ומלפנים – הים התיכון

ערן לרמן

פורסם בגליון

השילוח 1

איפה אנחנו? וליתר דיוק, מה מקומנו בעולם? מהי המסגרת הגיאוגרפית שאנו משובצים בתוכה?

זו איננה שאלה של סמנטיקה אלא של אוריינטציה. הביטוי המשמש אותנו כדי להגדיר את האזור שאנו חיים בו צופן בתוכו מסר מהותי לגבי מסגרת ההתייחסות המשמשת אותנו, ואת העולם, כבסיס להבנת הנעשה סביבנו ולזיהוי יעדים ואפיקי פעולה.

שלא בטובתנו, שובו של עם ישראל לארצו התממש בתקופה שבה התרגלו מעצמות המערב, ובעקבותיהן כמעט כל העולם, לקרוא לחלק זה של העולם בשם "המזרח התיכון". זו איננה מסגרת ייחוס סימפטית במיוחד, אף שהיא מאפשרת לנו להתהדר בייחוד העגום של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הבדיחה העצובה מספרת על הצפרדע שהתגברה על חששותיה והסכימה להעביר את העקרב לצדו השני של הנהר, ובאמצע הדרך נעקצה בכל זאת. "מה לעשות?", הסביר העקרב הטובע לצפרדע הגוססת, "אנחנו במזרח התיכון".

משהו מן ההשלמה הטראגית עם תוצאותיה של מציאות מדינית אי-רציונלית ואכזרית מצא את דרכו לשפת הדיבור שלנו ולהווי חיינו ולהגדרת מקומנו בעולם: "שכונה קשה" (a tough neighborhood), אנחנו מסבירים; או חריף מכך, "וילה בג'ונגל". כאשר אנו ממקמים את עצמנו כחלק מהמזרח התיכון, אנו מבליטים את הזרות שבין חברה פתוחה, חופשית, מערבית באורחותיה ותוססת – שהיא בה בעת גם ארצו של "עם לבדד ישכון" – לבין סביבתנו המיידית, השונה כל כך.

אם האם הרגל לשוני זה, שלו השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת, הוא הכרחי? האומנם אנחנו חלק מן המזרח התיכון?

ישראל, אם מתוקף הנסיבות המדיניות ואם בזכות הישגיה הטכנולוגיים והתעשייתיים, אכן השכילה לדלג מעל לשכנותיה ולשכונתה, ולמצוא את מקומה בקבוצות ייחוס מערביות מובהקות: בממד הכלכלי-חברתי, ארגון המדינות המתועשות OECD, שקיבל את ישראל לשורותיו ב-2010; ובזירה הדיפלומטית, "קבוצת המערב אירופיות ואחרות" (WEOG) באו"ם ומוסדותיו. נוסף על אלה יש לישראל יחסים מיוחדים עם ארצות הברית, שהם אבן הפינה של מדיניות הביטחון הלאומי שלה. יחסים אלה אף נשענים על היותה של ישראל מדינת העם היהודי, עם שהפך במרוצת כמה דורות מעם מזרח-אירופי בעיקרו לעם ישראלי וצפון-אמריקני ברובו המכריע.

כל אלה הם נתוני יסוד רבי ערך, שלא יהיה זה נכון להרהר אחריהם – קל וחומר, לערער אותם. ואף על פי כן, יש מקום להציג – לצדם, ואפילו כחיזוק להם, בוודאי לא במקומם – חזון של מסכת יחסים בין ישראל לסביבתה הקרובה: חזון המבוסס על מרכיבי זיקה, לא על ניכור; על סממני זהות משותפת, לא על קווי השבר התרבותיים; על אינטרסים משתלבים ולא על איבה היסטורית.

המפתח לכך טמון בשני מהלכים מקבילים, שיסודם האינטלקטואלי כבר מצוי אתנו זה שנים – אבל הדיון בהם נותר נחלתם של חוגים אקדמיים וספרותיים, והשפעתם על מקבלי ההחלטות ברמה האסטרטגית נותרה מוגבלת. המהלך הראשון הוא מהלך של השתחררות, והשני – של בניית תפיסה חדשה.

השתחררות – משפת המושגים המסורתית של "המזרח התיכון", זו ההופכת אותנו לכאלה החיים בסביבה קשה ומעצימה את זרותנו. הטלטלה העצומה הפוקדת את האזור זה למעלה מחמש שנים מספקת לנו הזדמנות לעשות זאת.

ואשר לבניית התפיסה החדשה – יש כיום סיכוי טוב מאי פעם בעבר להנחיל לעצמנו, וגם לאחרים, את ההבנה שמקומה של ישראל בעולם מוגדר כיום באופן אפקטיבי בזיקה למרחב המדיני והאסטרטגי לא של המזרח התיכון, אלא של הים התיכון. מרחב זה – אם להתמקד באגן המזרחי שלו – כולל את שכנותינו הערביות ואת תורכיה, יוון, קפריסין, מדינות החוף האדריאטי ואף איטליה.[1] המציאות הביטחונית, המדינית והכלכלית החדשה מגדירה מחדש את קווי השותפות במרחב הזה, ואת הזיקה הערכית והאסטרטגית המתקיימת בו. להשלמת המהלך יכולים לתרום רכיב של זהות תרבותית והיסטורית, שיש לו יסודות עמוקים בתולדות המרחב. ועל כל אלה נוסף החשבון האינטרסנטי המובהק.[2]

א

ראוי לפתוח בבירור של המושג 'המזרח התיכון' ולהבין איך נקלענו לתוכו. בביטוי הזה משתמשים היום אפילו במוסקבה (ש"המזרח התיכון" נמצא מדרום לה) בפרטוריה (שהאזור ממוקם צפונית לה) ובקנברה (שאנו מצויים הרחק מערבה ממנה); אולם זהו מונח חדש יחסית ששורשיו בעידן הקולוניאלי. הוא חלק מן הסרגל הגיאו-אסטרטגי של המאה ה-19, שבו העולם חולק על פי הכיוון והמרחק היחסי ממרכז העוצמה העולמית – לונדון או פאריס. בסרגל הזה, המונח "המזרח הרחוק" – המתאר את סין, הודו ודרום מזרח אסיה – נשמע כמעט מובן מאליו.

בסרגל ההוא כונו מקומות שמעבר למזרח הרחוק, כגון יפן וקוריאה, "המזרח הקיצון". בפסקת הפתיחה של אמנת הברית האנגלו-יפנית של 1902, אחד המהלכים הדיפלומטיים החשובים ביותר של ראשית המאה הקודמת, מביעות שתי הממשלות את שאיפתן לשמור על הסטטוס קוו והשלום "in the Extreme East", כלומר במזרח הקיצון.[3] היפנים, שבעברם אימצו את נקודת המבט הסינית לגבי עצמם (הצליל של "ארץ השמש העולה" נשמע מרשים, אבל משמעותו הפשוטה בשביל הסינים הייתה "המקום ההוא ממזרח לנו" – וכך נקראת יפן בסינית וביפנית) היו מוכנים עתה, לרגל כניסתם למעגל המעצמות, לתייג את מקומם בעולם על פי נקודת הייחוס הבריטית.

מערבה מהמזרח הרחוק, קרוב יותר אל מרכזי הכוח במערב אירופה, נמצא "המזרח התיכון", כלומר המזרח האמצעי: איראן ועיראק. וממערב למזרח התיכון שכן "המזרח הקרוב". אזור זה חפף במידה רבה את תחומי האימפריה העות'מאנית המתכווצת. בדרך המובילה אל המזרח הרחוק, או הקיצון שאחריו, היה על הבריטים – סוחרים וימאים, אנשי צבא ופקידים קולוניאליים – לעבור דרך המזרח הקרוב (אלא אם הפליגו סביב כף התקווה הטובה).[4]

במסגרת ההשפעה הבריטית על הדרג המקצועי האמריקני, המונח "המזרח הקרוב" אף דילג מעבר לאוקיינוס האטלנטי וקנה לו אחיזה – לא הגיונית במיוחד אבל איתנה – בשפת הדיבור של הדיפלומטיה בוושינגטון: האגף הרלבנטי במשרד החוץ של ארצות הברית נקרא, זה שנים רבות, The Bureau of Near Eastern Affairs. תחום אחריותו, נכון ל-2016, כולל (בסדר אלפאביתי באנגלית, כמפורט באתר האינטרנט של האגף) את אלג'יריה, בחרין, מצרים, איראן, עיראק, ישראל, ירדן, כווית, לבנון, לוב, מרוקו, עומאן, השטחים הפלסטיניים, קטר, סעודיה, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות ותימן.

הרשימה נשמעת מוכרת: אלו הן המדינות הנכללות כיום במונח ששגור יותר על פינו, הלא הוא "המזרח התיכון", לצד תורכיה. ואכן, במהלך מלחמת העולם השנייה התחזקה הנטייה (כולל בקרב ארגונים צבאיים בריטיים ואמריקנים) להרחיב את השימוש במונח "מזרח תיכון" – שכאמור התייחס תחילה רק לאיראן ולעיראק, ולהחיל אותו על כל מה שנקרא עד אז "המזרח הקרוב". בשנת 1939 הוקם "פיקוד המזרח התיכון" במצרים.[5] בהמשך מינה צ'רצ'יל את אוליבר ליטלטון לנציגו האישי בקהיר ולמתאם עליון של כל פעולות הצבא הבריטי, המנגנונים האזרחיים ובעלי הברית במרחב, והעניק לו את התואר "שר המדינה במזרח התיכון". לימים כיהן בתפקיד זה הלורד מוין, שאנשי לח"י התנקשו בחייו בנובמבר 1944.

עם הלחימה באל-עלמין וצפון אפריקה באה גם תשומת לב גוברת לאזור ולחשיבותו. המונח קנה לו אחיזה, ותוך שנים ספורות התפשט לכל שפות התרבות ואף ללשונם של עמי האזור עצמם. ה"מזרחנים" או אוריינטליסטים, אותו מושג שקומם עליו (בטענות שאין בהן הרבה מן הצדק) את אדוארד סעיד, נעשו מומחים לתולדות המזרח התיכון בן זמננו, ועיתון ערבי חשוב היוצא לאור בלונדון, בחסות סעודית, נקרא גם כיום "אל-שרק אל-אוסט" – שהוא פשוט "המזרח התיכון", כפי שהתרגלו הערבים (והיהודים) לקרוא לחלק זה של העולם.

כמה כל זה צריך להישמע אבסורדי ומיושן ב-2016 ניתן להקיש מיחסם של הסינים למושג "המזרח הרחוק", שהשימוש בו אכן הולך ונכחד. הם רואים בו השתקפות של נקודת מבט קולוניאלית שהייתה אמורה כבר לעבור מן העולם: הרי סין נקראת בסינית בשם "ג'ונג גואו", ארץ המרכז – או בתרגום מסורתי יותר The Middle Kingdom, הממלכה התיכונה.[6]  ארצם אינה "רחוקה" – היא לבו ההיסטורי והתרבותי של העולם, גם אם הברברים האירופים התפתו לחשוב אחרת.

איור: מנחם הלברשטט

ב

בשפת הדיבור הסינית של ימינו, ישראל ושכנותיה נמצאות במערב אסיה, אזור שבדרך כלל מוזכר בכפיפה אחת עם צפון אפריקה ומזרחה כחטיבה גיאופוליטית אחת. כיום, כאשר סין חותרת להרחיב את השפעתה במרחב – במסגרת התפיסה שהנשיא ש'י ג'ין פינג מכנה בשם "רצועת דרך המשי הכלכלית היבשתית ודרך המשי הימית של המאה ה-21", ובקיצור "רצועה אחת, דרך אחת", "יִי דַאי יִי לוּ" – יש משנה חשיבות לדרך שבה בייג'ינג תופסת את האזור.[7]

אלא שהמונח "מערב אסיה" למרות היותו נוח לשימוש וניטרלי מבחינה ערכית, לא תפס את מקומו בשיח הבינלאומי. אין מוסדות ופורומים אזוריים של מערב אסיה, וגם אין זיהוי של מרכיבים תרבותיים והיסטוריים משותפים, או של רובדי תשתית אחרים, כלכליים או ביטחוניים, הייחודיים דווקא למדינות הכלולות בהגדרה זו. אין זה מקרה: בין הווי חייהן של המדינות שבמרחב המפרץ (הפרסי, או הערבי – תלוי את מי שואלים) לבין הווי חיינו לחופי הים התיכון – באזור שפעם נהגו לכנות "הלֶבַנְט", ובצפון אפריקה – יש פער עצום. הייתה לי הזדמנות להיווכח בכך ברמה האישית, כחבר משלחת ישראל לשיחות בקרת הנשק בשנות התשעים.

במאי 1994 התקיימו השיחות במלון 'הייאט' בדוֹחה, בירת קטר. הרגשתי בדוחה זר גמור: זהו עולם כלכלי, חברתי ותרבותי אחר, בעל קודים שונים משלנו. בדצמבר אותה שנה נדדו השיחות לסבב נוסף, הפעם במלון 'אבו נוואס' בתוניס. כבר בדרך משדה התעופה, וביתר שאת ברחובות העיר, אפשר היה לחוש במובהק שאנו בסביבה תרבותית מוכרת, בשורה של היבטים – כולל באשר למעמד האישה ולהתנהגותם של זוגות צעירים במרחב הציבורי. מגדל השעון מן העידן התורכי ממוקם בפינה של טיילת החוף, קרוב לעיר העתיקה, ממש כמו עמיתו ביפו של היום; וחגיגות הניצחון של הקבוצה המקומית 'אל-תרג'י' על יריבתה המצרית 'אל-זמאלכ', וזכייתה המפתיעה בגביע אפריקה בכדורגל, היו דומות מאד למה שהיינו מצפים לראות בבית. על רקע רשמי הזרות שהותיר הסבב הקודם, תחושה של קרבה ליוותה אותנו בתוניסיה, ולא רק בעת הביקור המרגש של המשלחת בקהילה היהודית בג'רבה.

גם קטר וגם תוניסיה נכללות בעיני האמריקנים באגף העוסק ב"מזרח הקרוב", אך אלו הם שני עולמות שונים בתכלית. ובכל זאת הראשונה עשויה להיקרא "מערב אסיה", כמו ישראל הרחוקה כל כך מההווי שלה – אך לא כן תוניס, שאינה אלא צפון אפריקה, הקרובה אל ההווי הישראלי הרבה יותר. אשר על כן, אם אנו מבקשים להשתחרר מן המטען ההיסטורי הקולוניאלי הטמון בהגדרה "המזרח התיכון", החלופה אינה יכולה להיות המושג הסיני "מערב אסיה" – וגם לא "הלבנט", במובן שהשתמשו בו מדינות אירופה בשנים עברו. עלינו לאמץ דווקא אותה הגדרה שכבר נרמזה בברכת יעקב לבניו (בראשית מ"ט, יג) "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן", שלפיה האופק שלנו נפרש לעינינו מקו החוף, והוא כולל את מרחב הים התיכון.

ישראל, כמו תוניסיה, וכמו מצרים, קפריסין, סוריה (או מה שנותר ממנה) ולבנון, יוון, תורכיה, לוב, איטליה, מלטה, אלג'יריה, צרפת, מרוקו וספרד, היא מדינה ים תיכונית. אפשר לצרף לרשימה זו גם את מדינות החוף האדריאטי – אלבניה, מונטנגרו, קרואטיה וסלובניה: הרי סיסמת השיווק התיירותי של קרואטיה היא "קרואטיה – הים התיכון כפי שהיה פעם".[8] במסגרות בינלאומיות מוכרות כמו הדיאלוג הים-תיכוני של נאט"ו (MD, Med Dialog) צורפו לרשימה זו גם מאוריטניה (שאין לה חוף ים תיכוני – היא שוכנת לחוף האטלנטי – אך היא חלק אורגני של גוש מדינות המגרב) וממלכת ירדן, שאפשר להגדיר אותה כ"ים תיכונית של כבוד", בין היתר בשל זיקתה הגיאופוליטית לארץ ישראל.[9] דומים פני הדברים גם באגף הים-תיכוני של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (אבש"א, OSCE), הכולל גם את אלג'יריה, מצרים, ישראל, ירדן, מרוקו ותוניסיה.[10]

 

ג

ישנם מוסדות בינלאומיים המושתתים כבר כיום על המושג 'מדינות הים התיכון'. החשוב שביניהם הוא "האיחוד למען הים התיכון – תהליך ברצלונה" (Union for the Mediterranean / Barcelona Process) ובקיצור המקובל UfM (איחוד הימה"ת). זהו מקרה מובהק של מבנה ביורוקרטי בעייתי, יצור מוזר שצמח מתוך רעיון פשוט. באמצע שנות התשעים, כשתהליך השלום בין ישראל לשכנותיה היה בשיאו והעולם היה רווי תקוות להתחלה חדשה בעידן שלאחר המלחמה הקרה, יזם האיחוד האירופי מסגרת רחבה ושאפתנית לדיאלוג בין אירופה לבין שאר מדינות הים התיכון. זה היה חלק ממהלך רחב יותר של מדיניוּת "השכנוּת האירופית", המופנית הן דרומה, הן מזרחה. כנס היסוד של מסגרת זו התקיים בברצלונה – אחת הערים המזוהות במובהק עם הים התיכון – בנובמבר 1995, שבועיים לאחר רצח רבין, ובמידת מה בצלו וברוח שליחות השלום כפי שהצטיירה באותה עת. לצד מדינות האיחוד האירופי (שמנה אז רק 15 חברות, בטרם תנופת ההרחבה מזרחה), ולצד נציב שירות החוץ האירופי דאז, חאבייר סולאנה, נטלו בו חלק גם 12 ממדינות הים התיכון (שתיים מהן, קפריסין היוונית ומלטה, הצטרפו מאז לאיחוד). את ישראל ייצג שר החוץ הטרי אהוד ברק; את הפלסטינים, ערפאת עצמו; ונכחו גם ראש ממשלת מרוקו ושרי החוץ של תורכיה, מצרים (עמרו מוסא), סוריה (פארוק א-שרע), אלג'יריה, ירדן, לבנון ותוניסיה.

"הצהרת ברצלונה", שפורסמה עם תום הדיונים ב-20 בנובמבר, נתנה ביטוי לחשיבותו של הים התיכון, "מתוך רצון לתת ליחסים העתידיים ממד חדש, המבוסס על שיתוף פעולה מקיף ועל סולידריות, בהתאם לצביונם המיוחד של הקשרים שעוצבו על ישי השכנוּת הגיאוגרפית וההיסטוריה" – וכן מתוך "מודעות לכך שסוגיות פוליטיות, כלכליות וחברתיות חדשות, משני עברי הים התיכון, מציבות אתגרים משותפים המחייבים מענה כולל ומתואם".[11] כך יצא לדרכו תהליך ברצלונה במהדורת 1995, כאשר מטרתו הכמעט מפורשת היא לשמש גורם תומך ומסייע במאמצי השלום בין ישראל לשכנותיה.

בתוך זמן לא רב התברר לכל שהחזון הנאצל הקדים את זמנו. הטרור גאה, המשא ומתן המדיני נבלם, תחושת השותפות דעכה, ואיתה דעך גם הלהט ליצור דפוסים מדיניים חדשים. המשא ומתן הרב-צדדי הושבת כבר בראשית 1995, בעיקר בשל עמדת מצרים בנושא בקרת הנשק, ועמו הושבתו גם מסגרות הדיון בנושא הכלכלי האזורי. תהליך ברצלונה אמנם לא הושעה, אך איבד מערכו והפך בעיקר למנגנון מימון לפרויקטים אירופיים באזור. מדינות ערב, ומצרים בראשן, הכבידו באופן שיטתי על כל עשייה משותפת עם ישראל, והדבר הורגש במיוחד במסגרת "דיאלוג הים התיכון" של נאט"ו, שהתנהל על בסיס זכות וטו לכל אחת מן המשתתפות.

בנסיבות אלה בחרו שתי הביורוקרטיות הגדולות של בריסל – האיחוד האירופי ונאט"ו – לפעול בדרך דומה: במקביל, וללא תיאום ביניהן, פנתה כל אחת מהן לדיאלוג פרטני עם כל מדינה בנפרד. בנאט"ו התקבלה ההחלטה במסגרת פסגת איסטנבול, 2004.[12] מנקודת ראותו של האיחוד האירופי, אם לצטט את ההיסטוריה הרשמית, "עם כינונה של מדיניות השכנות האירופית (ENP) ב-2004, הפך תהליך ברצלונה, במהותו, לפורום הדיאלוג ושיתוף הפעולה הרב-צדדי בין האיחוד האירופי ושותפיו בים התיכון, בעוד היחסים הבילטרליים המשלימים מנוהלים בעיקר במסגרת מדיניות השכנוּת ובאמצעות הסכמי אסוציאציה הנחתמים עם כל מדינה שותפה [בנפרד]".[13]

התהליך השתבש, אפוא, אך המסגרת נותרה קיימת – והרעיון המתין לשעתו.

הצרפתים ניסו להרים את הכפפה. בשנת 2007 הציב ניקולא סרקוזי, תחילה כמועמד לנשיאות ולאחר מכן כנשיא, חזון מרחיק לכת של "איחוד הים התיכון", לתועלת העמים שבשני חופיו. הזהות הים תיכונית אינה זרה לסרקוזי, ולא רק כצרפתי: סבו של נשיא צרפת לשעבר נולד כיהודי סלוניקאי בשם בניקו מלאך, והמיר את דתו לאחר מלחמת העולם הראשונה כשבחר לשאת לאישה אחת מהאחיות הקתוליות שסייעו לו כרופא במלחמת העולם הראשונה. את החזון הזה הוא העלה תחילה בנאום ארוך ונרגש בעיר הנמל הים-תיכונית המרשימה טולון, שכוון במידה לא מעטה לאזניהם של המהגרים מצפון אפריקה שהתערו בחברה הצרפתית (וביניהם לא מעטים, כפי שהוא עצמו ציין, שהם צאצאי ה"חרכי": מוסלמים אלג'יראים שלחמו לצד צרפת במלחמת אלג'יריה, אותה "מלחמה פראית לשלום"[14] שהשתוללה בין 1954 ל-1962, ומשזכתה אלג'יריה בעצמאות הופקרו במידה רבה לגורלם).

טולון שלחוף הים התיכון מזוהה עם נוכחות הצי של צרפת בו. ביצוריו של סבסטיאן דה-וובאן הפכו אותה במאה ה-17 לנמל הצבאי החשוב ביותר באירופה, וממנה הפליג נפוליון למסעו ההיסטורי למצרים. במיקום הלא מקרי הזה בחר סרקוזי, בסגנון צרפתי פואטי, להתייחס ליסוד הים-תיכוני בזהותה של צרפת, שהייתה עסוקה כבר אז גם בהתמודדות עם טרור ועם הגירה ששורשיהם מדרום וממזרח לה. "גם אם לא נולדנו לחופיו, הים התיכון הוא לדידנו זיכרון ילדות", אמר. "אנחנו בניהן של מצרים, יוון, ישראל, רומא, ונציה, פירנצה, סביליה. כולנו בניו של סוקרטס, שנדון למוות בעוון השחתת הנוער האתונאי, של אלכסנדר הצעיר לָנֶצח וחלומו הגרנדיוזי על הקמת אימפריה אוניברסלית שתאחד את המערב והמזרח, של אוגוסטוס שבילה את שעותיו בתפילה לכל אלי האימפריה, של היהודי הצנוע שנצלב משום שקרא לכל בני האדם לאהוב זה את זה…". בחוויה הים תיכונית נמהלים "אלי מצרים ויוון, אבירי מסעות הצלב, המקדשים העתיקים וחורבותיהם, הרגשת חום יבש ואור בוהק, חושים מתעוררים; ולצד מעמקי הים והשמיים הכחולים גם טרגדיות נוראות, שדות קרב של דם וזעם, מעשי שנאה שאין עליהם כפרה, ואלימות עתיקת יומין שלא עלה בידי הציוויליזציות לשים לה קץ".

דווקא בשל כך, טען סרקוזי, ארגון מדיני חדש שיאגד את מדינות הים התיכון משני עבריו וידגיש את מרכיבי זהותם המשותפת – באופן דומה למה שהצליח לעשות האיחוד האירופי – יוכל להציע חזון של תחייה ושל שייכות, שמעבר למשקעי העידן הקולוניאלי הצרפתי. סרקוזי ציטט מדברי אלבר קאמי, יליד אלג'יריה, על אהבתו הסוערת לארץ שנולד בה ולכל יושביה; אך גם מדבריו של ויקטור הוגו על סבל הילדים היוונים בעת הטבח העות'מאני באי כיוס, שזעזע בשעתו את אירופה. "כדי שהילד היווני יחדל מלתעב את הילד התורכי, כדי שהילד הפלסטיני יחדל לשנוא את הילד היהודי, כדי שהילד השיעי יחדל לקלל את הילד הסוני, כדי שהילד הנוצרי יושיט יד לילד המוסלמי, כדי שהילד האלג'יראי יפתח זרועותיו לצרפתי, כדי שהילד הקרואטי יהיה ידידו של הסרבי, על הים התיכון להפוך שוב להיות נקודת החיבור העליונה של התרבות והרוח האנושית ולהשפיע מחדש על עתיד העולם. ילדינו לא נידונו לנצח לנקם ושנאה. הים התיכון יכול לעשות בשבילם את מה שעלה בידי אירופה לעשות אחרי שתי מלחמות שכמעט המיטו עלינו חורבן גמור".[15]

בנאומים נוספים במסע הבחירות, כמו גם בנאום הניצחון שלו במאי 2007, המשיך סרקוזי להדגיש את שאיפתו לכונן את "איחוד הים התיכון", וכנשיא צרפת נרתם לכך בכל מרצו. אלא שבשלב מוקדם של המאמץ המדיני נתקל במגוון הסתייגות, ומעל לכל בעמדתה הנוקשה של הקנצלרית אנגלה מרקל, שלא ראתה בעין יפה אירופה שסועה בין מנהיגות גרמנית במרכז לבין מנהיגות צרפתית בדרום. כך הפך החזון הנשגב של זהות ים תיכונית העומדת בפני עצמה להמשך המתכונת הקיימת של תהליך ברצלונה, בו שותפות כל חברות האיחוד האירופי – עד קצווי סקנדינביה – ומטבע הדברים אבד לו משהו מן המרכיב התרבותי-זהותי שסרקוזי נתן לו ביטוי עז כל כך בטולון. במקביל, בלחצה של הדיפלומטיה המצרית, הוקנה גם לליגה הערבית מעמד פורמלי במסגרת החדשה, והדבר רוקן אותה מאפשרות של אהדה לישראל. אפילו השם המקורי שהציע נשיא צרפת, "איחוד הים התיכון", הורד למדרגת "תהליך ברצלונה: האיחוד למען הים התיכון", שכן גם מדינות שאינן ים תיכוניות נוטלות בו חלק.[16]

ד

אף על פי כן, אירוע ההשקה בפריז ב-13 ביולי 2008, היה מרשים – ולו רק משום שלא היו, לפני כן או אחרי כן, מעמדים שבהם נטל חלק ראש ממשלת ישראל דאז אהוד אולמרט לצדם של בשאר אל-אסד, נשיא הספק-מדינה הסורית ומישל סלימאן, אז נשיא לבנון, שני אישים שבאופן שיטתי הדירו רגליהם מכל מה שריח "נורמליזציה" עם ישראל עולה ממנו. לוב של קד'אפי הייתה המדינה הים-תיכונית היחידה שנעדרה במפגיע מן הפסגה. היו שם גם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון; מזכ"ל הליגה הערבית עמרו מוסא; ראש ממשלת תורכיה, ארדואן; נשיאי מצרים, אלג'יריה, תוניסיה ומאוריטניה; יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס; ראש ממשלת ירדן; אמיר קטר, כמייצג מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ הערביות (GCC), והמזכ"לים של איחוד מדינות המגרב הערביות (UMA) ושל ארגון הועידה האסלאמית (OIC); וכן הנשיאים וראשי הממשלות של כמעט כל מדינות אירופה. נוכחותם של ראשי הבנק העולמי, הבנק האירופי להשקעות והבנק האפריקני לפיתוח, וכן של נציגי ארגונים בינלאומיים חשובים לקידום שיתוף פעולה, סימנה את כיווני העשייה הצפויים של האיחוד החדש.

ההצהרה המשותפת ציינה את הרצון המשותף להפוך את הים התיכון למרחב "של שלום, של דמוקרטיה, של שיתוף פעולה ושל שגשוג"; חָלקה כבוד להישגי תהליך ברצלונה עד כה; וקראה לחלוקה מושכלת יותר של האחריות לתהליך ולהפיכתו "למשמעותי וקונקרטי יותר בעיני האזרחים" תוך שילוב החברה האזרחית, הרשויות המקומיות והמגזר הפרטי. נקבעה מתכונת למפגשי פסגה אחת לשנתיים, וניתן תוקף למסגרת הבין-פרלמנטרית של תהליך ברצלונה (EMPA). בין האתגרים המשותפים צוינו פיתוח כלכלי וחברתי; שאיפה לכינון אזור מפורז מנשק להשמדה המונית והסדרי בטחון קיבוצי ושכנות טובה; ביטחון תזונתי; מצב הסביבה, בדגש על בעיית המִדְבּוּר, והצורך בפיתוח בר-קיימא; מקורות אנרגיה; גלי ההגירה (כבר אז…); הטרור והקיצוניות; והדיאלוג הבין-תרבותי. לצד משתתפי תהליך ברצלונה, ובכלל זה הליגה הערבית, הצטרפו לשורות האיחוד גם בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה (שעדיין לא הייתה חברה באיחוד האירופי), מונטנגרו, אלבניה ומונקו.[17]

האמת צריכה להיאמר: בשמונה השנים שחלפו מאז לא עלה בידי הארגון, ממעונו ב"פאלאו דס פדראבלס" בברצלונה, לממש את התקוות שנתלו בו – ודאי לא את חזונו הנוגע ללב של סרקוזי בנאום טולון. השליטה בסדר היום המדיני נותרה בידי המוסדות הריכוזיים של האיחוד האירופי בבריסל, והאיחוד למען הים התיכון לא זכה למשאבים מספיקים כדי לחולל תמורה מהותית בחייהם של עמי האזור. פרויקטים שאפתניים בתחום התשתיות נתקעו בטרם החלו. מפגשי הפסגה לא התממשו, ואלו שנקבעו בדרג שרי חוץ השתבשו – גם בשל עוינות של חלק ממדינות ערב כלפי שר החוץ דאז ליברמן. במידה רבה, פעילות האיחוד למען הים התיכון נדחקה לשוליים, ואפילו צרפת איבדה עניין בעקבות חילופי השלטון. מאז ראשית 2011 גרפה כידוע את האזור מערבולת המאורעות המכונה באופן אבסורדי "האביב הערבי"; בייחוד את חופו הדרומי של הים התיכון, אך לעתים, כגון בפיגוע הזוועה בניס, גם את חופו הצפוני. במציאות זו יש ל-UfM משקל שולי בלבד ככוח-נגד מול עלייתם של גורמים קיצוניים ומחוללי שנאה.

יחד עם זאת, עצם קיומו והמשך תפקודו הם עדיין בגדר פלא שאין להקל בו ראש. אין עוד ארגון אזורי שישראל חברה בו כגורם פעיל ולגיטימי לצד חלק גדול ממדינות ערב (ובאמצעות הליגה הערבית, כולן), ושלפחות סגל הניהול שלו הוא על טהרת מדינות הים התיכון עצמן (אם מונים ביניהן, כמקובל, גם את ירדן ואת פורטוגל, "ים תיכוניות של כבוד", השוכנות בפועל לחופי ים סוף והאוקיינוס האטלנטי). במשך רוב שנות קיומו של הארגון כיהן ישראלי בעל שיעור קומה, האגרונום פרופ' אילן חת, כסגן המזכ"ל וכאחראי לנושאי חינוך ומחקר. לצד מזכ"ל האיחוד, השגריר פתחאללה סיג'ילמאסי (מרוקני), והרשויות המרוקניות ובראשן המלך מחמד השישי, פרופסור חת הוא שהוביל את הקמתו של מוסד אוניברסיטאי שני המגלם את ערכי האיחוד – האוניברסיטה האירו–ים-תיכונית בעיר פז שבמרוקו, שנחנכה בשנת 2012; קדמה לה האוניברסיטה הים-תיכונית (EMUNI) בסלובניה, שקמה כבר בשנת 2008. מערך אקדמי זה הוא רק חלק משורת מיזמים בתחום החינוך וההכשרה המקצועית שחת ניהל במסגרת תפקידו.[18]

נוסף על אילן חת, המסיים בקרוב את תפקידו, יש לסיג'ילמאסי חמישה סגנים אחרים, האחראים כל אחד על תחום מסוים: צרפתייה, מצרי, איטלקי, פורטוגלי ופלסטיני.[19] מגוון רב-לאומי זה, הכולל אנשי מקצוע ודיפלומטים, הוא בגדר "הוכחת היתכנות" לאפשרויות הטמונות במסגרת זו של שיתוף פעולה, אם יינתנו לה המשאבים הנדרשים ואם עבודתה תזכה לגיבוי ציבורי רחב. כללי היסוד של ה-UfM, המחייבים שכל פרויקט המובא לאישור ולמימון יכלול יותר ממדינה אחת (או יהיה משולב באסטרטגיה אזורית), נועדו גם הם ליצור מציאות של שיתוף פעולה. [20]

 

ה

האיחוד למען הים התיכון מציע עשייה שוטפת לשינוי מצבן הכלכלי והחברתי של קבוצות אוכלוסייה במרחב – פעילות מבורכת בפני עצמה. עם זאת, בעידן שבו האיומים על הביטחון הלאומי והאישי באגן הים התיכון ועל מה שנותר מן הסדר המדיני הם חמורים, מובהקים ומיידיים, נדרשים מאמצים מסוג אחר מאלה שיש ביכולתו להציע. מכאן חשיבותן הגוברת של מסגרות מצומצמות יותר, שבהן הדיון יכול להתמקד בשאלות הבוערות – טרור, קיצוניות פוליטית, קריסת הסדר השלטוני, ובעיקר, בעיית ההגירה (והסחר בבני אדם).

באופן ממוקד עוד יותר, המציאות האזורית מחייבת התמודדות עם קיומו של אויב אסטרטגי ורעיוני – האסלאמיזם הטוטליטרי כרעיון פוליטי וככוח מדיני, צבאי וטרוריסטי על שלוחותיו והסתעפויותיו, החותר לקעקע את האינטרסים של מדינות ועמים משני עברי הים התיכון. כל מה שהאיחוד נועד להשיג, כל מה שגלום בתכניותיו החיוביות ואף בעצם קיומו, מוצב בסכנה לנוכח אחיזתם של כוחות מעין אלה בחופי הים התיכון. הסכנה החמירה מאוד בשנות הטלטלה עד כה. חיזבאללה, כזרוע מבצעת עיקרית של המחנה הרעיוני שאיראן עומדת בראשו, שולט למעשה בלבנון או ברוב חלקיה, וחופשי בפועל להשתמש בשטחה למטרותיו, אם נגד ישראל ואם בלבנון ובעיראק. ארגון דאע"ש ("המדינה האסלאמית") קנה לעצמו אחיזה באזור סירת שבמרכז רצועת החוף של לוב, אם כי הוא נתון שם, בעת כתיבת הדברים, במצור מתהדק והולך. תנועת חמאס, המחזיקה בשלטון מוחלט בעזה, מוגדרת כזרוע של ארגון האחים המוסלמים בקרב העם הפלסטיני, ובתמיכתה הפעילה והקולנית של מפלגת השלטון בתורכיה יוצרת לארגון זה מאחז בים התיכון – הנוסף על המאחז שיש לה בטריפולי בירת לוב וסביבתה, שם שולטת בפועל ממשלה מורדת של האחים המוסלמים. המאבק הוא צבאי-ביטחוני (ובהיבט זה, מאפייניו חורגים מתחום עיסוקו של מאמר זה),[21] אך הוא גם מדיני, פוליטי, רעיוני, ערכי ותרבותי – ומכאן חשיבותו של המסד הרעיוני לשותפות אסטרטגית עמוקה משני עבריו של הים התיכון; אם לא כעת, אז ביום שבו תתנער תורכיה ממדיניות התמיכה בכוחות ההרסניים הללו.

בהקשר זה, נודעת משמעות לא רק לרשת הקשרים הרחבה שה-UfM רוקם בין כלל מדינות אירופה ואגן הים התיכון, אלא גם להתגבשותן של מסגרות שיתוף פעולה תת-אזוריות, המטפלות גם באתגרים מדיניים וביטחוניים. מסגרת אחת כזו קיימת זה זמן רב – מאז 1990 – באגן המערבי של הים התיכון. "הפורום הכלכלי של מערב הים התיכון", הפועל כיום במסגרת ה-,UfM מכונה כיום בשל הרכבו – איטליה, צרפת, ספרד, ופורטוגל ומלטה; לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו ומאוריטניה – גם בשם הקצר והקולע יותר 5+5.[22] בפועל, תחומי עיסוקו חורגים מעת לעת מן התחום הכלכלי המובהק: בין היתר סייע קיומו בפתרון סכסוכים טריטוריאליים בין מרוקו לספרד ובהתמודדות עם בעיית ההגירה (לפחות כל עוד לוב הייתה קיימת כמדינה מתפקדת: התפוררותה מציבה כיום אתגר אסטרטגי בפני כל מדינות האזור, ואיטליה בראשן).

האם יש סיכוי להתגבשותו של פורום דומה באגן המזרחי (עם שלוחתו האדריאטית או בלעדיה)? במצב הקיים בסוריה (או מה שנותר ממנה) ובלבנון (אם ניתן להגדירה כמדינה, בהיעדר נשיא ותחת שליטתו של ארגון טרור המשרת אינטרס זר), קשה להעלות זאת על הדעת: אבל אבני בניין מסוימות כבר קיימות. ישראל רקמה קשרי שיתוף פעולה עמוקים עם קפריסין ועם יוון. לצד היבטים ביטחוניים, כולל תרגילים צבאיים משותפים, הנרקמים זה שנים ולא כאן המקום לפרטם,[23] התבטא תהליך זה במפגש הפסגה המשולש בניקוסיה, ב-28 בינואר השנה, בין ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא קפריסין ניקוס אנאסטאסיאדיס, וראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס.[24] עדות לעוצמתו של הקשר המתהווה היא העובדה שמגמת הידוק היחסים לא השתנתה גם כשבקפריסין וביוון אירעו חילופי שלטון קיצוניים: בקפריסין עבר השלטון משמאל בעל רקע מרקסיסטי לימין מובהק, וביוון מימין-מרכז לשמאל רדיקלי. לדעת השגריר לשעבר ביוון אריה מקל, המגמה הגיעה לידי יצירתו של גוש גיאו-פוליטי חדש.[25]

במקביל מתרקם והולך משולש נוסף. יוון וקפריסין היו הראשונות באירופה להכיר ולהוקיר את משמעות השינוי הגלום בסילוק האחים המוסלמים מן השלטון במצרים ועלייתו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, ועמדתן תורגמה למהלכים מדיניים לקראת תפיסה אסטרטגית משותפת. עד כה התקיימו שתי ועידות פסגה משולשות של מנהיגי מצרים, יוון וקפריסין. הראשונה נערכה בקהיר בנובמבר 2014, כאשר אנדוניס סמאראס, איש הימין המתון, עדיין היה ראש ממשלת יוון. היא הניבה הודעה משותפת בדבר הצורך במענה "מתואם וקולקטיבי" לאתגרים העצומים הניצבים בפני אלה החותרים ליציבות, ביטחון ושגשוג במזרח הים התיכון, ובה גם אזכור של "הקשרים ההיסטוריים האיתנים והמורשת התרבותית המשותפת והעשירה".[26] הפסגה השנייה התקיימה בניקוסיה, באפריל 2015 – הפעם כבר בהשתתפותו של ציפראס, בעקבות ניצחונה המרשים של מפלגתו השמאלית-רדיקלית 'סיריזה' בבחירות. גם הפעם כללה ההודעה התייחסות מפורשת לאיום הטרור, למלחמה בדאע"ש ולהידרדרות המצב בלוב; וכן התייחסות למשאבי האנרגיה במזרח הים התיכון.[27] הפסגה המשולשת השלישית אמורה להתקיים בקהיר בחודש הקרוב, אוקטובר 2016.[28] אם מצרפים לתמונה זו של פעילות אינטנסיבית, בשני המשולשים, גם את הידוק הקשר בין ישראל למצרים (וירדן – כשברקע גם סימנים לתמורה ביחסי ישראל עם סעודיה והאמירויות), ואת העמידה המשותפת אל מול שורה ארוכה של איומים, אפשר לזהות היטב את אבני הבניין של ארכיטקטורה מדינית חדשה במזרח הים התיכון.

מה מקומה של תורכיה במפה חדשה זו, לאחר פריצת הדרך לקראת "פיוס" (או מדויק יותר, נורמליזציה) ביחסים בינה לבין ישראל? כיצד משפיעים על כך המאורעות הפנימיים הדרמטיים שבאו בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל? ניתן כבר לקבוע כי הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, גם אם לא הצטרף לחובבי ציון, חותר להמשך המהלך – שאם לא כן, כבר מזמן היו כלי התקשורת הנאמנים לו, שלא נרתעו בעבר מהאשמות שלוחות רסן ונגועות בגוון אנטישמי, מגוללים לפתחן של ישראל והיהדות העולמית את האשמה במזימת הזדון. לקחי השנים האחרונות, שבהן מצאה תורכיה את עצמה מבודדת ומוקפת "שכנים עם בעיות" (בניגוד לחזונו של שר החוץ דאז דווטאולו, "אפס בעיות עם השכנים") נותנים את אותותיהם במהלכים כלפי ישראל וכלפי רוסיה. בה בעת, המתח בין תורכיה למצרים רק הולך וגואה: זה למעלה משלוש שנים שארדואן תוקף שוב ושוב את א-סיסי ומאשים אותו בגזלת השלטון, ולאחרונה הֵשיבה מצרים מנה אחת אפיים, כאשר מנעה הודעה פה-אחד של מועצת הביטחון בדבר תמיכה בשלטון הדמוקרטי בתורכיה.[29]

בסבך זה, ניתן להעריך שתורכיה עדיין איננה ערוכה למצוא את מקומה במסגרת "מזרח-ים-תיכונית" מתפקדת ויציבה. זיקותיו הפוליטיות של ארדואן לדגם הפוליטי-רעיוני של האחים המוסלמים, המולידות עוינות עמוקה מצדו כלפי א-סיסי – רק מתעצמות לנוכח מלחמתו הגוברת בתנועה הגולניסטית, המזוהה יותר עם המורשת הצופית-מיסטית באסלאם. בראייה האסטרטגית הרחבה, כמו גם בשאלות מעשיות ברמה המקומית בעזה, ישראל צפויה להמשיך להיות מחויבת בראש ובראשונה להתפתחות ביחסיה עם מצרים, כמו גם לקשר שנרקם עם קפריסין ויוון. אין פירוש הדבר שמטרת האסטרטגיה הישראלית בים התיכון צריכה להיות "הדרה והכלה" של תורכיה: אם נזכה ויסתמן "תיקון כיוון" אסטרטגי במדיניות התורכית, גם בשל הצורך לשמור על מרקם היחסים הכלכליים עם הסביבה המיידית ועם המערב, יהיה לתורכיה מקום ראוי בארכיטקטורה הים-תיכונית הרחבה בכלל ובמזרח הים התיכון בפרט.

מכל מקום, כפי שנהיר לכל מי שליווה את הדרמה הפוליטית בישראל בסוגיית מתווה הגז, יש בהקשר זה חשיבות רבה גם לממד הכלכלי. בייחוד ברור שכדי להפיק את המיטב ממשאבי האגן המזרחי של הים התיכון יש הכרח בהסדרי שיתוף פעולה בתחום האנרגיה. האתגר מורכב מאוד, והזדמנויות חשובות כבר אבדו בשל ההתכתשות הפנימית הממושכת; אבל עדיין נכון לקבוע שישראל יכולה כעת למלא תפקיד חיובי בעתידן הכלכלי של שכנותיה – הרשות הפלסטינית וירדן, ואף, בהיקפים העשויים להיות משמעותיים יותר, מצרים, קפריסין, ו/או תורכיה. אם תסתמן התקדמות לקראת פתרון מדיני לבעיית קפריסין – ויש סיכוי לכך, בשל השינויים הפוליטיים בצד התורכי, הן בצפון האי שבידי תורכיה הן במעמדו של ארדואן – יהיה בכך כדי לפתוח אפשרויות חדשות ומעניינות.

ו

ההתמודדות המשותפת של מדינות הים התיכון עם אתגרי השעה, והאסלאם הרדיקלי בראשם, אינה רק עניין לשיח המנהיגים בוועידות פסגה. היא נוגעת גם בתשתית התרבותית היסטורית של המרחב הים-תיכוני. בַּשיח הפנים-ישראלי מתעורר מעת לעת דיון ער לגבי הזהות הים-תיכונית, ובכמה גזרות חשובות של חיינו, מן המוזיקה העממית ועד לשולחן האוכל, כבר אפשר לדבר על אחיזה איתנה של דפוסי זהות חדשים. יחד עם זאת, רק עתה מקבלות תופעות תרבותיות אלו ביטוי בהקשר המדיני-אסטרטגי.

אך במרחב הכללי הדיון מתקיים באופן אחר, והוא מרתק וחשוב. ראוי להזכיר בהקשר זה שלוש דמויות של ענקי רוח של מאה השנים האחרונות, שטבעו את חותמם גם מעבר לארצותיהם: טָה חוסֵין המצרי (קהיר, 1889–1973), אלבר קאמי הצרפתי (אלג'יריה, 1913 – צרפת, 1960) ואורחאן פאמוק התורכי (נולד באיסטנבול ב-1952).

טה חוסין הוא דמות מופת של ניצחון הרוח האנושית, אינטלקטואל שעיוורונו מילדות (עקב בילהרציה, כרבים בכפרי מצרים בדורו) לא מנע ממנו, בעזרת רעייתו הצרפתייה, להכיר את כל אוצרות הדעת של האסלאם, את השירה הערבית העשירה שקדמה לו וגם את אושיות תרבות המערב. טה חוסין האמין בכל לבו שמצרים ראויה להיות מוגדרת בעולם על פי זהותה הים תיכונית, שגישרה בימי קדם בינה לבין יוון ורומא, וכיום יכולה לשוב ולבנות את הגשר עם אירופה והמערב המודרני. "כל הראיות ההיסטוריות מעידות אפוא", כתב בשנת 1938 בספרו הפרוגרמטי "מֻסְתַקְבַּל א-ת'קאפה פי מִצְר" (עתיד התרבות במצרים), "שאין 'רוח אירופית' הנבדלת בביטוייה מאותה 'רוח מזרחית' המפעמת במצרים ובארצות המזרח הקרוב. אין זו אלא רוח אחת".[30] השקפת עולם זו, שהיו שהגדירו אותה ים-תיכוניות ("מותווסטיה"), הציבה אלטרנטיבה חשובה במאבק על דמותה של מצרים, בשנות הפרויקט הליברלי שבין שתי מלחמות העולם. אלא שגלים רעיוניים אחרים, וביניהם ההרפתקה הרת האסון של הפאן-ערביות הנאצריסטית, פיתויי הרדיקליות המרכסיסטית, ועם דעיכתן של שתי אלו, עלייתו של האסלאמיזם הטוטליטרי ככוח רעיוני ופוליטי, סחפו את העילית האינטלקטואלית המצרית לכיוונים אחרים.

קאמי, מצדו, כאקזיסטנציאליסט, ביקש לבחון את מצבו הקיומי של האדם שנופי הים התיכון הם מולדתו ולעמוד על מאפייניו. אלג'יריה שימשה רקע לספריו הידועים ביותר 'הדֶּבר' ו'הזָר', שהיו בין היצירות שזיכוהו בפרס נובל לספרות ב-1957; והוא אף תיאר את שחר חייו באלג'יריה בצורה נוגעת ללב ברשומות שהותיר אחריו, ואשר התפרסמו כספר רק עשרות שנים לאחר מכן.[31] זמן רב לפני כתיבתן, בהרצאתו השנויה במחלוקת "La nouvelle culture mediterraneene" ("התרבות הים-תיכונית החדשה") שנשא בשנת 1937 בעיר אלג'יר, ביקש לשרטט את הדפוס ההומניסטי הייחודי של בני הים התיכון, השם את האדם במרכז וחוגג את הווייתו, ובתוך כך לראות בים התיכון גשר תרבותי בין מזרח למערב.

דא עקא, שהקשרו הספציפי של המהלך הרעיוני של קאמי – שאלת "צרפתיותה" של אלג'יריה, שקיבלה מחדש משמעות קודרת ועקובה מדם במלחמת 1954–1962 – גרם למבקרי תרבות, בעיקר מן השמאל הפוסט-מודרניסטי ותלמידי אדוארד סעיד לדורותיהם, להוקיע אותו בדיעבד על מה שתיארו כסוג של תכסיס להנצחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. לשיטתם, טענה זו בדבר זהות ים-תיכונית משותפת אינה אלא ניסיון לטשטש, באמצעות תודעה כוזבת, את צביונה הערבי-מוסלמי האותנטי של אוכלוסיית הרוב באלג'יריה.[32] "אימוצו" של קאמי בפי סרקוזי, שגם הוא הואשם במין ניאו-קולוניאליזם רעיוני, לא תרם כמובן להרגעת הדיון.

הדמות השלישית היא פאמוק, סופר בן זמננו, פורה מאד ופופולרי גם במערב (ובישראל), חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006. פאמוק נדרש שוב ושוב לתפר הזהויות ההיסטוריות המאפיין את מרחב הים התיכון כולו, וביתר שאת, את עיר מולדתו איסטנבול – היא קונסטנטינופול, היא ביזנטיון – הגדולה והחשובה בערי האזור כולו, הממוקמת בגשר שבין אירופה לאסיה ובחיבור שבין הים התיכון לים השחור. דווקא בהקשר של חווית השלג, הטבועה בזיכרונו האישי (ומלווה אותו גם בהקשרים אחרים), הוא מגדיר בחדות את זהותה של איסטנבול: "פעם אחת, קרה שטמפרטורות ארקטיות יוצאות דופן גרמו לים השחור לקפוא כולו, מן הדנובה עד הבוספורוס. זה היה אירוע מדהים לגבי עיר שהיא במהותה עיר ים תיכונית, ואנשים דיברו על כך בחדווה ילדותית עוד שנים רבות אחר כך".[33]

שלא כערים אחרות במרחב הים התיכון, שהיו נתונות לשלטון קולוניאלי ולכן קל היה לאדוארד סעיד להוקיע את יחסם של בני המערב אליהן כ"אוריינטליזם" רווי כוונות זדון של שיעבוד – הנה איסטנבול לא הייתה כפופה לכובש זר. פאמוק נהנה אפוא לבחון את עירו, על מורכבותה ועל רבדיה השונים, על תרבות המזרח ורוחות הצפון שנפגשו בה, גם מבעד לעיניהם של סופרים מארצות הים התיכון המערביות, כמו פלובר וד'אמיצ'יס, שהביקור בה מילא תפקיד מעצב בתודעתם (שלא לדבר על חוויותיהם המיניות).[34] להבדיל מטה חוסין ומאלבר קאמי, פאמוק אינו מציע מתווה פרוגרמטי או מטיף לאימוצה של זהות מוגדרת: אך המטען התרבותי שביסוד כתיבתו הוא ים-תיכוני בליבתו.

ז

גם בישראל אפשר למצוא עוגנים להגות ים תיכונית מובהקת. אם יש דמות אחת שחובה להזכירה, זוהי ז'קלין כהנוב אשר נולדה בשנת 1917 בקהיר, עלתה לארץ מניו-יורק בשנת 1954, וחיה רוב שנותיה, עד מותה בשנת 1979, בבת-ים. כתביה הולכים וזוכים להכרה מאוחרת, אך רבת משמעות, מאז אמצע שנות התשעים – שנות כינונו של "תהליך ברצלונה" והתעוררות הדיון בשאלת הזהות הים תיכונית. כהנוב תרגמה לכדי מסר פרוגרמטי מקורי את זהותה האישית: בת לעילית היהודית של מצרים, אף כי אביה בא ממשפחה עיראקית ואמה הייתה ילידת תוניסיה; חניכת תרבות צרפת; בת בית בניו-יורק, שרוב יצירתה נכתבה באנגלית; ואישה המעורה בחברה הישראלית.

במאמריה, שהיו שהשוו אותם למסר של קאמי, פרסה חזון שבו הים-תיכוניות בגלגולה המזרחי, ה"לבנטיני", הופכת מנטל לנכס. "ישראל נתונה במצב יחיד-במינו", כתבה, "מאחר שתהליך זה של השפעת-גומלין והשתנות הדדית חל בתחומי אותה ארץ, שהיא לבנטינית מבחינת מעמדה הגיאוגרפי בין מזרח ומערב ומחמת עצם עירובם של יושביה. מתוך כך יכולה היא לצרף את שני היסודות העיקריים שבהרכבה לכלל אחדות דינמית ויוצרת, כדוגמת התרבויות הלבנטיניות הגדולות של העבר – ביזנץ והאסלאם – שגם הן היו פרי עירוב של תושבים ותרבויות, כמו שהייתה בעצם גם אירופה המערבית בתקופת עיצובה".[35] מכאן, בעיניה, חשיבות התעוררותן הפוליטית של עדות המזרח בישראל וחתירתן, על כל הקשיים הכרוכים בכך, לתפקיד אקטיבי שיהיה בו כדי לעצב מציאות חדשה שאיננה כפופה עוד להגמוניה הרעיונית והתרבותית של דור המייסדים המזרח-אירופי בעיקרו.

במבוא שלו לקובץ מאמריה מציג דוד אוחנה את המבקרים – חלקם בוטים – של כתיבתה ותפיסותיה (ושל אלו של קאמי: מירון בנבנישתי הגדיר את משנתה של כהנוב "נמל ים תיכוני כוזב", והשווה זאת ל"דבריו היפים אך חסרי הערך של 'שחור הרגל' הצעיר על הים-תיכוניות"; שחורי הרגל הוא כינוי למתיישבים הצרפתים באלג'יריה, וכאן כוונתו לקאמי). אך לצדם הוא מוצא לה בשיח הציבורי הישראלי תומכים, או לפחות כאלה (וביניהם אהרן אמיר וחיים באר, נסים קלדרון ויורם ברונובסקי) המזהים אותה עם "זרם אינטלקטואלי של סופרים, הוגי דעות ומבקרי תרבות שמאפיינת אותם אידיאה ים-תיכונית". בניסוחו של אוחנה, זוהי למעשה "נאורות ים תיכונית", שאינה "ענף או גוון בתוך הנאורות האירופית" אלא מערכת רעיונית ייחודית שהפנימה "את המגע החם והלא אמצעי של דיאלוג בין עמים ותרבויות". בה בעת, "כהנוב גם הגיעה למסקנה שלהשקפה ים-תיכונית זו יש סיכוי רק אם תאחז בממשי, במולדת משלך. לא פלא שאהבה לצטט את אלבר ממי, שסבר כי המוצא היחיד מהמצב היהודי הקוסמופוליטי, מתודעת הגלות ומהתפיסה הפוסט-מודרנית של "הטקסט כמולדת", הוא התיישבות בישראל".[36]

לא קשה למצוא, ב-2016, סימנים להתממשותה של ציפייה זו לכדי מציאות חדשה (לצד קולות צורמים עדיין, כמו אלה שנשמעו משני עברי המתרס בפרשת דו"ח ביטון או "אירוע אורשר"). כך, לדוגמה, בתחום המוזיקלי, שכהנוב זיהתה בו ב-1973 כמיהה "להגיע לידי מזיגה הרמונית של התרבות המזרחית והתרבות המערבית", אכן התחוללה בדור האחרון התפתחות מרתקת. אל המשבצת של נקודת המפגש, שכהנוב זיהתה בשעתה עם התעניינותם של ישראלים במוזיקה הספרדית, נכנסה בכל עוצמתה המוזיקה היוונית במגוון רמות וסגנונות. היא קנתה לה אחיזה אצל ישראלים מזרחיים ומערביים כאחד: מן העיבודים של אריק איינשטיין לשירים יווניים פופולריים, ועד ליצירתו של יהודה פוליקר; מקונצרטים בקיסריה של דלארס ואלכסיו ועד לדומיננטיות היוונית ביום שישי אחר הצהריים בשתי תחנות הרדיו העיקריות במדינה. אם מביאים בחשבון שחלק ניכר מן המוזיקה העממית היוונית, ובייחוד זו של הגולים מאסיה הקטנה שאחרי חילופי האוכלוסין בשנות העשרים של המאה הקודמת, טבועה בחותמן של השפעות תורכיות וים-תיכוניות אחרות, אין זה מפתיע שהסינתזה המוזיקלית העממית המתהווה כאן מוגדרת כיום כמוזיקה "ים תיכונית" ולאו דווקא "מזרחית". פסטיבל "מדיטרנה" באשדוד – אתר ראוי מאוד לחגוג בו את שיבתה של ישראל לנוף הים תיכוני – הוא עוד ציון דרך, משמח בפני עצמו, באותו כיוון: ומקבילות אפשר למצוא גם במרחב הקולינרי ובאמנות הפלסטית, בשירה ובהרגלי הנופש, בתרבות הגבוהה והעממית גם יחד.

ח

ההיסטוריה העתיקה של הים התיכון היא במידה רבה ההיסטוריה של ערש התרבות המערבית, ושל התהוותן של זיקות גומלין בין ציוויליזציות שהשפיעו עמוקות זו על זו. בספרו המכונן 'הים הגדול' מונה ההיסטוריון דוד אבולעפיה – איש קיימברידג', ובעצמו נצר לאחת המשפחות היהודיות שחותמן ניכר בהיסטוריה הכלכלית והדתית של הים התיכון – חמישה פרקים המובילים עד לימינו אלה: "הים התיכון הראשון", כפי שהתהווה בשחר ההיסטוריה, שאנו יכולים לזהות את הקשרים שנרקמו בין התרבויות שקמו לחופיו, אבל מעט מאד נותר מהן בכתובים, להוציא מצרים, ורובן נחרבו בסדרת אירועים בלתי-מוסברים אך רבי עוצמה – מעשי ידי הטבע והאדם גם יחד – בסוף האלף השני לפני הספירה; "הים התיכון השני", מן האלף הראשון לפני הספירה ועד המאה השישית לספירה, שראשיתו יוונית ופיניקית ואחריתו "מארה נוסטרום" ("הים שלנו" בלטינית), המאוחד תחת שלטון אימפריאלי ומהווה את עורק החיים של מדינת-העל הרומית; "הים התיכון השלישי", מן המאה השביעית עד אמצע המאה ה-14, שהתפצל בין מזרח למערב עם קריסת האימפריה הרומית, ואז בין צפון לדרום בעידן כיבושי האסלאם – ואף על פי כן, מדינות סחר מובהקות כמו ונציה גישרו על כך וקיימו את הים התיכון כמרחב של מפגש; "הים התיכון הרביעי", משנת 1350 עד 1830, שנות התבססותה של האימפריה העות'מאנית, בלימתה ושקיעתה, אל מול המערכת המדינתית האירופית המתגבשת, ובצל עלייתם של נתיבי סחר חדשים שדחקו את הים התיכון לשולי המשק העולמי; "הים התיכון החמישי", עד ימינו, שהתגבש עם השתלטותה של צרפת על אלג'יריה, מחד גיסא, וההגמוניה הימית הבריטית (כמעט "מארה נוסטרום" אימפריאלי חדש) מאידך גיסא, הגמוניה ששרידיה עדיין גלומים בבעלות על גיברלטר ובנוכחות הצבאית בקפריסין – אלא שכל זה התפורר לשברים בעידן הפוסט-קולוניאלי, וסדר חדש עדיין לא התרקם; אבולעפיה אינו מהסס לכנות זאת "הים התיכון האחרון".[37]

נימה פסימית זו לגבי המצב הנוכחי משתקפת גם בכתיבתו של חוקר בריטי נוסף, לורד נוריץ', שניסה את ידו בכתיבת היסטוריה כוללת של הים התיכון. "כשהעולם היה צעיר, אופקיו היו אינסופיים; כעת הוא התכווץ באופן מעורר רחמים, והים התיכון התכווץ איתו… בראשית האלף השלישי, אפוא, הולך ומתברר שעילת הקיום raison d'etre)) הישנה שלו אבדה לעד, ומטרתו העיקרית של הים התיכון של היום היא העונג שבחופשה. זה אולי לא רק דבר רע; אפשר לטעון שהמים שבעבר הוכתמו פעמים רבות מדי בדם רק ירוויחו משכבה דקה של שמן שיזוף". אף על פי כן, יש משהו משפיל – הוא טוען – בדרך שבה הים התיכון הפך למעין גן שעשועים, חופיו מזוהמים בפסולת פלסטית, והנמלים העתיקים שידעו היסטוריה עשירה הופכים למעגני יאכטות: "את הטרירמות החליפו מגלשי סקי מים".[38]

האמנם? אנחתו המשועשעת של הלורד הבריטי האנין הפכה תוך שנים ספורות לבלתי-רלבנטית. הרבה יותר מאשר "הכול כלול" מוטל כעת בכף. התבדתה כנראה גם ההנחה שהים התיכון סיים את תפקידו כזירה היסטורית שלה מאפיינים ייחודיים. נהפוך הוא: כל האמור עד כה מצביע על כך שעתיד "הים התיכון השישי" עוד לפניו. הוא שב להיות, לטוב ולרע, זירת מאבק רעיוני ואסטרטגי; והוא משמש כיום נתיב לאחת ממגמות ההגירה המשמעותיות ביותר בזירה הבינלאומית, זרם הפליטים הנואשים מסוריה ולוב אל חופי יוון ואיטליה, המטלטל את המערכת האירופית כולה (ואולי אף זירז את הבְּרֶקְזִיט) ומחייב את מדינות המערב להירתם לפעולה כדי להתמודד עם האיומים המחוללים אותו. גם כנתיב סחר, חשיבותו של הים התיכון חוזרת ומתחדדת, ואיתה גם השלכותיו הגלובליות של מאזן הכוחות האזורי.

בנתיב עלייתה למעמד של מעצמת סחר עולמית, רקמה הרפובליקה ההולנדית הצעירה (שראתה בממלכת ספרד את אויבתה המרה) מסכת קשרים מדיניים עם ארצות האסלאם והאימפריה העות'מאנית בראשן.[39] תפקיד דומה מילא הים התיכון גם בעלייתו של הצי הבריטי למעמד הגמוני במאה ה-18, ואפילו בשלב המעצב שבו החלה ארצות הברית – בראשית דרכה ככוח ימי – למצוא את מקומה במאזן הכוחות העולמי במאה השנים הראשונות לעצמאותה.[40] כיום, כפי שכבר צוין לעיל, בא תורה של מעצמה עולה נוספת, והאגן המזרחי של הים התיכון מסתמן כנקודת ההתכנסות של צירי הפרויקט האסטרטגי הסיני. ההנהגה בבייג'ינג – הפועלת, מתוך ביטחון עצמי גובר, למקם את ארצה ככוח בינלאומי מוביל ומעצב – מבקשת באמצעות "דרכי המשי החדשות", היבשתית והימית, לבסס את אחיזתה הכלכלית (והאסטרטגית) בנתיבים המובילים לאירופה. הים התיכון, במילים אחרות, עוד רחוק מלהפוך שלולית שעשועים.

לישראל יהיה תפקיד בדרמה, בין אם נבחר בכך ובין אם לא. בעצם כינונו שינה הפרויקט הציוני את פניו של הים התיכון המזרחי ואת צביונו התרבותי והפוליטי. עם הקמתה של תל-אביב, מציין אבולעפיה בספרו, "נולדה העיר החשובה (major city) הראשונה שהופיעה לחופי הים התיכון מאז ימי הביניים המוקדמים, כאשר תוניס נוסדה כתחליף לקרתגו וונציה בצבצה מבין הלגונות שלה".[41] העיר העברית הראשונה אמנם ממלאת תפקיד גם במערך השעשועים – בשנת 2011 הדביק לה ה- Wallpaper City Guidebook את הכינוי המדליק "The Mediterranean New Capital of Cool", בירת המגניבוּת הים-תיכונית החדשה[42] – אך חשיבותו של התפקיד הישראלי חורגת הרבה מעבר לכך.

בכל היבט אפשרי, ישראל יכולה למלא תפקיד פעיל בזירה הים-תיכונית: במישור הצבאי-אסטרטגי, תוך הידוק הקשרים עם מדינות במרחב השותפות לתפיסותיה לגבי גורמי האיום, חוסר היציבות והטרור, ובראשם, האסלאם הרדיקלי להסתעפויותיו. בממד הדיפלומטי והארגוני, בבניית מוסדות ים-תיכוניים כלליים ומסגרות משנה תת-אזוריות אפקטיביות. בכלי העבודה הכלכליים – בשימוש מושכל במשאבי הגז, במינוף מקומנו הגיאו-אסטרטגי כציר חלופי בין ים סוף לים התיכון, ובמיצוי יתרונותיה של ישראל כגורם מוביל בתחומי המים והטכנולוגיות הנקיות. וברובד התרבותי, כנקודת מפגש מרתקת בין מזרח ומערב.

במעבר של ישראל לאוריינטציה ים-תיכונית טמונים שני יתרונות גדולים, בראיה האסטרטגית ארוכת הטווח. הראשון הוא כלפי פנים. ישראל ים-תיכונית יותר היא ישראל שסועה פחות, ומפויסת יותר בין מרכיביה החברתיים. את מטעני העבר ומורשתו לא ניתן ולא נכון לסלק: אבל בהקשר הים-תיכוני המתהווה אפשר להקנות להם את משמעותם כנתיבים המגיעים מרחוק – מתימן ומליטא, מברלין ומבגדאד – אך מתכנסים לחוויה אחת, עשירה ומורכבת, ברוח התפיסות שתוארו כאן. לא כור היתוך, כלשון דורות קודמים (שנלמדה מן האמריקנים –שגם הם כבר פנו לתפיסות אחרות ומורכבות יותר) אלא "סלט יווני", תרתי משמע: לא דייסה חסרת זהות אלא תערובת עזת טעמים שעדיין ניתן לזהות היטב כל אחד ממרכיביה המקוריים.

היתרון השני הוא מן הבחינה הגיאו-אסטרטגית. בסביבתנו האזורית, עדיף באופן חד-משמעי לישראל להיות מוגדרת מחדש כחלק של מרחב ים-תיכוני רבגוני – שיש בו ערבים ויהודים, תורכים ויוונים, אלבנים וקרואטים, איטלקים וצרפתים, ספרדים ובֶּרבֶּרים – מאשר להישאר אלמנט יהודי ומערבי יחיד, נצור ומבודד בתוך סביבה ערבית מוסלמית שאינה מקבלת כלגיטימית את "הנטע הזר". במקום אלמנט חריג בנוף מדבריות ערב, מציעה האופציה הים תיכוניות פסיפס, אם להשתמש בדימוי המתבקש של היצירות הנפלאות שהותירה התרבות הרומית מציפורי ועד לחורבות קרתגו,

מאיר אריאל נתן ביטוי רגיש וטראגי למצוקה הישראלית כאשר הציג אותנו כמי שנדרשים לביקורים תכופים בנמל התעופה כדי לשוב לשפיות, צופים במטוס ממריא מתוך דמעה שקופה. אבל מקורה של המצוקה הוא, אולי, בדמות משיר טראגי אחר שלו, הניצבת עם הגב לים, במקום עם הפנים לשם. המפתח לחילוצה של ישראל מבידוד אינו רק מאבק בתנועות החרם למיניהן, אלא גם התייחסות אחרת למרחב המגדיר אותנו. במרחב ים-תיכוני, רב צבעים ורב קסם, קשה יהיה הרבה יותר לאויבי ישראל לחלום על בידודה המדיני, וקל יהיה הרבה יותר לישראל למצוא את מקומה. מקום שאינו זר לאומה שבניה סחרו בין חופיו דורות רבים כל כך, מנקדים את נמליו בקהילות יהודיות ונעים ונדים בין מרכזיו השונים; מקום שכמו שמור לה בטבעיות עוד מימים קדומים, שבהם עזבו אבותיה את מדבריות מערב אסיה וחתרו אל חופי התכלת, דוחקים מהם את גויי הים. כאשר ניצבו אז על צוקי הכורכר שלחוף הים, ים שכינוהו דווקא "הים האחרון", כלומר זה המצוי בקצווי מערב, היו פניהם מופנות הלאה – הרחק אל מעבר לאופק.

[1] Efraim Inbar, “The New Strategic Equation in the Eastern Mediterranean”, BESA Study no. 109, September 2014.
[2] Eran Lerman, “The Mediterranean as a Strategic Environment: Learning a New Geopolitical Language”, BESA Study no. 117, February 2016.
[3] נוסח האמנה בשתי השפות נמצא באתר jacar.go.jp.
[4] Blog.dictionary.com, 24.2.2012: "Where is the Middle East? The Near East? The Far East?".
[5] Lord Wilson of Libya, Eight Years Overseas, London: Hutchinson, 1951.
[6] הסימנית המציינת את המילה/הברה ג'ונג אף נראית במובהק כאידיאוגרמה של קו החוצה מלבן מסוגנן בדיוק באמצעו -中.
[7] יעקב עמידרור, "העוצמה הסינית מחפשת דרך", ישראל היום, 11.9.2015.
[8] Paul Bradbury, "The Mediterranean as It Once Was becomes Croatia, Full of Life", 12.2.2015, total-croatia-news.com
[9] "Mediterranean Dialogue" last updated 10.11.2015, www.nato.int
[10]" Networks: Mediterranean Partners for Co-operation", OSCe.org
[11] Barcelona declaration, 27–28.11.1995, www.trade.ec.europa.eu
[12] "נאט"ו משדרגת הקשר עם ישראל והמזה"ת", הארץ, 28.6.2004.
[13] European Union External Action, "The Barcelona Process", www.eeas.europa.eu.
[14] שם ספרו החשוב של אליסטייר הורן בנושא.
[15] Nicolas Sarkozy, Discourse a Toulon (7.2.2007), www.sites.univ-provence.fr. וראו גם  Norman Bowen, "France, Europe and the Mediterranean in a Sarkozy Presidency", Mediterranean Quarterly 18:4 (Fall 2007) pp. 1–16.
[16] חיים איסרוביץ, "ניקולא סרקוזי מציג: מועדון הים התיכון", מעריב, 8.7.2008.
[17] "הצהרה משותפת לוועידת פריז למען הים התיכון", פריז, 13 ביולי 2008, www.ambafrance-il.org
[18] www.ufmsecretariat.org/higher-education-research
[19] www.ufmsecretariat.org/organisation
[20] www.ufmsecreteriat.org/how-to-submit-a-project
[21] עוד בנושא – במחקר המוזכר בהערה 2 לעיל.
[22] www.westmediterraneanforum.org
[23] על שורשי שיתוף הפעולה האסטרטגי והבטחוני בין ישראל ליוון, אחרי שנים של יחסים מתוחים, יש מידע רב בספר
Aristotle Tziampiris, The Emergence of Israeli-Greek Cooperation, Cham: Springer, 2015  .
[24]"Leaders of Cyprus, Greece, Israel meet to boost cooperation", AP, 28.1.2016.
[25] אריה מקל, "פסגת ישראל—יוון-קפריסין: גוש גיאו-פוליטי חדש נולד", הארץ, 31.1.2016.
[26] Hellenic Republic MFA, "Egypt-Greece-Cyprus Trilateral Summit Cairo Declaration" 9.11.2014.
[27] Hellenic Republic MFA, " Cyprus-Egypt-Greece 2nd Trilateral Summit Nicosia Declaration" 30.4.2015.
[28] "Egyptian, Cypriot FMs discuss upcoming Egypt-Greece-Cyprus Trilateral Summit", Ahram Online, 9.8.2016.
[29]"Egypt blocks UN text backing Turkish government", AFP, 18.7.2016
[30] טה חסין, "מצרים ותרבותה של אירופה", מתוך עמנואל קופלביץ (ערך ותרגם), טהא חוסין והתחדשותה של מצרים: מבחר קטעים מכתביו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"א, עמ' 233.
[31] אלבר קאמי, אדם הראשון, תל אביב: עם עובד, 1995. אני אסיר תודה לאמי, שושנה לרמן, על הפנית תשומת לבי לספר מרגש ועצוב זה.
[32] Neil Foxlee, Albert Camus's 'The New Mediterranean Culture': a Text and its Contexts, Peter Lang: Modern French Identities, 38, 2011.
[33] Orhan Pamuk, Istanbul: Memories and the City, New York: Vintage, 2004, p.39.
[34] שם, עמ' 293–288.
[35] ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, תל אביב: יריב, 1978, עמ' 53.
[36] דוד אוחנה, "ז'קלין כהנוב: דיוקן ים תיכוני עם גברת", במבוא לספרה (בעריכתו) בין שני עולמות, ירושלים: כתר, 2005, עמ' 9–30.
[37] David Abulafia, The Great Sea: A Human History of the Mediterranean, London: Penguin, 2012.
[38] John Julius Norwich, The Middle Sea: A History of the Mediterranean, New York: Doubleday, 2006, pp. 601–602.
[39] A.H. De Groot, The Ottoman Empire and the Dutch Republic: A History of the Earliest Diplomatic Relations, 1610-1630, Leiden/Istanbul: Nederlands Historisch-Archeologisch Instituut, 1978.
[40] James A. Field, America and the Mediterranean World, 1776–1882, Princeton University Press, 1969.
[41] אבולעפיה, שם, עמ' 593.
[42] www.israel-travel-secrets.com/tel-aviv.html

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *