30835

חלוציות השלום של האמירויות אינה מקרה

איחוד האמירויות הוא מן הצעירות במדינות ערב. ריחוקה מההיסטוריה של מלחמות ישראל-ערב משחרר את המחשבה של מנהיגיה

מדוע אני, מוסלמי בריטי, כותב שורות אלו למגזין יהודי אמריקני רב השפעה? כי אני משוכנע שבגורלות עמינו שזורים הרעיונות שהולידו את השלום החדש בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. הסכם השלום הזה אין עניינו רק גיאופוליטיקה, ביטחון, כלכלה, איראן או קורונה. זהו מהלך המגלם דבר-מה גדול ועמוק הרבה יותר: זהו מתווה לעתיד לבוא במדינות סוניות וערביות מתונות אחרות, ואף מעבר לכך. אנחנו מצויים בעיצומה של תמורה יסודית בתודעה המוסלמית הגלובלית.

כמעט מכל המוסלמים, 1.8 מיליארד נפש, מהם 85 אחוז סונים וכ-10 אחוז שיעים, מצפה סביבתם להיות "פרו פלסטיניים" ואנטי-ישראליים – ומתוך כך חשדנים גם כלפי מגע עם יהודים. זה שנים רבות שמי שמפקפק בבינאריות האנטישמית הזאת מסתכן בהוקעה ציבורית ובנידוי בידי הארגונים דמויי-המאפיה השולטים ברחוב המוסלמי: חמאס, האחים המוסלמים, חזבאללה, דאעש, ושלל ערוצי ההשפעה שלהם באינטרנט, בקמפוסים, בערוצי הלוויין ובכל מה שביניהם. פעילים מוסלמים רבים אימצו משום כך את הבינאריות בלי מחשבה. אך בשנים האחרונות החלה ההנהגה באמירויות לפרק את הנוסחה – באמצעות, למשל, מימון ומתן-פומבי למפגשים בין רבנים לאימאמים, ודיבור גלוי על המורשת האברהמית המשותפת למוסלמים, יהודים ונוצרים. מן הפסיעות הראשונות הללו צמח הצעד הגדול הנוכחי – לקראת סדר חדש, שוחר-שלום, במזרח התיכון.

בזאת היו מנהיגי האמירויות בנים נאמנים לאב המייסד של מדינתם, השיח' זאיד בן סולטן אל-נהיאן (1918–2004). רק כאשר נבין את האיש הזה ואת המודל שהעמיד, ומתוך כך את הדינמיקה הפנימית והתרבות של העם והשבטים במפרץ הפרסי, נוכל אנו במערב ובישראל להבין איך נולד השלום הזה ומה הוא מבשר.

*

האמירויות מתאפיינות בהיסטוריה מפוארת, משפחות חזקות, שבטים עתיקים, אמונה איתנה באלוהים, נאמנות לחברים והכנסת אורחים. ערכים אלה עומדים ביסוד תוכניות המודרניזציה של הנהגת האמירויות ושאיפותיה. השיח' זאיד, גילומן של חוכמה ומתינות אלו, נודע בקרב מנהיגי האזור כ"חַכּים אל-ערב", החכם בערבים. הוא אביו של נסיך הכתר העכשווי, כורת השלום, השיח' מוחמד בן זאיד, המוכר בראשי התיבות מב"ז (MbZ).

האומץ המוסרי של מב"ז לעשות שלום עם ישראל בא לו היישר מן הדרך שבה גידל השיח' זאיד את המשפחה ומן התרבות שהוא ביצר בקרב אזרחי ארצו. בין זקני האמירויות רווחים כמה סיפורים על חיי השיח' זאיד המראים זאת. הנה אחד מהם. מספרים שכאשר ביקר בשווייץ, בעל-חנות יהודי זיהה אותו כשתר בחלון הראווה שלו אחר מתנות שיוכל לקנות. הסוחר סגר את החנות, יצא, לקח אחד מחברי הפמליה הצידה, ואמר לו: "יש כאן באזור הרבה ערבים, והאמיר יעורר סביבו מחלוקת אם ייכנס לחנות שלי. הם מחרימים חנויות של יהודים. כדי לחסוך מכם מבוכה ומריבה, אני מציע שתיקח את השיח' לחנויות שלהם".

משהלך הסוחר היהודי, בירר השיח' זאיד מה אמר. הוא שעה לעצה, וביקר בחנויות של הערבים, ואז הלך למלונו. למוחרת חזר. חנותו של היהודי הייתה פתוחה. השיח' נכנס. "אני מודה לך על שדאגת לי", אמר, "אבל אנחנו אחים. אבינו היה אברהם". השיח' קנה כמה מוצרים בחנות, וסיפר את הסיפור על אברהם ובניו יצחק וישמעאל. "הערבים הם בני ישמעאל. האם אחים יכולים לחיות בשלום?" שאל. אחר סיפר על הנביא מוחמד, שכאשר ראה תהלוכת לוויה חלק לנפטר כבוד ועמד על מקומו.

"שליח אללה, זו הלוויה של יהודי", מחו באוזניו בני לווייתו.

"ונשמתו אינה נשמת אדם?" ענה-שאל הנביא.

כללו של דבר, השיח' זאיד ובניו אוחזים זה מכבר בתרבות החמלה של האסלאם המוקדם. ועדיין, ככל שיהיה הדבר נאה, מרחק רב בינו לבין עסקת שלום ממשית. אל זו הובילו גורמים נוספים ודינמיקות נוספות. וגם הם מצריכים הבנה והגנה.

*

ראשית, יש סיבה לכינוי "הסכם אברהם". מב"ז מבקש לחבר את עמו אל אלוהים אחד, אלוהים של צדק ומשפט, חסד ורחמים. אל אחד זה הוא המכנה המשותף ליהודים, למוסלמים ולנוצרים. הדבר בא לידי ביטוי כמעט בכל הופעה פומבית של מב"ז. הוא קידם בברכה חמה את הגעתו של האפיפיור פרנציסקוס לאמירויות בשנה שעברה, לעריכה מיסה תחת כיפת השמיים, לראשונה אי פעם בחצי האי ערב כולו. הקמתה של קהילה יהודית תוססת באמירויות, גם זאת לראשונה, שייכת אף היא לגישה אברהמית זו. באבו דאבי הבירה נבנה לאחרונה "בית משפחת אברהם": קומפלקס משותף אחד ובו מסגד, כנסייה ובית כנסת.

המעשים והסמלים הללו העבירו את המסר כי הגיע הזמן לפנות עורף למלחמות הדת של העבר. בעיני מוסלמים נאורים, היהודים אינם אויבים אלא אחרים.

השנייה בדינמיקות הללו פוליטית יותר בטיבה. איחוד האמירויות הערביות פורץ דרך חדשה לערבים ולמוסלמים, הלאה מן האידיאולוגיה המכשילה אך הפופולרית של ה"אוּמה" (בערבית, במובן קרוב ל"אומה" העברית אך רחב בהרבה, וכולל בתוכו את כל המוסלמים). על פי תפיסה זו, כל 1.8 מיליארדי המוסלמים בעולם שייכים לקהילה פוליטית אחת ויחידה, שעתידה להיות מונהגת בידי ח'ליף אחד, ואשר שואפת להיות אימפריה אחת, מתרחבת-בהתמדה. אימפריה זו תמשול, על פי החזון, גם במערב, בהודו ובסין, ומובן בישראל; אך בפרט נושאת אידיאולוגיית האומה עיניים לחזרה אל אזורים באירופה שהיו נתונים לשלטון מוסלמי, כגון אנדלוסיה, היא ספרד, וסיציליה. אידיאולוגיית האסלאמיזם – אומה אחת, מנהיג אחד, ארץ אחת – מעלה על הדעת יסודות מן הפשיזם האירופי של שנות השלושים. היא מסוכנת, הרסנית, ומולידה צורות דיכוי פתולוגיות כגון "המדינה האסלאמית", דאעש.

הניצחונות של חמאס, האחים המוסלמים ושאר מפלגות אסלאמיסטיות בבחירות ברחבי האזור הם עדות לעוצמתה של המגמה. איראן וגרורותיה, מצידן, פועלות אף הן להבטיח את מרכזיותן באימפריה האסלאמית העתידית. והמערב ברפיסותו מקל עליהם את המלאכה. דיפלומטים, פקידים ופעילי ארגונים לא-ממשלתיים בוושינגטון, בלונדון ובבריסל חוזרים על שטות קבועה בדורשם ממדינות ערביות רפורמה דמוקרטית לא-ריאלית. הם עושים זאת מתוך דחף אימפריאלי במהותו, ליצור במזרח התיכון כולו אחידות פוליטית בצלמם ובדמותם שלהם. הדבר לא רק שאינו עוזר למדינות האזור להגיע לדמוקרטיה, הוא אף הופך את רעיון הדמוקרטיה לשוט המכה דווקא בשותפינו הטבעיים והקרובים באזור.

הסכמי השלום בין האמירויות לישראל הם, בין יתר הדברים, טיפול-בהלם לשני סוגים אלה של אימפריאליזם אוניברסליסטי: הסוג האסלאמיסטי הנוקשה, ובו בזמן גם הסוג המערבי-ליברלי המעודן והשוגה בחלומות.

כיצד, בעצם? הנוגדן לגלובליזם אי-תפקודי הוא כיבודם של גבולות לאומיים וחיזוקה של הריבונות הלאומית. איחוד האמירויות הערביות, לצד ידידיו במצרים, בסעודיה, בירדן, בבחריין, במרוקו ובמקומות נוספים, מתמקד עתה בהבעת זהות מודרנית זאת, ולא בתפארתן המדומיינת של אימפריות דתיות מן העבר הרחוק – גם אם בעיניהם של אסלאמיסטים פוליטיים זוהי עבודת אלילים.

זה הרקע לפנייתן של האמירויות לשלום עם ישראל – העם השורד הוותיק בעולם, ומדינת-הלאום הראשונה בעת העתיקה. ישראל נתפסת כאב-טיפוס. משה הוביל את בני ישראל לציון, לחיות חיי חופש וצוותא בחסות חוקי התורה, ולאהוב את ארץ ישראל הקדומה. המלכים הסכסונים של אנגליה, ההולנדים, מונטסקייה בצרפת, האבות המייסדים של ארה"ב, כולם שאבו השראה מהמקרא ומיציאת מצרים, ושאפו לבנות בארצותיהם ירושלים חדשה, ישראל חדשה (ראו למשל כיצד הדהדו אורך הדורות שורותיו המפורסמות של ויליאם בלייק בשירו 'ירושלים', "עד אשר נבנה ירושלים / באדמת אנגליה הירוקה והנעימה"). את האהבה העתיקה הזאת לארץ ולמצוות מציעים עתה מב"ז וחבריו כמופת לעתיד העולם הערבי והמוסלמי.

עיתונאים סעודים ומצרים שהגנו על ההסכם בין האמירויות לישראל הדגישו את מסר הלאומיות הבריאה: שזו החלטה ריבונית של מדינת לאום ריבונית. ההמנון הלאומי הנרגש של האמירויות, שכל תלמיד שם שר מדי יום, כולל את השורות "תחי מדינתי, ארצי, שאני משרת ביושר. יחי הדגל, אנו מוסרים את נפשנו על ארצנו". לאוזניים מערביות זה נשמע אולי נדוש; אך לא בעולם הערבי, עולמה של ה"אומה" הכלל-אסלאמית.

בחסות אתוס זה של חיזוק מדינות הלאום והזהות, האמירויות גם קנו לפלסטינים עוד זמן למשא ומתן על פתרון שתי המדינות. חמאס וחזבאללה אינם יכולים להשיג דבר למען הפלסטינים מן השורה. הדיפלומטיה האמירתית, של שיחות ישירות עם ישראל, אינה סותמת את הגולל על רעיון המדינה הפלסטינית, אלא אדרבה: היא מספקת לפלסטינים את התקווה האחרונה למימושו.

*

במונחים היסטוריים, מדינות המזרח התיכון עודן צעירות וצורתן טרם נתגבשה במלואה; מדינות שמנהיגיהן ואזרחיהן נדרשים לעבודה קשה, לחזון בהיר, ולכישורים יזמיים. איחוד האמירויות צעיר אף מרוב-רובן של מדינות צעירות אלו. מדינה זו נוסדה ב-1971, והדבר מקנה לה יתרון מפתיע: נעוריה, וריחוקה מ-1948, מ-1967, ומשאר מלחמות בין הערבים לישראל, מאפשרים לה את הרוח החופשית הדרושה לפריצת דרך.

בעקבותיה, אנו עתידים לראות בקרוב עוד מדינות בעלות רוב מוסלמי עומדות לצד ישראל. חמד מלך בחריין שימש השראה-לשלום עוד לפני כארבע שנים, כשערך בארצו מסיבת חנוכה משותפת למוסלמים מקומיים ויהודים אמריקנים. הסולטן קאבוס המנוח מעומאן הזמין לארצו ב-2018 את ראש ממשלת ישראל. האפשרות שיורש העצר הסעודי, השיח' מוחמד בן סלמן, ייסע לירושלים לכרות ברית שלום עם העם היהודי אינה עוד חלום, כי אם אפשרות סבירה. ויש עוד מדינות העשויות להפתיענו. מי יודע, אולי בעוד שנים יצטרפו אליהן גם סוריה ולבנון; הכיתתיות שקרעה ארצות אלו לגזרים תבוא על יישובה לא מתוך תלות באיראן, אלא בשיבה אל מקומן הטבעי: אל שותפותיהן הערביות.

הדבר תלוי במידה רבה בהתנהגותנו שלנו, המערב. האם נפעל כמו אקטיביסטים של קמפוסים או דיפלומטים מלאי כוונות טובות אך נטולי הבנה, המקפצצים להם כילדים מסביב למדורה ולמעשה עוזרים לאזור לפורר את עצמו לדעת – או שמא נתמוך בידידינו הטבעיים ונצעד איתם אל מזרח תיכון אחר, הבנוי ממדינות-לאום חזקות שאינן יראות ליצור שותפויות?

הבחירה הנכונה מובנת מאליה. אבל מי יבצע אותה?


אד חוסיין הוא יועץ לממשלות. מחבר הספר 'בית האסלאם: היסטוריה גלובלית' (בלומסברי, 2018), ותלמיד מחקר באוניברסיטת בקינגהם.

מאמר זה נכתב עבור Mosaic Magazine מבית קרן תקווה, כחלק מפרויקט בעקבות הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ומתפרסם כאן באדיבותה.

מאנגלית: צור ארליך


תמונה ראשית: השייח ז'איד בין סולטן אל נהיאן ושליטי האמירויות במהלך הנפת הדגל בהצהרת האיחוד – דובאי 2/12/1971, באדיבות ויקימדיה, public domain.

עוד ב'השילוח'

פתיחה חגיגית
פתרון הדירקטוריון: מבנה חדש לממשלה
גם קהילה, גם מדינה ליברלית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *