התבוננות בְּיגון

התבוננות בְּיגון

ק"ס לואיס

מאנגלית: שירלי אגוזי

הקדמה: אסף שגיב

לוין, 2024 | 74 עמ'

"הַדְּיוֹ הוא המזור הגדול לכל תחלואי המין האנושי". כך כתב ק"ס לואיס בצעירותו. הסופר שכתב את 'דברי ימי נרניה' חי חיים מעניינים: מרצה באוקספורד,  חברו הטוב של טולקין, ומי שאף הוכתר בפי רבים כסנגורה הגדול של הנצרות במאה ה-20. אך את כל אלה עשה לואיס כאדם בודד. רק בערוב ימיו נישא להלן דווידמן, אמריקנית וקומוניסטית לשעבר ממוצא יהודי שהתנצרה בגיל מאוחר. מסכת האהבים בין לואיס לדווידמן (הנשואה באותה עת) החלה בהתכתבויות ספורדיות ונמשכה עם סחף האהבה והתשוקה אל תוך נישואים שמחים מאוד שנגדעו בידי מחלת הסרטן.

לאחר מותה, לואיס מצא בביתו ארבעה פנקסים ריקים והערה אליהם את הגיונותיו על היגון שבא עם עזיבתה. הוא עשה זאת מתוך רגש עמוק והתבוננות עצמית. הוא מהרהר בקיומו של האל, במהות קיומו עצמו, במשמעותו של המוות ומה ש(אולי) בא אחריו. הפנקסים נאספו לכדי ספרון קטן אך רב עוצמה. כקורא שחווה בעצמו מוות טרגי בשנה שעברה, הספר גלל בפניי את הסיפור הקיומי שלי עצמי – כפי שחשו גם מבקרים וקוראים רבים אחרים.

לואיס מתאר את ההתמודדות  בצורה שלעיתים אינה רציונלית. חוט המחשבה שלו מתרוצץ לכל מקום – דבר ההולם את אופיו האנושי-מאוד של הספר, שהוא ככלות הכול יומן אישי שמחברו רואה בו בעיקר תרפיה. נראה שלואיס הגיע להבנה שכדי לזרות קצת היגיון באבל ולתת בו משמעות אסור לו לתרץ תירוצים של עלות מול תועלת, שכן אלה לעולם לא ינחמוהו. לואיס מציג בפנינו את חוסר האונים שיש לו לנוכח מחשבותיו הרציונליות שלפתע אין להן שום משקל.

"אנשים טובי לב אמרו לי ש'היא עם אלוהים'. במובן מסוים, זה ודאי. כמו אלוהים, אי אפשר לתפוס או לדמיין אותה". ההבנה שלו שאהובתו לא תשוב להיות כפי שהייתה הובילה להבנה שקיומה לא נגמר אלא שינה כיוון; כעת היא דומה יותר לאלוהים, ממשית אך אינה נתפסת. דמות שאפשר לאהוב ולדרוש, אך לא לקבל ממנה מענה מוחשי. הוא חייב להאמין בקיומה המתמשך של הלן כמו שהוא חייב להמשיך להאמין באלוהים, אחרת "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". ללא אהובתו וללא אלוהים אין שום טעם בקיומו, אז למה כל הכאב?

לואיס עונה לעצמו על השאלה בהרהור: "למה מתכוונים אנשים האומרים 'אינני מפחד מאלוהים מפני שהוא טוב'? האם לא ביקרו מימיהם אצל רופא שיניים?" הדרך היחידה לאחוז בקיום שלו, כמו גם הקיום של הלן ושל אלוהים, היא להבין שישנם דברים שמעל לתפיסתנו. זהו דפוס מחשבה ידוע לשמצה המתסכל את לואיס עצמו – אך דרך אין אחרת.

את המפגש "בגדה השנייה" כפי שלואיס קורא לו, לא יוכל לדמיין. גן העדן אינו העולם הזה, כפי שהזמן כאן אינו אותו זמן כמו במקום שהזמן אינו קיים בו. שאלות של אבל ימשיכו לטרוד אותו – ורק אלוהים יוכל לענות עליהן. בהגיעו לתובנה הזאת לואיס מתחבר, אולי ביודעין, , להוגה נוצרי אחר, אוגוסטינוס שהקדים אותו ב-1,500 שנה: "הנפש משתוקקת מטבעה למצוא מקום מקלט בחיקו של מי שהיא אוהבת. אך אין זה מן האפשר שתמצא מנוח בחיקם של יצורים בני חלוף שאינם בני קיימא ונמצאים במצב של מעבר ושל שינוי תמידי".

היוזמה המבורכת לתרגום הספר היא יוזמת הביכורים של אסף שגיב כעורך הוצאת לוין המתחדשת; שגיב גם תרם הקדמה מאירת עיניים. למתרגמת שירלי אגוזי, כמעט כמו למחבר, הייתה המלאכה לעזר לאחר פטירת בן-זוגה המתרגם עמינדב דיקמן.