חילול חירות

בדילמה הנוקבת על שלילת חירות בשם החירות, יש מה ללמוד דווקא מהלכות שבת

 

"בכל מקום שבו הוחרבה החירות כפי שאנו מבינים אותה", כתב פרידריך האייק, "נעשה הדבר, כמעט תמיד, בשמה של איזו חירות חדשה" (הדרך לשעבוד, עמוד 111). האייק צודק חלקית. החירות אכן נשללה לאורך ההיסטוריה בשם חירות אחרת, אולם לא בהכרח חירות "חדשה", אלא מושג מתחרה של חירות שאינו בהכרח חדש או משולל יסוד.

החירות "כפי שאנו מבינים אותה" משמעה היעדר כפייה שלטונית. זוהי החירות הפוליטית, שלעיתים מכנים אותה, בעקבות ישעיהו ברלין, חירות שלילית. עצם היותה המובן האינטואיטיבי של חירות בשבילנו הוא, כפי שהיטיב האייק לבטא, אחד ההישגים החשובים והיקרים של התרבות המערבית המודרנית.

אבל יש לפחות עוד שני גוונים רלבנטיים של חירות. הראשון הוא חירות מנסיבות מגבילות. נסיבות חייו של אדם – הכלכליות, המשפחתיות והגאופוליטיות – מכתיבות במידה רבה את מרחב אפשרויות הבחירה שלו. גוון נוסף, עדין ואמורפי יותר, הוא חירות מהגבלות "פנימיות". פָּנים של אישיותו, אופיו ומזגו של אדם עשויים גם הם למנוע ממנו לבחור כפי שהיה רוצה לו הייתה לו שליטה רבה יותר על עצמו.

גוני חירות אלו, המתייחסים לא לחירותו של אדם לבחור מבחינה עקרונית אלא ליכולתו לממש חירות זו בפועל, הם מסוג החירות שאנו מכנים, גם כן בעקבות ברלין, חירות חיובית. הם אינם באים על חשבון החירות השלילית. להפך: הרי מהותה של החירות השלילית היא לאפשר לאדם את מרב האוטונומיה, ההגשמה העצמית והחתירה לטוב שהוא מסוגל להן, וזאת בין השאר באמצעות ניצולה לטובת שיפור נסיבותיו וטיפוח המידה הטובה בעצמו.

עם זאת, שוחרי החירות סולדים סלידה בריאה מהדיבור על אודות חירות חיובית. זאת משום שהחתירה לחירות נסיבתית או פנימית מיתרגמת מהר לשלילת חירות פוליטית בידי המדינה – אם בכפיית בחִירוֹת "נכונות" על האדם "החלש", אם באמצעות כפיית כלל האזרחים להעביר חלק מהונם לשליט כדי שזה יפדה את אסירי הנסיבות הקשות. בהמשך לכך ישנו "המדרון החלקלק" הידוע לשמצה. שכן הלגיטימציה של שלילה כזו, ולו במקרי קצה, עלולה לשרת מיני סופיסטים-אורווליאנים שבשער, שבמעט להטוטי מילים יכולים למשוך היגיון של קצוות אל לב הנורמה. ואכן, חירות מנסיבות מגבילות, ובאופן ספציפי ממחסור כלכלי – "החירות החדשה" במשפט של האייק שציטטנו בפתיחה – הייתה תדיר רוֹמֵמה בגרונם של המשטרים הקומוניסטיים. ולצידה, חירות משעבוד לחולשות ולנטיות שליליות אנושיות היא דווקא "חירות ותיקה" עוד יותר מהחירות הפוליטית; חירות אשר בשמה דיבר לעתים מזומנות הממסד הדתי, ולאורה הצדיק את זיקתו למדינה וכפיית הדת על אזרחיה בימים שלפני בוא הליברליזם.

ניסיון העבר, הרחוק והקרוב, לימד אותנו להגביל את הדיבור על החירות במישור המדיני לחירות השלילית בלבד. אולם ישנם מקרים שבהם היעדרה הקיצוני של חירות נסיבתית או חירות פנימית לא רק שהוא מצמצם את החירות השלילית שאנו חפצים להגן עליה, אלא אף מרוקן אותה מכל משמעות. ייתכנו נסיבות חיים מגבילות המותירות את האדם במרחב פעולה כה מצומצם, שעובדת היותו בוחר נעשית חסרת משמעות. דג מחוץ למים, גם אם אינו קשור או כלוא, לא יכול לשחות. באופן דומה אדם עלול להיות כה משועבד ליצריו, לעכבותיו הפסיכולוגיות ולהרגליו הקשיחים עד שקשה להמשיך ולראותו כבן חורין – כמו למשל אדם המכור לסמים. נדרשת מידה מינימלית של חירות חיובית כדי שתהא משמעות לחירות שלילית.

האם ביכולתנו להכיל בתפיסתנו הפוליטית מקרי קצה אלה, או שמא נידונו לבחור בהפשטה של שיח החירות על מנת להימלט מהשחתתו הבלתי נמנעת? נדמה שדווקא בשיח ההלכתי טמון חוט מחשבה שיכול לשמש השראה להיחלצות מבעיה זו.

עיקרון "פיקוח נפש", שלפיו ניתן להפר את מצוות התורה מפני חשש לחיי אדם, זוכה לכמה ניסוחים בתלמוד. מקרה הבוחן שנבחר לדיון זה הוא השבת, והמשותף לרוב הניסוחים הוא הסברה הפשוטה כי חיי אדם קודמים לשמירת מצוות, ועל כן יש לחלל את השבת לטובת קדושת החיים הגוברת עליה. אולם ישנו גם ניסוח אחד יוצא דופן, בעל היגיון מיוחד, המצדיק את עקרון פיקוח נפש כך: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב). ניסוח זה פותח פתח לתבנית חשיבה המכילה מקרי קצה אך מספקת הגנה מסוימת מפני המדרון החלקלק.

ראשית, רעיון "חַלֵּל עליו" קובע, באופן לא אינטואיטיבי, שאת השבת לא מחללים לשם ערך אחר – חיי אדם – אלא לשם השבת עצמה. היעד של חילול השבת כעת הוא שמירתה בעתיד בידי האדם שחייו יינצלו. בהמשך לאותו היגיון, כדי שחילול השבת יהיה מוצדק, דרושה פרופורציה ראויה: מחללים שבת אחת לטובת שבתות הרבה.

שנית, מה שעומד כנגד השבת הספציפית העומדת בפני חילול הוא היעדרה המוחלט של השבת הכללית מעתה ואילך. אין הצדקה לחילול שבת בשל סיכון פחוּת מכך. בהמשך לכך, השבת ההלכתית היא בינארית. אין שמירת שבת או חילול שבת לחצאין. כישלון, קטן וחלקי ככל שיהיה, הוא אובדן הקופה כולה. אין היתכנות של התפשרות על השבת לטובת שיפורה; יש רק ביטולה לשם קיומה.

דעה זו בתלמוד מנסחת אם כן שני תבחינים בסיסיים שלאורם ניתן להצדיק פגיעה בערך חיוני בשל מקרה קצה: (א) אידיוסינקרטיות – הפגיעה נעשית לשם אותו ערך עצמו; (ב) טוטאליות – כל פגיעה נחשבת כפגיעה מוחלטת, והיא מוצדקת רק כאשר מה שעומד על הפרק הוא פגיעה נקודתית אל מול אובדן טוטאלי.

חשיבה זו על השבת אפשר לנסות להחיל, בהתאמות נדרשות, על החירות הפוליטית. ישנם מקרי קצה שבהם האדם נדחק, מחמת נסיבותיו או בגין חולשה פתולוגית, למרחב בחירה זניח שאינו מותיר לו יכולת להיחלץ ממצבו בכוחות עצמו. כך הוא נידון לשעבוד-בפועל למשך כל חייו. חירותו הפוליטית של אדם כזה היא פסאדה. במקרה כזה יהיה מוצדק לבטל חירות פוליטית, של אדם זה או במידת מה של אחרים, לטובת אותה חירות עצמה. אך אנומליה ערכית זו לא מהווה רישיון לשחק במינוני חירות, כל מחוקק על פי נטיותיו.

כלומר, לא ניתן להצדיק ביטול בכוח הריבון של חירות שלילית לטובת שיפור חירות חיובית, כפי שביקשו ועוד מבקשים לעשות אלה שהאייק נזעק להזהירנו מפניהם. המדרג בין גווני החירות, במישור הפוליטי, חייב להישאר ברור: הבכורה ניתנת לחירות השלילית. מניעתה עשויה להיות מוצדקת אך ורק לטובת אותה מידה מינימלית של חירות חיובית הנדרשת לעצם קיומה של חירות שלילית בפועל.

העת האחרונה זימנה לנו מקרה בוחן לשאלת מקרי הקצה. אות הסיום לכנסת העשרים היה חקיקת "חוק איסור צריכת זנות", רגע לפני פיזורה. מדובר באירוע נדיר למדי, בו חברים מהקואליציה והאופוזיציה חברו יחד לקידום מדיניות משותפת. חוק זה מבקש למנוע מנשים לעסוק בזנות, באמצעות הפללת הלקוחות ובאמצעות הפניית משאבים להוצאת נשים ממעגל הזנות ושיקומן.

לצד תמיכה חוצת מחנות פוליטיים, החוק נתקל בשני סוגי התנגדויות: פרגמטית וערכית. הצד הפרגמטי של הדיון עוסק ביעילותו של החוק המוצע, במידת יכולתו להשיג את המטרה ובחשש מפני תוצאות לא מכוונות שלו אשר עשויות להחריף את הבעיות בהן הוא מבקש לטפל. זהו במידה רבה הצד החשוב יותר בדיון זה, העשוי לייתר את הדיון הערכי; אך ביחס אליו איני מתיימר להכריע, כי איני יודע די. אני מבקש לומר דבר מה בסוגיה הערכית, לאור הנאמר לעיל.

יש הטוענים שיש פסול ערכי בחוק בשל פגיעתו בערך החירות: הוא שולל את חירותן של הנשים שבחרו, לכאורה, לעסוק בזנות (כמו גם את חירותם של צרכני הזנות). איני שותף להתנגדות זו, ולא משום שאיני מבכר את ערך החירות. לטענת מקדמות חוק זה, ולטענת הדו"ח הממשלתי העומד בבסיסו, חלק הארי של העוסקות בזנות נכנסו לעיסוק זה מכורח נסיבות קשות, והן נכלאות בו בשל הידרדרות להתמכרויות ועוני קיצוני. אם כך הדבר, הרי חוק זה מסמן מקרה קצה שלא רק שאינו מנוגד לחירות ­– ובכלל זה חירות שלילית – אלא הוא מוצדק מכוחה. שלילת חירותן של נשים לעסוק בזנות, כאשר זו אינה אפשרות אחת המונחת בפניהן לבחור בה אלא האפשרות היחידה (וגם אם בקרב מיעוט מן העוסקות בזנות מדובר בבחירה אמתית), היא ביטול מסוים של החירות כפי שאנו מבינים אותה – אך לא בשם חירות אחרת אלא בשם אותה חירות עצמה.

ימים יגידו אם נראה ברכה בחוק זה. מי ייתן וכך יהיה (ואם לא, מי ייתן והמחוקק ישכיל לחזור-בו ממנו), ותרבה חירות בישראל.


תמונה ראשית:אתר ביג סטוק

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

2 תגובות

  1. יהודה לביא

    13.07.2020

    כדאי לבחון את הדוגמה של חוק הזנות ביחס למאמר כולו. הרי נשים המתדרדרות לעוני נאלצות לעבוד לפרנסתן בשלל עבודות דחק שאיננו מאחלים אף לשונאינו (אם איננו שואפי נקם), כגון לקום בארבע בבוקר ולנסוע במיניבוס שעה לכל כיוון כדי לנקות חדרי משרדים או אולמות הרצאות ושירותים באוניברסיטאות או לעבוד כקופאית בעבור פרוטות במרכולים באמצע הלילה. לכן הטיעון שהחוק מוצדק משום שישנן נשים, ולפי הדו"ח רובן, שנאלצות לעבוד בעבודה שכפויה עליהן בשל עוניין חייב לשלול גם את כל העבודות האלו.

    נדמה אם כן שלא בזה מדובר, שהרי אחרת היה נחקק חוק חופש העיסוק שקובע שאם לאדם אין ברירה אלא לעבוד בעבודה שכפויה עליו, יש לאסור אותה עליו.

    ישנו עניין אחר שעומד בבסיס ההבדל בין נקיון משרדים וזנות: ההנחה המקדימה שזנות היא מעשה לא ראוי מוסרית, בניגוד לנקיון משרדים שנתפס כעבודה "שמכבדת את בעליה", לכאורה. לכן, מה שעומד בבסיס החוק הזה הוא כפיית מוסר שהיא פגיעה מובהקת בחירות, ומדוע? משום שזהו מוסר הנוגע להתנהלותו של האדם עם עצמו ומיניותו. אין מדובר בפגיעה באחרים כגון גניבה, אונס או רצח. מדובר במה שהאדם בוחר לעשות ביחס למיניותו מבלי לפגוע באיש.

    נכון, המציאות מראה שישנם ניצול וכפייה של נשים מצד גורמים של העולם התחתון שסוחרים בנשים, כולאים אותן וכופים עליהן עיסוק בזנות – אמנם תמורת שכר – אבל עדיין בסיס העיסוק הוא כפייה. לא על זה אני מדבר, משום שהחוק בעניינים כאלו כבר קיים, וידוע שהמשטרה איננה אוכפת אותו למרות שמעשית אין בעיה לוגיסטית בכך: בקלות ניתן לעקוב אחרי הפרסומים ולהגיע לאותם "מוסדות" שבהם כפייה זו מתרחשת. זוהי ההגנה הקלאסית מסוג החירות השלילית שיש לספק לאותן נשים, והיא איננה נוגעת להן או ללקוחות באופן ישיר, אלא לעבריינים הכופים עליהן את הזנות.

    יתרה מזו: ניתן היה לחוקק חוק שיבטל את האפשרות להיות סוחר שעומד בין הלקוח ובין האשה העוסקת בזנות, ובכך להבטיח פעולה פשוטה וקלה יותר של המשטרה ושל בתי המשפט כנגד אותם גורמים.

    לצידן של אלו הכפויות, ישנו מיעוט – לטענת הדו"ח הממשלתי זהו מיעוט – של נשים שבוחרות לעסוק בזנות מרצונן החופשי ובלי שום אדם שכופה עליהן את העיסוק או נוגס ברחחויהן. האם יוזמי החוק חשבו על אותן נשים שמעדיפות לעסוק בזנות בעבור אלפי ש"ח ליום על פני נקיון משרדים בעבור 4,000 ש"ח לחודש? מדוע הם מגבילים את חירותן? באיזו זכות? יתרה מזאת: גם חלק מאלו שנקלעו לאותם "מכונים" של העולם התחתון היו רוצות לעסוק בזנות לשם פרנסה, אך לא בכפייה ובוודאי שאינן מעוניינות שמתווך הכופה עליהן את נוכחותו ינגוס מרווחיהן. ובמאמר מוסגר אומר: ישנן עדויות רבות לכך שרבות מן הנשים שבחרו מרצונן לעסוק בזנות גם נהנות מן העיסוק עצמו, אוי לאזניים שכך שומעות…

    חוק הזנות הוא בדיוק הדוגמה של התדרדרות במדרון החלקלק בשמו של "קונצנזוס" שנובע בין השאר מחוסר הנעימות לתמוך בעניין שמוחזק כמגונה. הערפול הדמגוגי המכוון נועד להכניס רגל בדלת החירות השלילית כדי להחיל עליה כפייה בשמו של "המוסר" ובתמיכה ארטילרית של דו"ח ממשלתי שמתאר מצב קשה שניתן לפתור אותו בקלות בעזרת חוקים של חירות שלילית, ובמקום לפתור זאת יוצרים חוק שמגביל את החירות תחת מסך העשן של תחושה מעורפלת של חוסר נוחות מזנות, שאינה אלא עניין הנוגע לחירותו של הפרט ואין בה כדי להזיק לאיש זולתו.

    בעבר נחשב האקט המיני ההומוסקסואלי כפשע, למרות שגם הוא נופל לכאורה, במחשבה המודרנית, בתחום החירות החיובית, כלומר בתחום שאל לה למדינה לגעת בו. מבחינה זו, אקט הזנות אינו שונה ממנו כאשר הוא מתרחש בין שני אנשים שבחרו בזה, מסיבותיהם שלהם, גם אם הסיבה היא הגדלת הקניין הפרטי. היוצא מן הכלל כאמור הוא כאשר גורמים עבריינים מאלצים את האשה לעבוד בזנות. לשם כך ישנם חוקים האמורים להגן על חירותה של האשה. במקום לעשות זאת, ותוך שימוש באוזלת היד של המשטרה ובתי המשפט, נחקק חוק שמגביל את חירותה של אשה להתפרנס כרצונה.כאשר מדובר באם חד הורית לשלושה ילדים שבעלה נטש אותה וחזר לאוקראינה, החוק הזה מגביל את יכולתה לפרנס את ילדיה ברווחה וכופה עליה עבודות דחק שמעמידות אותה תחת איומי הרווחה, שבחלק מהמקרים גוזלת ממנה את ילדיה בתואנה שהיא אינה מסוגלת לפרנס אותם ולכן "מזניחה" אותם. זו המציאות של אלפי נשים במדינה, והיא אינה מופיעה בדוח הממשלתי.

    לסיכום:

    המושג "חירות חיובית" מאגד יחד את כל מה שראוי לו לאדם שיעשה בחירותו. את כל מה שהוא יכול או מסוגל לעשות בחירותו כבר מיפו העקרונות שכתובים במושג החירות השלילית דרך ניגודם: הוא לא יכול לגנוב או לרצוח או לשעבד אדם אחר ("לגנוב נפש" על פי התורה). מה שראוי לו לעשות, אם כך, הוא עניינו האישי ובחירתו שלו, כולל העיסוק במין תמורת תשלום. כפייה של מה שראוי לו לאדם לעשות היא הגבלת חירות מובהקת בשמו של מוסר אישי שנכפה על ידי זה שדוגל בו ולא במוסר אישי אחר.

    ====
    גילוי נאות: הכותב לא השתמש בעולם בשירותי זנות מכל סוג שהוא.

    הגב
    • יהודה

      03.08.2020

      טענתך נראית מאד מסתברת לגבי העוסקת בזנות בגלל עוני, אבל מה אם נשים עוסקות בזנות בגלל התמכרות (כמו סמים)? האם שייך במקרה כזה להגביל את החירות השלילית למען מרחב בחירה גדול יותר?

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *