הציות לפשט הפסוקים

בתגובה ל"המוסר של רועי הצאן" מאת יורם חזוני

__________________________________

אם דבריו של ד"ר יורם חזוני נאמרו כדרשה בלבד, יש לבחון את הרעיונות שהציג בכלים של הפילוסופיה של המוסר. אך אם דבריו נאמרו כפרשנות הכרחית לטקסט המקראי, דומני שאין הם מדויקים. אנסה להצביע על כמה דוגמאות לכך.

דוגמה אחת שחזוני מביא היא סיפור מגדל בבל. חזוני רואה בבוני המגדל את נושאי "כל המעלות שאנו מוצאים בקין – הכניעה לגזירת האלים, האדיקות… הכבוד למנהגי הדורות הקודמים". אך הסיפור המקראי מציג זאת באופן הפוך לחלוטין:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל  הָאָרֶץ. … וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (בראשית י"א, ג-ו)

אין כאן סיפור של חברה מסורתית הקופאת על שמריה, אלא דווקא של חברה המפתחת חידושים טכנולוגיים ובעזרתם מעצימה את כוחה עד כדי כך שהדבר "מאיים" כביכול על הא-ל, שנאלץ להשמיד את העיר כדי שכוחם של בני האדם לא יגדל יתר על המידה. לא אנסה במסגרת זו "לסנגר" על החלטה זו של הא-ל, אשר איננה נעימה לקורא המודרני, אלא רק להצביע על כך שקריאה פשוטה של הפסוקים מובילה דווקא למסקנה הפוכה מזו של ד"ר חזוני, ובוודאי שאין בסיפור זה ראיה לשיטתו.

הדוגמה הבוטה ביותר למעשה הדרשנות שבמאמר היא הקריאה המחודשת של פרשת העקדה. ד"ר חזוני מאריך לטעון שאברהם מעולם לא התכוון להקריב את יצחק, ומצטט לשם כך פסוקים רבים מתחילת הפרשייה ומסופה, שבהם באמת לא נאמר בפירוש שאברהם עומד להרוג את יצחק. רק פסוק אחד נשמט משום מה מן הדיון "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, י). דומני כי אין צורך להכביר במילים על כך שהסיפור של מעשה העקידה הוא סיפור של כניעה והתכופפות בפני רצון האל, השעיית האתי מפני הדתי (כלשונו של קירקגור). כל קריאה אחרת חוטאת בדרשנות במקרה הטוב ובסילוף במקרה הרע, וברור לחלוטין שאין היא נובעת מקריאה תמימה של פשטי המקראות, והיא מנוגדת לכל המסורת הפרשנית היהודית.

הדוגמה האחרונה שחזוני מציע היא מאבקו של יעקב ב"איש" במעבר יבוק. על פני חזוני, זהו מאבק של יעקב עם הא-ל, שבו גוברת ידו של יעקב המאלץ את הא-ל להיכנע ולברך אותו. מובן כי בהגות היהודית לדורותיה, מלבד חריגים בודדים כמו 'מי השילוח', זהו רעיון שלא יעלה על הדעת. אך גם בסיפור המקראי של יעקב זו אפשרות שאין לה על מה שתתבסס: ודאי הוא, כפי שכתבו כל המפרשים, שה"אלוהים" שיעקב נאבק עמו איננו בורא עולם עצמו, אלא מין מלאך או ישות מסוג אחר, שכמותה אפשר למצוא בכמה מקומות בספר בראשית. לכל אורך חיי יעקב, כאשר דברי הא-ל עצמו מגיעים אליו הוא מקפיד להישמע להם ולמלא אחריהם.

חזוני עצמו מודע לחלקיות שבתמונה שאותה הוא מציג: "זו, כמובן, אינה התמונה כולה. הקריאות לשמור את מצוות התורה מלאות את המקרא והן רבות וחד-משמעיות, ואילו מקרי ההסתייגות בפני רצון האלוהים הם מעטים". והוא מסיק מכך שמדובר ב"איזון עדין", שבו שמירת המצוות היא "מפתח לחיים של צדק וצמיחה", אך אין בהן כדי להחליף או לבטל את החוק המוסרי והטבעי. חוק זה קודם למצוות ומאפשר לנו להיאבק בהן ולבטלן כדי להגיע לתכלית האמתית של רצון האל.

נראה כי "האיזון העדין" שהמקרא מכוון אליו נמצא במקום אחר. סיפורי המקרא מעודדים ויכוח ודיון עם הא-ל, כפי שאפשר למצוא אצל אברהם, משה ורבים אחרים מגיבורי המקרא; אך כל זאת מתוך הכרה בכך שבסופו של דבר רצון הא-ל הוא המילה האחרונה בדיון. חזוני מזכיר את דברי אהרן לאחר מות שני בניו, "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!" (ויקרא י', יט), אך איננו מזכיר את שתיקתו של אהרן באותה סיטואציה: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם יג). הוא מזכיר את עימותיו של משה עם הקב"ה, אך אינו מזכיר את הכניעה של משה לדברי הא-ל פעם אחר פעם. קריאה פשוטה של המקרא, בדיוק כמו קריאה מעמיקה שלו, מובילה למסקנה אחת: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם".

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *