התהום האסטרטגית

החלוקה המתעמקת בין ימין ושמאל בישראל מסכנת את החוסן הלאומי ומחייבת מאמץ גישור של ממש

לפני יותר מעשור שקדו במשרדי המכון לאסטרטגיה ציונית, גוף כמעט עלום שהוביל ישראל הראל, על גיבושה של חוקה אלטרנטיבית לזו שקידם אז המכון הישראלי לדמוקרטיה. שתי ההצעות היוו תשתית לדיוניה של ועדת החוקה של הכנסת ה-16, שביקשה לשוב ולהתניע – כמעט שישים שנה אחרי האסיפה המכוננת – את תהליך עיצובה של חוקה למדינת ישראל.

השנים שחלפו מאז השכיחו את הניסיון ההוא, אבל המציאות המשפטית הוכיחה לגורמים רבים במערכת הפוליטית כי היעדרו של חוק יסוד המגדיר את זהותה הלאומית מקשה על ממשלתה של ישראל לקדם יעדים לאומיים. אומנם שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, קרע ב-1975 בפני העצרת הכללית את ההחלטה המחפירה הקובעת כי הציונות היא גזענות – אך מה שהיה ברור בישראל של שנות השבעים הפך לברור פחות באקלים של המאה העשרים ואחת: אידיאת השוויון, בגיבוי חוקי היסוד המבססים אותו, הובילה שורת פסיקות שערערו את הלגיטימציה של מדיניות ממשלתית המקדמת את הציונות: את שיבת העם היהודי לארצו וביסוס התיישבותו בו.

וכך התגלגל הפרק הראשון באותה הצעת חוקה נשכחת לכדי הצעת החוק המוכרת לנו כחוק הלאום, שהועלה לראשונה על שולחן הכנסת באב תשע"א, לפני שבע שנים בדיוק. מאחוריה עמד באותה עת קונצנזוס רחב למדי של מה שאז ניתן היה לכנות 'המחנה הציוני': הליכוד, קדימה, העבודה, הבית היהודי וישראל ביתנו. באגף השמאלי של המחנה נשמעה גם אז ביקורת, ובסופו של דבר החוק לא עבר – אבל קשה היה להאמין אז שהחוק עתיד לחולל מהומה ציבורית כמו זו שהתעוררה כאן בחודשים האחרונים.

אכן, הצעת החוק עברה כמה שינויים מאז הגרסה המקורית של דיכטר ואלקין, אבל אין ספק שהמשפטנים ואנשי הציבור שפעלו למענה מאחורי הקלעים במשך שנים רבות הופתעו מעוצמת התגובה ומעומק המחלוקת. לכאורה, ההצעה היא העתק של רעיונות מגילת העצמאות, ובסעיפים רבים היא אף ממתנת את רוחה הלאומית של הראשונה.

אפשר לתלות הכול בעניין האישי: לפי דרך זו, אין המחאה אלא עוד גרסה של מחאות שדרות רוטשילד ופתח-תקווה, שמטרתן היא הפלתו של השנוא הגדול, ראש הממשלה בנימין נתניהו. חוק הלאום, יאמרו המבקרים מימין, אינו אלא התירוץ התורן. אפשר, מנגד, לתלות הכול במה שאין בחוק, בעיתוי חקיקתו ובמניעיו. הבעיה אינה החוק עצמו, יאמרו המבקרים משמאל, אלא המסע המתמשך לעיגון התפיסה השלטונית והלאומית של הימין ברקמות העומק של המדינה.

יש בוודאי מן האמת בטענות של פרשנים אלה ופרשנים אלה; אבל בין כך ובין כך עוצמת הוויכוח על חוק שנדמה היה כקונצנזואלי מלמדת – שוב – על השסע העמוק שנפער בשנים האחרונות בין השמאל והימין בישראל. פעם דיברו כאן על שסע עדתי, כמו גם על שסע דתי; אך חריפותם של השסעים הללו, ואפילו מציאותם המוחלטת, קהו עם הזמן. הרצף הישראלי מנצח. לעומתם, השסע של ימין ושמאל נראה כמעמיק והולך, מחריף ומתחדד; תהום נפערת ומתרחבת כאשר משני עבריה עומדים ישראלים המתקשים להבין זה את זה ומתמלאים עוינות אלה על אלה. לעיתים אפילו רוחות של מלחמת אזרחים נישאים באוויר.

נכון לעכשיו, התנהלות הניצבים על שפתי התהום היא של מאבק כוחני, התבצרות והגבהת חומות תוך השלכת חפצים והאשמות אל הגדה שמנגד. זוהי דרך שראוי להתנהל בה, אולי, לנוכח אויבים, אך היא מזיקה והרסנית כשהיא מופעלת כלפי שותפים לדירה, למאבק, לזהות, לגורל ולייעוד.

קשה להתעלם מהעוצמה הקיומית של המאבק הזה, עוצמה הגורמת לכל צד לראות את הצד שכנגד כמי שמחריב במו ידיו את העולם שהוא עמל לבנות. קשה להוריד מן השמיים איזו נוסחת קסם שתיישב את המתח הערכי ותעניק פשר אידיאולוגי לפשרה. אבל כל מי שירים את ראשו ממי המחלוקת אל מבט רחב, יסכים שאין אינטרס לאומי גדול יותר וחיוני יותר מהקמת גשרים על התהום הזו ומציאת שפה שתאפשר לדיבור של ממש להתרקם בין כאן לשם, במקום ההשלכה המתמשכת והמייגעת של בליסטראות מילוליות מימין לשמאל ומשמאל לימין וחוזר חלילה. אחת ממשימות הדור, ואולי החשובה שבהן, היא הצמחתה של מנהיגות שתדע לעשות את הפלא הזה.

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. א'

    21.09.2018

    תמהני.

    ראשית, אמנם על פני השטח נראה כאילו החריף השיח, אך אין זה אלא חשיפת הקרחון שהסתתרו תחת פני המים כל השנים. קרי: הימין הרים ראשו במאבק על התודעה הציבורית. במדיה החברתית, בתקשורת, בפוליטיקה, במגזר השלישי. (ויש לפרט: ישראל היום,ערוץ 20, גלגלצ; שרת המשפטים, שר הביטחון ורוה"מ; עשרות ארגונים שקמו כדי להלחם בתופעת הNGO).
    הימין חדל להיות ילד הכאפות של השמאל, מתחיל לתקן את מחדלי 77', אוסלו, העקירות ושות' ומבסס את מעמדו בדעת הקהל.

    שנית, ובהמשך לנ"ל, פריחתם של התחומים הנ"ל מעידה על התמיכה שהם מקבלים מהציבור ומגודל הציבור הזה. בצריכת התקשורת, בקלפי, ובמימון העמותות הנטולות כל סיוע אירופאי-אנטישמי.

    השמאל מזדעק על רעידת האדמה תחתיו, האליטות קורסות ומתחיל עידן של שלטון העם.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *