הקן שאינו מתרוקן / עֵלי כ"ץ

עֵלי כ"ץ

מטר, 2020 | 270 עמ'

כותרת המשנה של הספר ארוכה מכדי שנעתיקנה אל שורות הפרטים המזהים. הנה היא במלואה כאן: "שיחות ותובנות על כל מה שלא העזתם לדבר עליו בקשר שבין סבתות וסבים לבין הורים ונכדים". ולו הרשתה המעצבת המבריקה של העטיפה עוד שורה או שתיים, אפשר היה לכתוב ברישא – 'שיחות ותובנות וסיפורים מחייו האישיים של המחבר ומספת הטיפול בקליניקה שבביתו, באישורם הנדיב והבכלל לא מובן מאליו של המעורבים'; ובסיפא – 'בקשר שבין סָבוֹת [כפי שהמחבר מקפיד לכתוב בגוף הספר] וסבים לבין ילדיהם-ההורים, ובפרט כלותיהם וחתניהם, ובינם לבין הנכדים, ובחוויית הסבוּת וההזדקנות והטיפול בהורים זקנים'.

כל זאת ועוד מתקיים בספר בהרחבה, ברוח טובה ובפתיחות. ספריו הפופולריים של ד"ר עֵלי כ"ץ מתייחדים בנכונות שלו לשים גם את עצמו על הספה – ועל ידי כך להציע לקורא תובנות הקרובות ככל האפשר להיות מכלי-ראשון. הדבר קשור במאפיין נוסף של הספרים: כ"ץ כותב על תופעות הקשורות בפרקי החיים שהוא עצמו נמצא בהם. קודם לכן כתב ספרים על אבהות ועל גידול מתבגרים – אומנם בסדר הפוך. מן הקריאה עולה שבמקביל לגלגולי חייו של המחבר-המטפל משתנה גם הדומיננטה בחדר הטיפולים שלו, והוא מקבל אליו יותר מטופלים המתמודדים עם סוגיות דומות.

כ"ץ משתף אותנו עתה ברגשות המעורבים ובאכזבות שיש לו לעיתים כסב. כך הוא מספר על המאבקים על אהבתם של הנכדים, וכך גם בדינמיקה שמחולל במשפחה הצורך, הנוצר באותה תקופת חיים עצמה של תחילת הסבוּת, לטפל בהורים זקנים מאוד וחולים (של אשתו במקרה זה).

המתח הבולט ביותר בספר אולי אינו נחלת משפחת כ"ץ לדורותיה, אלא נחלת רבים מהאנשים שהוא פוגש: ציפייתם של ההורים הצעירים בני זמננו כי הוריהם שלהם יהיו "ארנק ושמרטף", כפי שזה מכונה לפעמים. ומנגד, ולא-פעם בחדא-מחתא, נמצא המתח המפורסם שבין הורים לסבים, בדרך כלל בין כלות לחמיות, בדבר המידה הרצויה של התערבות הסבתא בדרכי גידול הילדים בבית. פרקים מוקדשים לשאלות נוספות, שהקשר שלהן לנכדים עקיף בלבד, כגון שאלת הצוואה, ובפרט עד כמה נכון לחלק את הרכוש בין הילדים שלא בשווה, למשל אם אחד מהם מטפל בך ואחר מזניח.

הספר אינו עומד בסימנה של גישה מובהקת או תובנה מארגנת אחת; כ"ץ מציע תובנות שונות על פי העניין, ולא-פעם גם משאיר שאלות פתוחות – כאשר עצם פתיחתן, והצגת הדילמות, וההתוודעות לנקודות מבט ולסיפוריהם האמיתיים של אחרים, הוא העיקר. בכל זאת, אפשר להצביע על כמה מוטיבים מרכזיים המצטברים לכלל מסרים. למשל, הקריאה לחשוב על יחסים עם בני דורות אחרים במשפחה, ואפילו לתכננם, ולא להיגרר אחר המקרים ואחר מעשינו. למשל, ההמלצה לסבים ולסבות "להרשות" לעצמם בלי נקיפות מצפון חיים משלהם ולא להפוך ל"ישות מטפלת" ולסבים במשרה מלאה – ועם זאת הדרכת הסבים והסבות לראות בהנחלת מורשתם הרוחנית לנכדים מעין שיא וחותם של החיים.

כ"ץ גם מרבה להזכיר לנו כי אך טבעי הוא שאנו רואים בכל מה שמגיע למשפחה מצד בן הזוג שלנו (כולל הוריו), או בן הזוג של ילדינו, "חומר גנטי" זר – שמטבע הדברים, נכדינו עשויים גם ממנו. זוהי תפיסה אינסטינקטיבית, ועלינו להכיר בכך שהיא מקננת בנו בעל כורחנו, ולדעת שלעיתים רגשות קשים שלנו כלפי בני משפחתנו ונכדינו בפרט הם פרי התפיסה הלא-מודעת הזאת.

נראה כי כ"ץ אינו מצוי בשום קצה אידיאולוגי. המלצותיו, אף כי אינן טריוויאליות, גם אינן מבקשות לעשות מהפכות. לא תמיד צריך לדחות את עצמנו מפני ילדינו ונכדינו, ולא תמיד נכון לשים את טובת עצמנו בראש. משפטים אחדים מן הפרק "נכדים – פנטזיה ומציאות" (לקוחים, בדילוגים, מעמ' 181) עשויים לשמש בקירוב סיכום לעיקר גישתו, לפחות באשר לתפקיד הסבים והסבתות: "פער השנים בין סבים לנכדים, אשר מניב פער תבוני חיובי עבור הנכדים, מעמיד את הסבים כמקור לסמכות, הבנה, אמפתיה, והחשוב מכול – לחמלה ולנוחם שהם כה זקוקים להם בגיל ההתבגרות. במילים פסיכולוגיות, התפקיד החשוב שלנו הסבים הוא להיות בקו התפר שבין האהבה האובייקטיבית לאהבה הסובייקטיבית. אהבה הורית היא סובייקטיבית במהותה ויש בה תמיד סממנים סימביוטיים. כלומר יש בה עירוב וחפיפת זהויות … באהבה סבית, הגם שהיא עוצמתית ועמוקה, יש גם ממד של זרות, וזה בדיוק גם הכוח המוסף שלה".