הרבנות לא יכולה

מבנהו של מערך שירותי הדת בישראל מסועף ומסורבל, ואינו מאפשר רפורמות ושיפור גם כשיש רצון בכך. יש להוביל לתיקונים מבניים רוחביים שבטווח הארוך יבריאו את המערכת

בקיץ 2013 נכנסו לתפקידם שני הרבנים הראשיים הנוכחיים, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף – שניהם בנים של רבנים ראשיים לשעבר, שניהם מייצגים עמדות חרדיות. הרב לאו, בנו של הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו, נבחר לרב האשכנזי הראשי לאחר מרוץ צמוד כמועמד החרדים אל מול מועמד הציונות הדתית, הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר. הרב יוסף, בנו של הרב הראשי לשעבר ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס, הרב עובדיה יוסף, נבחר כרב הספרדי הראשי וקיבל את כינוי הכבוד "הראשון-לציון". אולם, על אף ייחוסם הרבני של הרבנים הנבחרים, במהלך שש השנים שחלפו מעת בחירתם, מעמדה הציבורי של הרבנות המשיך להידרדר.

במדד הדמוקרטיה לשנת 2017 (של המכון הישראלי לדמוקרטיה), אמון הציבור היהודי ברבנות הראשית עמד על 20% בלבד; בכך הגיעה הרבנות למקום האחרון מבין המוסדות הרשמיים שנבדקו, ובמקום שלפני האחרון בכלל המוסדות (מתחתיה היה רק מוסד המפלגות). לשם השוואה, במדד הדמוקרטיה לשנת 2014 עמד אמון הציבור ברבנות על 29% (ומובן שנתון זה נמוך כשלעצמו). גם במדד הדת והמדינה המתפרסם מדי ערב ראש השנה על ידי מכון סמית, המדד המקיף ביותר העוסק בסוגיות דת ומדינה, נבדק אמון הציבור ברבנות הראשית בשנתיים האחרונות: ב-2017 הייתה הרבנות הראשית המוסד שמידת האמון בו הפחותה-ביותר אחרי מידת האמון בממשלה, ו-19% מהנשאלים ציינו אותו כמוסד שבו הם נותנים את האמון הנמוך-ביותר; ב-2018 נותרה הרבנות במקום השני מהתחתית במדד זה, והפעם 20% מהמשתתפים ציינו כי היא המוסד בעל האמון הנמוך-ביותר.

אין ספק שמעמד הרבנות בקרב הציבור היהודי בישראל נמצא בשפל היסטורי. יש מי שמאשים "גורמים חיצוניים" המבקרים את המערכת מבחוץ בנושא, אך כמו בכל מקרה דומה – אין עשן בלי אש. הביקורת היא תולדה של תחלואי המערכת, שהגיעו לשיאן עם כניסת רב ראשי לשעבר, יונה מצגר, אל מאחורי סורג ובריח.[1]

אמצע הקדנציה של הרבנים הראשיים חלף זה לא כבר, וכלל כמקובל החלפת תפקידים: הרב לאו שכיהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית בחמש השנים האחרונות נכנס לתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול שבו אחז הרב יוסף; והרב יוסף החל לכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית. זהו זמן טוב לסיכומים ובחינה של התהליכים השונים שעברו בשנים האחרונות על הרבנות הראשית.

במאמר זה אטען כי אין זה נכון בהכרח שה"רבנות" (ומיד אידרש למורכבותו של מוסד זה) אינה רוצה לשפר את דרכיה ולתקן את שירותי הדת. הנכון הוא שהיא אינה מסוגלת לעשות זאת: היא אינה מסוגלת בגלל המבנה המורכב והמסובך של מערכת שירותי הדת המאופיינת כלא-היררכית וכבעלת מבנה דואלי של סמכות ביצועית לצד סמכות הלכתית ללא הפרדה ברורה בין השתיים; היא אינה מסוגלת משום שהיא מורכבת ממאות גורמים מקומיים שפעמים רבות אינם סרים למרותו של הרגולטור; היא אינה מסוגלת משום שהיא נגועה בפוליטיקה מפלגתית ומשפחתית עמוקה, באופן שאינו מאפשר שינוי מהותי וכניסת "דם" חדש למערכת. נוכח עובדות אלו, כל ניסיון לרפורמה נקודתית ייבלם על ידי אינסוף הגורמים המעורבים במערכת, המושכים אותה כל אחד לכיוונו שלו. על אף כל האמור, המצב אינו חסר תקנה; בסופו של המאמר אציע שינויי רוחב מבניים קונקרטיים, מדודים אך אפשריים, ובעלי פוטנציאל ממשי להבראת המערכת בטווח הארוך.

כשאת אומרת "הרבנות", למה את מתכוונת?

נתחיל מהשאלה הבסיסית: מהי בכלל "הרבנות"? כדי להבין את אופן הפעולה המורכב של מערכת שירותי הדת והרבנות הראשית, חשוב להבין תחילה לְמה בדיוק הכוונה. מבקרים רבים של הרבנות הראשית נוקטים את הלשון המקוצרת "הרבנות" כשהם מלינים על התנהלותה. דוגמאות לכך לא חסרות: "הרבנות" פוגעת בבעלי עסקים בדרישות הכשרות שלה; "הרבנות" מתייחסת באופן מזלזל לעולים יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, כשהיא מחייבת אותם לעבור בירורי יהדות; "הרבנות" אינה מנסה באמת לפתור את בעיית סרבנות הגט והעגינות; "הרבנות" אינה מטפלת כראוי במשבר הגיור.

עם זאת, תחת הכותרת הכללית "רבנות" מתחבאים גופים שונים וישויות שונות, שאינם קשורים בהכרח זה לזה, שאינם מתַקשרים בהכרח זה עם זה, ושבהכרח אינם כפופים לגורם אחד, מרכזי ובעל סמכויות. למעשה, בכל תחום תוכן במערכת שירותי הדת ישנו גורם אחר הנושא באחריות, התפעולית או ההלכתית, אך כמעט תמיד מצויים לצידו גורמים אחרים, שאינם כפופים לו, אך להם נגיעה בתחום והשפעה עליו. התמונה הכללית של הרבנות היא תמונת מערכת נטולת היררכיה המורכבת מגופים בעלי אינטרסים או אג'נדה מנוגדים, אשר ביניהם מתקיימים קשרים סבוכים. להלן ננסה לעשות קצת סדר בנושא, ואגב זאת להמחיש את גודל האנדרלמוסיה המצויה בענפים המרכיבים את תחום שירותי הדת בישראל, מתוך התמקדות ב"שחקנים" המרכזיים בדרמה הרבנית: הרבנות הראשית, המשרד לשירותי דת, המועצות הדתיות, רבני הערים, ומערכת בתי הדין הרבניים. נוסף על שחקנים אלה נציין גם שחקן זוטר, שנודע לו משקל רב-ביותר בתחום שעליו הוא מופקד, הלוא הוא מערך הגיור.

השילוח 17_איור_רבנות

באומרנו "הרבנות הראשית" כוונתנו למעשה למועצה בת 17 רבנים, שבה חברים גם שני הרבנים הראשיים, כאשר אחד מהם עומד בראשה ברוטציה. לענייננו, למועצת הרבנות הראשית שני תפקידים עיקריים: מתן כשִירות לרבנים לכהן כרבני ערים וכדיינים; וניסוח הכללים ההלכתיים לשירותי הדת בישראל, ובכלל זה רישום לנישואין, כשרות וכיוצא באלה.[2] באופן רשמי, הרבנות הראשית היא יחידת-סמך ממשלתית של המשרד לשירותי דת (כלומר היא פועלת במסגרת המשרד אך נהנית מעצמאות יחסית ואינה כפופה לו). הרבנים הראשיים ועשרה מתוך חברי המועצה נבחרים בידי גוף בוחר מיוחד, המורכב מרבנים, מנציגי ציבור (שרובם בעלי תפקידים ברשויות המקומיות) ומכמה חברי כנסת.

המשרד לשירותי דת, גלגולו של משרד הדתות ההיסטורי, הוא המופקד על שירותי הדת בישראל. הפונקציה המרכזית של המשרד היא תקצוב המועצות הדתיות ופיקוח עליהן, ותקצוב הקמתם של מבני דת. בראש המשרד עומד השר לשירותי דת, נבחר ציבור מקרב אחת ממפלגות הקואליציה.

המועצות הדתיות הן גופים מוניציפליים היושבים בתוך הרשות המקומית אך מנוהלים באופן עצמאי על ידי ממונים מטעם השר לשירותי דת, או על ידי יו"ר שנבחר מקרב גוף סמי-ייצוגי. המועצות מספקות שירותי דת מרכזיים כמו רישום לנישואין ושירותי השגחה על כשרות.

לצד המועצות הדתיות, מכהנים בכל רשות רבנים מקומיים: רבני ערים, רבני מועצות מקומיות (במעמד רב עיר) ורבנים אזוריים (במועצות אזוריות). הרבנים המקומיים הם הסמכות ההלכתית האזורית: הם רַשמֵי הנישואין והם החותמים על תעודות הנישואין, תעודות הכשרות וכיוצא באלו. רבני הערים כפופים באופן עקרוני לרבנות הראשית; אולם בפועל, הם נהנים מעצמאות כמעט מוחלטת. רבני הערים ממונים בידי גוף מקומי מיוחד וזוכים לקביעות מרגע המינוי; הם מכהנים עד גיל פרישה, עם אפשרות להארכה אוטומטית של כהונתם גם לאחר מכן; והדרך להדחת רב מקומי מסורבלת עד כדי בלתי-אפשרית.[3]

יחידת-סמך נוספת של המשרד לשירותי דת היא מערכת בתי הדין הרבניים. כמקובל במערכות שיפוטיות, מדובר במערכת עצמאית, אך הרבנות מעורבת בה בשלשה אופנים מרכזיים: בראש המערכת עומד אחד הרבנים הראשיים (ברוטציה, בזמן שמקבילו מכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית), הנושא בתואר "נשיא בית הדין הרבני הגדול"; הרבנים הראשיים חברים בוועדה למינוי דיינים; וכאמור לעיל, הרבנות הראשית היא המסמיכה רבנים לכהן כדיינים. על הצדדים המִנהליים של המערכת מנצח מנכ"ל בתי הדין, האוחז בסמכויות ניהוליות ומופקד על שיבוץ הדיינים וקביעת סדרי הדיון. המנכ"ל ממונה בתיאום בין השר לשירותי דת לבין הרב הראשי המכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול. עיקר עבודתם של בתי הדין עוסקת בסוגיות מעמד אישי: כל תיקי הגירושין בישראל (גם של מי שנישא בנישואין אזרחיים בחו"ל), בירורי יהדות לצורך רישום לנישואין, ממזרות, גיור וכיוצא באלו.

כבר כעת נדמה שהתמונה בהירה דיה – או שמא מעורפלת דיה – על מנת לחוש שהמכלול המכונה בשיח הציבורי "רבנות" הוא צבר מורכב מאוד של גופים שאינם כפופים לאף גוף מרכזי, גופים המייצגים בעלי עניין שונים ולכולם דריסת רגל כזו או אחרת אלו באלו. נתאר בקצרה את הדינמיקה הנוצרת בעקבות כך, בהתייחס לשניים מהנושאים המרכזיים בשיח הציבורי בהקשר של שירותי הדת: נישואין וכשרות.

הרישום לנישואין – אחת הסמכויות המשמעותיות ביותר, ובהתאם אחד מהמונופולים המשפיעים שיש למערכת הכוללת המכונה "הרבנות" – מוטל על רבני הערים ומתופעלת על ידי המועצות הדתיות. הרבנות הראשית מוציאה הנחיות רישום לנישואין, אך בפועל רשמי הנישואין – כלומר רבני הערים – מנהלים מדיניות משל עצמם, אם לחומרה אם לקולא, עד שקיימים הבדלים משמעותיים בין עיר לעיר ולעיתים בין רשם לרשם באותה עיר. דוגמה מתוקשרת לכך היא מקרה הרבנות בפתח תקווה, שם בהוראת רב העיר סירבו לאורך שנים רבות, לפחות עד שנת 2016, לרשום יהודים מבני העדה האתיופית לנישואין, בניגוד לההוראות הרבנות; הסוגיה נפתרה לבסוף בהסמכה של אדם חיצוני לשמש רשם נישואין במקום רב העיר.[4]

אם מתעוררת שאלה לגבי יהדותו של אדם המבקש להירשם לנישואין, הוא מופנה לבית הדין הרבני האזורי לשם הליך "בירור יהדות". גם כאן ישנן הנחיות מטעם הרבנות באילו נסיבות יש להפנות לבירור יהדות, וגם כאן רַשמים שונים מנהלים מדיניות משל עצמם – לעיתים הם מפנים לבירור את מי שההנחיות אינן מחייבות להפנותו, או נמנעים מלהפנות לבירור את מי שההנחיות מחייבות להפנותו. לאחר ההפניה, הרכב דיינים ידון בשאלת יהדותו של המבקש, שיצטרך להביא עדויות ליהדותו ולעבור ריאיון אצל "חוקר יהדות".[5] ישנה רשימה של חוקרי יהדות המוסמכים לכך בידי הרבנות הראשית, אולם פעמים בתי הדין משתמשים בחוקרים חיצוניים – ביניהם כאלה שהרבנות אינה מאשרת. אם כן, בהקשר הנישואין, "הרבנות" היא רבני הערים, הפקידים במועצות הדתיות, דיינים בבית הדין הרבני, והרבנות הראשית.[6]

מקרה מתוקשר מהשנים האחרונות הממחיש את הבעייתיות בהסדר הקיים הוא סוגיית גיורי הרב יחזקאל לוקשטיין. בשנת 2016 הגיע תיקה של עולה שביקשה להירשם לנישואין כיהודייה לבירור בפני בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. כראיה ליהדותה הגישה המבקשת תעודת גיור חתומה בידי הרב יחזקאל לוקשטיין, רב אורתודוקסי-מודרני חשוב בניו-יורק. בית הדין פסל את הבקשה, ואף קבע שגיוריו של הרב לוקשטיין ככלל אינם מוכרים ואינם תקפים. מקרים כאלה הם עניין שבשגרה, אך מקרה זה עורר סערה-רבתי, שכן בין מאות הגרים שגייר הרב לוקשטיין מצויה גם יעל קושנר הלוא היא איוונקה טראמפ, בתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הרבנים הראשיים מיהרו להכריז שהם מכירים בגיוריו של הרב לוקשטיין והוציאו מכתב רשמי החתום בידי ראש תחום גירות ואישות ברבנות הראשית, הרב איתמר טובול, המאשר זאת; אולם בית הדין האזורי סירב להפוך את החלטתו, תוך שהוא מגייס לטובתו גם את ראש מערך בתי הדין המיוחדים לגיור (שעוד יידונו בהמשך) שטען אף הוא כי הגיורים אינם מוכרים (זאת אף שהכרה בגיורי חו"ל כלל אינו כלולה בתחום פעילותם של בתי הדין המיוחדים לגיור). לבסוף פסק בית הדין האזורי כי אין לרשום את האישה לנישואין אלא אם תתגייר שוב לחומרה, אך משך את קביעתו הגורפת בנוגע לאי-ההכרה בגיורי הרב לוקשטיין.[7]

נושא נוסף שעולה תדירוֹת על סדר היום הציבורי הוא נושא הכשרות. כשמדברים על "מונופול הכשרות של הרבנות", יש לחדד תחילה כי אין מדובר במונופול ממשלתי יחיד, אלא בשלל מונופולים מקומיים של רבנים מקומיים. לפי החוק, הרב המקומי הוא בעל הסמכות למתן תעודות הכשר במקום מושבו. רב העיר חותם על תעודות הכשרות, והמועצה הדתית אחראית לנושא התפעולי מול בעלי העסקים, כולל שיבוץ המשגיחים וגביית התשלומים. המשגיחים עצמם אינם עובדי המועצות הדתיות אלא מועסקים (ברוב המקרים) ישירות על ידי בעל העסק. כאן מתעוררת לעיתים קרובות בעיה, החורזת למעשה את כלל מערך שירותי הדת: הקושי להבחין בין הפנים המִנהליים של השירות לפנים ההלכתיים שלו. באופן עקרוני, בכל מערכות הרבנות ישנה חלוקה בין הפן ההלכתי, שעליו בדרך כלל מופקד גורם רבני, לבין הפן התפעולי, שעליו מופקד בדרך כלל גורם מנהלי; אך עם זאת, הערבוב בין הלכה לבין תפעול מתרחש במערכות אלו תדיר. לדוגמה: האם היקף שעות ההשגחה הוא סוגיה מנהלית, של שעות העסקה, או סוגיה הלכתית, הנוגעת לתדירות נדרשת של הגעת משגיח על מנת שניתן יהיה "לסמוך" עליו? האם שיבוץ משגיח הוא פעולה מנהלית, או שמא יש לה צדדים הלכתיים הנוגעים לכשירותו ההלכתית של מאן-דהו לשמש משגיח?[8] בשל אופייה של ההלכה היהודית, קשה להבחין בין פעולות מנהליות-גרידא לבין פעולות שיש להן משמעות הלכתית, ולכן ישנו מתח מתמיד – ולעיתים מאבקי כוח – בין הגורמים המופקדים על תפעול המערכות (קרי ראשי המועצות הדתיות והפקידים), לבין הגורמים המופקדים על הפסיקה ההלכתית (קרי הרב המקומי או רבנים שהוסמכו לכך על ידי מועצת הרבנות הראשית). אף כאן, יש לומר, כי בדומה לסוגיית רישום הנישואין, הרבנות הראשית מוציאה הנחיות אך בפועל רבני הערים אינם מחויבים ליישמן, ואכן זהו המצב ברוב המקרים. בהמשך נדון בהרחבה בדוגמה הממחישה-היטב את המחירים שאנו משלמים בשל המבנה הסבוך של מערכת שירותי הדת בישראל בהקשר זה: כישלון הרפורמה במערך הכשרות. "הרבנות" במקרה זה כוללת רבנים מקומיים שונים, פקידים במועצה הדתית, ולפעמים המשגיחים עצמם.

בחלק זה הוצג המבנה הסבוך והלא-היררכי של שירותי הדת שמרכיבים את הצבר המכונה "הרבנות". בחלק הבא נעסוק במאפיין נוסף של המערכת שניצב כחסם בפני שינויים אפשריים: הפוליטיזציה החריפה של מערך שירותי הדת בישראל.

ידו בכול ויד כול בו

כשבוחנים לעומק את מערכות שירותי הדת בישראל, קשה עד בלתי-אפשרי להתעלם מהדינמיקה הפוליטית, שכן הפוליטיקה המפלגתית מחלחלת לתוך המערכות הללו ושזורה בהן. להלן אסקור תופעה זו ואנסה לענות על השאלה: עד כמה לפוליטיקה יש משקל בכשלים המבניים של הרבנות ושירותי הדת?

תחילה נפנה לבחון את ראשי מערכת הרבנות ואופן מינויָם. הרבנים הראשיים, העומדים בראש מערכת שירותי הדת – בתפקידיהם כנשיא בית הדין הרבני הגדול, כנשיא מועצת הרבנות הראשית וכראש העדה הדתית הממונה על מתן תעודות ההמרה (גיור) – אינם נבחרים לתפקידם על ידי ועדת איתור מיוחדת (או במכרז) אלא על ידי גוף בוחר מיוחד שמעמדו נקבע בחוק. הרכב הגוף הבוחר, הכולל 150 נציגים, מבטיח כי המועמדים שייבחרו יהיו אלו שיקודמו על ידי המפלגות הדתיות וכך מוכנסת הפוליטיקה המגזרית עמוק לתוך קרביה של הרבנות. 80 מחברי הגוף הבוחר הם רבנים, ו-70 חברים נוספים הם נציגי ציבור: מתוכם 18 גורמים דתיים נוספים (ראשי המועצות הדתיות בערים ובמועצות האזוריות הגדולות), ו-5 חברי כנסת שרובם קשורים אף הם למפלגות הדתיות (בדרך כלל). כך, גם בלי בדיקה של נציגי הרשויות המקומיות שממלאים את רוב המקומות הנותרים בקרב נציגי הציבור, לפחות 98 חברי הגוף (מתוך 150 חבריו) הם נציגים דתיים עם זיקה פוליטית/מפלגתית מגזרית בהחלט. הציבור הרחב בישראל כמעט שאינו מיוצג בגוף זה, אשר בוחר אף את חברי מועצת הרבנות הראשית שאחראית כאמור לפסיקה ההלכתית וההנחיות ההלכתיות בעבור מערכת שירותי הדת. ואכן, מערכות הבחירות לרבנות הראשית מתנהלות למעשה כתחרות בין החברה החרדית, הנהנית זה עשורים רבים מהגמוניה ברבנות הראשית, לבין הציונות הדתית המבקשת להשיג בה דריסת רגל.[9]

אם נמקד לרגע את המבט בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול, נבין עד כמה המערכת פוליטית יותר משהיא מקצועית. בניגוד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, שבו מכהן אחד משופטי בית המשפט העליון לפי שיטת הסניוריטי, נשיא בית הדין הרבני הגדול אינו דיין ואינו חייב לשמש כדיין לפני כן. לא זו אף זו: הוא אינו חייב להיות בעל כושר לדיינות, משום שהוא נבחר כרב ראשי על ידי גוף פוליטי כמתואר לעיל. שני הרבנים הראשיים דהיום אכן אינם בעלי הכשרה לדיינות והם נכנסו לתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול ללא כל ניסיון קודם. עובדה מדהימה זו נובעת מכך שמדובר בתפקיד פוליטי, שמלכתחילה תנאי הסף להיבחר אליו מינימליים יותר מתפקידים מקצועיים.

משהזכרנו את בתי הדין הרבניים, יש לומר כמה מילים על הליך בחירת הדיינים. הדיינים נבחרים על ידי ועדה למינוי דיינים המורכבת מחברי כנסת, מנציגי לשכת עורכי הדין, מהרבנים הראשיים, מדיינים בבית הדין הרבני הגדול, ומטוענת רבנית. בניגוד לוועדות אחרות למינוי בעלי תפקידים שיפוטיים (כגון הוועדה למינוי שופטים), השר העומד בראשות הוועדה אינו בהכרח שר המשפטים אלא לעיתים שר אחר. בקדנציה הקודמת של הכנסת היה זה השר יובל שטייניץ, שר האנרגיה. מה לשטייניץ ולמינוי דיינים? הייתה זו פשרה שנעשתה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, בעקבות התעקשותם של גורמים במפלגת ש"ס לקחת את ראשות הוועדה משרת המשפטים דאז, איילת שקד, המזוהה עם הציונות הדתית; הפשרה הייתה מינוי גורם אחר שלא מטעם מפלגה דתית כלשהי וכך נבחר שטייניץ.[10]

תחום נוסף שבו הפוליטיזציה של שירותי הדת באה לידי ביטוי מובהק הוא הגיור – נושא מרכזי בשיח הציבורי שטרם נגענו בו. אדם המבקש להתגייר בישראל, כלומר להמיר את דתו ליהדות, עושה זאת באמצעות גוף שטרם צוין עד כה: בתי הדין של מערך הגיור הממלכתי שלהם סמכות מנהלית.

מערך הגיור הממלכתי הוקם בשנת 2003 על ידי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שראה בגיור סוגיה לאומית. מלכתחילה הוקם מערך זה במשרד ראש הממשלה, על רקע מאבקים ארוכים בנושא בתוך הממסד הרבני הרשמי והבלתי-רשמי ונוכח קריסתם של מערכי גיור קודמים; ולפיכך הוצב המערך החדש כמנותק מהרבנות וכעצמאי ממנה. ניסיון זה לא צלח, ועננה של מאבקי שליטה מעיבה על מערך הגיור מיום היווסדו. עובדה זו באה לידי ביטוי בכמה פנים.

ראשית לכול היא שאלת עצם מיקומו במערכת הממשלתית. מערך הגיור הוקם כאמור במשרד ראש הממשלה, אך עם זאת, לבקשת מפלגת הבית היהודי, הוא עבר במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-33 (אחרי בחירות 2013) לחסות המשרד לשירותי דת. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה ה-34 (אחרי בחירות 2015) הוא נדד שוב, חזרה למשרד ראש הממשלהכ; זאת במסגרת קח–תן בתמורה להוצאת בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים, שעתיד היה לעבור לשליטת הבית היהודי, והעברתם אל המשרד לשירותי דת בשליטת מפלגת ש"ס (למעשה, מערך הגיור הוא כיום השירות הדתי היחיד-כמעט שאיננו כפוף למשרד לשירותי דת). ל"שוק" זה של יחידות-סמך ממשלתיות, במסגרת מאבקי שליטה על שירותים לאזרח, אין אח ורע בפעילות הממשלה.

שנית, מאבק השליטה על מערך הגיור בא לידי ביטוי במלחמת מינויים, שנכון להיום ידה של הרבנות נמצאת בה על העליונה. על תעודת הגיור ("תעודת המרה" בלשון מקצועית) חתומים שניים: ראש מערך הגיור, הממונה על ידי ועדת איתור ייעודית שבה לשר לשירותי דת כוח משמעותי; ואחד מהרבנים הראשיים. בראש מערך הגיור עמד עד לפני כשנה הרב יצחק פרץ; ולאחרונה החליפו הרב משה ולר, דיין ותיק בבית הדיון לגיור שאת מינויו קידם הרב הראשי דוד לאו. מי שחותם על תעודות הגיור מטעם הרבנים הראשיים הוא הרב רפי דיין, עובד ותיק במערך הגיור, עוד מאז תקופת כהונתו של הרב הראשי הספרדי הרב בקשי-דורון. כך, למרות ניסיונה של מפלגת הבית היהודי להפריד את מערך הגיור משאר שירותי הדת בישראל, בפועל שתי עמדות הכוח החשובות בו מאוישות בידי גורמים המחויבים לרב הראשי, והוא זה אשר ברצותו מאשר גיורים וברצותו בולמם.

אפיק שלישי ואחרון של הפוליטיזציה במערך הגיור הממלכתי הוא הערעור על תקפותם בידי גורמים ממלכתיים אחרים ברבנות. מי שעוקב אחר הנושא בתקשורת ודאי יודע שמעת לעת יוצא ערעור גורף על תקפות הגיורים של מערך הגיור הממלכתי מאת דיינים בבתי הדין הרבניים. שיאם של ערעורים מעין אלה אירע בשנת 2008, בהתנגשות בין הרב הראשי דאז הרב שלמה עמאר, שכיהן כנשיא בית הדין הרבני, לבין הדיין הרב אברהם שרמן, שפסק דין שלו פסל אלפי גיורים ממלכתיים ובכך מנע את אפשרותם של אותם גרים להינשא.[11] מאידך-גיסא, השיח הציבורי רווי בקריאות חוזרות-ונשנות להקל על תהליך הגיור כדי להעלות את כמות המתגיירים מקרב "חסרי דת" – עולים שעלו לארץ מתוקף חוק השבות אך אינם יהודים על פי ההלכה – ואף נעשו ניסיונות חקיקה בנושא, שקודמו בעיקר בידי פוליטיקאים ציוניים-דתיים.[12]

באופן מצער, אך בה במידה לא מפתיע, מאבקי השליטה הפוליטיים על זרועות הרבנות אינם רק אידיאולוגיים. מערך שירותי הדת בישראל נגוע באופן עמוק בנפוטיזם ובמינויים פוליטיים. כיצד נראה הנפוטיזם במערכות הדת בישראל? ראשית וכאמור, הרבנים הראשיים הנוכחיים הם בנים של רבנים ראשיים לשעבר – הרב עובדיה יוסף ז"ל והרב ישראל מאיר לאו יבדל"א – והם כמובן אינם הראשונים להיות "בנים של" או קרובי משפחה של רבנים ראשיים לשעבר או של חברי מועצת הרבנות הראשית לשעבר. אומנם פעמים רבות אנו מוצאים גם בכנסת ובממשלה קרבת משפחה, ושרים שהם בנים או בנות של פוליטיקאים אך הדבר חריג הרבה יותר ממה שקורה ברבנות הראשית והתבוננות קלה בהרכב מועצת הרבנות הראשית הנוכחית מדגיש זאת. 5 חברים מתוך 15 חברי המועצה קשורים בקשרי משפחה עם רבנים ראשיים לשעבר או דמויות פוליטיות: הרב יעקב שפירא הוא בנו של הרב הראשי לשעבר הרב אברהם שפירא ז"ל; הרב שמואל אליהו הוא בנו של הראשון-לציון הרב מרדכי אליהו ז"ל; הרב יהודה דרעי הוא אחיו של יו"ר ש"ס הבלתי-מעורער אריה דרעי; הרב יצחק רלב"ג הוא חמיו של הרב הראשי דוד לאו; ועד לפני חודשים-מספר אף כיהן במועצת הרבנות הרב אברהם יוסף, אחיו של הראשון-לציון הרב יצחק יוסף ובנו של הרב עובדיה יוסף.[13]

בדיקה נוספת המאששת את הטענה בדבר נפוטיזם פוליטי עמוק במועצת הרבנות נוגעת לתפקידים במערכת הרבנות של משפחות מסוימות. הברורה מכולם היא משפחת יוסף: לא רק בניה מכהנים בתפקידי רבנות (כפי שנכתב לעיל), אלא גם גיסים, אחיינים ובני-דודים. הרב מרדכי טולדנו, גיסו של הרב יצחק יוסף, הוא דיין בבית הדין הרבני בירושלים וכמעט נבחר לראש אבות בתי הדין בירושלים; תפקיד שבו זכה לבסוף הרב מרדכי רלב"ג, בנו של הרב יצחק רלב"ג, חבר מועצת הרבנות הראשית שהוא כאמור גם חמיו של הרב לאו. משפחת לאו-רלב"ג גם היא בולטת בקרב בעלי תפקידים ברבנות: הרב ישראל מאיר לאו כיהן כרב הראשי לישראל וכחבר מועצת הרבנות הראשית עד לפני כשנתיים (בשל כהונתו כרב הראשי לתל-אביב); בנו דוד מכהן כרב הראשי לישראל; ואח נוסף, הרב משה חיים לאו, התמודד בכמה מערכות בחירות לרבנות עיר – בירושלים ובנתניה.

נוסף למשפחתולוגיה הרבנית, המבנה הדואלי של המערכות המופקדות על שירותי הדת המקומיים ממחיש אף הוא את עומק המעורבות של מפלגות פוליטיות בנושא; כוונתי למערכות עצמאיות שיש בהן אלמנט דמוקרטי הכולל גם מינויים המוצנחים מלמעלה, על ידי השר לשירותי דת (תפקיד שנשלט באופן כמעט-קבוע בעשור האחרון על ידי מפלגת ש"ס) תוך השפעה משמעותית גם של ראש הרשות המקומית.

45% מהמינויים בכל מועצה דתית נבחרת נתונים בידי השר לשירותי דת; 45% מהמינויים הנוספים נתונים בידי מועצת הרשות המקומית ו-10% נוספים בידי הרב המקומי. הגוף הבוחר את רבני הערים מורכב גם הוא מ-25% מינויים שמצויים בידי השר לשירותי דת; 25% מהמינויים אמורים לשקף את נציגי בתי הכנסת; ו-50% ממונים על ידי מועצת הרשות המקומית.

הנוכחות הבולטת של מפלגת ש"ס במועצות הרשויות המקומיות, וכן שליטת ש"ס במשרד הפנים, מביאות לכך שמינויים מקומיים במועצות הדתיות ומינויים של רבני ערים נשלטים באופן כמעט-הרמטי בידי המפלגה. לראיה, הנה רשימה של מינויי רבני הערים האחרונים שנערכו בשנת 2017, כולם מינויים של מועמדים שש"ס קידמה: הרב יצחק לוי, תלמידו המובהק של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, נבחר כרב העיר נשר (לאחר סיבוב שני) ובשנה שעברה נבחר למועצת הרבנות הראשית עם מספר הקולות הגבוה ביותר; הרב אליהו בר-שלום נבחר לרבה הראשי של בת-ים, במקום אביו הרב יוסף בר-שלום שנפטר (גיסה של הרבנית עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל); הרב משה צבי בוחבוט, רב כולל בבני-ברק, נבחר לרב העיר טבריה כמועמדו הבולט של נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, חכם שלום כהן. הבחירות לרבנות הערים לוד, בית-שמש וחדרה הוקפאו בהוראת בג"ץ בשל אי-סדרים, אך גם בהן המועמדים המובילים היו רבנים מטעם מפלגת ש"ס.

שני מאפיינים מבחינים אפוא את המערכת שנוהגים לכנות "הרבנות" (ביטוי המתייחס למעשה למערך שירותי הדת בישראל) משאר מערכות השלטון בישראל: מבנה מסורס המתבטא בביזור מופרז, ריבוי אינטרסים מנוגדים וערבוב סמכויות; ופוליטיזציה חריפה, המתבטאת בנפוטיזם ובמאבקי שליטה פנימיים וחיצוניים. השיח הציבורי מלא בביקורת על פעולות "הרבנות" ובקריאות לרפורמות ולשיפורים בשירותיה; ואילו היא נתפסת בעיני הציבור כסרבנית, מסואבת ומנותקת מהעם. כפי שאמרתי בפתח הדברים, אין זה בהכרח שהביקורות אינן נשמעות ושאין רצון להשתפר; אולם גם כאשר הרצון ישנו – התנאים הקיימים (שתוארו עתה) הופכים זאת לכמעט בלתי-אפשרי.

מי ישגיח על המשגיחים?

כדי להמחיש את גודל התסבוכת, נצלול לרגע לעומקו של עניין ונבחן את הניסיון להביא לרפורמה משמעותית במערך הכשרות. ניסיון זה ימחיש את הבעיות הטמונות הן במבנה הסבוך של שירותי הדת הן במעורבות המוגזמת של הפוליטיקה המפלגתית.

אין חולק כיום על כך שמערך הכשרות, שכאמור מופעל על ידי המועצות הדתיות ורבנים מקומיים, סובל מכשלים רבים. אחד הנושאים הבולטים הוא ניגוד העניינים המובנה בין משגיח הכשרות לבין בעל העסק כאשר המשגיח מועסק על ידי בעל העסק שעליו הוא נדרש לפקח. דו"ח מבקר המדינה (ממאי 2017) מצא שמדובר בכ-95% ממשגיחי הכשרות בישראל.[14] כדי להבין את גודל האבסורד, דמיינו לעצמכם מקרה שבו פקח של משרד הבריאות יועסק על ידי העסק שעליו הוא מפקח, או לחילופין שפקח בתחום עבירות הבנייה יהיה מועסק של קבלן. זהו חולי מבני בסיסי במערכת.

ואכן, יש מי שפעל להביא לניתוק יחסי משגיח–מושגח אלה. "התנועה להגינות שלטונית" עתרה לבג"ץ בעניין זה כבר בשנת 2004; המדינה הכירה בבעיה כבר בתחילת הדרך, וב-2005 הוקמה ועדה בין-משרדית בראשות עו"ד אמנון דה-הרטוך שישבה על המדוכה והציעה פתרונות. המלצות הוועדה לא יושמו עד היום.

בשנת 2010 יצא חוזר מנכ"ל של המשרד לשירותי דת ובו נוהל הפעלת מערך כשרות במועצה הדתית. הנוהל הסדיר את נושא הכשרת משגיחי הכשרות, קליטתם ושיבוצם, אך למעשה הכשיר את השרץ ולא אסר את העסקת המשגיחים על ידי בעל העסק. באותה שנה ח"כ-לשעבר עתניאל שנלר (קדימה) הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק שמטרתה הקמת רשות ממשלתית שתעסיק את משגיחי הכשרות. הצעת החוק מעולם לא התקדמה, גם לא לקריאה טרומית במליאת הכנסת.

ממשלות הלכו ובאו, חברי כנסת הושבעו והתפזרו לבתיהם, וכל שינוי לא נראה באופק. בשלב כלשהו המשרד לשירותי דת הציע לערוך פיילוט בשתי רשויות מקומיות: ירושלים ונתניה. הפיילוט, שבמסגרתו המשגיחים היו אמורים להיות מועסקים על ידי חברת כוח אדם במכרז חיצוני, נוסה לבסוף בשישה בתי עסק בלבד, והוכתר ככישלון. המשגיחים התנגדו להרעה בתנאיהם, ובעלי העסקים התרעמו על ייקור התשלום בעבור שעות השגחה שנבע מהכנסתו של גורם מתווך בינם לבין המשגיחים.[15]

זאת ועוד, אצל חלק ממשגיחי הכשרות התקבעה נורמה של שיבוץ למספר גדול מאוד של בתי עסק כשמכל אחד הם מושכים תלוש משכורת מבלי לבקר בבית העסק לפי מספר השעות הנדרש. השיא הגיע בממצא שהעלה דו"ח המבקר משנת 2017 ובו נמצא משגיח כשרות שדיווח על 27 שעות השגחה ביממה אחת. על כן, ברור שכל ניסיון הסדרה של תנאי המשגיחים יגרור דרישה מצידם להעלאת השכר כדי לעמוד במשכורת המצטברת שאליה הורגלו.[16]

עם כניסתו לתפקיד, הכריז הרב דוד לאו כי הוא מתכוון לטפל בסוגיה זו; ואכן בשנת 2016 דחף הרב לאו להקמתה של ועדה פנימית בראשות הרב מיכה הלוי שישבה על המדוכה. המלצות הוועדה השתנו ככל שהזמן עבר אך לבסוף הוחלט במסגרתן על מתווה העסקת המשגיחים כעובדי המועצות הדתיות (כחלופה המועדפת לצד חלופות אחרות כגון העסקת המשגיחים באמצעות חברות קבלניות). במאי 2017, לאחר דחיות חוזרות-ונשנות מטעם המדינה, ניתן פסק דין המחייב ניתוק יחסי משגיח–מושגח על ידי המערכת עד לסוף יוני 2018. צוות היגוי בראשות מנכ"ל הרבנות הראשית משה דגן, שהוקם לצורך יישום המלצות הוועדה, לא הצליח להביא ליישום הניתוק-בפועל אלא להחלטה של מועצת הרבנות הראשית, מסוף יוני 2018, שגובתה בהחלטת ממשלה מתחילת יולי 2018, ולפיה משגיחי הכשרות יועסקו באמצעות חברות כוח אדם. מחאה גדולה שפרצה בקרב המשגיחים אילצה את הרבנות להיכנס למשא ומתן עם ההסתדרות המייצגת את המשגיחים, ולבסוף הופץ תזכיר חוק ממשלתי המציע להקים כמה תאגידים אזוריים בחסות ממשלתית לצורך העסקת המשגיחים.[17]

לאחר התערבות ברגע האחרון של יו"ר ש"ס, שר הפנים אריה דרעי, בנובמבר 2018 קיבלה הצעת החוק את אישור ועדת השרים לחקיקה, אך הסיכוי להעבירהּ במליאה קלוש נוכח התנגדות גורפת מצד רובם המוחץ של המומחים בתחום. לטענתם, הפתרון המוצע מייצר מנגנון ביורוקרטי מסובך ומורכב, ועלויות הפעלת המנגנון יושתו כמובן על בעלי העסקים שלא יסכימו לכך בקלות.[18] לכן נראה כי מדובר בצעד נוסף באומנות המריחה הפוליטית, אשר נועד בעיקר להראות לבג"ץ שישנה התקדמות ביישום פסק הדין, שכאמור ניתן במאי 2017, בגין עתירה שהוגשה כבר בשנת 2004 – 15 שנים של הליך משפטי ללא מוצא.

כל המעורבים בתחום הכשרות בישראל יסכימו כי היה ראוי להפסיק את העסקת משגיחי הכשרות על ידי בעלי העסקים מזמן. מדוע זה לא קרה? כאן בדיוק באה לידי ביטוי הבעיה המבנית הקשה של מערך שירותי הדת בישראל בשילוב עם הפוליטיזציה שלו.

הרב לאו רצה כאמור לקדם רפורמה בנושא; אולם מנכ"ל הרבנות הראשית משה דגן, שכאמור עמד בראש צוות ההיגוי שהיה אמור ליישם את ההמלצות, הוצנח מעל גבי הרב לאו – כמינוי של ועדת איתור ממשלתית באופן רשמי, ובאופן לא-רשמי כמינוי של מפלגת ש"ס.[19] המשמעות היא שמי שמנהל בפועל את הפקידות ברבנות איננו איש אמונו של מַתווה המדיניות. אם נשווה זאת למשרד ממשלתי, הרי זה כאילו הפכו את מנכ"ל המשרד לאדם בלתי-תלוי בשר, מה שפוגע ממילא במשילות. באופן עקרוני, מנכ"ל הרבנות הוא איש מקצוע אך בפועל הוא שימש כשחקן במערכת הלחצים הפוליטיים ויותר מש"נכשל" ביישום המלצות הוועדה, הוא סייע בבלימת השינוי שאותו אמור היה להוביל. המשרד לשירותי דת, שהשליטה בו עברה ממפלגת הבית היהודי לידיה של ש"ס אחרי בחירות 2015, משך ידו מן הצלחת; במקום לתפקד כגורם מאזן – ואף מוביל – בדחיפת השינוי הנדרש, מנכ"ל המשרד העביר את האחריות דה-פקטו לרבנות הראשית והסתפק בנציגות בלתי-משפיעה בוועדות ההיגוי השונות.[20]

המשגיחים התאגדו בינתיים בהסתדרות, וכאשר שלי יחימוביץ' התמודדה על ראשות ההסתדרות בדיל פוליטי עם ש"ס, יצאה הודעה חריפה מטעם יו"ר ההסתדרות הנבחר, אבי ניסנקורן, שהתמודד מולה, בדבר הצורך בשמירה על האינטרסים של משגיחי הכשרות. הודעה זו לא נאמרה לחינם; היא חשפה מחלוקת פוליטית פנימית בהסתדרות בין החטיבה הדתית, שבה יושבים נציגים שמונו עוד בתקופת אלי ישי, אל מול אנשי אריה דרעי. מחלוקת זו הקטינה את ההיתכנות ליישום הרפורמה, משום שהגנה על המשגיחים הפכה להיות גורם לתחרות בין הפלגים השונים בש"ס.

לבסוף, כאשר הדד-ליין שנקבע בבג"ץ הפך ממשי והיה צריך להציג שינוי, נדברו אנשי דרעי עם ועד המשגיחים, אך במקביל היה צריך להתמודד עם תרעומת קשה מצד הרבנים המקומיים שחשו שכל העברת האחריות לפעילות משגיחי הכשרות לגורם שלישי – ולא למועצה הדתית – פוגעת במעמדם ובסמכותם כמי שחותמים על תעודות הכשרות. נציגי איגוד הרבנים המקומיים פעלו על מנת לסכל את קבלת הרפורמה במועצת הרבנות הראשית בסוף יוני 2018. קליטה של כלל משגיחי הכשרות כעובדי המועצות הדתיות – הפתרון שהועדף על ידי הוועדה המיוחדת של הרבנות הראשית בתחילת הדרך וכן על ידי מועצת הרבנות הראשית – לא היה כלל על השולחן בשל התנגדות האוצר לקליטת אלפי תקנים חדשים בשירות המדינה.

ניסיון הרפורמה במערך הכשרות מראה כיצד גם כאשר היה רצון מצד הרב הראשי לאו להביא לשינוי משמעותי במערכת, הוא נאלץ להתמודד עם מספר רב של גורמים שהשפעתו עליהם מועטה עד בלתי-קיימת: משרד לשירותי דת שלמעשה הסיר אחריות מהנושא; מנכ"ל רבנות לעומתי; מאות רבנים מקומיים שחששו לפגיעה בסמכותם; אלפי משגיחי כשרות שחששו לפגיעה בתנאיהם; פוליטיקה בתוך ההסתדרות; ושר פנים אחד שהתערב ברגע האחרון כדי לוודא שההחלטה שעברה נקברת קבורת חמור באמצעות חקיקה בלתי-אפשרית.

אם כן, המאפיינים הייחודיים והבעייתיים של מערך שירותי הדת, שתוארו לעיל, באים לידי ביטוי מובהק בסיפור ניסיון הניתוח להפרדת יחסי משגיח–מושגח:

  • כפילות תפקידים בזהות ראש הפירמידה. השר לשירותי דת הוא לכאורה המופקד על התוויית המדיניות בתחומו; אך הרבנים הראשיים, כל אחד בתפקידו, מופקדים על הפן ההלכתי. כפי שהסברתי, הניסיון להפריד בין "הלכתי" לבין "מנהלי" נידון לכישלון ועל כן מדובר במתח מתמיד בין שני תפקידים, שבא לידי ביטוי גם במתיחויות בין הגורמים ההלכתיים והמנהליים ברמה המוניציפלית – הרבנים המקומיים וראשי המועצות הדתיות.
  • ריבוי גורמים עצום, הנדרשים להגיע לסיכומים ביניהם, ובכלל זאת לא רק גורמים מממשלתיים אלא גם שלל גופים מקומיים: 130 מועצות דתיות ומעל 100 רבני ערים ורבנים מקומיים.
  • מעורבות עמוקה של מפלגות דתיות בשירותי הדת כבסיס פוליטי; חברי המועצות הדתיות, משגיחי הכשרות והרבנים המקומיים הם כולם נושאי תפקידים ציבוריים שמשמשים בערבוביה – חלקם כנותני שירותים וחלקם כגורמים עצמאיים-הלכתיים שניתן להם חופש פעולה – אך בהליך מינויָם של אלו גם אלו מעורבים גורמים פוליטיים שלאו דווקא מעוניינים להוביל לייעול המערכת.

המסקנה העולה מכל האמור עד עתה ברורה: בטרם מנסים (או ממשיכים לנסות) לחולל רפורמות בשירותי הדת בישראל, בין אם קלות בין אם משמעותיות, עלינו לתת את דעתנו להבראת מערך שירותי הדת בישראל וארגונו-מחדש באופן שיאפשר תפקוד תקין ויכולת התפתחות – שני דברים הנמנעים ממנו בתנאים הנוכחיים.

פרימות לפני רפורמות

רבים וטובים במערך שירותי הדת היהודיים בישראל (המכונה בשם הקוד הכוללני "הרבנות"), בתוכו ומחוצה לו, מבינים שהמערכת מורכבת מאוד. כמי שכבר שנים לא-מעטות לוקח חלק פעיל בניסיון להבריא את מערכת שירותי הדת, הגעתי לא מכבר למסקנה שהדימוי הטוב ביותר למערכת סבוכה זו הוא של שטיח טלאים ארוג שתי וערב. החוטים בשטיח הזה מתוחים לאורך ולרוחב, ויוצרים סבך שמורכב מטלאים רבים, כאשר כמעט בלתי-אפשרי לפרום טלאי טלאי באמצעים כבדים מבלי להרוס את השטיח כליל. הפרימה תצטרך לבוא באמצעות משיכת חוט עדינה שתוכל להתחיל את מלאכת התיקון. להלן שני חוטים שמוצע למשוך בהם על מנת להביא ולוּ להתחלה של הבראה במערכת מורכבת וסבוכה זו.

החוט ראשון הוא הסדרת תפקידם של הרבנים הראשיים והרבנים המקומיים כנבחרי ציבור אותנטיים. כאמור, כיום הרבנים הראשיים והרבנים המקומיים משמשים כמעין נבחרי ציבור, אך בפועל נבחרים על ידי גוף פוליטי צר באופן מובהק, מה שמביא (ומסייע) למעורבות עמוקה של פוליטיקה מפלגתית ונפוטיזם בשירותי הדת. מסיבה זו ודומותיה, כבר שנים לא-מעטות שהרבנים הראשיים אינם דמויות רוחניות או הלכתיות משמעותיות בעבור רוב הציבור בישראל. כך נוצר מצב שבו רבני ערים מוצנחים על הציבור המקומי אף שאין להם קשר לאותו ציבור (דוגמת המצב בטבריה שבה הוצנח מלמעלה רב מבני-ברק ללא קשר לרצון הציבור ולאורח חייו);[21] ומצד שני אין מדובר בגורמים מקצועיים הנושאים בסמכויות ביצועיות מלאות, שכן מבחינה מנהלית המועצות הדתיות אינן כפופות להם אלא לראש המועצה הדתית.

על מנת לחזק את מעמדם של הרבנים הראשיים והרבנים המקומיים, יש תחילה לחבר אותם לציבור ולחזק את מעמדם כנבחרי ציבור, וזאת על ידי שינוי משמעותי של גופי הבחירה: הפחתת כוחו של השר לשירותי דת במינויים (דרך נציגי הציבור שהוא ממנה) והגדלת כוחו של הציבור (למשל באמצעות נציגי ציבור הממונים על ידי נציגי כלל המפלגות). נוסף על כך יש לקצוב את כהונתם של הרבנים המקומיים באותו אופן שבו קצובה כהונתם של רבנים ראשיים, אך באופן שמאפשר להם להיבחר מחדש בכל פעם, בדומה לבחירת ראשי רשויות.

החוט השני הוא יצירת "הפרדת רשויות" מובחנת, בין הגוף האמון על ניסוח הסטנדרטים ההלכתיים ומתן מענה הלכתי, לבין הגוף האמון על הביצוע, הן ברמה המקומית הן ברמה הארצית.

ברמה הארצית, יש להפוך את המשרד לשירותי דת לרשות לשירותי דת תחת משרד הפנים.[22] כבר כיום, המשרד לשירותי דת מתפקד כמעין משרד פנים קטן, המשמש בעיקר כרגולטור של המועצות הדתיות. הרבנות הראשית תהיה יחידת-סמך של המשרד אך ממילא תשמור על עצמאות בקביעת המדיניות ההלכתית. הרשות החדשה לשירותי דת תמשיך להיות רגולטור בזעיר אנפין של אגפי המועצות הדתיות ברשויות המקומיות.

ברמה המקומית, מוצע להפוך את המועצות הדתיות לאגף או מחלקה ברשות המקומית. המועצה הדתית ועובדיה יהיו אחראיים באופן בלעדי לתפעול מערך שירותי הדת הניתנים על ידם, ובכלל זה רישום לנישואין ומתן תעודות כשרות. הרבנות המקומית תהפוך לגורם המקביל לרבנות הראשית, כלומר גוף רבני שחובה להיוועץ בו בתהליך קביעת המדיניות הקשורה בשירותי הדת ברמת המקומית. הפיקוח על המועצות הדתיות ייעשה על ידי נבחרי הציבור המקומיים, בדומה לשאר פעילויות השלטון המקומי.

להלן תרשים הממחיש את מערך שירותי הדת המוצע לאחר השינוי:

כדי להמחיש את הפוטנציאל הגלום בשינויים אלה, נחזור וננסה ליישם אותם במערך הכשרות, שבו עסקנו בהרחבה בפרק הקודם. הפיכת הרבנים המקומיים לנבחרי ציבור, באמצעות קציבת כהונתם וחיזוק כוחו של הציבור המקומי בהליך הבחירה, תאפשר לרבנים להיות סוכני שינוי אפשריים בתחום. במקום שהרבנים המקומיים יהיו אבן נגף בפני שינוי בתחום הכשרות, הם יכולים להיות גורם מניע לשינויים כאלה, דוגמת פעולתו של הרב מיכה הלוי בפתח-תקווה שהכניס תאגיד חיצוני (במכרז) המעסיק את המשגיחים במקום שיועסקו על ידי בעלי העסקים (תוך שמירה על תנאי המשגיחים). ניתן כמובן לחלוק על אופן פעולותיו של הרב הלוי, או על יעילותן, אך בסופו של דבר הוא פעל ככל שביכולתו כדי להביא לתיקון המצב ולניתוק יחסי משגיח–מושגח בעירו. נוסף על כך, המעורבות הפוליטית-מפלגתית תפחת ככל שכוחו של הציבור הכללי בהליכי הבחירה יעלה, וכך ינוטרלו אינטרסים פוליטיים צרים.

השינוי המשמעותי-יותר יבוא לידי ביטוי לאחר שינוי מבני כולל במערכת שירותי הדת, שינוי שיפריד בין המערכות המנהליות לבין המערכות ההלכתיות ויעביר את המועצות הדתיות לאגפים ברשויות המקומיות. שינוי כזה ינטרל את הכפילות המובנית בין תפקיד הרב המקומי כתפקיד ביצועי לבין תפקיד ראש המועצה הדתית, וכן בין המשרד לשירותי דת לבין הרבנות הראשית. במקום שהרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית יעסקו בפרקטיקה של העסקת המשגיחים, הרשות לשירותי דת במשרד הפנים תהפוך לשחקן המשמעותי ביצירת השינוי ותרכז את שלל הפעולות. הרגולציה הישירה אל מול הרשויות המקומיות תסייע להביא ליישום הרפורמה במועצות הדתיות, תוך התייעצות הלכתית בלבד עם הגורמים ההלכתיים.

דוגמה נוספת לכך אפשר להביא מתחום הנישואין. המועצות הדתיות – בכובען החדש כמחלקות לשירותי דת ברשויות המקומיות – תופקדנה על הצד הפקידותי של הרישום לנישואין (לרבות בדיקה מול מרשם האוכלוסין) ואילו הרב המקומי יהיה הגורם ההלכתי שאליו ניתן לפנות להתייעצות בשאלות שהתעוררו (למשל במידה שיש צורך בקביעת מעמד של פסולי חיתון, כהן וגרושה וכיוצא באלו). כך יימנעו החיכוכים ואי-הסדרים הנובעים מעצמאותם ההלכתית של רבני הערים.

מאמר זה ביקש להצביע על השינויים המבניים הנדרשים במערך שירותי הדת בישראל על מנת שיוכל לתפקד באופן מיטבי ועל מנת שיהיה ניתן להעביר בו רפורמות מועילות; מטרתו אינה לדון ברפורמות שיש לבצע במערכת. אולם לפני סיום המאמר, לא אוכל להימנע מלהצביע על שאיפה מרכזית אחת שראוי בעיניי כי המערכת החדשה והתקינה תעמיד לנגד עיניה: הפרדת מתן השירותים מהרגולציה. כיום, המועצות הדתיות מתפקדות הן כגוף רגולטורי, המפקח על טיב שירותי הדת הניתנים בתחומו, הן כספק השירותים עצמם. לטובת התייעלות השירות ונטרול מיני ניגודים וכפלי תפקידים, הפוגעים בתפקוד המערכת, באמינותה ובאיכות השירות הניתן לציבור, על המועצות לשאוף להוציא מתחומן את תחום סיפוק שירותי הדת – דוגמת הכשרות – והעברתם לגופים חיצוניים. הללו יידרשו לעמוד בתבחינים שתקבע הרשות לשירותי דת, והמועצות תפקחנה עליהם כדי לוודא ששירותיהם ניתנים כראוי.[23]

הרשות נתונה

גם מתנגדי "הרבנות" וגם תומכיה יכולים להודות כיום שמעמדה נמצא בשפל וכי שירותי הדת נגועים בכשלים רבים המונעים התייעלות של המערכת. במאמר זה סקרתי שני מאפיינים בולטים של המערכת המביאים לחוסר יכולת התיקון, גם כאשר נמצא הרצון לכך בקרב בכירי המערכת. המחשתי את המבנה המסובך והמבוזר של אלפי גורמים בעלי אינטרסים שונים ומשונים, ואת עומקה של המעורבות הפוליטית המפלגתית לצד קידום הקרובים והמקורבים שאינם מאפשרים שידוד מערכות. כדי לטפל בשני מאפיינים אלה הצעתי שני צעדים עיקריים וראשוניים: הגדלת כוחו של הציבור בפיקוח על המערכת; ויצירת שינוי מבני באמצעות הקמת רשות לשירותי דת שתפקח על האגפים לשירותי דת ברשויות המקומיות, לצד הפיכת הגופים הרבניים לגופים מייצגים ומייעצים.

צעדים אלה יכולים להתקיים במקביל, או כצעדים משלימים, בדרך להפיכת שירותי הדת לרלבנטיים שוב לציבור. מצב העניינים הנוכחי הוא ש"הרבנות", בשמה העממי, מאבדת לגיטימציה בקרב הציבור הישראלי. צעדים אלה לא יביאו לפתרון מושלם של כלל המערכות: הם כנראה לא ישכנעו את כל הישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה להתגייר, או יתנו מזור מוחלט למצבן של כלל העגונות ומסורבות הגט בישראל, אך הם יאפשרו את קיומה של מערכת שירותי דת תקינה ומחוברת יותר לציבור. מצב עניינים זה יביא בתהליך ארוך-טווח הן להתייעלות המערכות הן לשיקום מעמדה של היהדות המשתקפת מחלונות הראווה של הרבנות בקרב הציבור בישראל.

מי שעוד סבור שיש אחריות למדינה על שירותי דת, ראוי שיתחיל לקדם שינויים אלה בהקדם, בבחינת "סור מרע ועשה טוב".


תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.


תמונה ראשית: מתוך bigstock


[1] מצגר הורשע בקבלת שוחד, נידון ל-3.5 שנות מאסר בפועל, ושוחרר לפני כחצי שנה לאחר שריצה כ-22 חודשי מאסר. ראו איתי שיקמן, "אחרי 22 חודשים בכלא: הרב הראשי לשעבר מצגר שוחרר", ynet, 6.3.2019.

[2] המועצה ותפקידיה מוגדרים בחוק הרבנות הראשית, תש"ם–1980. הרכב המועצה המלא הוא: שני הרבנים הראשיים; הרב הצבאי הראשי; אחד מרבני העיר מכל אחת מארבע הערים ירושלים, תל-אביב, באר-שבע וחיפה, המכהנים ברוטציה (פעם הרב הספרדי ופעם האשכנזי); ועוד עשרה רבנים הנבחרים לכהונה של חמש שנים. כאן המקום לציין כי זה זמן-מה מספר החברים במועצה הוא 15 בלבד, משום שאין רב עיר נבחר מכהן בתל-אביב ובחיפה.

[3] התהליך מחייב הגשת קובלנה על ידי שר המשפטים והקמת בית דין מיוחד לצורך העניין ואינו תלוי כמעט ברצונה של מועצת הרבנות. ניסיונות חקיקה שנועדו לאפשר דרך ריאלית יותר להדחה כשלו. לסקירה של התקנות והיסטוריית התפתחותן ראו איתן ירדן ואריאל פינקלשטיין, מינוי רבני ערים בישראל, ירושלים: המכון לאסטרטגיה ציונית, תשע"ד, ובפרט עמ' 26–29.

[4] ברשת נמצא למצוא דיווחים רבים על כך מתאריכים שונים. ראו למשל אפרת קרסנר, "הרבנות הראשית תעקוף את רב העיר פתח תקוה", כיפה, 22.3.2016. אחד הניסיונות הבולטים להביא לשינוי ושיפור בשירותי הדת בישראל ניסה לנצל "פרצה" זו של עצמאותם הרבה של רשמי הנישואין: מדובר בחוק פתיחת אזורי הרישום לנישואין, המכונה "חוק צהר". תיקון זה לפקודת הרישום לנישואין קובע כי אדם המבקש להירשם לנישואין רשאי לעשות זאת בכל מקום שיחפוץ, ולאו דווקא במקום מגוריו. ההנמקה הרשמית לחוק הייתה להקל על זוגות צעירים המתגוררים במקום מסוים (לדוגמה קרוב למוסד ההשכלה הגבוהה שבו הם לומדים) אך כתובתם הרשמית עודנה בית הוריהם; אולם למעשה נועד החוק לאפשר לזוגות לבחור רשם נישואין על פי העדפתם, בין השאר בשל מדיניותו לגבי בירורי יהדות, הכרה בגיורים, הדרכת כלות וכיוצא באלו (משום כך הוא מכונה "חוק צהר": החוק מאפשר לכל זוג להירשם לנישואין דרך רבני צהר המשמשים כרשמי נישואין במקומותיהם). ראו יהונתן ליס, "הכנסת אישרה את החוק לפתיחת אזורי הרישום לנישואים", הארץ, 28.10.13. החוק עבר, אולם הרבנות הצליחה לצמצם את השפעתו על ידי הוצאת הנחיה שלפיה הוצאת "תעודת רווקות" – מיני-פרוצדורה בדרך לרישום לנישואין – חייבת להיעשות רק במקום המגורים הרשמי. בהקשר זה אירע אירוע מתוקשר (באופן יחסי) נוסף: הניסיון למנוע את הארכת כהונתו של הרב שלמה ריסקין, רבה של העיר אפרת. הרב ריסקין, הידוע בעמדותיו הליברליות במושגים דתיים, הוא כתובת מרכזית בעבור זוגות המבקשים להינשא בתנאים "מקילים" מאלה שדורשת הרבנות. בהגיעו לגיל פרישה, במקום שכהונתו תוארך אוטומטית, ניסתה הרבנות לטרפד זאת. הדבר עורר סערה, ולבסוף כהונתו של הרב ריסקין הוארכה. ראו יקי אדמקר, "חרף ההתנגדות: הארכת כהונתו של הרב הליברלי של אפרת אושרה", וואלה, 29.6.2015.

[5] להרחבה בנושא זה ראו אלון שלו, אלעד קפלן ושוקי פרידמן, בירור יהדות בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה ועמותת עתים, תשע"ט.

[6] כאן המקום לציין שמערכת הרישום לנישואין של "הרבנות", באמצעות המועצות הדתיות ורשמי הנישואין, אינה מונופול ממשלתי מלא כמו מעמדה למשל בנושא הגירושין שכן המדינה הכירה בנישואין בחו"ל לצורך רישום במשרד הפנים. אך ישנו עדיין פער משמעותי בין הכרה בנישואין בחו"ל, או במעמד משפטי זוגי כגון "ידועים בציבור", לבין מתן אפשרות להירשם לנישואין בישראל למי שהוא אזרח ישראל. האפשרות הזו נמנעת ממי שרשמי הנישואין קובעים שאינו כשיר להתחתן מבחינה הלכתית, אם מפאת ערעור על יהדותו, אם מפאת סוגיות של ממזרות או פוליגמיה כתוצאה מאי-הכרה בגירושין ועוד.

[7] יאיר אטינגר, "בית הדין הרבני הגדול לא הכיר בגיורי הרב לוקשטיין וחייב צעירה יהודייה ב'גיור לחומרא'", הארץ, 14.7.2016. בעבר היו תקדימים של פסילות גיורי רבנים שנקבעו באופן שרירותי ללא קריטריונים להכרה או לפסילה. פסילות אלו כונו "רשימות שחורות" אבל גם הן היו לא-אחידות. אחרי הסערה הזו, ובלחץ של ארגונים שונים, התחילו להסדיר את הנושא ולהציע קריטריונים להכרה בבתי דין. עם זאת, עד שלב זה אושרה רק טיוטה של קריטריונים, וגם הם עוסקים בקריטריונים להכרה בבתי דין בלבד ביחס לגיור וגיטין, ולא ברבני קהילות, בכל הנוגע לאישורי יהדות, נישואין ורווקות.

[8] דוגמה לכך היא מקרהו של הרב מאיר פינס. הרב פינס, אשר שימש משגיח כשרות בכמה עסקים בתל-אביב, הורשע בביצוע מעשה מגונה. כאשר נודע הדבר לרבנות הראשית, היא דרשה מהמועצה להפסיק את העסקתו, בטענה שאדם שעבר עבירה כזו אינו נאמן מבחינה הלכתית לשמש כמשגיח, אולם המועצה לא נענתה לדרישתה. ראו אלי סניור, "המועצה הדתית בתל אביב מתעלמת מהתראות של הרבנות הראשית", עיתון תל אביב, 4.5.2007. רק לאחר שהרבנות פנתה מיוזמתה לבית המשפט, סיימה המועצה את העסקתו של פינס, אולם הלה עתר לבית המשפט כנגד ההחלטה וזכה בעתירה. נימוקו של בית המשפט היה שהמועצה, באמצעות ועדה שמינתה, היא שקבעה שפינס אינו מוכשר לשמש כמשגיח, אולם קביעה זו אינו בסמכותה אלא בסמכות הרב המקומי. ראו עתמ (ת"א) 17/0564 הרב מאיר פינס נ' המועצה הדתית ת"א.

[9] ראו למשל דיווחם של חיים לוינסון ויאיר אטינגר, "ניצחון מוחץ לחרדים על הציונות הדתית: לאו ויוסף נבחרו לרבנים הראשיים", הארץ, 24.7.2013.

[10] ראו יאיר אטינגר, "הוועדה למינוי דיינים בחרה 22 דיינים, בהם שני קרובי משפחה של חבריה", הארץ, 11.9.2015.

[11] ראו למשל יאיר אטינגר, "מאבק בבית הדין הרבני על פסילת אלפי גיורים", הארץ, 4.5.2008. יש לציין כי פסיקתו של בית הדין קובעת שגרים אלה אינם יהודים לצורך נישואין; אולם אין לה השלכה על מעמדם של גרים אלה כיהודים לצורך רישום כיהודים במרשם האוכלוסין היהודי. כאן מתגלה אנומליה משונה נוספת שאין כאן המקום לדון בה: הפער בין מערכת הרבנות ושירותי הדת לבין משרד הפנים, כך שאדם יכול להיחשב יהודי במערכת אחת אך לא-יהודי בשנייה. זהו פרדוקס העובד לשני הכיוונים: אדם יכול להיות רשום כיהודי הלכתי במשרד הפנים, אך מסיבותיה-שלה הרבנות לא תכיר בו כיהודי ותדרוש ממנו לעבור בירור יהדות; לעומת זאת, ייתכן שבית הדין הרבני יכיר באדם כיהודי כיוון שהוא צאצא ליהודים, אך משרד הפנים יסרב להכיר בו כיהודי כיוון שאחד מאבותיו התנצר – מה שאינו משפיע על מעמד אישי מבחינה הלכתית אך משפיע על מעמדו על פי חוק השבות. ראו יקי אדמקר, "אחרי עשרות שנים, משרד הפנים הודיע לזוג אחיות: 'אתן לא יהודיות'", וואלה, 11.4.2018.

[12] נושא הגיור הוא אחד המדוברים בהקשר של שירותי הדת בישראל, ומצויה כתיבה ענפה על אודותיו. ראו: נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ה; ידידיה שטרן, שאול פרבר ואלעד קפלן, הצעה לחוק גיור ממלכתי, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה ועמותת עתים, תשע"ד. הצעת חוק, המבוססת על הצעה זו, קודמה בכנסת על ידי ח"כ אלעזר שטרן (גילוי נאות: מחבר המאמר שימש כיועצו הפרלמנטרי במשך חלק מהתקופה הרלבנטית) ונתקלה בהתנגדות חריפה. ההצעה עברה גלגולים רבים עד שלבסוף מוסמסה.

[13] יש שיטענו שמינוי קרובים, ובייחוד "בנים ממשיכים", בתפקידי רבנות, אינו תופעה חדשה וכי שורשיה נעוצים בדורות של רבני עבר. אכן לפי נוהג שהיה נפוץ ביהדות הגולה, בניהם של רבני ערים ירשו את מקומם, וכן בניהם של ראשי ישיבות – שממילא היו מוסדות פרטיים – ירשו את אבותיהם בראשות הישיבה (ראו לדוגמה מחקריהם של שאול שטמפפר על עולם הישיבות הליטאי ושל מרדכי זלקין על עולם הרבנות במזרח אירופה; וראו גם ירדן ופינקלשטיין, מינוי רבני ערים בישראל, עמ' 16–19). אולם, גם אם נקבל זאת בימינו במסגרות פרטיות, של ישיבות או בד"צים, ודאי כי במקום שבו מכהנים רבנים רבים בתפקידי רבנות וחינוך ממלכתיים, אין הצדקה לכך שבתפקידים הלכתיים רשמיים יכהנו דווקא בנים ממשיכים.

[14] מבקר המדינה, דו"ח שנתי 67ב, ירושלים: משרד מבקר המדינה, תשע"ז, עמ' 57–166, ובפרט עמ' 73–84; וראו שחר אילן, "איך הצליח משגיח כשרות לעבוד 27 שעות ביום ב-18 בתי עסק?", כלכליסט, 16.5.2017.

[15] עמיחי פילבר, הסדרת הכשרות בישראל, ירושלים: פורום קהלת, 2018, עמ' 99–100.

[16] ראו הערה 12 לעיל.

[17] משרד ראש הממשלה, הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 8 ביולי 2018, 8.7.2018.

[18] ראו: הדר קנה, "האוצר נכנע: מונופול הכשרות של הרבנות יישמר – ואנחנו נשלם ביוקר", The marker, 30.5.2018; משה ויסטוך, "'שיתוק מוחלט של המערכת': טענות לכשלים בהצעת חוק הסדרת הכשרות של הרבנות", כיפה, 2.10.2018.

[19] חזקי ברוך, "מנכ"ל הרבנות ימונה – בניגוד לדעת הרב הראשי", ערוץ 7, 9.3.2016.

[20] דיווח מכלי ראשון על כך מופיע בריאיון עם עמיחי פילבר, מי שהיה ראש מחלקת הכשרות במשרד לשירותי דת. ראו יהודה יפרח, "'בד"ץ בית יוסף? רק גובים כסף ומסתמכים על משגיחי הרבנות'", מקור ראשון, 19.5.2017.

[21] ראו יהודה וייס, "ביזיון בישיבת המועצה: תושבים צעקו לעבר רב העיר 'בוז'", אקטואליק, 11.12.2018.

[22] הצעה זו אינה חידוש תקדימי; זוהי למעשה המציאות שהתקיימה לאחר פירוק משרד הדתות בשנת 2003, כאשר הוקמה "הרשות לשירותי דת" שירשה את תפקידי המשרד, בשינוי אחד: הרשות הוקמה במשרד ראש הממשלה. הקמתו של "המשרד לשירותי דת" בשנת 2008 כללה למעשה את ההוצאה של "הרשות לשירותי דת" ממשרד רוה"מ והעמדתה כמשרד עצמאי, אולם מהות פעילותה כמעט שלא השתנתה. מוצע כאן לחזור למודל הקודם, אך בשינוי המתבקש של הקמת הרשות לשירותי דת, שעניינה הסדרת שירותי פנים דתיים, במסגרת משרד הפנים.

 [23] בכנסת העשרים הונחה הצעת חוק ברוח זו על שולחן הכנסת בידי ח"כ לשעבר רחל עזריה: הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – התייעלות מערך הכשרות), התשע"ה–2015. ראו גם תני פרנק, "הפתרון המתבקש: תחרות בכשרות", The marker, 19.2.2018.

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. רון

    13.01.2020

    בקיצור אתה בעד הפרדת דת ממדינה = ביטול הרבנות. אבל אתה מנסה לכבס את זה במאמר ארוך ומיגע.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *