חופש החוזים: בין שמרנות ליהדות

בתגובה ל"המעסיק כאויב העם: על אובדנו של חופש החוזים" מאת שגיא ברמק

עזריאל אריאל

 

במאמרו "המעסיק כאויב העם: על אובדנו של חופש החוזים", קרא שגיא ברמק להימנע מכל התערבות של המדינה (ובכלל זאת: מחוקקיה ובתי המשפט שלה) ביישומו של חוזה, כל זמן שהוא  נכרת מתוך רצון חופשי של שני הצדדים – אף אם עינינו הרואות כי הוא נגוע בחוסר הגינות.

אינני כלכלן ואינני משפטן, ואף לא מומחה למדעי המדינה; ועל כן לא אתחרה בכותב על לוח השחמט שבו בחר לשחק – שבו מתעמתים אלו מול אלו ימין ושמאל, רדיקלים ושמרנים. אכן, מה שחסר במאמר הוא נקודת המבט שאיננה ימין ואיננה שמאל: נקודת המבט היהודית כפי שהיא מתבטאת בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה.

האם היהדות תומכת בחופש חוזים מלא? ברור שלא. שורה ארוכה של הלכות מתערבת בחופש החוזים ומבטלת את תוקפם של חוזים הנוגדים אותן. זהו דינה של הלוואה בריבית;[1] זהו דינו של הסכם מכר שיש בו אונאה (מחיר החורג ב-20% מן המקובל בשוק);[2] זהו דינה (לפחות באופן עקרוני) של הלוואה שעברה עליה שנת השמיטה;[3] וכך גם בנוגע לשדה שנמכר לצמיתות בעידן שבו נוהגת מצוות היובל.[4] הלכות דומות אחרות מגבילות אף הן את חופש החוזים.

קשה לראות במגבלות אלו שמטילה ההלכה על חופש החוזים התערבות שבאה להגן על החלש מפני חוזה מקפח; בין המגבלות הללו בולטים כמה נושאים שאין מערכת משפט אנושית הרואה בהם פגם מוסרי (כגון: הלוואה בריבית סבירה, שמיטת כספים או החזרת קרקעות ביובל). רק התערבות הלכתית אחת בחופש החוזים נובעת בעליל מן העובדה שמדובר בחוזה מקפח (וליתר דיוק: חוזה עושק) שנכרת בשל מצוקתו החריפה של אחד הצדדים, והיא מובאת בדברי הרמב"ם:

מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, ואמר לו "העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו" – אין לו אלא שכרו הראוי לו.[5]

את הרעיון העומד מאחורי ההתערבות במקרים האחרים נפתח בהמשך דברינו; בשלב זה אפנה לנקודה נוספת החסרה במאמר: נקודת המבט המוסרית-ערכית.

אף אם נקבל את עמדתו של הכותב כי הנזק הכרוך בהתערבות הרשויות בחופש החוזים עולה על התועלת, אין זה אומר שכל חוזה הנכרת מתוך רצון חופשי של שני הצדדים הוא אכן מוסרי. במאמרו חסרה עד מאוד התביעה הבלתי-מתפשרת להציב אמות מידה מוסריות לחוזה הוגן, לחנך להקפדה עליהן גם בהיעדר חקיקה ואכיפה, ואף לגנות בכל פה את המפירים את כללי ההגינות.

האם החופש – הערך הליברלי המקודש בכלכלה הקפטיליסטית – מצדיק כל עוול במידה שהוא עומד באמות המידה של השוק החופשי? האם ההתנגדות (שיש בה לא-מעט צדק) להתערבות בוטה של המדינה בחופש החוזים אינה שופכת את התינוק (המוסר וההגינות) עם מי האמבטיה (ההתערבות המזיקה של המדינה)?

אלא שכאן נדרש בירור מהו חוזה הוגן ומהו חוזה מקפח. מצדדי השוק החופשי יטענו כי כל חוזה הנעשה מתוך רצון חופשי של השותפים בו הוא בהכרח חוזה הוגן. כותב המאמר מניח שכך הם פני הדברים גם כאשר ישנו פער בולט בכוח, בידע או בפרמטר אחר של שני הצדדים, ואחד מהם מנצל את יתרונו כדי להכתיב לרעהו תנאים בלתי-הוגנים. אולם הביקורת שלנו על תפיסה זו לוקה בהיעדר אמת מידה חלופית. מה יסייע לנו לקבוע מהו חוזה הוגן ומהו חוזה מקפח?

על שאלת המחיר ההוגן הרחיב ידידי ד"ר בנימין פורת בחיבורו על יישומן של הלכות אונאה בכלכלה המודרנית. נביא תמצית מדבריו:

את המחיר ההוגן לעסקה ניתן לקבוע באופן עקרוני בכמה דרכים: א. כמחיר העלות (אפלטון, החוק הקנוני)… ב. מחיר השוויון (אריסטו)… חישוב זה מחושב על הערכה של מידת הביקוש למוצר, המביאה להגדרת 'שוויו האמיתי', ולא על פי חישוב המשקלל את ההיצע והביקוש, המגדיר את 'מחיר השוק' שלו… ג. כמחיר המוסכם (קפיטליזם)…[6]

אחר שהוא מציג את שלוש ההגדרות למחיר הוגן, מביא פורת את ההגדרה היהודית הנובעת מאיסור אונאה:

דין אונאה לא צעד באף לא אחד מנתיבים אלו. המחיר ההוגן מזוהה במסגרת דין אונאה עם המחיר המקובל בשוק על ידי מרבית משתתפיו.[7]

אם כן, לפי ההלכה, מצד אחד המחיר נקבע על ידי המנגנון של השוק החופשי; ומצד שני, ניצול חולשה, מצוקה או תמימות של מוכר או קונה לשם חריגה ממחיר זה – אסורה.

עבירה על איסורי אונאה אינה תמיד עילה להתערבות בחופש החוזים. ישנם מקרים – כמו אונאה במחירי מקרקעין או בשכר עבודה – שבהם העבירה אינה גוררת ביטול של החוזה; אך למרות זאת, מדובר במעשה אסור.[8] כאן מתגלה תבונתה הכלכלית והמוסרית של היהדות, שאינה משליכה את יהבה רק על ההתערבות הממסדית ומדגישה את חינוך הציבור ואת המשמעת העצמית של היחיד המקבל עליו לנהוג בהגינות כלפי אחיו.

באחד ממשפטי הסיכום של מחקרו כתב פורת את הדברים הבאים:

כשם שהצדק החברתי המוגשם על ידי דין אונאה אינו מתמצה בערך החירות, כך הוא גם אינו מתמצה בערך השוויון… דומה כי עקרון האחווה אשר… משוקע בפרשיית אונאה במקרא, עשוי להנהיר טוב יותר תפיסה זו של צדק חברתי. צדק בין אחים אינו זה המבטיח כי אחד לא יהיה עשיר מזולתו, אלא כי האחד ינהל את ענייניו תוך רגישות לצורכי זולתו…[9]

התפיסה היהודית של הכלכלה ההוגנת אינה מחפשת קריטריונים עלומים של צדק; היא פועלת על פי עקרונות אחרים לחלוטין, שהמרכזיים שבהם הם שניים: עקרון האחווה והתמוססות תודעת הקניין הפרטי.

עקרון האחווה הוא העומד בבסיסם של דיני ריבית, אונאה ושמיטת כספים, וכן בהגבלת מתח הרווחים במצרכי יסוד.[10] עיקרון זה מיוסד על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, יח), היינו: התנהג כאילו כל לקוחותיך הם אחיך והתאם את תנאי העסקה להכרה זו.

העיקרון השני, האחוז היטב בעיקרון הראשון, הוא התמוססותה של תודעת הקניין הפרטי על ידי ההכרה כי "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד, א) וכי האדם אינו אלא בר-רשות של בורא העולם, כלשון הנביא: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צב-אות" (חגי ב', ח). תודעה זו מרסנת את אנוכיותו של האדם ופותחת את ליבו לקראת הזולת שאותו הוא רואה כאחיו.

חינוך נמרץ ליישומם של עקרונות פילוסופיים-מוסריים אלו יאפשר את קיומה של כלכלה חופשית ומוסרית כאחד – כלכלה שאינה קפיטליסטית ואף איננה סוציאליסטית, כי אם כלכלה יהודית.


   הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת וראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.


[1] משנה תורה, הלכות מלווה ולווה, פרק ד, הלכה ו: "שטר שכתוב בו ריבית… גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית".

[2] שם, הלכות מכירה, פרק יב, הלכה ד: "היתה ההונייה יתירה על השתות בכל שהוא, כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה – בטל מקח, והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל".

[3] שם, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט, הלכה י: "המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית – הרי זה נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית".

[4] שם, פרק יא, הלכה א: "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר 'והארץ לא תמכר לצמיתות'; ואם מכר לצמיתות – שניהם עוברין בלא-תעשה ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל".

[5] שם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יב, הלכה ז.

 [6] בנימין פורת, "דין הונאת מחיר: יסודותיו, עקרונותיו וערכיו", הרב שלמה אישון והרב יצחק בזק (עורכים), כתר: מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה – ד, אונאת ממון: עקרונות הלכתיים והגותיים, קדומים: מכון כת"ר לכלכלה על פי התורה, תשס"ד, עמ' 429–430.

[7] שם.

[8] הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רכז, סעיף לה.

[9] פורת, "דין הונאת מחיר", עמ' 482.

[10] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלא, סעיף א.

 

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *