חורבן והתקרבנות, אחריות וריבונות

חתירתו של השמאל תחת מפעל ההתיישבות אין בה כדי להצדיק התנהלות מופקרת. על אוהבי ההתיישבות לחדול מן השיח הקורבני ולעבור לעמדה של אחריות

לפני כחודשיים, בתים בשכונת נתיב האבות פונו מיושביהם ונהרסו בהוראת בית המשפט הגבוה לצדק. השיח סביב הנושא בחוגי הימין ובחוגי ההתיישבות – בעיתונות, בפייסבוק ובקבוצות הוואטסאפ – מצא את האשם בשמאל, בבג"ץ ובערבים. עיון בפרטי שיח זה דורש מאמר לעצמו, אך ככלל יש לומר כי האופן, הביטויים והמושגים שבהם בחרו המשתתפים בשיח זה לבטא את טענותיהם יכולים ללמד שהסכנה התלויה-ועומדת מעל ההתיישבות אינה דווקא השמאל, בג"ץ או הערבים, אלא השיח של הימין עצמו.

כדי להיכנס בעובי הקורה עלינו להניח תחילה לשאלת הבעלות על הקרקע, שכן אף שהדבר הוסתר יפה תחת המעטה האידיאולוגי של יישוב הארץ ובאמצעות הטענה שהחורבן נגזר בשל התקטננות על ארבעים ס"מ של בעלות פרטית (החותכת את המבנים) – הסיבה שבעטיה גזר בג"ץ חורבן אינה שאלת הבעלות (שבה הוא לא דן וכלל אינו מוסמך לדון) אלא חוקיות הבנייה והאכיפה הסלקטיבית של חריגות ממנה. כמובן, פסיקה זו עושה שימוש פוליטי מוטה בחוקי התכנון והבנייה, אך הללו נוכחים בפסיקת בג"ץ וחשוב להכיר בהם כסיבה המיידית להרס.

נניח אפוא לאותה רצועה צרה ונניח גם שכל קרקעות נתיב האבות עומדים בקריטריונים של 'אדמות מדינה'; ובכן, האם מישהו מן המתיישבים במקום שילם ולוּ שקל אחד על הקרקע? האם למישהו מהם הוכחת בעלות על הקרקע שעליה הקים את ביתו? לדאבון הלב התשובה כמובן שלילית. אילו הוכרזה הקרקע כאדמת מדינה, מועצת גוש עציון והיישוב אלעזר היו מתכננים בה בנייה מסודרת וחלוקה למגרשים שהיו יוצאים למכרז; לכל אזרח ישראלי שיעבור את ועדת הקליטה הייתה אז הזכות להתמודד ולזכות במכרז, אם ירבה במחיר. כך אכן קרה בחלקה הסמוכה לנתיב האבות, שבה נבנו עשרות יחידות דיור והמחיר לחצי דונם הגיע לכ-600 אלף שקל.

בגוש עציון נבנו לאחרונה אלפי יחידות דיור בצורה מסודרת וחוקית. מחירי הדיור המאמירים, יחד עם הרצון לחיות בסביבה פחות אורבנית ובורגנית, הביאו רבים לבחור במקומן במאחזים דוגמת נתיב האבות, שדה בועז, תקוע ד' וכדומה. אין כלל בושה במניעים אלו, שאף יכולים להצטרף לרצון העקרוני ליישוב הארץ. אדרבה: דווקא יישובהּ בדרכים יומיומיות, שאינן כרוכות באידיאולוגיה כללית וקשוחה העיוורת לצורכי הפרט, יכול לשמש גורם יציב יותר המחבר שמיים אידיאולוגיים לארץ הפרגמטית ומפרק מיניה-וביה את טענות 'ההזיה המשיחית' המיוחסת להתיישבות. את הרצון הזה ניתן לקשור לחתירה להחלת הריבונות הישראלית בכל שטחי המולדת – ריבונות שמשמעה נורמליזציה פרגמטית של מדינת חוק.

אך כאן בדיוק עולות הבעיות: ראשית, הבנייה בנתיב האבות הפכה מחיבור של אידיאולוגיה ופרגמטיות לפרגמטיזם נדל"ני מוגזם: לא רק שאין מכרזים הפתוחים לכול, ולא רק שהקרקע בחינם ואין תכנון מסודר, אלא שעל המגרשים חסרי הגבולות הברורים נבנו בתי מידות צמודי קרקע – וחלקם כאלה המניבים הכנסה נאה מהשכרה. כיוון שלכתחילה הבנייה במקום אינה חוקית ומוסדרת, המועצה האזורית – שבמגרש הצמוד והחוקי רודפת עד חורמה מי שחרג בעשרה ס"מ מקווי הבניין – אינה אוכפת את חריגות הבנייה בשטחים אלה ואף מוציאה מתקציבה הציבורי מימון לעידודן ולהגנתן. איש הישר בעיניו יעשה, וכל הקודם (ולעיתים דאלים) יבוא וייטול. בהקשר זה כדאי לזכור כיצד מצא השיח הימני קשרים הדוקים בין התחבולות הנדל"ניות של אולמרט לבין עוולותיו בהתנתקות.

יש לקרוא לילד בשמו: לפחות במקרה של נתיב האבות, מדובר בספקולציה כלכלית עם חיזוק אידיאולוגי; ספקולציה שתנאי השטח הפוליטיים עשויים להביא להצלחתה, אך כיוון שסוף-סוף המאחז אינו חוקי, ההימור עלול גם להיכשל. איש עסקים ישר (או לפחות מוצלח) יודע להפסיד בכבוד ואינו מחפש אשמים: לא השמאל, לא בג"ץ ולא הערבים. המילים הגבוהות, "בגידה" מחד גיסא ו"'שליחות"' מאידך גיסא, שהיו מוצדקות בדור החלוצי של ההתיישבות, מוצדקות פחות בעת שההתיישבות מחובקת על ידי הממסד או לפחות על ידי חלקים חשובים בו.

אך הבעיה העיקרית אינה בטענות הקונקרטיות אלא בשיח; הלה הוא ניצחון מזהיר לשמאל – שיח ההתקרבנות הפושה בכל חלקה טובה. מקורותיו של שיח זה בתפיסות מרקסיסטיות שלפיהן האדם אינו סוכן עצמאי ואקטיבי, בעל בחירה חופשית שעל תוצאותיה הוא נידון, אלא תוצר של יחסים חברתיים הקובעים אותו באופן פסיבי. משנחשפו יחסי הכוח הללו, יש למצוא את האשֵם שבעצם האקטיביות שלו "דפק" ו"דקר" אותנו הפסיביים "בגב"', ולדרוש שיכפו על כולנו שוויון מלא.

אם פעם הדרך להשגת דבר הייתה הפעלת הכוח – חוקי או לא, בעוצמה או בעקיפין – היום הכוח מוקצה מחמת מיאוס, והדרך להשגת יעדים היא התקרבנות קיטשית, המבליטה את אסונה קורע הלב, כופה אחרים להזדהות עימה ומצביעה על האשם בעצם זה שהצליח – "על חשבונה" כמובן. הדיאלקטיקה אדון–עבד מתהפכת פעמיים: העבד המפסיד אינו שואף עוד להיות האדון המנצח והפריבילג אלא ממסד את קורבנותו (אונר"א כמשל) – משום שעצם היותו עבד הופך אותו לאדון המשיג פריבילגיות בעוד ניצחון האדון והפריבילגיה הנתונה לו הם-הם אשמתו. זוהי מוסרנות שלה שורשים עמוקים בנצרות המעריצה את הפסיון (passion), את הקורבן הפסיבי (passive) ואת ייסוריו של הצלוב: בחמלתה המתחסדת היא מזדהה עם מי שבעיניה הוא קורבן, ובהוקעת עצמה על צלב האשמה מושיטה היא לו לחי שנייה; או שבטינתהּ מזהה היא את עצמה כקורבן, מוקיעה אחרים על צלב האשמה ומעוררת בהם רגשות בושה (שיימינג) מסרסים.

במקום לקחת אחריות על ההימור – אפילו האידיאולוגי – ולהפסיד בכבוד תוך איתור דרכים חדשות לתקן ולהצליח, הופכים המתיישבים לפסיביים ש"שלחו אותם", "לקחו להם", ואף "קורעים אותם מבתיהם" בחוסר שוויון; הם הופכים לילדים חסרי אחריות וחסרי אשמה שהמדינה-האֵם או כל גורם אקטיבי אחר אחראים לו ואשמים במצבו.

חוסר האחריות הזה גולש כמובן גם ליחס אל הערבי וזכויות הפרט שלו: אם איננו אלא קורבנות של 'המערכת', איננו צריכים להיות רגישים וזהירים ביחס להשלכותיהם של מעשינו ומחדלינו כלפי מי שבפועל חולקים איתנו – כך או אחרת – את הארץ הזו. נדמה שרוב המתנחלים מסכימים שאם לערבי אכן ישנה הוכחה לבעלות על קרקע, אין להתעלם מהוכחה זו ולבנות את בתינו על אותה קרקע. אך האם מוקדשת לשאלה הזו תשומת לב מספקת?

אמת נכון הדבר: ארגוני שמאל הפכו טענה מוסרית פשוטה זו להתקרבנות כללית, לאסטרטגיה שאינה בוחלת במניפולציות ובגיוס בעלי-קרקעות-לכאורה למלחמת התשה בבתי המשפט – מלחמה שמטרתה אינה מוסר וצדק אלא החרבת ההתיישבות (ובמקרה נתיב האבות  הדבר מוכח מעצמו, שהרי העותרים-לבעלות לא קיבלו דבר והקרקע לא תשוב אליהם אף לאחר ההרס). אך האם ניכנע פעמיים, ומלבד שבתינו ייהרסו אף נאמץ את שיח ההתקרבנות, נסיר מעצמנו אחריות לכישלוננו, נדרוש (כמו ב'מחאה החברתית') שהמדינה תספק לנו עוד ועוד מאוויים, ומשאלה לא יבואו על סיפוקם נאשים את הערבי או השמאלני?!

התקרבנות זו אינה רק חוטאת לאמת המציאותית, אלא הופכת לחרב פיפיות: בשיח ההתקרבנות, תמיד יצליחו הפלסטינים יותר מאיתנו; כל ניסיון להציגנו כקורבן מגשים מיד את הנבואה (הסטריאוטיפית והנבזית) שאיננו אלא קוזק העוטף את רדיפת המותרות שלו במילים קדושות ולבסוף בוכה על שהוא זה שנגזל;  מעבר לכך, היא הופכת אותנו פסיביים ומסיטה את מבטנו ממה שניתן לעשות לשם הבאת שינוי ממשי – תחת ניצחונות קטנים שסופם הפסד כללי.

שינוי ממשי הוא ריבונות הכרוכה באחריות.

רבים מתחלואי המצב הנוכחי מקורם איננו בעצם הכיבוש – שאינו אלא שחרור – אלא במצב הכיבוש, כלומר בעובדה שיהודה ושומרון אינם נבלעים ואינם מוקאים, שמִנהל אזרחי-צבאי מנהל אותם בשרירותיות (שמקשה על חיי היהודים וקל וחומר על חיי הערבים), שחיילי צבא – ולא שוטרים – הם המפקחים על הנעשה בהם, וכדומה. הכיבוש של חוסר חוק אכן משחית, ואין זה משנה אם הגורם או התוצאה הם 'משיחיוּת' עיוורת מימין, או 'אקטיביזם מהפכני' משמאל (שכפי שראינו, בפועל הוא התקרבנות פסיבית).

אנו כואבים את ההרס ואת הגירושים החוזרים-ונשנים; אנו זועמים על הצביעות וחידלון הרוח והמעשה. איננו מתיימרים לומר מהו המעשה הנכון לשם תיקון החברה ולשם חיזוק האחיזה בארץ; איננו מתיימרים לקבוע כיצד יש לבצע זאת מבחינה אסטרטגית. אולם לאור הדברים לעיל, ברצוננו להציע שהדרך לייצוב המצב אינה טקטיקה אידיאולוגית – עיוורת או מתקרבנת – המשיגה 'דונם פה ודונם שם' במחירים מוסריים ופרגמטיים קשים, אלא החלת הריבונות והחוק.

אם בסופו של דבר ריבונות היא היעד המוצהר של ההתיישבות, יש להכיר ולהפנים את הערכים הגלומים בה. משמעותה אינה רק 'בעלות' על השטח, שתַצֵר את ידי הערבים; משמעותה העיקרית היא מידת הדין (בניגוד להתחסדות) והחוק שתצר גם את חוסר הגבולות שלנו, המתיישבים – גם כלפי זכות הקניין של הערבים וגם כלפי שכנינו היהודים, באי-מתן שוויון הזדמנויות לזכות בקרקע. החוק הוא זכות וחובה כאחד.

לכאן עלינו להוביל את השיח, לכיוון הניצב  בסתירה מהותית לשיח הפסיבי וחסר האחריות שהורגלנו בו כפי שהורגל בו כל מי שראה עצמו כאוונגרד. שיח אחריות כזה יועיל לא רק מבחינה נקודתית – בהצלת בתים ובניגוח טענות השמאל – אלא גם מבחינה כללית ואסטרטגית, הן ברמה המעשית הן ברמה המוסרית-רוחנית.


יהונתן ליפשיץ מתגורר בתקוע. בעיסוקו כמפקח בנייה היה מופקד על עשרות פרויקטים בגוש עציון ובכלל יהודה ושומרון.

אביחי צור מתגורר באפרת. ד"ר למחשבת ישראל.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *