חילול חירות

בדילמה הנוקבת על שלילת חירות בשם החירות, יש מה ללמוד דווקא מהלכות שבת

 

"בכל מקום שבו הוחרבה החירות כפי שאנו מבינים אותה", כתב פרידריך האייק, "נעשה הדבר, כמעט תמיד, בשמה של איזו חירות חדשה" (הדרך לשעבוד, עמוד 111). האייק צודק חלקית. החירות אכן נשללה לאורך ההיסטוריה בשם חירות אחרת, אולם לא בהכרח חירות "חדשה", אלא מושג מתחרה של חירות שאינו בהכרח חדש או משולל יסוד.

החירות "כפי שאנו מבינים אותה" משמעה היעדר כפייה שלטונית. זוהי החירות הפוליטית, שלעיתים מכנים אותה, בעקבות ישעיהו ברלין, חירות שלילית. עצם היותה המובן האינטואיטיבי של חירות בשבילנו הוא, כפי שהיטיב האייק לבטא, אחד ההישגים החשובים והיקרים של התרבות המערבית המודרנית.

אבל יש לפחות עוד שני גוונים רלבנטיים של חירות. הראשון הוא חירות מנסיבות מגבילות. נסיבות חייו של אדם – הכלכליות, המשפחתיות והגאופוליטיות – מכתיבות במידה רבה את מרחב אפשרויות הבחירה שלו. גוון נוסף, עדין ואמורפי יותר, הוא חירות מהגבלות "פנימיות". פָּנים של אישיותו, אופיו ומזגו של אדם עשויים גם הם למנוע ממנו לבחור כפי שהיה רוצה לו הייתה לו שליטה רבה יותר על עצמו.

גוני חירות אלו, המתייחסים לא לחירותו של אדם לבחור מבחינה עקרונית אלא ליכולתו לממש חירות זו בפועל, הם מסוג החירות שאנו מכנים, גם כן בעקבות ברלין, חירות חיובית. הם אינם באים על חשבון החירות השלילית. להפך: הרי מהותה של החירות השלילית היא לאפשר לאדם את מרב האוטונומיה, ההגשמה העצמית והחתירה לטוב שהוא מסוגל להן, וזאת בין השאר באמצעות ניצולה לטובת שיפור נסיבותיו וטיפוח המידה הטובה בעצמו.

עם זאת, שוחרי החירות סולדים סלידה בריאה מהדיבור על אודות חירות חיובית. זאת משום שהחתירה לחירות נסיבתית או פנימית מיתרגמת מהר לשלילת חירות פוליטית בידי המדינה – אם בכפיית בחִירוֹת "נכונות" על האדם "החלש", אם באמצעות כפיית כלל האזרחים להעביר חלק מהונם לשליט כדי שזה יפדה את אסירי הנסיבות הקשות. בהמשך לכך ישנו "המדרון החלקלק" הידוע לשמצה. שכן הלגיטימציה של שלילה כזו, ולו במקרי קצה, עלולה לשרת מיני סופיסטים-אורווליאנים שבשער, שבמעט להטוטי מילים יכולים למשוך היגיון של קצוות אל לב הנורמה. ואכן, חירות מנסיבות מגבילות, ובאופן ספציפי ממחסור כלכלי – "החירות החדשה" במשפט של האייק שציטטנו בפתיחה – הייתה תדיר רוֹמֵמה בגרונם של המשטרים הקומוניסטיים. ולצידה, חירות משעבוד לחולשות ולנטיות שליליות אנושיות היא דווקא "חירות ותיקה" עוד יותר מהחירות הפוליטית; חירות אשר בשמה דיבר לעתים מזומנות הממסד הדתי, ולאורה הצדיק את זיקתו למדינה וכפיית הדת על אזרחיה בימים שלפני בוא הליברליזם.

ניסיון העבר, הרחוק והקרוב, לימד אותנו להגביל את הדיבור על החירות במישור המדיני לחירות השלילית בלבד. אולם ישנם מקרים שבהם היעדרה הקיצוני של חירות נסיבתית או חירות פנימית לא רק שהוא מצמצם את החירות השלילית שאנו חפצים להגן עליה, אלא אף מרוקן אותה מכל משמעות. ייתכנו נסיבות חיים מגבילות המותירות את האדם במרחב פעולה כה מצומצם, שעובדת היותו בוחר נעשית חסרת משמעות. דג מחוץ למים, גם אם אינו קשור או כלוא, לא יכול לשחות. באופן דומה אדם עלול להיות כה משועבד ליצריו, לעכבותיו הפסיכולוגיות ולהרגליו הקשיחים עד שקשה להמשיך ולראותו כבן חורין – כמו למשל אדם המכור לסמים. נדרשת מידה מינימלית של חירות חיובית כדי שתהא משמעות לחירות שלילית.

האם ביכולתנו להכיל בתפיסתנו הפוליטית מקרי קצה אלה, או שמא נידונו לבחור בהפשטה של שיח החירות על מנת להימלט מהשחתתו הבלתי נמנעת? נדמה שדווקא בשיח ההלכתי טמון חוט מחשבה שיכול לשמש השראה להיחלצות מבעיה זו.

עיקרון "פיקוח נפש", שלפיו ניתן להפר את מצוות התורה מפני חשש לחיי אדם, זוכה לכמה ניסוחים בתלמוד. מקרה הבוחן שנבחר לדיון זה הוא השבת, והמשותף לרוב הניסוחים הוא הסברה הפשוטה כי חיי אדם קודמים לשמירת מצוות, ועל כן יש לחלל את השבת לטובת קדושת החיים הגוברת עליה. אולם ישנו גם ניסוח אחד יוצא דופן, בעל היגיון מיוחד, המצדיק את עקרון פיקוח נפש כך: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב). ניסוח זה פותח פתח לתבנית חשיבה המכילה מקרי קצה אך מספקת הגנה מסוימת מפני המדרון החלקלק.

ראשית, רעיון "חַלֵּל עליו" קובע, באופן לא אינטואיטיבי, שאת השבת לא מחללים לשם ערך אחר – חיי אדם – אלא לשם השבת עצמה. היעד של חילול השבת כעת הוא שמירתה בעתיד בידי האדם שחייו יינצלו. בהמשך לאותו היגיון, כדי שחילול השבת יהיה מוצדק, דרושה פרופורציה ראויה: מחללים שבת אחת לטובת שבתות הרבה.

שנית, מה שעומד כנגד השבת הספציפית העומדת בפני חילול הוא היעדרה המוחלט של השבת הכללית מעתה ואילך. אין הצדקה לחילול שבת בשל סיכון פחוּת מכך. בהמשך לכך, השבת ההלכתית היא בינארית. אין שמירת שבת או חילול שבת לחצאין. כישלון, קטן וחלקי ככל שיהיה, הוא אובדן הקופה כולה. אין היתכנות של התפשרות על השבת לטובת שיפורה; יש רק ביטולה לשם קיומה.

דעה זו בתלמוד מנסחת אם כן שני תבחינים בסיסיים שלאורם ניתן להצדיק פגיעה בערך חיוני בשל מקרה קצה: (א) אידיוסינקרטיות – הפגיעה נעשית לשם אותו ערך עצמו; (ב) טוטאליות – כל פגיעה נחשבת כפגיעה מוחלטת, והיא מוצדקת רק כאשר מה שעומד על הפרק הוא פגיעה נקודתית אל מול אובדן טוטאלי.

חשיבה זו על השבת אפשר לנסות להחיל, בהתאמות נדרשות, על החירות הפוליטית. ישנם מקרי קצה שבהם האדם נדחק, מחמת נסיבותיו או בגין חולשה פתולוגית, למרחב בחירה זניח שאינו מותיר לו יכולת להיחלץ ממצבו בכוחות עצמו. כך הוא נידון לשעבוד-בפועל למשך כל חייו. חירותו הפוליטית של אדם כזה היא פסאדה. במקרה כזה יהיה מוצדק לבטל חירות פוליטית, של אדם זה או במידת מה של אחרים, לטובת אותה חירות עצמה. אך אנומליה ערכית זו לא מהווה רישיון לשחק במינוני חירות, כל מחוקק על פי נטיותיו.

כלומר, לא ניתן להצדיק ביטול בכוח הריבון של חירות שלילית לטובת שיפור חירות חיובית, כפי שביקשו ועוד מבקשים לעשות אלה שהאייק נזעק להזהירנו מפניהם. המדרג בין גווני החירות, במישור הפוליטי, חייב להישאר ברור: הבכורה ניתנת לחירות השלילית. מניעתה עשויה להיות מוצדקת אך ורק לטובת אותה מידה מינימלית של חירות חיובית הנדרשת לעצם קיומה של חירות שלילית בפועל.

העת האחרונה זימנה לנו מקרה בוחן לשאלת מקרי הקצה. אות הסיום לכנסת העשרים היה חקיקת "חוק איסור צריכת זנות", רגע לפני פיזורה. מדובר באירוע נדיר למדי, בו חברים מהקואליציה והאופוזיציה חברו יחד לקידום מדיניות משותפת. חוק זה מבקש למנוע מנשים לעסוק בזנות, באמצעות הפללת הלקוחות ובאמצעות הפניית משאבים להוצאת נשים ממעגל הזנות ושיקומן.

לצד תמיכה חוצת מחנות פוליטיים, החוק נתקל בשני סוגי התנגדויות: פרגמטית וערכית. הצד הפרגמטי של הדיון עוסק ביעילותו של החוק המוצע, במידת יכולתו להשיג את המטרה ובחשש מפני תוצאות לא מכוונות שלו אשר עשויות להחריף את הבעיות בהן הוא מבקש לטפל. זהו במידה רבה הצד החשוב יותר בדיון זה, העשוי לייתר את הדיון הערכי; אך ביחס אליו איני מתיימר להכריע, כי איני יודע די. אני מבקש לומר דבר מה בסוגיה הערכית, לאור הנאמר לעיל.

יש הטוענים שיש פסול ערכי בחוק בשל פגיעתו בערך החירות: הוא שולל את חירותן של הנשים שבחרו, לכאורה, לעסוק בזנות (כמו גם את חירותם של צרכני הזנות). איני שותף להתנגדות זו, ולא משום שאיני מבכר את ערך החירות. לטענת מקדמות חוק זה, ולטענת הדו"ח הממשלתי העומד בבסיסו, חלק הארי של העוסקות בזנות נכנסו לעיסוק זה מכורח נסיבות קשות, והן נכלאות בו בשל הידרדרות להתמכרויות ועוני קיצוני. אם כך הדבר, הרי חוק זה מסמן מקרה קצה שלא רק שאינו מנוגד לחירות ­– ובכלל זה חירות שלילית – אלא הוא מוצדק מכוחה. שלילת חירותן של נשים לעסוק בזנות, כאשר זו אינה אפשרות אחת המונחת בפניהן לבחור בה אלא האפשרות היחידה (וגם אם בקרב מיעוט מן העוסקות בזנות מדובר בבחירה אמתית), היא ביטול מסוים של החירות כפי שאנו מבינים אותה – אך לא בשם חירות אחרת אלא בשם אותה חירות עצמה.

ימים יגידו אם נראה ברכה בחוק זה. מי ייתן וכך יהיה (ואם לא, מי ייתן והמחוקק ישכיל לחזור-בו ממנו), ותרבה חירות בישראל.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *