלא אופטימיזם השואב את כוחו מן הרגש רב הכוח של האחריות.

שיטת האירוניה היא "לסווג" את תופעת הסטודנטים של היום כגרסה אחת של גילֵי "הסער והפרץ", ולהתייחס מרחוק ומגובהי עמדתנו הבורגנית אל התפרצות רומנטית זו, אשר תעבור ללא שוב עם הנעורים. יבוא נא הפירעון הבלתי נמנע של סיום הלימודים: הסטודנט "יסתדר במקומו", ייכנס לשורה, ההומו-סטודנט יתחלף בהומו-ספיאנס, והתובנה תגבר על רוח השטות.

אלא ששוכחים, מתוך ראייה מפתה זו, שגם אם למעשה נהנה כל יחיד ממעמד של סטודנט רק במשך מספר שנים מוגבל – חמש או שש, לכל היותר – הרי הזרם שוקק החיים של סטודנטים הוא, מצדו, רצוף ובלתי נדלה. כל התקדמות חדשה בסולם גורמת, באופן טבעי ואורגני, להחלפתה של הקודמת, וכך מחוברים דורות הסטודנטים אלה אל אלה, ויוצרים את "החוג התמידי" של אי שקט ואי שביעות רצון, שנותח בבהירות רבה על ידי מרקוזה. אפשר כמובן "לסווג" את תופעת הסטודנטים, אך אז יש לדעת כי מסווגים גוף נפיץ: יספיק גץ אחד כדי לשרוף הכול.

מכאן רק צעד אחד כדי לגלוש לבהלה כוללת, שאותו עברו בקפיצה המצדדים בניתוח המאבחן שואה, הרואים בתנועת הסטודנטים יסוד מסוכן ללא אפשרות חזרה, בדומה לפצצה האטומית. כַּפּצצה, כן מהווה גם הסטודנט שוליית קוסם מסוכן השייך ליום הדין. מספיק מעשה חסר שיקול בפנטגון או בקרמלין כדי לפתוח בשואה הכלל-עולמית. באותו אופן יספיק מוחו חסר השיקול של סטודנט כדי להצית בערה עולמית.

אלה שהשתתפו מקרוב במאורעות מאי-יוני 1968 בצרפת הוכו בתדהמה למראה אופייה השרירותי של כל המהפכה הזו, שהחלה בשל לא כלום,[3] שהוצתה על ידי אחוזי דיבוק, שלכאורה היו בלתי מזיקים: נער רחוב בן עשרים, דניאל כהן-בנדיט, המדליק לפתע את הרובע הלטיני כולו, מערער את יסודות השלטון, מפעיל צבא שלם של CRS[4] ואת משטרתה של ארץ שלמה, ולאחר מכן מסתלק כקנה קש לאחר רוח העלעול. אלא ששוכחים כי המשתתפים מקרוב במאורעות יודעים כי בתוך תוכו של הבלתי-מוסבר הזה בעל התוצאות המאיימות היה גם דבר מה חיובי, ואפילו בעל שיעור קומה; נהייה עטורת ניצחון אל יֶתר אור, יתר נעורים, יתר אמת; קריאת תגר שהושלכה בפני העולם ואשר בתוכה אי אפשר היה שלא להכיר את הגעגועים לאידיאל אשר אנו, האחרים, שאיננו סטודנטים, האנשים מן הצד האחר של המתרס, החזקנו בו פעם, ואשר למרבה הצער איבדנו אותו או הנחנו לו ללכת לאיבוד במרוצת דרכנו, בהשאירנו את בני הנעורים לצימאונם ולרעבונם.

נראה לי כי צריך לגשת לבעיה על מישור הזעקה הזו. אין להטביעה באדישות לעגנית, ואף לא לפחד ממנה לתוך בהלה משתקת. על הזעקה צריך לדעת לענות בזעקה. צריך להיות אחראים וכך להראות, בעצם נטילת האחריות, כי אנו חיים בצל אותה חרדה כמו הסטודנטים, וכי שותפים אנו לאותה תקווה. אך לשם כך ברור שיש צורך להתייצב בפני הבעיה. זאת אנסה לעשות.

****

שורשי הבעיה הם, לפי אמונתי, במושג האבסורד שהוא מושג המפתח בתרבותנו חסרת המטרה וחסרת האידיאל. הפנאי והשפע הצמיחו את השעמום עם ריקנותו ואפסיותו, עם אבדן הערכים או אבדן ייחודם בעקבות התקשורת ההמונית ותרבות-העיבוד-הקל. האנרכיה הניהיליסטית של הרברט מרקוזה והמהפכה-יריד של אנרי לפוור,[5] כפי שטעמן הורגש במאורעות מאי-יוני 1968 בצרפת, וכפי שעולם הסטודנטים סיפק להם קרקע פורייה, משום שהיה כאילו תלוי על בלימה מעל הריקנות המוחשית, בין הבטחות הנעורים והאבסורד של הבגרות – מחזירים לנושאים אקטואליים אלה את ההד שעוררו הנושאים שעוצבו על ידי ז'אן-פול סארטר או אלבר קאמי מיד לאחר אושוויץ או הירושימה; הבחילה והאבסורד. קשר פילוסופי וקיומי רצוף מוביל מן "הבחילה" של סארטר אל חוסר המנוחה הנוכחית של הסטודנטים. זו בפירוש הסיבה שז'אן-פול סארטר ודניאל כהן-בנדיט היו מסוגלים לנהל שיחת שניים מתוך התאמה ואחדות, בפריז של מאי 1968.

כאן נפתח, בבת אחת, הממד היהודי של הבעיה. כאן, כבמקומות אחרים, מִתְאַמֵּת החוק הגדול של הייחוד ההיסטורי של הייעוד הרוחני היהודי: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

בתקופה שבה בחרו סארטר, קאמי ופילוסופים והוגים רבים אחרים שאינם יהודיים באבסורד למחרת אושוויץ והירושימה, בחרו ההוגים היהודים בערך המנוגד בתכלית לאבסורד, כלומר בתקווה.

אין זה בלתי-חשוב ואף לא מקרי ששני הוגים יהודים המנוגדים זה לזה עד כדי כך כיהודי הצרפתי המאמין אֶדמוֹן פְֿלֵג[6] וכיהודי הגרמני המרקסיסט ארנסט בלוך[7] מצאו מפגש, מיד לאחר 1945, באותו מושג של תקווה. "אנו אנשי התקווה" ו"עיקרון התקווה" – הללו אינם כותרות של ספרים-עדים לתקופתם, אלא סימנים ברורים להסכמה פילוסופית בסיסית של ההגות היהודית, שיהיו מקורותיה, מניעיה, אופקיה ותכליותיה אשר יהיו. הסכמה זו ארשה לעצמי לסכם בקביעה הבאה: האדם היהודי הוא יוצר משמעות. לי נראה כי דווקא בתוך מאבק מתמיד זה נגד האבסורד ובעד המשמעות, יכול וצריך הסטודנט היהודי למצוא היום את מצבו בבת אחת בתוך מכלול תנועות סטודנטים, וללכת מעבר למצבו זה בתנופה שתהיה מיוחדת לו ותאפשר לו להשתתף בעולם הסטודנטים במלואו, לא כדי להיכנע לו, אלא כדי לכוונו.

****

נראה לי שלקביעה "האדם היהודי הוא יוצר משמעות" אפשר לתת שלושה תכנים עיקריים, שאותם הייתי רוצה לסכם בשלושה מונחי מפתח של ההיסטוריה היהודית של היום: אושוויץ, תל-אביב, ירושלים.

א. אושוויץ: העבודות הפילוסופיות של אדמון פלג ושל ארנסט בלוך, שהוזכרו לעיל, יצירות הספרות של אלי ויזל, נלי זק"ש,[8] אנה לאנפגוס,[9] אנדרה שוורץ-בארט,[10] אורי-צבי גרינברג ורבים רבים אחרים, מראות כי האדם היהודי מנסה, עד הרגע האחרון, לתת לאבסורד משמעות של תקווה.

כי האם אין אושוויץ בהתגלמות האבסורד עצמו? ואף על פי כן, האף על פי כן של איוב, של ירמיהו, של רבי עקיבא, של המהר"ל מפראג, של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, של פרנץ קפקא ושל יוסף חיים ברנר פורץ מבעד לזעם, ללהט, להתקוממות ולאמונה של כל הסופרים האלה הנאבקים פנים-אל-פנים עם האלוהים החבוי, כדי למצוא משמעות במקום שאיננה.

ב. תל-אביב: העיר העברית, העיר הראשונה מאז אלפיים שנה שנוצרה כולה בידי יהודים, ואשר פירוש שמה אינו, כפי שחושבים באופן שטחי, "גבעת האביב", אלא "האביב על תלי החורבות". שכן כל מאמציהם של בוני תל-אביב, של החלוצים בשרון ובעמק, של ממציאי הקיבוץ, היוו בעצם מציאת משמעות במקום שאיננה כלל, יצירת חיים במדבר, הוצאת חיים מן התוהו ובוהו, ואם יותר לי להשתמש בדימוי הנועז מן המדרש והקבלה – היכולת להיות בעל דמיון יוצר יותר מהאל, שכן הוא ידע רק לבנות עולם חדש לצדם של עשרים וששת העולמות שנחרבו, בעוד שהאדם היהודי הוא היודע, בכוח התיקון, לתקן ולשקם את העולמות הנחרבים.

ג. מציאת משמעות במקום שבו שולט התוהו ובוהו, אושוויץ ותל-אביב – האפשר ללכת עוד מעבר לכך במאבק נגד האבסורד? אמנם כן, וצעד החלטי זה הוא הוא, כפי שנראה לי, הנותן פאר לירושלים. שכן ירושלים פירושה האדם היהודי המעניק משמעות נוספת למקום שבו יש כבר משמעות. והאם יש באמת עוד עיר שיש לה משמעות יותר מאשר ירושלים, וזאת לא רק בעיני היהודים, אלא בעיני האנושות כולה? והנה, מאז איחודה מחדש של ירושלים, ביוני 1967, נתנו היהודים לירושלים משמעות נוספת. באיחוד מחדש, אשר היווה הימור על האדם; ברצון הזה ליצור דו-קיום של שלווה ואחווה בין קהילות, שהופרדו אתמול ונקרעו זו מזו על ידי מסך של מלחמה ושנאה; בהצלחה ללא פקפוק של המאמצים הללו, למרות כמה תקריות – בכל אלה יש מעין התעלות משיחית מעבר לתפקיד האדם. אם תל-אביב מנסה לתקן את תוצאותיה של אושוויץ, הרי ירושלים של היום מכוננת מראש את יסודותיה של ירושלים המשיחית של מחר. המשיח אינו עוד בשערי רומא; הוא נמצא במאמץ היומיומי לדו-קיום בשלום של שני עמים, שלוש דתות, וכל בני האדם בירושלים היהודית. בירושלים של היום, היהודים הם, במלוא המשמעות המשיחית של ביטויו היפה של ארנסט בלוך, העתקים של ההיסטוריה.

חושבני שכוונת ניתוחי מובנת, ונוכל לפנות עתה לסיכום ביניים. הסטודנט היהודי נוטל חלק מלא בעולמם של חבריו שאינם יהודים – זו זכותו וזו חובתו. אך בין אם ירצה בכך ובין אם לא, יש בו משהו נוסף שאין לסלקו ושנובע מן העובדה שבשבילו אין המאבק למען יתר חירות ויתר צדק פרי גילו וחברתו, אלא הנושא המתמיד והמעורר של ייעודו היהודי. הוא נובע גם מהעובדה שבשבילו נמנע הייעוד המהפכני מפנייה אל הריקנות והישארות באבסורד, משום שהוא נענה לאתגר שמציבה לו המשיחיות היהודית, שמהותה תקווה ובנייה, יצירת משמעות וריבוי משמעות.

מזלו הגדול של הסטודנט היהודי הוא שמצבו כיהודי מעניק לו דווקא את ההזדמנויות היעילות ביותר להיות ולהישאר אנושי במלוא מובן המילה, וכי אחת מן הסדנאות ההיסטוריות שבהן נבנה כבר היום ממד זה של האנושי בעוצמתו העזה ביותר וכסמל לכל בני האדם היא הסדנה של ישראל.

עדיין יש צורך שכדוגמת הסטודנט היהודי הישראלי – שבגרותו, רצינותו ויישוב דעתו אינן מתמיהות כלל ואינן נובעות אך ורק ממניעים של ביטחון פוליטי וצבאי, אלא מן השילוב ההדוק של הגשר החולף של הנעורים בתוך האדריכלות הדינמית של מפעל דחוס משמעות – עדיין יש צורך, אני אומר, שכדוגמת חברו הישראלי יגיד הסטודנט היהודי שבתפוצות כן לעצמו, ובזאת גם יאמר כן לישראל, המבססת את זהותו היהודית, מתוך שהיא מספיגה אותה ביסוד האנושי.

אני שומע סביבי את הכן הזה בפעימותיהם הדינמיות של הסטודנטים היהודים, שהם רבים יותר ממה שנוטים לפרסם ברבים בדרך כלל, המגלים את עצמם או מגלים מחדש את עצמם באמצעות מחקר המחשבה היהודית, המסורת היהודית, באמצעות ההיצמדות לתורה ומצוות, באמצעות האהבה לישראל וההשתתפות הבלתי אמצעית או הבלתי ישירה בגורלה. לעיתים קרובות גילו את הכן הזה בלב לבה של מהפכת הסטודנטים, בייחוד בצרפת, שבה היו ההשתקפויות היהודיות חיוביות ויוצרות, ותכופות אף מזהירות. אך הכן הזה, אני שומעו אפילו בתנועות, השליליות במידה מסוימת, של הסטודנטים היהודים הנקרעים בין השמאל החדש וישראל, כאילו בהם השתדלה המשיכה הנבואית והמשיחית למצוא לה ביטוי הפוך, וכאילו החל אצלם התפקיד שאותו ניסיתי להגדיר כמטרה החיונית של האדם היהודי, יצירת משמעות – ביצירת היפוך המשמעות.

אם אמנם מותר לסטודנטים לחלוק על מחשבתו ודבריו של מורה, כי אז יוּתַר נא למורה לחלוק על מחשבתם ודבריהם של אחדים מבין תלמידיו, ולדרוש מהם את הפיכתו של היפוך המשמעות למשמעות. הריני פונה אליהם בקריאה, שבה פנה פעם רבי יוחנן אל לוחם הזירה ריש לקיש: חילךָ לתורה! וריש לקיש נעשה אמנם מורה הלכה. אנו דורשים מן המורים העתידיים הללו של האוניברסיטאות שלנו דבר מה שהוא גם פשוט ביותר וגם קשה ביותר: להכיר שהתלהבותם האידיאליסטית אינה אלא זהה לחוק הפנימי של זהותם היהודית, ולכפוף עצמם למרותו של חוק זה בהבינם שכך הם נעשים למורים של הכלל-עולמי. כך ייראה הלאו העכשווי שלהם כנוסח אחר של הכן לעצמם ולישראל; אותו כן שהסטודנט היהודי מבטא ומשיג ברוב רובה של פנימיותו, כשהוא מגלה את התוכן המקורי של האתגר העכשווי של משבר הסטודנט בכל אתר ואתר.


[1] פילוסוף וסוציולוג גרמני ממוצא יהודי (1898–1979), איש אסכולת פרנקפורט. תורתו, הכוללת רעיונות של אנרכיה וביטוי עצמי קיצוני, הייתה פופולרית בשנות השישים, וגרסה כי המהפכה לא תוכל לצמוח מן הפרולטריון אלא מקבוצות השוליים כגון השחורים והסטודנטים.

[2] מאורעות מאי 1968 בצרפת פרצו באוניברסיטאות בפריז, הונהגו על ידי סטודנטים, ולאחר מכן התפשטו לאיגודי העובדים והפכו לשביתה כללית.

[3] הגורמים לפרוץ המהומות אינם ברורים לחלוטין. נראה שהיה בהם שילוב של מחאה נגד המשטר הישן והנוקשה, התלהטות יצרים אנרכיסטיים, רצון לשחרור מיני ואף דרישות כלכליות.

[4] Compagnies Républicaines de Sécurité : כוחות משטרתיים מיוחדים, המשמשים בעיקר לדיכוי הפרות-סדר.

[5]  אנרי לפוור: פילוסוף וסוציולוג צרפתי (1901–1991). ספרו, 'מרקסיזם', שיצא בשנת 1948, השפיע עמוקות על מובילי מרד הסטודנטים בצרפת.

[6] אדמון פלג: סופר ומשורר יהודי-שוויצרי (1874–1963). יצירתו מאופיינת באופטימיות ואהבת החיים גם לנוכח משברים קשים – אישיים ולאומיים. נהר הקדיש לפלג מאמר מיוחד, שבו הוא מתארו כמייצגה של יהדות צרפת בתקופה המודרנית.

[7] ארנסט בלוך: פילוסוף יהודי גרמני (1885–1977). בלוך פיתח פילוסופיה מרקסיסטית-אוטופית, ונודע בשל כך בשם "פילוסוף התקווה".

[8] נלי זק"ש: משוררת ומחזאית יהודייה-גרמנית (1891–1970). כלת פרס נובל לספרות לשנת 1966, יחד עם ש"י עגנון.

[9]  אנה לאנפגוס: סופרת ומחזאית יהודייה-פולנית (1920–1966), אשר הגיעה לצרפת כפליטה לאחר מלחמת העולם השנייה.

[10]  אנדרה שוורץ-בארט: סופר יהודי-צרפתי (1928–2006). התפרסם בזכות ספרו 'אחרון הצדיקים' שפורסם בשנת 1959.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *