זהותם החדשה של הח"כים הערבים
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
מנהיגי הציבור הערבי קוראים תיגר על יסודות המדינה
בתחילת חודש יוני של שנת אלפיים, בעקבות הנסיגה החד-צדדית של ישראל מלבנון, נערך באום אל-פחם "פסטיבל הניצחון של החיזבאללה". בחוגגים היו למעלה מחמש מאות ערבים אזרחי ישראל, רובם תומכי מפלגת 'הברית הלאומית הדמוקרטית' (בל"ד). מרבית הנוכחים שהעלו על נס את הישגיו של הארגון השיעי הלוחם בישראל היו משכילים חילוניים, ובראשם ערבי נוצרי, חבר הכנסת עזמי בשארה. בשיאו של האירוע, תחת דגלי פלסטין, אמר חבר הכנסת בשארה לחוגגים:
חיזבאללה ניצח, ולראשונה מאז שנת 1967 טעמנו את טעמו של הניצחון. זכותו של החיזבאללה להתגאות בהישגו ולהשפיל את ישראל… ישראל נחלה תבוסה אחר תבוסה ונאלצה לצאת מדרום לבנון. זו האמת… לבנון, החלשה במדינות ערב, הציגה מודל קטנטן, שאם נביט לעומקו ניתן להסיק את המסקנות הנחוצות להצלחה וניצחון.[1]
כעבור שנה, ביוני 2001, הציב בשארה אתגר נוסף בעת שנאם בכנס לזכרו של חאפז אל-אסד בעיר קרדחה בסוריה, אירוע שבו נכחו מאות מנהיגים ואישים ערבים ובהם מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה וסגן נשיא איראן חסן חביבי. בשארה קרא לטפח ולהרחיב מחדש את דרך המאבק של "התנגדות" לישראל, כדי שזו לא תצליח לכפות על העולם הערבי את תנאיה בשל חוסר האונים הצבאי של הערבים במלחמה כוללת.[2]
התבטאויותיו של בשארה גרמו לסערה בישראל והביאו להעמדתו לדין בגין תמיכה בארגון טרור.[3] אלא שהצהרותיו היו רק ביטוי אחד לתופעה המקיפה כמעט את כל חברי הכנסת הערבים – אלו המכהנים כיום ואלו שסיימו זה מקרוב את כהונתם בבית המחוקקים הישראלי. מעקב אחר ההתבטאויות המושמעות חדשות לבקרים על ידי מנהיגים אלה של הציבור הערבי מצביע על כך שמאז שלהי שנות השמונים הפכה איבה מופגנת וחסרת פשרות למדינה היהודית לתופעה מקובלת בקרב הנציגות הפרלמנטרית של הערבים בישראל, והיא הולכת ומחמירה.
לא תמיד היו כך פני הדברים. עד לאינתיפאדה בשלהי שנות השמונים היה סגנונם של חברי הכנסת הערבים רדיקלי ופרובוקטיבי פחות. אף שגם בני דור המנהיגות הקודם הפגינו גאווה בזהותם הערבית, הביעו דאגה לבני-עמם ולא חסכו ביקורת ממדיניותה של ישראל, הקפידו בדרך כלל גם הנחרצים שבהם לטעון כי הם נאמנים למדינה, ולא פעם אפילו גילו הבנה לצרכיו הלאומיים של הרוב היהודי. דוגמה מובהקת לכך היא חבר הכנסת לשעבר מסיעת רק"ח, תופיק טובי, שכיהן בכנסת כארבעים שנה, והתבלט כלוחם פרלמנטרי נחוש ונחרץ למען בני-עמו. טובי הגדיר עצמו כפטריוט ישראלי והדגיש שאינו רואה ניגוד בין זהותו הערבית לישראליותו. הוא חזר והזכיר גם בשנות השמונים כי העריך כבר לפני קום המדינה שהתנגדותה של התנועה הלאומית הפלסטינית לתכנית החלוקה תוביל את אחיו לאסון לאומי.[4]
דרכו הפוליטית של חבר הכנסת לשעבר טובי משקפת תפישה שהייתה מקובלת בקרב הנהגת הציבור הערבי בישראל במשך שנים רבות, ולפיה תלוי עתידו של המיעוט הערבי בקבלת כללי המשחק הבסיסיים של המדינה היהודית. ואולם, בשני העשורים האחרונים תפסו בהדרגה את הבמה הפרלמנטרית בניו של דור חדש, שגדל בישראל בתנאים שונים בתכלית מאלה שאפיינו את תקופת הממשל הצבאי והמצוקה הכלכלית, החברתית והחינוכית שבה היו נתונים בני הדור הראשון של הערבים שנותרו בתחומי הקו הירוק אחרי מלחמת העצמאות. המנהיגות החדשה, שנכנסה לחיים הפוליטיים במהלך שנות השבעים, החלה לבטא גישה שונה מזו של הדור הקודם, המאופק והמרוסן יותר. העמדות שמביעים אישים כמו עזמי בשארה, אחמד טיבי, מוחמד ברכה ועבד אל-מאלכ דהמשה מעידות לא רק על ביטחון עצמי רב יותר, אלא גם על נכונות לבטא עמדות רדיקליות, לקרוא תיגר על הנחות היסוד של המדינה היהודית ולהסתכן בעימות ישיר ומתמשך עם הרוב היהודי.
גישה זו אינה חריגה בקרב המנהיגות הפרלמנטרית שלהערבים בישראל; היא מאפיינת את מרבית חברי הכנסת (למעט יוצא מן הכלל בולט – נוואף מצלחה ממפלגת העבודה). המכנה המשותף לחברי הכנסת הערבים בעניין זה רחב להפתיע לנוכח המגוון הרחב של השקפות העולם המקובלות עליהם והרקע הפוליטי והחברתי שלהם. עובדה זו מזדקרת לעין כאשר בוחנים את עמדותיהן של שתי התנועות שהתבלטו בדור האחרון בקרב הציבור הערבי בישראל, אף שהן ממוקמות בקצותיה של הקשת האידיאולוגית – קומוניסטים בקוטב אחד, והתנועה האיסלאמית בקוטב השני. המכנה המשותף בתחום שלילת אופייה היהודי של ישראל מקיף את שתיהן, למרות שהתנועה האיסלאמית חותרת בסופו של דבר להשלטת השריעה ולכינון ישות שבה אין לקולקטיב היהודי מעמד לאומי, ואילו הגורמים הקומוניסטיים התייצבו באופן היסטורי ועקבי מאחורי התביעה ל"שתי מדינות לשני עמים".[5] שתי התנועות עושות שימוש נרחב בסיסמאותיה ובדגליה של הדמוקרטיה המערבית הליברלית במאבקן נגד המדינה היהודית, אף על פי שמקורות ההשראה הרעיוניים שלהן – רדיקליזם איסלאמי מזה וקומוניזם מזה – פוסלים מתכונת זו מעיקרה, ולמרות שהן מזדהות עם תנועות ומשטרים ערביים המושתתים על היפוכם הגמור של הערכים הללו.[6]
ההבדלים הקיימים בין הסגנון, הדגשים ודרגות החומרה של התבטאויות חברי הכנסת הערבים אינם משנים אפוא את התמונה הכוללת העולה מבדיקה יסודית של התבטאויותיהם. בדיקה זו מצביעה על מגמה הולכת ומעמיקה, שבמסגרתה משתרשת ומתקבעת בקרב המנהיגות הערבית במדינת ישראל הדחייה הגורפת של אותן הנחות יסוד הנתפשות על ידי הרוב היהודי בישראל כאינטרסים הקיומיים של הקולקטיב הלאומי שלו. לדחייה זו שלושה מרכיבים עיקריים: (א) שלילת ההצדקה הפוליטית והמוסרית של המדינה היהודית; (ב) הזדהות גלויה עם אויביה הקשים ביותר של ישראל; (ג) גילוי הבנה, ולעתים אפילו תמיכה, במאבק האלים ובטרור נגד הציבור היהודי במדינה. בתנאים אלו, האתגר שמציבים חברי הכנסת הערבים להנחות היסוד של הרוב היהודי חורג מתחומיו של דיון אזרחי, הנשען על מוסכמות משותפות במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי. הוא משקף קרע הולך ומתרחב בין הציבור הערבי ליהודי, הידרדרות של היחסים ביניהם עד כדי שבר עמוק, המקשה מאוד על דיאלוג פוליטי ומעלה שאלות קשות בדבר עתיד השותפות בין שתי האוכלוסיות.
שלילת המדינה היהודית היא העיקרון המרכזי אשר ממנו נגזרים הטיעונים, העמדות וקווי המדיניות של חברי הכנסת הערבים. טיעוניהם בעניין זה משתבצים בהקשר ההיסטורי הרחב של המאבק המתנהל במאה ועשרים השנים האחרונות בין יהודים לערבים, ובניסיון של התנועה הלאומית הפלסטינית לשנות את המציאות שנוצרה בשנים 1947-1949, כאשר המדינה היהודית קמה על אפה ועל חמתה. מאחר שהמאבק הצבאי הכולל נכשל והסיכוי להשיג בו הכרעה לטובת הערבים אינו נראה מבטיח בעתיד הנראה לעין, הם פונים לשיטות מאבק אחרות, תוך שימוש בכלים ממערכת הערכים המקובלת על הרוב היהודי, אף שערכים אלה אינם מכתיבים בדרך כלל את אמות המידה וכללי ההתנהגות בקרב הציבור הערבי עצמו.
בהקשר זה מוצגת שלילת הלגיטימיות של המדינה היהודית בידי המנהיגים הערבים באיצטלה של חתירה לשוויון אזרחי. כנגד רעיון מדינת הלאום הציונית מציבים הדוברים הערבים בעיקר את סיסמת "מדינת כל אזרחיה", הפורטת על רגישויות ליברליות. חבר הכנסת אחמד טיבי, אחד הדוברים הרהוטים ביותר של הציבור הערבי בישראל, ששימש עוזרו ונציגו של יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ומוסיף גם היום לתמוך בדרכו, מציג עמדה זו כהתגלמות העיקרון הדמוקרטי:
אנו גורסים שצריך לבטל את האופי היהודי של מדינת ישראל. איננו מקבלים את העובדה שיש הגמוניה יהודית בלבד במדינה, תוך התעלמות מוחלטת מ-20 אחוז שאינם יהודים. אנחנו לא דיירי-משנה וצריך לעגן את ההגדרה שלנו בהגדרת המדינה, ולכן אנחנו תומכים בהחלט באמירה "מדינת כל אזרחיה"… אי-אפשר להגיד מדינה דמוקרטית ומדינה יהודית באותה נשימה. זה או מדינה דמוקרטית, או יהודית. אני מסתפק במדינה דמוקרטית.[7]
בנימה דומה מסביר חבר הכנסת לשעבר, עבד אל-והאב דראושה, מדוע לא יחגוג את יום העצמאות: "לא. אני לא אחגוג אותו כל עוד אין פתרון צודק לעם הפלסטיני. וכל עוד לא ייושם השוויון כלפי הערבים ויוחלט שזו מדינת כל אזרחיה ולא מדינת העם היהודי. זוהי מדינה שאינה דמוקרטית אלא אימפריאליסטית, כובשת, מדינת אפרטהייד גזענית המפלה מיעוט של 20אחוזים…"[8]
למאבק לביטול צביונה היהודי של ישראל שותפה גם חד"ש, המפלגה שחרתה על דגלה את הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". בריאיון עיתונאי חזר וטען חבר הכנסת מוחמד ברכה, יושב ראש המפלגה, כי הוא מוסיף לדגול ברעיון "שתי מדינות לשני עמים", אך הוא לא חלק על הערכת המראיין שמבחינת חברי הכנסת הערבים לא מדובר על מדינה יהודית לצד המדינה הפלסטינית: "ברור שהמצב הנוכחי ישתנה ושחתימת הסכם השלום, כשתהיה, היא לא סוף הסיפור". לדבריו, "העובדה שיש לישראל איזשהו צביון דמוקרטי היא לא במעט בזכות המאבק לדמוקרטיה מלאה שערביי ישראל מנהלים וימשיכו לנהל עד שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה".[9]
הדרך למימושו של חזון "מדינת כל אזרחיה", כפי שהיא עולה מדברי חברי הכנסת הערבים, עוברת דרך השלב ההכרחי של ביטול היסודות הפוליטיים, המשפטיים והתרבותיים המעניקים לישראל את צביונה הלאומי היהודי. ראש וראשון לאלה הוא חוק השבות ועימו גם הסמלים המייצגים את מעמדו המיוחד של הרוב היהודי. וכך, לטענת טיבי: "מדינת ישראל צריכה ליזום את ביטול חוק השבות… כל זמן שקיים חוק השבות, כל זמן שהחברה היהודית בישראל אינה מבטלת אותו, אות הוא שחברה זו איננה שואפת לדמוקרטיזציה מוחלטת. החברה היהודית עדיין רוצה בסמלים יהודיים, גם בחוק השבות, גם בהמנון וגם בדגל… אסטרטגית אני שואף לביטול חוק השבות, הדגל וההמנון".[10]
ספק אם כל חברי הכנסת הערבים מודעים למלוא משמעותו של המושג "מדינת כל אזרחיה" בהקשרו ההיסטורי והפוליטי ולעובדה שבצורתו המובהקת הוא מחייב ויתור על ייחודו התרבותי-לאומי, ולעתים אפילו הלשוני, של המיעוט; עם זאת, ברור כי השתלבות מלאה מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם התפישה הרווחת בקרבם בכל הנוגע להגדרת זהותם של הערבים בישראל. תפישה זו מוצאת את ביטויה בהסתייגותם מעצם המושג "ערבי ישראלי" ומהתנגדותם המפורשת של אחדים מהם אפילו להשתלבות אזרחית מלאה של הערבים בישראל, הקרויה בפיהם "ישראליזציה": "ההגדרה 'ערבי ישראלי' פסולה בעיני", אמר חבר הכנסת לשעבר עבד אל-והאב דראושה, המעדיף להגדיר את עצמו "ערבי-פלסטיני אזרח מדינת ישראל";[11]עזמי בשארה רואה במונח ערבי-ישראלי "יצור מעוות שיצר מבנה מעוות",[12] ומעדיף את התואר "הערבים בפלסטין שנכבשה ב-1948";[13] מוחמד ברכה מחד"ש מבכר לתאר את הערבים בישראל כ"בני העם הפלסטיני בגליל, במשולש ובנגב".[14] אותם בני המיעוט הערבי הבוחרים להשתלב בחברה הישראלית ולתרום להגנתה זוכים לא אחת לביקורת חריפה: חבר הכנסת טאלב א-סאנע, שרבים מבני עדתו הבדואים משרתים בצה"ל, הציג חיילים אלה כ"חלק ממכונת הג'נוסייד" הישראלית נגד הפלסטינים וקרא להם לחזור למקומם הטבעי בקרב עמם.[15] דראושה קבע שכל ערבי המשרת בצה"ל מבצע "פשע מתועב נגד החברה".[16] הוא אף מנה בין הצלחות מפלגתו שכנוע בדואים המשרתים בצה"ל להשליך את מדיהם ולהצטרף אל "אנשי שורות בני-עמם".[17] את הלך הרוחות העומד ביסודה של גישה זו היטיב לתאר עזמי בשארה בריאיון לטלוויזיה המצרית, ששודר באמצע מאי 1998:
אנחנו מתנגדים לתהליך ה"ישראליזציה" של הערבים בתוך ישראל. יש ערבים האומרים "אתם ישראלים", ודוחפים אותם ליהפך לישראלים. יש לשים לב לכך, ואנחנו מנהלים מערכה חשובה בשמירה על ערביות המולדת, הזהות הערבית ודמוקרטיזציה של הזהות. הישראליזציה, הוויתור על הזהות הלאומית, מובילה לפילוג, ומצד שני להתעוררות הבעיה העדתית.[18]
חששות בתחום רגיש זה הניעו את חבר הכנסת טיבי להסתייג מנוסחת "מדינת כל אזרחיה" ולאמץ תביעות המתאימות למדינה דו-לאומית. הוא חשש שאם יתקבלו התביעות לביטול אופייה היהודי של המדינה שהעלה בשמו של ערך השוויון האזרחי, יידרשו גם ערביי ישראל לתרום למדינה בדרך שתורמים לה היהודים. טיבי חיפש מתכונת שתאפשר לערבים בישראל לקבל חזקה על אדמות ועמדות כוח, כדי שאלה ישמשו לפיתוח זהותם הלאומית הנפרדת, בלא להידרש לתמורה המתחייבת מן המסגרת השוויונית. לדברי טיבי:
אני מנהל מאבק על הסיסמה מתן זכויות לאומיות ואזרחיות לאוכלוסייה הערבית, וזה שונה מן הסיסמה מדינת כל אזרחיה… זו הישראליזציה בהתגלמותה. חוג מסוים במגזר הערבי שאומר שהוא נגד ישראליזציה, סותר את עצמו בתביעה למדינת כל אזרחיה. כי למחרת היום שבו תכריז ישראל שאינה עוד מדינת היהודים, אלא מדינת כל אזרחיה, יהיה עליה לגייס את כל הצעירים בישראל, יהודים כערבים, ואני עקרונית מתנגד לגיוס צעירים ערבים לצה"ל, גם במסגרת של מדינת כל אזרחיה. מדינה כזו תבליע ותטשטש את הייחוד הלאומי שלי כערבי. אתה לא יכול להכריז על עצמך כמפלגה פאן-ערבית, ובה בעת לתבוע את ישראל כמדינת כל אזרחיה. על פני מדינת כל אזרחיה אני מעדיף את הסיסמה של מתן זכויות אזרחיות ולאומיות לאוכלוסייה הערבית, כמיעוט לאומי בתוך מדינת ישראל. מדינת כל אזרחיה היא אוטופיה פגומה וחסרה. אם זה יקרה מחר אני לא אתנגד, אבל כאמור אני מעדיף הגדרה אחרת.[19]
הנוסחה שטיבי מצדד בה פירושה, לדבריו, גם מתן "זכויות שוות לגבי קרקע הלאום" למיעוט הערבי, "מה גם שבעבר היו אלה קרקעות ערביות".[20]ברוח דומה תובע גם מוחמד ברכה לתקן את העוול האזרחי של מצוקת הקרקעות, ולאפשר לערבים אזרחי המדינה לשוב לכפריהם שנחרבו ב-1948 ולבנות אותם מחדש.[21]
ואולם, נראה שהוויתור על האפיון היהודי הייחודי של המדינה וביטול חוק השבות אינם התחנה הסופית בתהליך שחברי הכנסת הערבים מבקשים לחולל. השלב הבא הוא כפיית "זכות השיבה" על ישראל, וכתוצאה מכך הפיכה הדרגתית של מדינת "כל האזרחים", דרך שלב הביניים של המדינה הדו-לאומית, למדינה בעלת רוב ערבי. טיבי, המציג את זכות השיבה כ"תנאי בל יעבור" לפיוס היסטורי בין הפלסטינים לישראל, טוען כי רק חלק קטן מתוך מיליוני הפליטים יממשו בפועל זכות זו.[22] כך או כך, הבחירה צריכה להיות שלהם; עזמי בשארה מדגיש כי מדובר בתביעה מוחלטת, שאפילו למנהיגות הפלסטינית אין סמכות לסגת ממנה:
אני לא אומר שכל פלסטיני צריך לחזור לכפר או לבית שבו גר פעם… אבל הזכות צריכה להינתן להם. היא מעוגנת באין-ספור החלטות או"ם, והיא עניין של זכות אישית, אנושית, של כל פליט ופליט. לכן אי-אפשר לוותר עליה… לא לערפאת ולא לאבו-מאזן יש איזושהי אפשרות לוותר בעניין הזה בשמו של קשיש מצפת הנמצא היום במחנה ירמוק. גם לא תמורת פיצוי מדיני שיינתן לרשות הפלסטינית.[23]
בשארה הוא אולי הרדיקלי שבחברי הכנסת הערבים.[24] אישים אחרים במנהיגות הפרלמנטרית של ערביי ישראל מעדיפים בדרך כלל להתנסח באופן מאופק ועמום יותר, ובין הצהרותיהם קיימים הבדלי דגשים ודקויות. אולם מניתוח עמדותיהם עולה בבירור כי בכל הנוגע לשלילת המדינה היהודית קיים ביניהם מכנה משותף רחב מאוד.
שלילה זו, יש להדגיש, איננה תולדה של "הכיבוש" של 1967, שהמאבק בו מאפשר שותפות-יעדים בין גורמים בשמאל הציוני ובין חברי הכנסת הערבים; מדובר בהתנגדות למהותה היהודית של מדינת ישראל, שלא תעבור מן העולם גם עם מימוש התביעות הפלסטיניות לנסיגה ישראלית לגבולות 1967 וכינון מדינה פלסטינית עצמאית. ישראלים רבים הטיפו במשך שנים לנסיגה מן השטחים מתוך דאגה לדמותה, למאפייניה וליעדיה היהודיים של מדינת ישראל. הזרם המרכזי של הציבור היהודי השלים בהדרגה עם הצורך בנסיגה מרובו המכריע של השטח שנכבש ב-1967, בכינון ישות פלסטינית ואף בהסרת חלק מן ההתיישבות באזורים אלו, במטרה לחזק את אופייה היהודי של המדינה בגבולות מצומצמים יותר. מנהיגיו של המיעוט הערבי בישראל, לעומת זאת, משמיעים את התביעה לנסיגה, להסרת ההתיישבות ולכינון מדינה פלסטינית, במסגרת מערכה כוללת שנועדה לבטל את אופייה היהודי – הבלתי לגיטימי, לשיטתם – של המדינה.
את הצהרותיהם של חברי הכנסת הערבים בשאלה הקריטית של פסילת המדינה היהודית ראוי לבחון בהקשרן הפוליטי הרלוונטי, מול "הקווים האדומים" של הרוב היהודי, שהרי שאלת משמעותן וחשיבותן אינה מוכרעת על ידי טריבונל חיצוני על פי אמות מידה תלושות מן המציאות הפוליטית בישראל. מה שמנהיגי המיעוט הערבי תובעים, במסווה של מחויבות לערכים דמוקרטיים וליברליים, הוא ההרס של מה שנראה לרוב שכונן את המדינה ומקיים אותה כטעם הקיום שלה. תביעותיהם משקפות את המחלוקת ההיסטורית, המוסרית והפוליטית העמוקה שבין התנועה הלאומית היהודית ובין התנועה הלאומית הפלסטינית, ומסבירות את הפער המעמיק והולך בין הנחות היסוד של הרוב היהודי ובין אלה המקובלות על מנהיגיו הפוליטיים של המיעוט הערבי בישראל. אם הזרם המרכזי של הציבור היהודי רואה בכך איום, הרי זה משום שהוא משוכנע שהמכניזמים שמנהיגי הערבים בישראל תובעים להפעיל באיצטלה של שוויון ופלורליזם אמורים למוסס את המאפיינים היהודיים של המדינה ולהכניס שינוי דרמטי בהרכבה הדמוגרפי, כדי לסלול את הדרך, על חורבותיה של ישראל, לריבונות ערבית בלעדית באזור.
התנגדותה הפעילה של ההנהגה הערבית למדינה היהודית אינה מוגבלת לניהול מאבק פוליטי לגיטימי על דמותה ועל אופייה של המדינה במסגרת השיח הציבורי בישראל. בהתבטאויותיהם של חברי הכנסת הערבים ניתן למצוא גם גילויי הזדהות עם כמעט כל גורם הנאבק בישראל. לא כל חברי הכנסת תומכים במידה שווה וכל העת בכל אויב של המדינה (בעיקר משום שגם יריבויות פנים-ערביות משפיעות על שיקוליהם), אך כמעט כל מנהיג או ארגון הפועלים נגד ישראל זוכים לפחות להבנה, אם לא להערצה ולהזדהות, בקרב הנהגה זו.
בהקשר הזה בולטים במיוחד גילויי תמיכה של חברי כנסת ערבים ביושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, המנהל גם אחרי הסכמי אוסלו מאבק פוליטי ואלים נגד ישראל. ראש וראשון לחסידיו הוא אחמד טיבי, יועצו לשעבר, המתייצב מאחורי מעשיו וטיעוניו של המנהיג הפלסטיני גם אחרי שחדל פורמלית לפעול מטעמו ובשמו ונשבע אמונים כחבר כנסת. "אני מכיר את היושב ראש כבר שתים-עשרה שנה מקרוב…" אמר בנובמבר 1996. "כל המהלכים שלי מבוצעים בהנחיותיו. אני מאמין שיש לו אמון בי, ואני מקווה שאני מצדיק אותו".[25] גם חברי כנסת אחרים, שאינם ניזונים מחסדיו של ערפאת, מצדדים במאבקו מזה שנים רבות. בריאיון שהעניק לעיתון סעודי, בעת שביקר בקהיר ב-1989, הבהיר עבד אל-והאב דראושה כי "כל צעדיי בפנים נעשים בהוראות מיאסר ערפאת וכמה ממנהיגי הארגון [אש"ף] והם יודעים עליהם".[26] ביקורת על המנהיג הפלסטיני נשמעת מפעם לפעם בעיקר מטעם אלה הסבורים, כמו עזמי בשארה או התנועה האיסלאמית, שערפאת אינו תקיף דיו במאבק נגד ישראל ומשתף עימה פעולה.
גם הארגונים האיסלאמיים הרדיקליים ומנהיגיהם זכו להבנה ולאהדה ואפילו להזדהות בקרב המנהיגות הערבית בישראל, למרות שקיבלו על עצמם בגאווה אחריות לאסטרטגיה של טרור נגד היהודים בישראל ופסלו מעיקרה את זכות הקיום של המדינה. חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהמשה, אשר ייצג את מנהיג החמאס השייח אחמד יאסין בבתי הדין בישראל, תלה בגאווה את תמונתו בביתו ושיבח את מעשיו. יאסין, לדברי דהמשה, "הוא אדם מצוין", "אדם גדול ושוחר שלום". החמאס, הסביר חבר הכנסת, אינו שולח מחבלים מתאבדים משום שהוא ביסודו ארגון פוליטי, ומי שעושה את "הדברים האלה" הם ארגונים צבאיים.[27] חברי כנסת ערבים מסיעות אחרות אולי אינם שותפים להזדהות של נציג התנועה האיסלאמית בישראל עם השייח יאסין, אולם אפילו הם מצאו לנכון לגנות את פעולות הטרור של הארגונים האיסלאמיים בעיקר כאשר פגעו – בשל אופיין או בשל העיתוי שבו יצאו אל הפועל – באינטרסים הפלסטיניים. כך, למשל, בדברים שהשמיע אחמד טיבי בגנות התקפת הטרור של החמאס על אוטובוס של ילדי מתנחלים, הדגיש את הנזק המדיני שהפיגוע הסב, לדעתו, לפלסטינים: "הניסיון לפוצץ את אוטובוס הילדים מכפר דרום היה חמור ומסוכן מאין כמוהו. מי ששלח את המבצעים בעצם אמר לנתניהו: אל תיסוג, אל תיישם את ההסכם ובכך הוא פגע באינטרס הפלסטיני החשוב ביותר. מי שעשה זאת בגד בעם הפלסטיני, גם אם הוא פלסטיני".[28]
מקומו של החיזבאללה אף הוא לא נפקד מפנתיאון הגיבורים של חברי הכנסת הערבים. פגיעותיו בישראל, בלבנון או בתחומי המדינה, זוכות לתמיכה, ולעתים אף מתקבלות במצהלות שמחה ובפסטיבלים של ניצחון שבהם נוטלים חלק גם גורמים שהשקפת עולמם רחוקה מאוד מן האידיאולוגיה של הגורמים האיסלאמיים הרדיקליים. בהופעה בפני סטודנטים ערבים בחיפה בראשית 1999 כינה האשם מחאמיד מחד"ש את החיזבאללה "תנועת שחרור לאומית מן המדרגה העליונה", ואת אנשיה "לוחמי חופש". לדבריו, "לבנון הפכה לבית קברות גדול של חיילי הכיבוש".[29]עזמי בשארה, שהצהיר בעקביות על אהדתו העמוקה לחיזבאללה, הכריז בפתיחת הוועידה הכללית של מפלגתו באמצע פברואר 1999: "חיזבאללה הוא כוח לאומי אמיץ שלימד את ישראל לקח. למרות שמדובר במפלגה פונדמנטליסטית, היא הפכה לכוח החלוץ בעולם הערבי, הדוגל בלאומנות באופן מובהק, עם נכונות להקרבה למען השגת המטרה".[30]
מעניינת בפני עצמה היא העובדה שחברי כנסת ערבים, התובעים מישראל לנהוג בהם לפי אמות מידה מחמירות של פתיחות דמוקרטית (ולעתים קרובות אף מעוותים את אמות המידה הללו ללא הכר כדי לקדם את טיעוניהם הלאומיים), אינם מוצאים לנכון להסתייג ממשטרי הדיכוי הערבים, או לכל היותר מסתייגים בלשון רפה מהיבטים משניים שאותם המשטרים "מתירים" לבקר. לעתים קרובות הם אף טורחים להעניק למשטרים אלו "הכשר" דמוקרטי. ב-1994 ארגן עבד אל-והאב דראושה את המשלחת הראשונה של ערבים אזרחי ישראל לסוריה, כדי לנחם את הנשיא אסד על מות בנו. באותה הזדמנות נפגש עם אחמד ג'יבריל וג'ורג' חבש, ממנהיגיו הבולטים של הטרור הפלסטיני, ועם נאיף חוואתמה, ראש החזית העממית הדמוקרטית לשיחרור פלסטין. בביקור נוסף, ב-1997, נועד דראושה עם הנשיא אסד ואמר לו "אתה הגדול מכולם, הבכיר ביותר בין מנהיגי העולם". בשיחה עם עיתונאי ישראלי תיאר דראושה באופן תמוה משהו את רשמי ביקורו בסוריה:
מי שבא ורואה כאן את המציאות, את הכמיהה לשלום – שלום אמת ולא שלום של כיבוש ושקרים כמו שישראל רוצה – אינו יכול שלא להתפעל. עד היום היינו שבויים בפרופגנדה של ישראל כאילו שסוריה מדינה מפגרת. בוא ותראה את ההתקדמות כאן. בכפרים יש תנאים מודרניים. הכל בשפע. הכל זול… אנחנו מוקסמים, לא מתרפסים.[31]
דראושה ביטא הזדהות עם עמדותיה של סוריה לא רק בהקשר הישראלי אלא גם בהקשר הלבנוני. הוא הדגיש שעמדתו בדבר הפסול המוסרי שבכיבוש אינה חלה על הנוכחות הסורית בלבנון, משום שהצבא הסורי "נמצא שם במסגרת הסכם" והחיילים הסורים בלבנון "מבטיחים רגיעה, סדר ומשמעת". הכובש בלבנון הוא ישראל, והצבא הסורי יישאר שם עד שישראל תיסוג מלבנון ומרמת הגולן. "סוריה ולבנון הן כמו מדינה אחת", אמר דראושה. הן "ברית דם של אחים שלא ניתן לפרקה". דראושה אף סיפר שפגש "לבנונים שמרוצים משהיית הצבא הסורי בלבנון ואומרים שהוא גורם מרגיע המביא לשלום פנימי ולשגשוג כלכלי".[32]
עניין מיוחד מעוררות עמדותיו של עזמי בשארה, המגדיר עצמו "הומניסט" ומציג את עצמו כאינטלקטואל המבטא ערכים אוניברסליים של שלום, דמוקרטיה, פלורליזם וחירות. בסוף שנת 1997 יצא בשארה לביקור בן כשבוע בסוריה. לביקור היו סממנים של אירוע רשמי: את בשארה קיבל בשדה התעופה מנהל הטקס, שהסיע אותו משם בלימוזינה למלון מפואר, והוא קיים שיחות עם ראשי השלטון בסוריה, ובהם סגן הנשיא עבד אל-חלים חדאם ושר החוץ פארוק א-שרע. בשארה לא התקשה להזדהות עם עמדתו של השלטון הסורי כלפי ישראל, כפי שהעיד אחר כך בריאיון לעיתון ישראלי: "הסקירה של חדאם לגבי המצב הישראלי-סורי התאימה למה שאני חשבתי לפני שנכנסתי אליו… כשאני יושב מול חדאם, אני ערבי לא פחות ממנו. יש לי זווית ראייה ורקע שונה ויש לי את החיים המאוד אינטנסיביים בתוך ההוויה הישראלית, אבל אני בהחלט לא מייצג את הצד הישראלי כשאני יושב מולו וגם לא מעוניין לעשות את זה. אני אולי יכול לנסות להסביר לו את הצד הזה, אך בהחלט לא לייצג אותו".
כאשר נשאל אם מצא בסוריה הבנה לחששותיה של ישראל מהפגזת הגליל אם וכאשר תשוב סוריה לרמת הגולן, השיב בשארה: "קצת קשה לי לחפש אצלם הבנה או להסביר להם פחד שאני בעצמי לא מאמין בו. אני חושב שהפחד הזה הוא תוצאה של שימוש מכוון של הימין בגטואיזציה של ישראל". הסורים הם הפוחדים מישראל, הסביר, כיוון שהם אלה שאדמתם נכבשה. ישראל היא המעצמה הגרעינית והיא זו שכרתה "מעל לראש שלהם" ברית אסטרטגית עם תורכיה. בשארה עצמו הביע אמון בכוונות השלום של סוריה: הסורים "לא מחפשים מלחמה", הטעים, ועמדתם הוצגה בפניו "בצורה רציונלית, הגיונית, מתונה".[33]
בביקורו השני בסוריה בקיץ 2001 זכה בשארה שוב לאירוח ממלכתי, ואף נפגש עם הנשיא החדש, בשאר אל-אסד, במשך כשעתיים. חבר הכנסת מישראל אמר כי בינו ובין השליט הסורי שוררת תמימות דעים ביחס לתנאים הנדרשים להסדר בין שתי המדינות: "הוא לא יכול לוותר על שעל אחד ברמת הגולן", ציין, "ויתור כזה הוא טירוף הדעת מבחינת הלגיטימציה העקרונית והמוסרית שלו בחברה הסורית".[34]
בשארה אינו רואה צורך ליישב את תביעותיו הנחרצות ליישום מלא של ערכים ליברליים בישראל עם אהדתו הגלויה למשטר הסורי. בביקורו הראשון בסוריה מיצה את הביקורת על אופיו של השלטון הסורי במילים "הם בהחלט לא כוס התה שלי".[35] לאחר פגישתו עם בשאר אל-אסד במהלך ביקורו השני, הסביר כי נשיאה החדש של סוריה אינו "דמוקרט ליברל מהסוג המערבי… בשאר לא חושב שהדמוקרטיה הליברלית אפשרית היום בסוריה… היא תהליך שלקח כמה מאות שנים".[36] משקלה של הביקורת הפושרת של בשארה התברר כאשר הועמדה מול תביעה ספציפית לרפורמה דמוקרטית שפרסמו ב-2001 כמה אינטלקטואלים סורים. בריאיון לערוץ הטלוויזיה הלבנונית אל-בּי-סי הגיב בשארה בלגלוג על דרישה זו ועורר עליו את זעמם של אנשי הרוח הסורים. אחד מהם, סובחי חדידי, תיאר את בשארה כ"שר ההסברה הסורי". הוא תהה איך מתיישבת אהדתו של בשארה לטוטליטריות הסורית עם טרוניותיו כלפי ישראל, המעניקה לו זכויות ששוחרי הרפורמה הדמוקרטית בסוריה יכולים רק לחלום עליהן: "כיצד, בשמו של אללה, הוא מתנשא על אחיו הסורים, התובעים זכויות שהוא נהנה מהן בפלסטין, בזכות אויביו הציונים?" אחד מראשי המאבק, מישל כלו, האשים את בשארה בהצגת תמונה פשטנית ומזויפת של המצב בסוריה. בשארה, כך טען, "אימץ את הרטוריקה של השלטון הסורי" ונמנע מלבקר את הגזל, השחיתות והתמוטטות מערכות החברה, החינוך והמשפט במדינה זו. בעל טור ידוע בעיתון אל-חיאת כתב שבשארה עוסק בתעמולה, האידיאולוגיה שלו סלקטיבית, ובנכונותו להעמיד את המשטר הסורי מעל לכל ביקורת הפך מ"בשארה" ל"בשאר".[37]
בשאר אל-אסד אינו העריץ היחיד הנהנה מאהדתם של חברי כנסת ערבים. במהלך מלחמת המפרץ ובעקבותיה גילו אחדים מהם הבנה, לכל הפחות, ליעדיו של נשיא עיראק צדאם חוסיין, אם לא תמיכה מפורשת בכל מהלכיו. בריאיון שהעניק לביטאון תנועת רק"ח אל-איתיחאד, בבוקר נחיתתם של טילי הסקאד בישראל, אמר האשם מחאמיד כי בפלישה לכוויית החזיר חוסיין לאומה הערבית את תפארת המסורת המוסלמית וביטא את הערכתו כלפיו.[38] הסבר לתופעה הציע אחמד טיבי: "יש בקרב ערביי ישראל יותר אהדה לעיראק מאשר למדינות אחרות במפרץ. צדאם נתפש כאדם אמיץ שיכול לעמוד בפני ארצות-הברית, שסימלה תמיד לגבינו את המעצמה האנטי-ערבית העקבית ביותר ונתנה גושפנקה וגיבוי מדיני, צבאי וכלכלי לכיבוש השטחים. שנית, אין אחוות-יתר של הערבים בארץ לנסיכי הנפט המושחתים. שלישית, גם אנחנו, הערבים בארץ, רוצים לראות כוח צבאי חזק… בעל כושר מיקוח, מול הציר ארצות-הברית-ישראל". טיבי הוסיף, עם זאת, כי "אין בזה שום רצון לקרוא לצדאם לשלוח טילים עם ראשי נפץ כימיים לכיוון תל אביב". ההסתייגות משילוח טילים כימיים נגד ישראל, הסביר, אינה נובעת מן החשש שגם ערבים ייפגעו מהם, אלא משום שבעולם הערבי אין כיום "אנשים רציניים" המוסיפים לראות בהשמדת ישראל אופציה מעשית: "יש גם ערבים שלא רוצים להשמיד את ישראל ולא בגלל שזה לא לגלי, או לא אנושי, אלא בגלל שזה לא ריאלי".[39]
ההזדהות שמפגינים חברי כנסת ערבים עם אויביה של ישראל מגיעה לעתים עד כדי עידודם של גורמים אלו להתמיד במאבקם נגד המדינה היהודית. בתגובה להתקפות מצד החיזבאללה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון הפציצה ישראל תחנת מכ"ם סורית, והרגה שלושה חיילים סורים. חבר הכנסת דהמשה מיהר לשלוח מברק תנחומים לנשיא סוריה על "נפילתם במות קדושים" של שלושה "מבני העם הסורי… במהלך התקפה נפשעת של הממשלה הפשיסטית בישראל… אשר פניה למלחמה והיא מסרבת ללכת בדרך השלום". בהמשך דבריו הרחיב את היריעה: "הדבר הזה מחייב התלכדות ערבית כדי לשים קץ למעשיה הקיצוניים של ישראל". את המברק לשליט סוריה כתב דהמשה בשם התנועה האיסלאמית, כראש 'הרשימה הערבית המאוחדת' ובשם "בני-עמנו 'ערביי הפנים' של 1948"; את המקום שממנו נשלח המברק הגדיר "נצרת, פלסטין 1948". נוסח המברק בערבית פורסם גם על נייר מכתבים רשמי של הכנסת. דהמשה שלח גם מברק למלך ירדן ובו קרא לו לבטל את ביקורו המיועד של שר החוץ הירדני בישראל כמחאה על התוקפנות הישראלית נגד סוריה.[40]
ושוב, גילויי הסולידריות של חברי הכנסת הערבים עם המדינות והארגונים המנהלים מערכה מזוינת נגד ישראל אינם מתמצים במאבק נגד ה"כיבוש" של 1967: החיזבאללה מחויב למאבק בישראל גם לאחר נסיגתה מלבנון; מנהיגיהם של רוב ארגוני הטרור, איסלאמיים וחילוניים כאחד – החמאס והג'יהאד האיסלאמי כמו גם החזית העממית – קוראים לכך בגלוי; צדאם חוסיין מעולם לא הבחין בין הלגיטימיות של "הכיבוש הציוני" ב-1948 ובין זו של כיבושי 1967; הזדהותם של חברי כנסת ערבים עם אש"ף החלה הרבה לפני שהכיר לכאורה בקיומה של מדינת ישראל ב-1993, והיא נמשכת גם לאחר שהרשות הפלסטינית פתחה במלחמה נגד ישראל במהלך שנת 2000, ולאחר שערפאת דחה הצעות שהיו מבטיחות לפלסטינים סיפוק כמעט מלא של תביעותיהם הטריטוריאליות והחזיר לקדמת הבמה את התביעה למימוש "זכות השיבה" לתחומי הקו הירוק. נתונים אלה, כמו גם העובדה שלעתים קרובות בוחרים חברי הכנסת הערבים לתמוך באישים ובארגונים בעלי צביון אידיאולוגי רחוק מאוד מהשקפת עולמם, מאששים את המסקנה שבשורש הזדהות זו לא עומד חזון רעיוני או פוליטי משותף מלבד השאיפה לקעקע את אשיותיה של המדינה היהודית. לצורך זה נכונים אפילו מרקסיסטים נוצרים ורדיקלים איסלאמיים לכונן שותפות ביניהם, ומי שלמד לדקלם סיסמאות ליברליות ופלורליסטיות מוכן לעשות יד אחת עם רודנים קשוחים.
התופעה הנידונה כאן מגיעה לעתים אפילו עד כדי הבנה, ואף הזדהות, עם פעולות אלימות נגד ישראל, לרבות מעשי טרור מובהקים.
התבטאויות מסוג זה אינן נדירות. חברי כנסת ערבים קראו לפלסטינים, במפורש או ברמז שקוף, להשתמש באלימות ולהסלים אותה. בנאום שנשא בעזה בעת ביקור משלחת מייצגת של הערבים בישראל בדצמבר 1992, קרא האשם מחאמיד לעם הפלסטיני "לנקוט בכל האמצעים כדי להיאבק בדיכוי ובכיבוש – לא די באבן, לא די באינתיפאדה".[41] מוחמד ברכה הצהיר בפני סטודנטים באוניברסיטת ביר זית, כחודש לאחר פרוץ "אינתיפאדת אל-אקצה", כי "אנו מברכים ומעריכים את האינתיפאדה הזו ואנו חושבים שזו התשובה הנכונה בזמן הנכון…".[42] עבד אל-מאלכ דהמשה נוהג לפאר בדבריו את המאבק האלים. בעת ביקור בסוריה ב-1997 אמר כי "האומה הערבית תנצח בזכות החרב בדרכה לכבוד המיוחל ולניצחון ונחזור לארץ מולדתנו מורמי ראש. הניצחון יגיע בזכות הג'יהאד של האומה הערבית".[43] כשביקר במסגד אל-אקצה ביולי 2000, בהזמנת המופתי של ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, הצהיר דהמשה כי הוא מוכן להיות "בראש השהידים בהגנה על אל-אקצה".[44] שבועיים לפני פרוץ המהומות בקרב הערבים בישראל באוקטובר 2000 השתתף בכינוס של ועדת המעקב בכפר מנדא ואיים בלשון מפורשת על רשויות החוק:
נשבור ידיים ורגליים לשוטר שיהרוס בית ערבי. הציבור הערבי עובר תקופה קשה. אנו עומדים בפתחה של אינתיפאדה חדשה, גדולה ועממית של ערביי ישראל".[45]
בריאיון שקיים אחרי שהרשות הפלסטינית פתחה במלחמה נגד ישראל בספטמבר 2000, הצביע על המציאות החדשה שיצר ביקורו של שרון בהר הבית: "זו מלחמה שכל מוסלמי ישתתף בה. באל-אקצה אין קו ירוק, זה ימשיך בכל תחומי מדינת ישראל".[46] כשנה אחר כך שב והזכיר את נכונותו להיות שהיד: "אני מוכן להיות שהיד למען הגנה על מסגד אל-אקצה וקודשי האיסלאם מפניו של כל מי שיבקש לפגוע בו".[47] ליד מסגד בסרפנד שנטען כי נהרס בזדון בידי יהודים, הבטיח כי המסגד ייבנה מחדש "אפילו אם יישפך דם". באותה רוח יוחסה לו גם הטענה כי הנכונות להסתכן בשפיכות דמים ובהקרבה היא הדרך היחידה להתמודד עם הפקעת קרקעות: "רק שהידים יעצרו את התהליך הזה. הגיע הזמן להיאבק בכל כוחנו, ואם זה יעלה בשפיכות דמים אנחנו מוכנים… רק דרך לחימה נעצור את ההפקעות".[48]
ההתבטאויות שמשמיעים חברי הכנסת הערבים בזכות ההתנגדות האלימה לישראל מתאפיינות לעתים בסגנון של רמזים שקופים המובנים היטב לציבור הערבי, מחמת החשש מפני תגובה חריפה של רשויות החוק ובית המחוקקים הישראלי. הצהרות מפורשות בזכות פעולת טרור קונקרטית אינן שכיחות, אך גם מקומן אינו נפקד. כך, למשל, התבטא חבר הכנסת טאלב א-סאנע, בריאיון לטלוויזיה של אבו-דאבי בראשית אוגוסט 2001, בזכות פיגוע ירי שהתרחש בלב תל אביב: "מדובר בפעולה בעלת איכות מיוחדת, כיוון שהיא נועדה לא נגד אזרחים אלא נגד חיילים בלב מדינת ישראל. הישראלים צריכים להבין שאם אין ביטחון לפלסטינים לא יהיה ביטחון גם לישראלים. כמו שהם מגיעים לשכם, ככה הפלסטינים מגיעים לתל אביב". הוא הדגיש כי "אין במקרה הזה רגשות אשמה ואנו לא נצטדק. זהו מאבק לגיטימי מן המדרגה הראשונה של הפלסטינים והוא בוצע נגד חיילים ולא נגד נשים וילדים".[49]אכן, התמיכה בהרג ישראלים מתורצת לעתים קרובות באופיין של המטרות – חיילים או מתנחלים. כאשר נשאל חבר הכנסת צאלח סלים מחד"ש על יחסו לחוליות חמאס המחסלות חיילים ישראלים מן המארב, השיב: "לכל אדם יש זכות לפעול בשטח כבוש נגד חיילים המתעללים באוכלוסייה. העם הפלסטיני סבל מאוד. כל עם שנכבש פעל כך". לדבריו, היהודים היושבים בחברון "הם לא אזרחים ולא חיילים, הם יתושים".[50] חברו לסיעה האשם מחאמיד אף הסביר בריאיון עיתונאי מדוע לא יתקומם אם פלסטינים יפגעו באוטובוס של מתנחלים בשטחים, גם אם יש בו ילדים: "אם ילד יושב בתוך אוטובוס של מתנחלים, או חיילים חמושים של הכיבוש, אז אתה רוצה שלא יילחמו בהם בגלל ילד אחד שאולי יושב שם ואולי ייפגע?"[51]
גם כאשר נדחקים חברי הכנסת לגינוי פעולה אנטי-ישראלית זו או אחרת, הביקורת שהם משמיעים היא בדרך כלל מאולצת, מלווה בהסבר המטיל את האחריות לתוצאות על ישראל ומייחס לה טרור בהיקף ובחומרה רבים פי כמה. בריאיון ב-1999 אמר דהמשה כי המתאבדים הפלסטינים "נאלצים להתפוצץ" משום שהמתנחלים הורגים בהם.[52] בהתייחסו להתקפות החיזבאללה על יישובי הצפון אמר האשם מחאמיד כי לא היה רוצה שאזרחים יהודים ייהרגו בקריית שמונה מהפצצות החיזבאללה, אך מיד הוסיף שהרוגים אלה הם קרבנות מדיניותה של ישראל, שהרי אם היה שלום לא היה החיזבאללה תוקף את ישראל.[53] ברוח דומה הטיל אחמד טיבי את האשמה לחטיפת החיילים הישראלים בידי החיזבאללה על ישראל, כיוון שהיא זו שהמציאה את שיטת החטיפות: "ההתנגדות הלבנונית נאלצה לחטוף את החיילים" קבע, "לאור דרך המחשבה של ההנהגה הישראלית וטמטומה".[54]מוחמד ברכה השמיע טיעון זהה:
אני חושב שחסן נסראללה והלאומנות הלבנונית, שזה חיזבאללה ואחרים, עשו את מה שזכותם וחובתם לעשות – לפעול על מנת לגרש את הכובש הישראלי… הם נאלצו לחטוף שלושה חיילים, אחרי שהישראלים חטפו כמה מנהיגי חיזבאללה, כדי להתנגד לכיבוש… ישראל חטפה את דיראני ועובייד ונהגה בכך כמאפיה ולא כמדינה… התנהגות הממסד הישראלי הולידה את חטיפת החיילים.[55]
מלוא עוצמת המשטמה והביזוי של חברי הכנסת הערבים שמורה לאלה המוכנים לסייע לישראל – אזרחי המדינה הערבים, סייענים מן השטחים, חיילי צד"ל ואחרים. את הגורמים הללו מציגים חברי הכנסת הערבים כבוגדים בעמם שדמם מותר. בסיור שקיימה ועדת הפנים של הכנסת בתחומי העיר העתיקה בירושלים אמר צאלח סלים, יושב ראש סיעת חד"ש וסגן יושב ראש הכנסת: "אני מתפלא על הפלסטינים, איך הם הפסיקו את חיסול סוחרי הקרקעות הערבים הבוגדים בעם שלהם. צריך לחסל אותם. לעשות מהם קציצות". בריאיון לעיתון ערבי בישראל הוסיף עוד כי מקומם של "הבוגדים" הוא באתר הפסולת הבוער ברמת חובב.[56] מוחמד ברכה ציין כי הוא אמנם "נגד גזר דין מוות בכל מקום", אבל הוסיף כי "אין ספק שמשתפי הפעולה הם אחת המורסות הכי טעונות בחברה הפלסטינית… [העם הפלסטיני] לא יכול להשלים עם קיומם של יצורים תת-אנושיים בתוכו, שמשרתים את מי שמרעיב, מדכא וכובש".[57] האשם מחאמיד סיפר על תגובתו לרצח באום אל-פחם ב-1989, בעת שכיהן כראש העיר:
באתי וראיתי אדם מת על הרצפה. שאלתי: מה קרה? אמרו לי: זה משת"פ. אני אומר לך באופן גלוי – לא הרגשתי כלפיו כלום. הדם שלו לא שווה… ישבתי ושתיתי קפה… אם מישהו אחר היה נהרג, יכול להיות שהייתי צם יום שלם, כי אני לא יכול לאכול כשהאדם מת. אבל זה פשוט לא הזיז לי. אלה אנשים שפעלו נגד האינטרסים של העם שלהם.[58]
חברי הכנסת הערבים אינם נוהגים לייחד מעמד לגיטימי לסיוע לישראל אפילו כאשר הדבר דרוש למניעת מעשי טרור המוניים בריכוזי אוכלוסייה בישראל. אשמת הבגידה שהם מטיחים בכל ערבי הפועל נגד מי שנאבק בישראל היא נחרצת וגורפת כשם שתמיכתם במאבק הזה נלהבת וכמעט בלתי מסויגת.
ההסכמה הרווחת בקרב הדור האחרון של המנהיגות הערבית בישראל שוללת את המדינה היהודית, רואה בה עוול נגד האזרחים הערבים ומעניקה לגיטימציה רחבה למאבק נגדה. התמורה שהעמיקה ומיסדה את המגמה הזאת התחוללה בשני העשורים האחרונים בשל מגוון רחב של סיבות: השיפור הניכר במצבו הכלכלי של המיעוט הערבי בישראל והעלייה ברמת ההשכלה אשר לה זכו צעיריו הפיגה בהדרגה את תחושות החולשה וחוסר האונים מול הרוב היהודי; הקשר שחודש עם האחים הפלסטינים מעבר לגבול לאחר מלחמת ששת הימים עורר מחדש רגשות לאומיים עזים בקרב בני המיעוט הערבי בישראל; בנוסף שאבו הערבים בישראל עידוד מן המצוקה שאליה נקלעה מפעם לפעם המדינה היהודית במאבקה עם אויביה. עדותו של חבר הכנסת אחמד טיבי על תגובתו לידיעות על צליחת התעלה בידי הצבא המצרי ב-1973 ממחישה זאת:
לשמוע שערבי כלשהו מצליח לצאת מן הבועה של המפלה, וכי דגל ערבי מונף על שטח ערבי משוחרר, היה מקור לגאווה… אין לי ספק שזו הייתה ההרגשה הכללית בקרב הערבים בישראל. כל מי שאומר לך אחרת מטעה ואיננו דובר אמת… אני בטוח שלפחות חלק מן הערבים… קיוו לכופף את השחצנות הישראלית… כשאתה מקווה שהמצרים יכבשו את סיני והסורים את הגולן, ברור לך מה תהיה התוצאה.[59]
תחושת הגאווה שטיבי מספר עליה הלכה והתחזקה כאשר ישראל נדחקה למגננה, בתהליך שראשיתו במלחמת יום הכיפורים, במשבר האנרגיה ובבידוד הבינלאומי של ישראל בשנות השבעים, המשכו במשבר הפנימי שהתחולל בעקבות מלחמת לבנון והמבוכה שהתעוררה בימי האינתיפאדה, ושיאו במצב שהשתרר במדינה בעקבות המהפכה במדיניות הישראלית בתקופת הסכמי אוסלו, כינון הרשות הפלסטינית ותלותה של ממשלת רבין בתמיכתם של חברי הכנסת הערבים. לגורמים האלה היה משקל נכבד בעיצוב עמדותיו של הדור החדש של מנהיגי הערבים בישראל וביצירת הדגם הפרלמנטרי המייצג אותו נאמנה – חבר כנסת שביטחונו העצמי והחסינות שהוא נהנה ממנה במסגרת הדמוקרטיה הישראלית מאפשרים לו לקרוא תיגר בהפגנתיות ובהתרסה על אשיותיה של המדינה היהודית.
באופן פרדוקסלי הופיעו גילוייה המובהקים ביותר של הרדיקליזציה בעמדותיהם של חברי הכנסת הערבים בשנות התשעים, שעה שהסתמנו שינויים עמוקים לטובה בכל הנוגע למידת שילובה של האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית. תמורות אלו התחוללו בתחומים בעלי משמעות מעשית וסמלית גם יחד: קצבאות הילדים, שיוחדו תחילה ליוצאי צבא והורחבו במשך השנים בהסדרים שונים גם לאוכלוסייה החרדית שאינה משרתת בצה"ל, הוחלו גם על המגזר הערבי; האוכלוסייה הערבית זכתה ליהנות מפירותיו של חוק הבריאות הממלכתי, אף שעיקר הנטל – בהיקף של מיליארדי שקלים – נפל על כתפיהם של משלמי המסים היהודים; פסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין היישוב קציר (פסק דין קעדאן) ערער לראשונה על הלגיטימיות של ההסדרים שאִפשרו הקמת יישובים שנועדו לאוכלוסייה היהודית. ברי כי שינויים אלה לא נועדו להציע מזור לכל טרוניותיהם של הערבים, לחסל את הפערים הכלכליים או לבטל את ההעדפה הלאומית של הקולקטיב היהודי ואף לא התיימרו להיות כאלה; אולם חשיבותם העקרונית בנושאים הקריטיים והרגישים הנוגעים למאזן הדמוגרפי, לשימוש בקרקעות ולאיכות החיים אינה מבוטלת, והיה בה כדי להצביע על נכונות מצד המערכת הישראלית להכיר בצורכיהם של בני המיעוט הערבי ובזכויותיהם יותר מאי פעם בעבר – עד כדי סיכונם של כמה מן המאפיינים היהודיים המובהקים של המדינה.
דווקא כאשר החל המאבק לשוויון אזרחי להניב פירות של ממש, גברה עד מאוד בקרב המנהיגות הפוליטית הערבית המגמה שהבהירה לרוב היהודי שלא השוויון האזרחי אלא האתגר הלאומי הוא העיקר. ואמנם, מי שמבקש לעצמו מעמד של מנהיגות בקרב הערבים בישראל, לא יזכה בתמיכה ציבורית נרחבת אם יעמיד את הנושא האזרחי בראש סדר היום שלו.
חבר כנסת ערבי אחד המכהן כיום – נו ואף מצלחה ממפלגת העבודה – מציע לערבים בישראל אופציה אחרת של מנהיגות. מצלחה, שכיהן בעבר כסגן יושב ראש הכנסת, סגן שר הבריאות (בממשלת רבין) וסגן שר החוץ (בממשלת ברק), מעמיד במוקד הפרוגרמה הפוליטית שלו את המאבק למען הצרכים האזרחיים והקהילתיים של בני-עמו בישראל ולמען תפישותיו המדיניות בנושא הפלסטיני, מבלי להתעמת חזיתית עם מה שהרוב היהודי רואה כצרכיו הלאומיים החיוניים. לאורך דרכו הפרלמנטרית שקד מצלחה על הגנת זכויותיה של האוכלוסייה הערבית בישראל והחזיק בעמדות מדיניות נחרצות שאינן מקובלות על רוב הציבור היהודי.[60] יחד עם זאת נמנע מלשלול את המדינה היהודית והציג תמונה מאוזנת ומורכבת בשאלת מעמד הערבים בישראל. על אף שהערבים בישראל סובלים, לדבריו, מקיפוח ומאפליה, ואינם נהנים משוויון זכויות מלא במסגרת מדינת ישראל, אין הוא מציע לכפות על הרוב היהודי שינוי רדיקלי של מאפייני המדינה, והוא מסתייג מהזדהות גורפת עם אויביה. "אני יודע בדיוק איך לעשות כותרת שתהפוך אותי לגיבור", אמר, "אבל זה לא מעניין אותי. אני באמת מאמין בדרך הפשרה".[61] אף שהוא מעיד על עצמו שהוא חצוי ברגשותיו יצא מצלחה חוצץ נגד גילויי ההזדהות של חברי כנסת ערבים אחרים עם אויבי המדינה:
אני ממש נגד הניסיון להיראות כאילו עדיף לנו להזדהות עם החיזבאללה או אפילו עם אש"ף, יותר מאשר עם הישראליות שלנו… הם העמים שלי, ואני אוהב אותם, אבל לא רוצה שנקשור את גורלנו עם סוריה, ולא עם אף אחד אחר. אני לא אשנא את הסורים וכשאליקים רובינשטיין קורא לסוריה "מדינת אויב", אני מגחך. נסראללה הוא אויב של מדינת ישראל, אבל לא האויב שלי. מצד שני, אני יכול לתמוך בכל הדרישות הסוריות בגולן, אבל לא יכול להזדהות עם גורם שהוא אויב למדינה, אפילו שהוא לא האויב שלי.[62] עמדתו של מצלחה היא אכן חריגה בנוף הפוליטי של המנהיגות הערבית בישראל. בעיני רבים – ובהם יהודים ומשקיפים שאינם מעורבים ישירות בעניין – היא עשויה להצטייר כעמדה המשרתת את "הצרכים האמיתיים" של המיעוט הערבי בישראל טוב לאין שיעור מן האיום שמציבים רוב חברי הכנסת הערבים לאשיות תפישתו של הרוב היהודי. עד כאן ניתן לקבל את ההערכה או לחלוק עליה. הקושי מתעורר כאשר מניחים כי "הצרכים האמיתיים" האלה גם מגדירים את "העמדות האמיתיות" של הציבור הערבי בישראל, וכי אלה אינן משתקפות בהתבטאויות הרדיקליות של הרוב המכריע של מנהיגיו הפוליטיים הנבחרים. מצדדי הטענה הזאת מצביעים על תלותו של ציבור הערבים בישראל ביחסים טובים (או לפחות נסבלים) עם הרוב היהודי, ומסיקים מכך כי בתנאים אלו אין זה סביר שהציבור הזה יזדהה באמת ובתמים עם סדר היום הרדיקלי של חברי הכנסת המתיימרים לשמש כדובריו. לפי טיעון זה, ההתבטאויות המתלהמות של המנהיגות הערבית הן רק תוצר מצער ומזיק של התחרות הגוברת על תשומת לבו של הציבור הערבי (והיהודי), ואמצעי פרובוקטיבי לזכות בחשיפה תקשורתית רחבה ככל האפשר.
טיעון זה נשען על שתי הנחות מפוקפקות. ראשית, הוא מניח כי גם במשטר דמוקרטי אין בהכרח קשר מהותי בין העמדות הבסיסיות של נבחרי ציבור ובין בוחריהם. שנית, הוא מניח שעמדותיו של כל ציבור משקפות תמיד את צרכיו ה"אמיתיים" בטווח הזמן הארוך. תפישה זו תתקשה להסביר אין-ספור מקרים בהיסטוריה, שבהם בחרו יחידים וקולקטיבים לאמץ להם מדיניות שהובילה אותם אל עברי פי פחת. אין צורך להרחיק בחיפוש אחר דוגמאות לתופעה זו; ההיסטוריה הפלסטינית ממחישה אותה היטב. מאז ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית אימצה הנהגתה אסטרטגיה מדינית שהוליכה לשרשרת מתמשכת של קטסטרופות, שהבולטת שבהן היא הטרגדיה הלאומית שפקדה את העם הפלסטיני בשלהי שנות הארבעים, טרגדיה המכונה בפיו "האסון" (אל-נכבה). במהלך התקופה ההיא היו אישים רבים בקרב האליטות הפלסטיניות שקראו היטב את המפה הפוליטית והבינו לאן עלולה אסטרטגיה כזאת – חתירה בלתי מתפשרת להגשמת יעדים רדיקליים תוך התעלמות שיטתית ממאזן הכוחות – לדרדר את עמם; אלא שמודעות זו, שחלחלה לעתים קרובות גם להנהגה הפוליטית הבכירה, לא העלתה אל הצמרת אישים שהיו מוכנים להסתכן בערעור על דרכי המאבק הפלסטיני ובהתייצבות מול הציבור עם הסבר משכנע בדבר גבולות המימוש של היעדים הלאומיים. קשה לתרץ החמצה הרת אסון זו רק בהעדרה של מורשת דמוקרטית ופלורליסטית; עצם הכישלון הפלסטיני ביישום כללי המשחק הדמוקרטיים מחייב הסבר משלו, בעיקר נוכח העובדה שמשטרים לא-דמוקרטיים אחרים בעולם הערבי השכילו לאמץ מלכתחילה אסטרטגיה ריאליסטית (דוגמת המשטר ההאשמי בירדן), או להסתלק מאסטרטגיה רדיקלית שהוליכה למבוי סתום (כפי שנהג סאדאת לאחר שירש את נאצר כנשיא מצרים).
אין לפטור את ההסלמה שחלה בעמדותיהם של חברי הכנסת הערבים כתרגיל ביחסי ציבור. סביר יותר להניח כי מנהיגות זו קשובה לרחשילבו של הציבור שהיא מבקשת לייצג ולהוביל. הרדיקליזציה הפוליטית של נציגי המיעוט הערבי בכנסת משקפת, ככל הנראה, תהליכי עומק המתחוללים בקרב ציבור זה בזמן האחרון, ובעיקר בקרב שכבת הצעירים המשכילים והמשכילים למחצה. דור זה של צעירים מטפח זהות פלסטינית לאומית מיליטנטית ואינו נרתע מעימות חזיתי עם הציבור היהודי, שאותו הוא מכיר היטב. ביטוי לתופעה זו ניתן למצוא בהפגנות הסוערות שקיימו הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות באביב 2000. שלוש מנהיגות בולטות של הסטודנטים הערבים – חולוד בידאווי, עדיין חמוד ושרון יונס, כולן בראשית שנות העשרים לחייהן – הדגימו את הסגנון החדש בריאיון שפורסם ביוני 2000. דברי הסטודנטיות כללו את המתכון הרגיל של ביטויי איבה לישראל, הזדהות עם אויביה וגילויי הבנה לטרור. הן הביעו אי-אמון גורף במוסדותיה של החברה הישראלית, לרבות האוניברסיטאות, המערכת הרפואית והתקשורת, ודחו כל אפשרות למסגרת חליפית לשירות הצבאי. הנקודה המשמעותית ביותר בדבריהן הייתה יחסן ליהודים ולמעמדם במדינה. יושבת ראש ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה ופעילת תא חד"ש, חולוד בידאווי, "הודיעה" להרצל: "אין לך ומעולם לא היה לך מקום כאן. זאת המדינה שלי. הייתה ועודנה. ולעולם לא תהיה למישהו אחר". סגניתה בראשות הוועד, עדיין חמוד, קבעה כי "בשבילי ישראל היא מדינת פלסטין הכבושה". בידאווי הציעה הגדרה תמציתית לערבים אזרחי ישראל הנכונים להתמרד נגד המצב הקיים: "אנחנו פצצת זמן".[63] הדברים האלה משקפים מציאות חדשה בשיח הציבורי הערבי בישראל, מציאות שבה הפכה השלילה הבוטה של מדינת העם היהודי, שנחשבה עד לפני כשני עשורים לנחלתם של קומץ "קיצונים" ו"מסיתים", לעיקר אמונה לפעילי סטודנטים רבים, ולעניין שלאדם בעל מעמד ציבורי קשה מאוד לחלוק עליו.
אין להקל ראש בהשלכות של תופעה זו על תודעתו של הציבור היהודי, המגיב בדאגה הולכת וגוברת על הרדיקליזציה של המנהיגות הערבית. לרוב היהודי אין דרך לברר מהן עמדותיו ה"אמיתיות" של כל פרט בציבור הערבי. הוא חשוף להתבטאויותיהם המחמירות והולכות של חברי הכנסת הערבים, ולהצהרות הפוסלות באופן גורף כמעט כל מה שחיוני ויקר בעיני הקולקטיב היהודי ותומכות באויביהם ויריביהם של היהודים ושל ישראל. בעיני הציבור היהודי מתקשרות אמירות אלו לגילויים אחרים של רדיקליזציה בקרב הערבים בישראל, דוגמת התבטאויותיהם הקשות של פעילי סטודנטים ערבים באוניברסיטאות, ההתפרעויות האלימות של אוקטובר 2000, ומעורבותם הגוברת של ערבים אזרחי ישראל – גם אם עדיין במספרים קטנים אבסולוטית – בפיגועי הטרור הפלסטיני. על ההשפעה המצטברת של התופעות האלה מעידים משאלי דעת הקהל, המראים כי בראשית שנות האלפיים הגיע חוסר האמון כלפי המיעוט הערבי בקרב היהודים בישראל לשיא של 70 אחוז ויותר.[64]
חברי הכנסת הערבים, שלרובם היכרות אינטימית עם השיח הפנימי בקרב הרוב היהודי, מודעים להשלכות של פעילותם הרדיקלית. אולם הם בוחרים להתמיד בה ואף להחמיר את האתגר שהם מציבים למדינת ישראל, למרות שהדבר מחריף את הקרע עם הרוב היהודי. הציבור הערבי, במיוחד הדור הצעיר והמשכיל התופס בהדרגה את מקומו באליטות ובהנהגה הפוליטית, תומך במגמה הזאת ואף דוחק להעמיקה. בתנאים כאלה קשה להציע פרספקטיבה אופטימית ליחסי יהודים-ערבים בישראל, גם אם תתגייס המדינה לטפל באופן הולם בשאלת השוויון האזרחי. הסוגיה הלאומית תופסת את קדמת הבמה, המנהיגות הלאומית הערבית והציבור שבחר בה אימצו תביעות לאומיות רדיקליות שהרוב היהודי אינו יכול להיענות להן, ונתוני הזירה בישראל פנימה וביחסיה עם העולם הערבי סביבה אינם מעודדים ציפיות לפשרה קרובה.
דן שיפטן הוא עמית בכיר במרכז שלם בירושלים ובמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. ספרו האחרון, כורח ההפרדה: ישראל והישות הפלסטינית, ראה אור בשנת 1999 בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן.
תמונה ראשית: avi ohayon מתוך אתר לעמ אוסף התצלומים הלאומי
הערות
המאמר הוא עיבוד של הפרק על עמדותיה של המנהיגות הפוליטית הערבית, בספר העוסק בשאלת מעמדם של הערבים בישראל שהמחבר כותב בימים אלו. מחמת קוצר היריעה רוכזו עמדותיהם של חברי הכנסת הערבים במאמר על פי הנושא; בפרק המורחבבספר מתואר גם מכלול העמדות של כל אחד מהם, באופן המציג את תפישתו השלמה.
[1] מעריב, 6 ביוני, 2000; הארץ, 13 בנובמבר, 2001.
[2] אוריה שביט וג'לאל בנא, "נראה אתכם שופטים אותי", הארץ, מוסף הארץ, 13 ביולי, 2001, עמ' 18-24. בשובו ארצה היתמם בשארה וטען כי קרא בנאומו "להכשיל את אופציית המלחמה ולא לעודד אותה". הוא אמר ש"התנגדות" אינה מלחמה, אך הוסיף מיד "לא הסתרתי את הסימפטיה שלי לאינתיפאדה". כשנשאל על יחסו לאישים הערבים שהתכנסו בקרדחה אמר "ביקרתי אותם שהם לא תומכים מספיק באינתיפאדה". בשארה אמר זאת בקיץ 2001, כאשר במה שקרוי "אינתיפאדת אל-אקצה" לא היו עוד סממנים של התקוממות עממית, אלא בעיקר טרור רחב היקף נגד אזרחים (ומעט לוחמת גרילה) בעידוד הרשות הפלסטינית או ביזמתה, באמצעות המנגנונים הפנימיים של ערפאת עצמו. את הלגיטימיות של המאבק נגד ישראל בהקשר זה (לרבות שיטותיו) ביקש בשארה לקבע בהצגת האינתיפאדה כמקרה פרטי של "מאבק העמים בקולוניות בעולם השלישי שהשתחררו מכיבוש על ידי התנגדות". מיכל קפרא, "מה ההפתעה? מעולם לא הסתרתי את הסימפטיה שלי לאינתיפאדה", מעריב, מוסף שבת, 22 ביוני, 2001, עמ' 12-14.
[3] הארץ, 13 בנובמבר, 2001
[4] תום שגב, "אבא לא לימד אותי להיות קומוניסט", כותרת ראשית, 4 בדצמבר, 1985, עמ' 23-26, 34.
[5] השותפות במאבק נגד המדינה היהודית מסבירה גם את הקלות שבה יכול אדם כעבד אל-מאלכ דהמשה, שהשקפתו הלאומית התגבשה בתנועה הקומוניסטית, להיות בתוך זמן קצר יחסית למנהיגה של תנועה איסלאמית רדיקלית. אותו מכנה משותף מאפשר שותפות פוליטית בכנסת בין התנועה האיסלאמית ובין גורמים קומוניסטיים, עד כדי התמזגות למפלגה אחת.
[6] הדבר מזכיר את ביקורתו של המזרחן הידוע ברנרד לואיס, שאפיין את התביעה של תנועות איסלאם רדיקלי לאימוץ כללים דמוקרטיים במדינות ערב באופן שיאפשר לתנועות אלה לתפוס את השלטון, באמרו שמדובר בתביעה ל"אדם אחד, קול אחד, פעםאחת". אחרי הפעם הזאת – לאחר שתתפוסנה את השלטון – הן תמנענה כמובן מכל גורם המערער על שלטונן האבסולוטי מלעשות שימוש בכללים הדמוקרטיים האלה, הסותרים את האידיאולוגיה שלהן ואת התנהלותן מעמדה של כוח.
[7] ולי קובדלה, "אני מלח הארץ", על השרון, 9 באפריל, 1999, עמ' 57-59.
[8] אמנון שומרון, "ישראל היא מדינה גזענית", מקור ראשון, יומן שבועי, 3 באפריל, 1998, עמ' 12-14.
[9] חדרה, 29 בספטמבר, 2000.
[10]שייקה בן-פורת, שיחות עם אחמד טיבי (תל אביב: ספריית פועלים, 1999), עמ' 136. טיבי טען כי התביעה לביטול מיידי של ההמנון והדגל היא שגיאה טקטית. ראה גם על השרון, 9 באפריל, 1999.
[11] אמנון שומרון, "ישראל היא מדינה גזענית", מקור ראשון, יומן שבועי, 3 באפריל 1998, עמ' 12-14.
[12] מיכל קפרא, "מה ההפתעה? מעולם לא הסתרתי את הסימפטיה שלי לאינתיפאדה", מעריב, מוסף שבת, 22 ביוני, 2001, עמ' 12-14
[13] אל-ספיר, 21 בנובמבר, 2000.
[14] אתר האינטרנט של ידיעות אחרונות, 4 בנובמבר, 2000.
[15] מעריב, 1 ביוני, 1999; 17 בדצמבר, 2000
[16] בריאיון לביטאון הרשות הפלסטינית אל-חיאת אל-ג'דידה, 16 ביולי, 1998. מצוטט אצל אברהם רותם, "עניי עירך קודמים", הצופה, 22 ביולי, 1998, עמ' 7.
[17] בנאום בפני סטודנטים באוניברסיטת אל-אסרא שברבת עמון. ידיעות אחרונות, 3 באפריל, 1998.
[18] עוזי בנזימן, "הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים", הארץ, 12 ביוני, 1998, עמ' ב3.
[19] בן-פורת, שיחות, עמ' 137.
[20] רן אדליסט, "אחמד טי-וי.", מעריב, סופשבוע, 30 באפריל, 1999, עמ' 52-58, 80; וראה גם בן-פורת, שיחות, עמ' 137.
[21] גידי וייץ, "אני לא פוליטיקאי, אני מהפכן", כל העיר, 5 באוקטובר, 2001, עמ' 17-21.
[22] בן-פורת, שיחות, עמ' 129, 131-133. ראה גם עמ' 140
[23] ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מוסף הארץ, 29 במאי, 1998, עמ' 18-24.
[24] בריאיון לעיתון הארץ בשארה אף הצהיר שבסיס הציונות – זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי – אינו תקף, משום ש"אני לא מכיר בקיומו של עם יהודי אחד בכל העולם. אני חושב שיהדות היא דת ולא לאום ושלציבור היהודי בעולם אין סטטוס לאומי כלשהו. אני לא חושב שיש לציבור הזה זכות להגדרה עצמית". עם זאת הדגיש בשארה שמשעה שהופיע הלאום הישראלי, עומדת לו זכות ההגדרה העצמית כמו לשאר העמים: "אני חייב להכיר בעובדה שהציונות הצליחה לגבש כאן ציבור יהודי ישראלי, שהיום יש לו זכות הגדרה עצמית. כך שאם לפני 50 שנה לא הייתה לישראל זכות קיום – ולדעתי לא הייתה לה – היום יש לה לגיטימיות מסוימת, אשר נובעת מכך שהתגבשה כאן לאומיות יהודית-ישראלית שבבסיסה השפה העברית". ארי שביט, "האזרח עזמי", הארץ, מוסף הארץ, 29 במאי, 1998, עמ' 18-24.
[25]בן כספית, "טיבי זה ביבי", מעריב, מוסף שבת, 29 בנובמבר, 1996, עמ' 2-3
[26] אל-מג'אלה, 12 בספטמבר, 1989; מצוטט בעולם הזה, 4 באוקטובר, 1989; הארץ, 24 בספטמבר, 1989.
[27] גל שרון, "הציבור הערבי לא הקצין, הוא הגיע לקצה גבול הסבל", הארץ, 3 באוקטובר, 2000, עמ' ב3.
[28] בן-פורת, שיחות, עמ' 21.
[29] קלמן ליבסקינד, "יש לו ביטחון", מקור ראשון, יומן שבועי, 23 ביולי, 1999, עמ' 8-11; Yossi Klein Halevi, “Mr. Security,” The Jerusalem Report,August 16, 1999, pp. 18-20.
[30] מעריב, 21 בפברואר, 1999.
[31] שלום ירושלמי, "דראושה שוב עושה כותרות", מעריב, מוסף שבת, 15 באוגוסט, 1997, עמ' 8-9.
[32] אמנון שומרון, "ישראל היא מדינה גזענית", מקור ראשון, יומן שבועי, 3 באפריל, 1998, עמ' 14.
[33] אביב לביא, "ששת הימים של עזמי בשארה", העיר, 26 בדצמבר, 1997, עמ' 43-46.
[34] אוריה שביט וג'לאל בנא, "נראה אתכם שופטים אותי", הארץ, מוסף הארץ, 13 ביולי, 2001, עמ' 22.
[35] אביב לביא, "ששת הימים של עזמי בשארה", העיר, 26 בדצמבר, 1997, עמ' 44-45.
[36] אוריה שביט וג'לאל בנא, "נראה אתכם שופטים אותי", הארץ, מוסף הארץ, 13 ביולי, 2001, עמ' 22.
[37] התכנית שבה השתתף בשארה היא "חואר אל-עמר", ששודרה בערוץ אל-בי-סי ביום 22 ביולי, 2001. התגובות הופיעו באל-נהאר (לבנון), 26 ביולי, 2001.
[38] ירח טל, "מכוונים לאוזניים מערביות", הארץ, 30 בדצמבר, 1992, עמ' ב2; דני היימן, "האשם המתמיד", כל העמק והגליל, 15 בינואר, 1993, עמ' 10-12.
[39] שלום ירושלמי, "פנים לכאן ולכאן", כל העיר, 23 בנובמבר, 1990, עמ' 34-35.
[40] אריה בנדר, "באלה המילים", מעריב, היום, 17 באפריל, 2001, עמ' 1.
[41] מעריב, 25 בדצמבר, 1992.
[42] אתר האינטרנט של ידיעות אחרונות, 4 בנובמבר, 2000; ידיעות אחרונות, 6 בנובמבר, 2000; הארץ, 5 בנובמבר, 2000; אל-איתיחאד, 6 בנובמבר, 2000; 7 בנובמבר, 2000.
[43] גל שרון, "הציבור הערבי לא הקצין, הוא הגיע לקצה גבול הסבל", הארץ, 3 באוקטובר, 2000, עמ' ב3.
[44] אל-צינארה, 14 ביולי, 2000.
[45] מעריב, 14 בספטמבר, 2000. ימים אחדים אחר כך אמר דהמשה, בזמן הריסת בתים שנבנו שלא כחוק ליד כרמיאל: "השוטר שבא להרוס את ביתי, לאיים על חיי ולעקור אותי מאדמתי, לפני שישבור את רגליי וידיי, אשבור אני את רגליו וידיו". הארץ, 27 בספטמבר, 2000.
[46] גל שרון, "הציבור הערבי לא הקצין, הוא הגיע לקצה גבול הסבל", הארץ, 3 באוקטובר, 2000, עמ' ב3.
[47] מעריב, 11 בספטמבר, 2001.
[48] מעריב, 11 בינואר, 2001.
[49] הארץ, 6 באוגוסט, 2001.
[50] הצופה, 3 בנובמבר, 1998.
[51] קלמן ליבסקינד, "אני לא חלק מעדר של כבשים", מקור ראשון, יומן שבועי, 24 בספטמבר, 1999, עמ' 10-15.
[52] מקור ראשון, 22 בינואר, 1999.
[53] Yossi Klein Halevi, “Mr. Security,” The Jerusalem Report,August 16, 1999, p. 20.
[54] כל אל-ערב, כמצוטט במעריב, 13 במאי, 2001.
[55] גידי וייץ, "אני לא פוליטיקאי, אני מהפכן", כל העיר, 5 באוקטובר, 2001, עמ' 21.
[56] כל אל-ערב, 7 באוגוסט, 1998.
[57] . גידי וייץ, "אני לא פוליטיקאי, אני מהפכן", כל העיר, 5 באוקטובר, 2001, עמ' 19.
[58] קלמן ליבסקינד, "אני לא חלק מעדר של כבשים", מקור ראשון, יומן שבועי, 24 בספטמבר, 1999, עמ' 15. בריאיונות בינואר 1993 אמר עוד כי "הוא מוכן להציל כל נפש מכל צד שלא תמות", וכי אינו מבדיל בין דם לדם: "גיניתי ואגנה כל רצח, כל הרג של אנשים חפים מפשע". יצחק לץ, "האשם הוא לא פראייר של אף אחד", קול חיפה, 1 בינואר, 1993, עמ' 28-29; על המשמר, 7 בינואר, 1993.
[59] בן-פורת, שיחות, עמ' 44-45.
[60] מצלחה אף החליט לפרוש ממפלגת העבודה מכיוון שזו לא התייצבה להגנת האוכלוסייה הערבית ותמכה בקיצוץ קצבאות הילדים של אזרחי המדינה שלא שירתו בצה"ל.
[61] לילי גלילי, "נוואף מצלחה עובד מהבית", הארץ, 20 באוגוסט, 1999, עמ' ב4.
[62] לילי גלילי, "מאז אוקטובר 2000 לא נכנס מצלחה אצל צימרמן", הארץ, 17 בספטמבר, 2001, עמ' ב9.
[63] שרי מקובר, "אנחנו פצצות", מעריב, סופשבוע, 23 ביוני, 2000, עמ' 20-28.
[64] במשאל שערכה מינה צמח זמן קצר לאחר מהומות אוקטובר 2000 הגדירו 74 אחוז של הנשאלים היהודים את התנהגות האזרחים הערבים "בגידה במדינה". סבר פלוצקר, "נאמנים לפלשתין, רוצים לחיות בישראל", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, עמ' 11-12.
