חירות מקשה

חברה נאורה היא חברה שמתקיים בה פער רחב בין מה שראוי בעיניי לבין מה שהחוק מחייב, כלומר כזו שבה לא הכול נאורים כמותי

רעיונות וערכים משתנים ומוחלפים מאז ומעולם: ממקום למקום, מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה. בכך אין חידוש; ובכל זאת, כשאנו הוגים בפער שבין חשכת ימי הביניים לבין אורה של העת המודרנית, אנו חשים כי משהו מהותי השתנה בחשיבה האנושית במהלך המעבר בין העידנים הללו. שינויים אלה אינם רק שינויי תוכן, אלא גם שינויים בצורה עצמה; אלה הם שינויים שאפשרו את התפרצותה של קדמה אדירה בתחומי הדעת, הממשל והטכנולוגיה ושיפרו לבלי הכר את מצבה של האנושות. המובהק שבשינויים אלה הוא ההבחנה בין חוק לבין מוסר – שינוי ששורשיו רעיוניים אך עיקר חשיבותו במישור החברתי והפוליטי.

בעולם הימי-ביניימי ברור היה שאם לא האנושות כולה, אזי לכל הפחות בני המדינה, מוכרחים להיות 'טובים', כלומר מוסכם היה כי אין להשלים עם מציאותם של אנשים 'רעים' או אפילו טועים בתוככי החברה. שליטים ומקורביהם נטו באופן עקרוני – ולעיתים באופן מעשי-להבהיל – לדרוש, לקיים ולאכוף זהות בין חוק המדינה לבין הערכים המוסריים שבהם החזיקו. במושגיהם-שלהם הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במישורים הדתיים והלאומיים-גזעיים; אי-נאמנות באורחות החיים ובזהות לדתו של השליט, או ללאום שלו, הייתה בגדר פשע ושימשה כהצדקה מספקת לאופנים שונים של אפליה, רדיפה, מלחמה וגירוש – והכול בחסות החוק.

מציאות זו החלה להיסדק בפרוס העת החדשה. עם צמיחתה של הנאורות במאה השמונה-עשרה – הנתפסת כתקופת המעבר בין העת החדשה המוקדמת לבין זו המאוחרת – כבר הבשיל והופיע ניסוחו של אידיאל חברתי-פוליטי חדשני. הוגים, שליטים ומהפכנים דרשו ויישמו את הפרדת הלגיטימי מהראוי ואת הבלתי-לגיטימי מהפסול. לראשונה היה הצירוף 'פסול ולגיטימי' – היינו מעשה רע שאינו אסור בחוק ואינו גורר ענישה – למתקבל על הדעת. תחום הבלתי-לגיטימי הצטמצם מאוד בהיקפו: הוא כלל כעת כמעט אך ורק מעשים (ולא אמונות), בעיקר כאלה שכללו פגיעה בגוף או ברכוש, או שערערו את הסדר הציבורי.

בבסיס המהפכה הקופרניקאית-פוליטית הזו, יאמרו ההיסטוריונים, עמדו לקחיה של הרפורמציה ומלחמות הדת שבאו בעקבותיה ושיסעו את אירופה, שהעלו את רעיון הפרימה בין הזהות הדתית לבין המסגרת הפוליטית. אפשר גם להציע הסבר עמוק יותר ולתלות את המהפכה בענווה פילוסופית מחודשת, שהואילה להכיר באפשרות כי האמת כולה אינה מצויה בהכרח במקום אחד וממילא נפקדת מזולתו; ענווה שהפנימה את התועלת הנלווית לגיוון אנושי ותרבותי ואת תרומתו של גיוון כזה לשגשוגה והתפתחותה של החברה, ופקחה את העיניים אל העוולות והזוועות המתחוללות כשהחוק ו'הטוב' מזדווגים זה לזה. אין כמו היהודים לעניין ההכרה בערכה של התפתחות זו, שכן רק מעטים סבלו כמותם מהיעדרה; ואכן הוגי הליברליזם הקלאסי שניסחו והרימו על נס את העיקרון הנזכר, הרבו להתייחס ליהודים במסותיהם.

כנגזרת מרכזית מהעיקרון המאגד את תפיסת עולמם – עליונותה של החירות – החלו הוגים אלה לקדם את מושגי חופש הדת, המצפון והביטוי, ודרשו את אי-התערבותה של המדינה בחיי הפרט. כך התגבש העיקרון שהיה לקו פרשת המים בין אירופה הנחשלת הימי-ביניימית לבין 'המערב' המוביל את העולם למן העת המודרנית: עקרון הסובלנות.

זה לא נוח

נוטים לחשוב על סובלנות (כמו גם על זכויות אדם) כגורם משחרר, המעניק לבני האדם דרור והופך את העולם למקום שנעים יותר לחיות בו; אולם זהו רושם מטעה, כיוון שבעבור רוב האנשים, כלומר בני חברת הרוב, השפעתה  של הסובלנות הפוכה בתכלית.

אדם הנמנה עם קבוצת הרוב הדומיננטית, היינו מי שאורחות חייו עולים בקנה אחד עם המגמה השלטת בסביבתו ובמסדרונות השלטון, אינו נזקק לסובלנות כדי לחיות כרצונו. בעבורו, הסובלנות היא הגבלה: היא מגבילה את יכולתו לקדם את הטוב שהוא מאמין בו, ומצמצמת את אפשרותו לעצב את הסביבה ברוח אמונותיו ולהביא גאולה לעולם. הסובלן נידון לחזות יום אחר יום בתופעות ובהתנהגויות שלא רק שאינן לטעמו אלא שמצפונו אף סולד מהן; איוולת ועוול משחקים לפניו באין מפריע, בעוד ידו האחת כובלת את זולתה מלהתערב. אין הוא חסר אונים לחלוטין: שלל אמצעים לא-חקיקתיים עומדים לרשותו, החל ממסעות שכנוע ציבורי וכלה בחרמות ומיני הפעלת לחץ וולונטריים. נכונותו להשתמש באלה תשתנה בהתאם למידה שבה הוא לא רק סובלן אלא גם פלורליסט (קרי: תופס את קיומן של דעות אחרות משלו כדבר רצוי). כך או אחרת, השימוש בכלי העוצמתי והמשמעותי ביותר שפיתחה האנושות – כוח הכפייה של המדינה המודרנית –  נמנע ממנו; נדמה שרק חוט השערה, שערת הסובלנות, עומד בינו לבין בין ספר החוקים שירתום את המדינה למטרותיו.

במבט מגבוה, תוכנה של הסובלנות הוא חירותו של כל אדם לחיות כראות עיניו – ובלבד שאינו פוגע בגופם של אחרים או ברכושם – והוראתה היא שאין להפלות אדם בשל דעותיו ואורח חייו או לכפות עליו לנהוג בניגוד אליהם. אולם אף אחד מאיתנו אינו צופה מגובה ארכימדי שכזה; ועל מנת להבין את הסובלנות אל-נכון, יהא עלינו לתרגמה לגובה העיניים. ובכן, מבעד למבטו של האדם נראה שיש להבין את הסובלנות, המהותית למודרניוּת, באופן הבא: תוכנה הוא חירותם של אחרים להאמין, לחיות לפי אמונתם ולפעול למען דברים פסולים; הוראתה היא בראש ובראשונה להילחם בפיתוי המתמיד לחוקק את העמדה המוסרית הנכונה. במילים אחרות: הסובלנות משמעה לגזור על עצמנו אי-נחת מוסרית מתמדת.

טבעת אחת שאין למשול בה

אלה שאוזנם כרויה לדיבורים מסוג זה, עלולים לשמוע מעת לעת ביקורות או התקפות על עקרון הסובלנות ועל המחזיקים בו – שעיקרן הוא הקביעה כי הסובלנות אינה אלא אשליה לא-קוהרנטית. אין אדם המדבר בשם הסובלנות שלא ייחשף (במוקדם או במאוחר) כצבוע, טוענים המבקרים, והם ששים כמוצאי שלל רב בכל פעם שבה הם פוגשים בסובלן מוצהר התוקף את אורחות חייו של מאן דהו – קל וחומר אם הוא מבקש להגבילן.

ביקורת זו מופרכת מעיקרה. מעולם לא טען אדם שיש להיות סובלן כלפי כל בחירה ופעולה באשר הן; רק לאנשים אדישים במיוחד וחסרי חוט שדרה מוסרי אין קווים שלא רק שלא יחצו הם אלא שלא יאפשרו את חצייתם בידי אחרים. גם אם קו הפגיעה בגוף או ברכוש הוא מושכל ראשון, בעבור כל סובלן וליברל, הרי שכל חברה מוסיפה עליו קווים אדומים נוספים; מדובר במאפיין בסיסי של תרבות אנושית, "זה לא באג, זה פיצ'ר" כפי שאומרים ברחוב הסיליקון. הסובלנות, ככל ערך או עיקרון אחר, פועלת מתוך יחסי גומלין עם שלל ערכים נוספים; לעיתים היא מתנגשת בהם, ואין זה מן ההכרח כי לעולם תצא מהתנגשויות אלו וידה על העליונה. אולם אם סובלנות אינה ערך עליון ויחיד, הנכון תמיד, כיצד נקבע מהי חברה סובלנית? כיצד נדע מהו אדם סובלני?

כתשובה אני מציע את משל הטבעות. נצייר נא את עולם האמונות ואורחות החיים של אדם פלוני כעוגה עשויה טבעות טבעות ובמרכזה עיגול ירוק – תחום הדעות והפעולות שעימם מזדהה אותו פלוני. תחום זה מוקף שלוש טבעות: הפנימית צבעה כחול, ובה כלולות התופעות שאפשר שאינן מנת חלקו של מיודענו אך הוא אינו מוצא בהם דופי עקרוני או משמעותי; החיצונית צבעה אדום, והיא כוללת את התחום המצומצם-בעיקרון שבו כלולות עבירות בלתי-לגיטימיות, היינו מעשים שאין להשלים עימם בשום אופן ואף ראוי לדכאם בכוח השלטון; בתווך מצויה הטבעת האפורה, ובה שוהות הדעות הכוזבות, המעשים הפסולים וההתנהלות הפוגענית. בתווך אפור זה נמצא כל מה שלא נוח לו לאותו פלוני לראות, מה שמפריע בעיניו לקיומו של עולם טוב יותר, מה שמעיק על מצפונו, מה שמבחינה מסוימת הוא יודע שלוּ רק ירצה מספיק, יוכל לנסות ולכפות את הכחדתו – אך הוא אינו עושה זאת. זוהי טבעת הסובלנות.

מי שתחומי הירוק והכחול שלו משתרעים על נתח משמעותי של העוגה, ייתכן כי ראוי שיתהה עד כמה עקרונותיו המוסריים מחודדים ונהירים לו; מי שהטבעת האדומה שלו רחבה מאוד, ראוי שיטיל ספק בהגדרתו העצמית כסובלן. היחס בין הטבעות האפורה והאדומה הוא אינדיקציה טובה למידת היותו של אדם מאלה שהסובלנות היא בעבורם דרך חיים, או לחילופין מאלה שהיא להם, לעיתים מבלי משים, רטוריקה בלבד – סובלנות שהיא בבחינת סגי-נאור, סגי-סובלנות.

האם האקלים הפוליטי-חברתי בתקופתנו הולך ונהיה סובלני יותר או פחות? קשה לדעת, אך לא מופרך לומר שיש מקום לחששות בעניין זה. ריאקציונרים אנטי-סובלניים – כאלה שמעולם לא נתנו גט של ממש לימי הביניים – עודם כאן; ויש שיטענו שקולם הפך חזק ובטוח יותר, מכוחה של קארמה אירונית במיוחד – בעקבות עלייתה של פוליטיקת הזהויות מבית היוצר של אחיהם-צריהם הפרוגרסיביים. בה במידה נראה שמגמה בלתי-סובלנית מתעצמת גם בקרב אלה התופסים עצמם כנציגיה וכלוחמיה (אם בכלל ישנו היגיון, ולוּ תחבירי, במלחמה או מאבק למען סובלנות). ב'מאבק' למען דיכוים (או כפייתם) של השונים מהם, החולקים עליהם והפסולים בעיניהם, תופסים הראשונים את עצמם כבני אור מתקדמים הנאבקים באנשי חשכה פרימיטיביים. אין הם משכילים להבין כי ייתכן שמצד התוכן דעותיהם-הם אכן שייכות לנקודה קרובה יותר על ציר הזמן, אך מצד הצורה, מצד המהות, אין כאן כי אם מלחמת צלבנים בסרצנים; אנשים ימי-ביניימיים הצרים זה לזה, שחור על שחור, מדקרים איש את רעהו באפלה.

אל תפלו את המפלים

העת האחרונה זימנה לנו כמה מופעים שבמסגרתם פרטים ותנועות סגי-נאורים ניסו לדכא – באמצעים חוקיים-שלטוניים – יחידים וקבוצות שפעלו מתוך צו מצפונם אך באופן פסול בעיני אותם סגי-נאורים. מקרה מתוקשר במיוחד, מעבר לאוקיינוס, היה מקרהו של האופה מקולורדו אשר סירב להעניק שירות לזוג הומוסקסואלי שביקש להזמין ממנו עוגת חתונה. הזוג תבע את האופה לדין והוא אף הורשע בתחילה, אך לאחר תהליך ממושך זיכה אותו בית המשפט העליון – בקובעו שלא ניתן להכריח אדם להקדיש את כישרונו לפעולה הנוגדת את אמונתו. באופן מקביל, כאן אצלנו, הייתה זו עיריית תל-אביב שביקשה לבטל אירוע המוני (שכבר אוּשר לקיום בתחומה) משום שכלל אזור שבו הוצבה הפרדה בין גברים לנשים; כאן היה זה בית המשפט המחוזי שהפך את ההחלטה בעקבות עתירתם של הנפגעים.

שתי הפרקטיקות הללו – סירוב ליטול חלק במעשה המנוגד למצפונך, והתנגדות להפרדה בין גברים לבין נשים באירוע שכל המעורבים והמעורבות בו מעוניינים בהפרדה – לא סביר שייכללו בטבעת האדומה; המבקש להפעיל סנקציות כנגד הנוקטים פרקטיקות אלו, או למנוע את ביטוין  במרחב הציבורי, לא יכול להתיימר להיות סובלן. דוק: האופה לא מנע מהזוג את האפשרות להתחתן אלא רק נמנע מליטול חלק בחתונה ולסייע לה; הוא גם לא נמנע חלילה מלמכור לאנשים קפה ומאפה מפאת זהותם המינית, אלא התעקש  שלא להשתתף במעשה החתונה עצמו. לוּ היה מדובר בסרבנות לשרת את הלקוחות ניתן היה לטעון שמדובר באפליה אסורה, ואכן החוק בארצות הברית כמו גם בישראל אוסר על כך. אך לא ייתכן שכל אפליה, מעצם היותה מפלה, תהיה אסורה – שאם כן הרי לא הותרנו לאף אדם את האפשרות להיות מוסרי; ומהו מוסר אם לא הבחירה לתמוך במעשים מסוימים ולהתנגד לאחרים? אדם שלעולם לא יפלה בבחירותיו, לכל הפחות בהימנעות ממעש, הוא אדם שהעוגה המוסרית שלו צבועה כולה צבעים קרים, וממילא גם אין בה טעם. אפשר להאמין ולטעון בתוקף כי האפליה שנקט האופה מקולורדו פסולה מבחינה מוסרית, אך לא ניתן לקבוע שהיא בלתי-לגיטימית במדינה סובלנית.

באותה מידה אפשר להאמין שכל הפרדה בין גברים לנשים היא בהכרח הדרה או אפליה. לוּ היו מבקשים לכפות הפרדה כזו על המרחב הציבורי באורח קבע – או באופן חד-פעמי על ציבור שהפרדה ממין זה מנוגדת לאורחות חייו ולאופי האירוע שהוא מבקש לקיים – ודאי שהשלטון נדרש היה להתערב ולמנוע זאת. באותה מידה אכיפה של איסור הפרדה על המרחב הציבורי כולו, או על אירוע נקודתי של ציבור החפץ בהפרדה כזו, באופן שדה-פקטו מונע מאותו ציבור ביטוי במרחב הציבורי היא חמורה לא-פחות. המוּכנות לפגוע באנשים קונקרטיים בשם עקרונות מופשטים היא עדות מחשידה ביותר לאי-הבנה ואי-הפנמה של מהות הסובלנות.

אמת, כאשר אמרנו, הסובלנות אינה ערך עליון ויש עקרונות שראוי לדחותה מפניהם; אך הללו מוכרחים להיות מעטים ביותר – שאם לא כן רוקַנּו את המושג מתוכן. סובלנות אינה נוחה; היא מאתגרת ומייסרת. בהגיענו לתחומה של הסובלנות, האפור הוא האור, והזעם הקדוש טמא הוא ומקומו בקצה המחנה ורק שם.

 

רכישת מנוי arrow

2 תגובות

  1. עודד

    04.10.2018

    במאמר יש קביעה שאינה ברורה לי. אלון שלו כותב: "התנגדות להפרדה בין גברים לבין נשים באירוע שכל המעורבים והמעורבות בו מעוניינים בהפרדה". מהיכן הקביעה? מהיכן הידע? ואולי יש גם חרדים או חרדיות שדווקא מעוניינים לשבת יחד באירוע? הרי מדובר כאן על חברה שאינה מקדשת את חופש הפרט אלא מאמינה בכפייה על ידי הקהילה ומנהיגיה. מדוע לא לאפשר לאם חרדית לבוא עם ילדיה לספריה הציבורית? מדוע לנזוף בסטודנטית במכללת אונו שבאה עם גרביים קצרים מידי? האם הסטודנטית מעוניינת שינזפו בה? מדוע שלאם בדואית ברהט לא יהיו שעות בהן תוכל לבוא עם בניה לבריכה?
    על סמך מה המחבר מניח שכולם וכולן מעוניינות/ים בהפרדה?

    הגב
    • אלון שלו

      14.10.2018

      שלום עודד,
      אני מודה לך על התגובה. לעניין שאלתך:
      מה שאפשר להניח בוודאות הוא שמארגני האירוע מעויינים בהפרדה, שהרי זה האירוע שהם ארגנו. לגבי המשתתפים, אפשר לומר גם כן בוודאות שהשתתפותם באירוע היא על דעת כך שהוא מופרד. כלומר, יכול להיות שחלק מהמשתתפים היו מעדיפים שהאירוע ינוהל באופן אחר, מכל מיני בחינות (וזה נכון לכל אירוע), אך הם בוחרים לבוא ובוחרים שלא להחרים את האירוע. מידע אישי, אני מרשה לעצמי להניח שרוב מוחלט מקהל היעד של האירוע מעוניין בהפרדה (ואגב, לא מדובר באירוע מופרד לחלוטין – כלומר שלא יהיה בו אף איזור מעורב – אלא שיש הפרדה בחלקו הניכר), ושכמעט אף אחד מהם לא היה מסכים לאסור על קיומו בשל ההפרדה.
      אני חושב שאתה גם לא מדייק כשאתה מדבר על "כפיה". בחברה החרדית מופעל המון לחץ חברתי על מנת לוודא קונפורמיזם. אך בגדול (למעט כמה דברים שאפשר להגדיר כאפורים בהקשר הזה), אין שם כפיה באותו מובן שהחוק והשלטון, שהוא נושא מאמרי, כופה את האזרח. שום דבר לא מונע מאישה חרדית ללכת לספריה ציבורית עם ילדיה או ללכת לבריכה מעורבת גברים ונשים. אף אחד לא חוסם אותה פיזית, אף אחד לא יטיל עליה קנס אם תעבור על טאבו חברתי זה. אם היא תבחר לעשות זאת היא תשלם על כך מחירים חברתיים, חלקם משמעותיים מאוד – דבר שהוא לצנינים בעיני באופן אישי. אבל זה לא בר השוואה לעיריה שמונעת פיזית, בגיבוי החוק, המשטרה ושאר אמצעים שלטוניים, קיום אירוע שלא לרוחה. יש הבדל חריף בין לחץ חברתי לכפיה שלטונית.
      ובחזרה לעניין האירוע, בהמשך לפסקה הקודמת: במסגרת החברה החרדית, אלו שהיו מעדיפים שלא תהיה הפרדה, כנראה גם ככה לא היו הולכים לאירוע שאין בו הפרדה כדי ליישר קו עם המקובל אצלהם. כלומר, מה שהם היו רוצים זה לא שתהיה להם אופציה מעורבת, אלא שיהיה מקובל בסביבתם לעשות דברים בעירוב. ובשל כך, לאסור על קיום אירועים נפרדים בשטח ציבורי אינו רק לא צודק בהקשר זה, אלא גם חסר תועלת.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *