הרצל והמחרשה

בתגובה ל"גיל ההתבגרות של החקלאות העברית" מאת אשר מאיר


"לכל בית יש כניסה תת-קרקעית לטיפול בצינורות ובחוטים למיניהם, ולא צריך להרוס את המרצפות בכל פעם שרוצים להתקין דבר חדש. אם תרצו, גם זאת תכונה סמלית של העשייה שלנו" (הרצל, אלטנוילנד, מגרמנית: מרים קראוס, תל-אביב תשס"ז, עמ' 76).

אשר מאיר מציע לחדול מלטעון את החקלאות הישראלית בת המאה העשרים ואחת במתח אידיאולוגי-ציוני גבוה, ולהתחיל לראות בה ענף כלכלי מן השורה במשק הישראלי. הוא מנמק זאת בשלל נימוקים ומתייחס בהרחבה הן אל מקומה של החקלאות במשק הישראלי, הן אל חלקה במסגרת יעדיה האסטרטגיים של מדינת ישראל. לצד זאת, מאיר טרח לספק להצעתו גם הצדקה היסטורית, וביקש להראות שיחסן של המסורת היהודית והתנועה הציונית אל החקלאות היה כאל משלח יד לא הכרחי ומחוסר חשיבות ערכית מיוחדת.

ברצוני להצביע על שלוש בעיות העולות מן המצע ההיסטורי הנפרש במאמר, הראשונה לגוף הדיון ושתי האחרות לגופו של עניין.

  1. הצעתו של מאיר עומדת בפני עצמה גם בלעדי דיון זה. הלוא הוא עצמו מקדיש את עיקר מאמציו להסבר הנסיבות שהשתנו במאה השנים האחרונות ולמסקנה שכיום החקלאות אינה ממלאת עוד את ייעודיה המקוריים. אם כך, מה ערך יש לתפקידה ההיסטורי? וכי אילו היה מגיע למסקנה שהחקלאות הייתה אינהרנטית לציונות בימי התנ"ך או הרצל, האומנם לא ניתן לערער על כך היום? דברי הרצל לעיל אף מוכיחים שלא רק בדיעבד, אלא כבר מלכתחילה לא ראתה הציונות הכרח לדבוק בדרכי הגשמה מסוימות של עיקרון-העל של יישוב העם היהודי בבית לאומי בארץ ישראל. לדוגמה, הרצל מתעלם ב"מדינת היהודים" גם מהשפה העברית ומצהיר בפירוש שבמדינת היהודים ידברו בלשונות אירופה. האם ניתן לטעון מכך שהעברית לא הייתה הכרחית לציונות במאה העשרים? הלוא דור אחד בלבד לאחר הרצל כבר אי אפשר להעלות על הדעת את הגשמת הציונות ללא תחיית התרבות העברית ובכורתה כלשון דיבור.
  2. אם כבר גויסה ההיסטוריה למשימה – יש לדון בה בדייקנות הראויה. מאיר דן בחשיבותה של החקלאות בעיני הוגי תנועת העבודה הציונית כאידיאל רומנטי של שיבה אל התנ"ך, אל עבודת האדמה, ואל אדמת ארץ-ישראל בפרט. כנגדם הוא מעמיד זרם אחר בהגות הציונית, ובראשו הרצל, אשר ראה בהתבססות על חקלאות מעין "רע הכרחי" וזמני הנוגד את המגמה המודרניסטית של הציונות, ואפילו אנכרוניזם חסר תוחלת, ובכלל התנגד לשאיפה ליצור "יהודי חדש". אל הרצל צירף מאיר את ז'בוטינסקי כנציגי "הציונות הבורגנית" אשר לטענתו הפסידה בתחרות מול "הציונות הפועלית-חקלאית" המיוצגת על ידי א"ד גורדון.

לאמתו של דבר, הגישה ה"רגשית-היסטורית-רומנטית" המיוחסת רק לתנועת העבודה הייתה כמעט בלעדית בתנועה הציונית, והרצל עצמו היה מובילה. הציטוטים שמביא מאיר מן המבוא ל"מדינת היהודים" ומגוף החיבור אינם מוכיחים שהרצל ראה בחקלאות "אמצעי כלכלי פרקטי גרידא", וגם לא ש"עמד על כך שאין היא הכרחית למדינה". הכרחי לקרוא את דבריו בהקשרם הנכון. שני הציטוטים נגד "האיכר" אינם מסתייגים מן החקלאות כבסיס למשק לאומי. בראשון הוא שולל את הקיבעון שבתפיסתה כמקור הקיום הבלעדי של משק לאומי באשר הוא, ובשני הוא יוצא חוצץ נגד האפשרות שהאיכר האירופי בעל האופי הפרימיטיבי, שאינו מסוגל לאמץ חידושים ולהשתלב בכלכלה מודרנית, ישמש מודל למתיישבים הציוניים בארץ-ישראל. בראש ובראשונה זוהי ביקורת חברתית, המפנה זרקור אל מרכזיותה של המהפכה החברתית שביקש הרצל לחולל בכל אורחות חייו של העם היהודי עם שיבתו לארץ ישראל. השיבה אל החקלאות הייתה בעיניו תמצית המהפכה הציונית, שהיא יצירת "יהודי חדש" דווקא. על עיקרון זה לא הייתה כל מחלוקת בין הרצל וההנהגה הציונית לבין תנועת העבודה הציונית, וממילא גם לא היה מאבק שבו הייתה ידו של הרצל על התחתונה.

זהו משפט החתימה של נאום הרצל בחתימת הקונגרס הציוני הראשון: "בו ביום שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת היהודים". ארבע שנים מאוחר יותר, בנאום הפתיחה בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901, הוא קבע: "אבל אם ישאלו אותנו מה אנו רוצים לעשות במתיישבים, אין שאלה זו מביאה אותנו במבוכה. אנו רוצים לעשות אותם חקלאים ממש, אנשים מושרשים בקרקע. הם יחיו על האדמה ויתקיימו מפרי אדמתם, ועיניהם לא תהיינה צופות במחירי-השוק, כרוכלים חדלי-כוח". ובהמשך: "מה יוקם על-גבי המסד הרחב של אוכלוסייה חקלאית עובדת, איזה בניין מודרני ונוח ליושביו, דבר זה יהיה תלוי בעם עצמו, לאחר שנמסור בידיו את הזכות החופשית לקבוע את גורלו".

ב"אלטנוילנד", שנכתב שנתיים לפני מותו, מבסס הרצל את כל "החברה החדשה" בארץ ישראל על שדרה רחבה של חקלאים-אוּמנים. הארץ מיושבת ברובה ב"כפרים חדשים" של אותם יהודים חדשים, המקיימים חקלאות מודרנית קואופרטיבית, המשולבת במנגנוני מסחר מתקדמים. בסביבת ערי החוף תופסת התעשייה את הבכורה, אף שגם שם נותר תפקיד חשוב גם להתיישבות החקלאית. החקלאות אינה אפוא "בתחתית סולם ההתפתחות הרצויה למשק הארץ-ישראלי היהודי", אלא במובן שהיא הבסיס למשק מודרני, שבו אמנם יפרחו גם המסחר והתעשייה.

הטענה שהרצל ראה בחקלאות "ערך תועלתני בלבד ולא ערך ציוני ייחודי" היא אפוא חסרת שחר. יתרה מכך. ניתן להכליל ולומר שמנהיגי הציונות, חובבי ציון ואחריהם גם ראשי התנועה הציונית בדורו של הרצל ואחריו, תמכו כולם בעיקרון זה של יצירת "יהודי חדש" חקלאי בארץ ישראל. כך למשל משה לייב ליליינבלום ואחד-העם, שהתפלמסו אם מושבות העלייה הראשונה נאמנות לייעוד הבלתי מעורער של התיישבות חקלאית; כך שותפיו של הרצל – מקס נורדאו, פרנץ אופנהיימר ומרטין בובר – אשר דיברו על "הריפוי האנתֵאי" הדרוש לעם היהודי – כאותו אנתאוּס מיתולוגי שנולד מן האדמה אך ניתק ממנה, וכדי להינצל ממוות עליו לשוב למגע בלתי אמצעי עם הקרקע ולחדש את כוחותיו; כך ארתור רופין, המנהל הראשון של פעולות ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, ועוד רבים אחרים.

אפילו ז'בוטינסקי היה חלק מהמגמה הזו, במידה חלקית לפחות. כך אמר בנאומו "היצרן והסוחר", שאותו מזכיר מאיר כהוכחה לכך שגם הוא, כהרצל, לא האמין ברעיון "היהודי החדש": "קצת יותר מדי נסתחפנו אחרי המליצה המצלצלת של 'אוּמשיכטוּנג' (שֹידוד מעמדות), של יצירת עם שכולו איכּרים ופועלים ואין אף סוחר אחד בקרבו". הווי אומר: אגרריזציה כמנוף לשידוד מעמדות חברתי ושיבה אל עבודת כפיים היא יעד ציוני נכון בעיקרו, אף שבשנת 1929 (שבה נישא הנאום) עיוותו אותו זרמים מרקסיסטיים בתנועת העבודה הציונית וביטלו לחלוטין את חשיבותם של המסחר והבורגנות במשק מודרני.

  1. גם אם תפקידה החברתי של החקלאות אינו רלוונטי עוד לחברה הישראלית בימינו, עדיין נותר תפקידה הלאומי חיוני עד מאד. מאיר עוסק בשאלת הריבונות כנגזרת ישירה של בעיות ביטחון חוץ ופנים – הגנה על הגבולות מפני פלישה ושמירת החוק והסדר. נראה שבכך הדיון מחמיץ יסוד מרכזי בציונות וחומק מהתמודדות עם ייעודה הבסיסי של התיישבות חקלאית בכלל, ובציונות בפרט, והוא החלת ריבונות לאומית.

ההנחה שאינה צריכה ראיה, המובלעת בבסיס רעיון ההתיישבות כשלעצמו, בתנועה הציונית ובתנועות לאומיות אחרות, היא שבראש ובראשונה שומה על העם להחזיק בפועל בקרקע שעליה הוא מבקש להחיל את ריבונותו. זהו הרעיון העומד מאחורי הקרן הקיימת לישראל, שנולדה בשלהי המאה התשע עשרה יחד עם התנועה הציונית, כשהן אחוזות זו בזו. הקרן הוקדשה ליישוב היהודים על אדמות הלאום במטרה לעבדן, מתוך הבנה שאין די בבעלות משפטית ואפילו מדינית על הקרקע, אלא באחיזה קבועה בה על ידי עיבודה. גם במדינות הלאום האמונות על שוק חופשי קיימת תמיכה ממשלתית נרחבת בחקלאות, ונראה כי בתשתיתה מונחת הכרה זו.

מציאות זו תקפה במיוחד בישראל של המאה העשרים ואחת, ותפקיד ייחודי זה של החקלאות היהודית לא נס לחו גם אם היא סובלת מקשיים מבניים חמורים שנותרו חסרי הצדקה. המאבק על הקרקע אינו מתחולל רק באזורי הגבול עם המדינות השכנות אלא בכל רחבי הארץ, והאתגר העיקרי שהוא מציב בפני מדינת ישראל כהתגשמות הציונות אינו של אכיפת חוק וסדר בלבד, אלא של קיום ריבונות המדינה.

עם כל אלה, סימני השאלה הכלכליים הנוקבים שמאיר מציב על תפקוד החקלאות הישראלית הם דברים נכוחים הנושאים עמם תקווה לדיון הגיוני, עקרוני ומעשי כאחד. דבריו של ז'בוטינסקי מלפני כתשעים שנה הולמים היטב את טענתו של מאיר שאין לבסס את כלכלת מדינת ישראל על חקלאות ולבוז לענפים אחרים. באותה מידה גם מגוחך לייחס למשק המזון בישראל ערכים אידיאולוגיים שאיבדו את תוקפם זה מכבר. אכן, גם זהו אנכרוניזם שראוי שיעבור מן העולם.

האינטרס הציבורי בעיבוד אדמות העם היהודי, ובהתאם לו התמיכה הממשלתית בחקלאות, יכול להישמר גם ללא שליטה ממשלתית בהקצאת אמצעי הייצור, ובראשם הקרקע והמים, וגם ללא הסתמכות מופרזת על מכסי מגן והתערבות במחירי השוק. תפקידה החיוני של ההתיישבות החקלאית בישראל, גם אם הוא היסטורי ואינהרנטי לציונות, אינו מחייב אותנו להפטיר כדאשתקד.


תמונה ראשית – צילום: משה מילנר. באדיבות: לע"מ.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *