חכמים, נשיאים ורומאים בארץ ישראל

חכמים, נשיאים ורומאים בארץ ישראל

היסטוריה פוליטית של תקופת התלמוד הירושלמי

דוד מטר

ידיעות ספרים, 2025 | 463 עמ'

ספרו של ד"ר דוד מטר – דוקטור לרפואה הפעיל במקצועו, ובקרוב גם דוקטור להיסטוריה – הוא ספר עיון למופת. זאת, במובן המיידי של צירוף המילים הזה: אליו ייגש נא המבקש ללמוד איך לכתוב ספר עיון; ובפרט ספר עיון בנושא כבד לכאורה, לא נגיש, לוט בערפל של שכחה ושל טשטוש מכוון והצפנה, מבוסס על טקסטים עתיקים בלתי-קריאים. מטר מגיש לנו את תולדותיהם המשוערות של חכמים עלומים ופוליטיקאים נשכחים, הלוא הם האמוראים הארץ-ישראלים בני המאות השלישית והרביעית לספירה, גיבורי התלמוד הירושלמי, והנשיאים צאצאי הלל הזקן בני התקופה – ועושה זאת לתפארת כשהוא מפלס לו דרך-מלך לא כבושה. נשמר, מצד אחד, מפני כתיבה אקדמית יבשה וסחרחרה-מסיָיגים, ומצד שני מפני כל הטריקים והשטיקים המוכרים מספרות המדע הפופולרי בשטאנץ האמריקני, המחניפים לקורא שוחר האנקדוטות וסיפורי הסבתא, ובעצם מזלזלים בסקרנותו הטבעית.

פיצוחה של ההיסטוריה שלנו בארצנו במאות השנים שלאחר החורבן, ובייחוד לאחר חתימת המשנה, הוא מלאכה שמטר כמובן איננו הראשון להיחלץ אליה. למרות המאמצים המחקריים, ההיסטוריה היהודית בשלהי העת העתיקה ובתחילת ימי הביניים היא מעין שטח מת בתודעה של הציבור הרחב. זאת בגלל חוסר המודעות ההיסטורית של בני התקופה הנידונה, המתבטאת בהתעלמותו של התלמוד מהיבטים של כרונולוגיה ושל התפתחות, ובהעדפה של חכמיו ללקח החינוכי על פני הדיוק העובדתי – אבל גם בגללנו: בגלל הדימוי הרווח אצלנו של תקופת הגלות, עד ימי האור של תור הזהב וימי החושך של מסעי הצלב, כמין חלל שבין מה ש"לפני אלפיים שנה" לבין "ימי הביניים". ועוד, בשל הקושי להפנים שסקיצת "אלפיים שנות גלות" אינה נכונה, וארץ ישראל שקקה יצירה יהודית ופעילות יהודית והתארגנות יהודית לפחות עד  הכיבוש המוסלמי.

אבל גם לבעלי המודעות לתלמוד הירושלמי שנוצר בגליל, למדרשי רבה למיניהם שנוצרו ברובם בארץ, ולהיותו של הפיוט העברי הקדום יצירה ארץ-ישראלית, קשה להבין מה בעצם היה פה. התלמוד הירושלמי כתוב בדחיסות רבה, כצופן, ואת ההתייחסויות האקטואליות (בזמנן) שלו הוא מצפין במיוחד. קשה להבין ממנו, למשל, שהאזכורים של "ר'", "רבי", "יהודה נשיאה" "בי נשיאה" וכדומה, הנראים כמציינים את רבי יהודה הנשיא עצמו, עורך המשנה – הם בדרך כלל הצפנות, אם מתוך קצרנות אם מתוך זהירות, לשלל נשיאים אחרים מצאצאיו של חכם דגול ועשיר זה. רובם נשאו את השמות הפרטיים יהודה וגמליאל, לסירוגין, ולפעמים הלל. קשה גם להבין את המשמעות ההיסטורית המתחבאת מאחורי סיפורים תמימים ודחוסים על חילופי דברים בין נשיא זה או אחר לבין מי מן החכמים.

הקרע שנוצר בין הנשיאים, בני אמונו וטיפוחיו של השלטון הרומי, לבין חכמי התורה האמוראים, ובפרט הקפדנים והמיליטנטיים שבהם, היה כמעט מתבקש. זהו קרע שעתיד היה לקרוע גם את קהילת החכמים עצמה. הקרע הזה, שמטר חושף באמצעות ארכאולוגיית טקסטים זהירה ומזהירה, ובעזרת הארכאולוגיה הממשית וכתבים חוץ-יהודיים (תוך חשד מתמיד במהימנותם ובמניעיהם), הוא שהצריך את ההצפנה והזהירות. סיפורם של הנשיאים הוא שידור חוזר של סיפור מלכי בית חשמונאי. גם הפעם העושר, הקרבה לבני התרבות הדומיננטית והשיקולים הפוליטיים עושים את שלהם, ומרחיקים את הנשיאים מהשביל שהמסורת והחכמים סללו להם.

זה התחיל ביהודה השלישי. קשה בזמננו שלא להזדהות עם הצעד שביקש לנקוט, חלוקת ירושות לבנות גם כשיש בנים. אלא שמתוך כך התנגש נשיא זה התנגשות מצח עם החכם ריש לקיש שניסה להדיחו מהנשיאות, והגיע לידי הקמת בית דין שדייניו אינם רבנים מוסמכים. המרחק בין האמוראים לנשיאים המשיך לגדול, והשלכותיו היו רבות. בעקיפין היה לכך חלק בנסיבות שגרמו, על פי השערותיו מבוססות-הטקסט של המחבר, לחתימתו המזורזת של התלמוד הירושלמי. זאת לא לפני שהנשיאים המתנכרים לחכמים, שהחלו למנוע מן התורה קמח, גרמו לסכסוכים בין החכמים. אך לא לעולם חוסן, וכדברי הלל הזקן אביה הקדמון של שושלת הנשיאים "על דאטפת אטפוך": בשנת 429 ביטל הקיסר תאודוסיוס השני את מוסד הנשיאות.

סיפורם של מוסדות הנשיאות ובתי המדרש בטבריה ובציפורי אינו רק סיפורו של הקרע המתרחב שהזכרנו. יש עוד שחקנים בזירה. נציין כאן את השפעתה של הכתרת הנצרות כדת המועדפת באימפריה הרומית, בשנת 325. דווקא הקרבה התאולוגית בין הנצרות ליהדות גרמה להצרת צעדיה של האחרונה. מעניין בהקשר זה סיפור קביעתו של לוח השנה העברי, ששמה קץ להתכתשויות ארוכות שנים בין חכמים לנשיאים סביב ההכרעות, מדי חודש ושנה, על קידוש החודש ועיבור השנה (שהיו בסמכותו הרשמית של הנשיא). זיקתם של הנוצרים ברחבי האימפריה ללוח העברי, ותלותם בהחלטה החודשית של הנשיא היהודי, שהיה בתורו תלוי בהכרעותיהם של החכמים יודעי העיתים, הפריעה לקיסר הרומי – ועל כן כנראה נדרשה קביעת הלוח.

מטר מוצא את עקבות הדברים הללו בתלמוד הירושלמי, וגם בזה הבבלי ובמדרשים. הבשר שהוא קורם על השלד הטקסטואלי הצייקני, פירור אחר פירור, מזכיר את אומנות הפסיפס שפרחה בימים ההם בבתי הכנסת בארץ. אכן, ההנאה הגדולה בקריאת הספר היא פענוחו ההדרגתי של הסיפור ההיסטורי באמצעות קריאה בסיפורים ובסוגיות העתיקים. מטר מצליח להגיש אותם באלגנטיות, לא כמרצה אלא כחברותא-חכם וכמספר. אנו נחשפים כך אל גדולתו ואל קטנוניותו גם יחד של עמנו בארצו, בתקופה עלומה שבמידה רבה עיצבה את דמותה של היהדות.