וילאיַת ביירות

וילאיַת ביירות

דוח מצב האימפריה 1915–1916

רפיק אלתמימי ומֻחמד בהג'ת

מערבית: עדו כהן

מכתוב ופרדס, 2025 | 506 עמ'

טובה מרובה עשו עמנו אנשי פרויקט 'מכתוב', המתרגם בעבודת צוות ספרות ערבית לעברית, במפעל הכביר של תרגום הכרך שלפנינו. אנו זוכים לשוטט בארץ ישראל של שלהי ימי העות'מאנים, בתוך מלחמת העולם הראשונה אך טרם הַגיעה אל תוך הארץ, ולהתוודע אל נופיה ותושביה דרך עיניהם של צמד נוסעים: שליחיו של השלטון אך אנשים דעתנים וביקורתיים, המעתירים עלינו בתמהיל שקשה למצוא בימינו חינני-חיוני כמוהו נתונים מספריים, התרשמויות סובייקטיביות, שיחות עם אנשי מפתח, תיאורי מראות והערכות. יש לנו כאן מיתרונותיו של הרומאן ההיסטורי ומסגולותיו של הדוח הסטטיסטי; מקסמה של ספרות המסעות ומכובדו של התחקיר העיתונאי. ארץ ישראל של לפני קצת יותר ממאה שנה, מפתח-תקווה ודרום-השומרון וצפונה עד ירכתי צידון, נפקחת לעינינו בתמונה ססגונית.

הציירים הם שליחיו של מושל פרובינציית ביירות באימפריה העות'מאנית, צעירים משכילים וסקרנים, אחד מהם יליד שכם והשני יליד פרובינציה אחרת, חלבּ. הם חניכי אירופה המודרנית, אך שורשיהם בחברות המקומיות שהם באים לסקור. הם כותבים על עולם שעומד להתמוטט בתוך שנתיים, בלי להיות מודעים לכך כלל. זהו עולם מתקלף, מקולקל, מוזנח, מושחת – ומעניין, ודומה שהדבר בעיקרו אותנטי ולא משוחד, שההשחתה נובעת לא מלמעלה, מאיסטנבול הרחוקה, אלא מביזור-היתר של השלטון האימפריאלי, שאינו מתערב כמעט כלל בחיים בנחלאותיו ומוסר את הסמכויות לבעלי שררה וזרוע מקומיים.

סדר היום של הסיירים-הכותבים ניכר: מודרניזציה, תברואה, פיתוח כלכלי, ושינוי מנטליות של עצלות, אנוכיות ודיכוי האישה. תמצאו אצלם בגלוי סעיפים כמו "התנאים המנטליים" ובתוכו "התכונות והאופי" של התושבים. כמעט בכל מקום, התושבים המוסלמים הם מושאי הביקורת העיקריים: הם מתגלים כגורם הנחשל, להבדיל מנוצרים, יהודים (בפרט הציונים שבהם, אנשי היישוב החדש) ועוד מיעוטים קטנים. שוב ושוב מונגד יופיים של הנופים עם העיפוש, הלחות, החושך, הצפיפות והחולי שבמשכנות האדם. אפשר למצוא בספר הזה בכול מכל כול, ובין טבלאות סטטיסטיות על ייצור חקלאי, שאפשר לדלג עליהן, פנינים כמו ראיון ארוך עם מנהיג הבהאים בארץ המנסה לחלץ את סודות הדת הזאת.

התרגום נעשה מהתרגום הערבי של הספר, שנכתב במקורו בתורכית עות'מאנית, תרגום שהעורכים מעידים עליו שהיה נחפז, ומשום כך נאלצה המערכת להתמודד בהערות השוליים עם שלל טעויות. הוא כולל כרך אחד בלבד מתוך שניים; מחוזות שכם ועכו, ולא מחוזות טריפולי ולדקיה. במונחי זמננו אלה הם כאמור צפון ישראל ודרום לבנון. המשמעות ההיסטורית של חלוקה זו משוועת: השלטונות לא הכירו כלל בארץ ישראל, פלשתינה או "פלסטין" (כפי שבחרו לתרגם כאן בהיקרויות המעטות של המונח, ובהערות העורכים) כיחידה, וקו הגבול בין הפרובינציות עבר באמצעה. בסקירות המעמיקות והמגוונות של האוכלוסייה אין שמץ הכרה במאפיין משותף כלשהו של "פלסטינים"; מדובר בעיני הכותבים בפסיפס של עמים ועדות המתפרס על פני המרחב. גם מבחינה זו ראויים אנשי 'מכתוב' לשבח, שכן הספר תורם בכך לערעור סדר היום הפוליטי המבצבץ-עד-מוצהר של מפעלם.