חצי תמונה של עיר חצויה

בתגובה ל"בין ארדואן לכחול–לבן: ערביי מזרח ירושלים" מאת דוד קורן ובן אברהמי

מאמרם של יועץ ראש עיריית ירושלים לענייני ערבים דוד קורן וסגנו בן אברהמי הוא מאמר מאיר עיניים, מעמיק ומדויק, פרי עטם וניסיונם של שני אנשים המכירים את הנעשה במזרח ירושלים לעומק ומגובה השטח. ובכל זאת, מכמה בחינות, התמונה המצטיירת דרך משקפיהם של השניים מעוותת לדעתנו את המציאות המזרח ירושלמית – ועל כך חשוב לנו להעיר.

המאמר מנתח את התמורות בחברה ובפוליטיקה הפלסטינית בירושלים מאז ששת הימים. בין היתר דנים המחברים בעליית הלאומיות הפלסטינית, במשבר המנהיגות הלאומית הפלסטינית בעיר בשנות ה-2000, בחולשה הנמשכת של תנועת הפת"ח בעיר, בהתחזקותם של זרמים אסלאמיים כגון חמאס, התנועה האסלאמית והתנועה הסלפית חזב א-תחריר – ומנגד בתהליכי ההשתלבות של פלסטינים במערכת הישראלית. המחברים גם מייחסים חשיבות רבה למעורבות הזרה בעיר, בפרט זו הטורקית. על רקע זה בולט בהיעדרו מן הדיון הגורם החשוב ביותר הפועל במזרח ירושלים, אותו גורם שקורן ואברהמי הם חלק ממנו: מדינת ישראל. כשהתחלנו לקרוא את המאמר חיפשנו בו את המילה שבה ישתמשו רוב תושבי מזרח ירושלים (וכל מדינות העולם מלבד אחת) כדי לתאר את מציאות חייהם: כיבוש. אך לשווא. המילה הזו, על הטיותיה השונות, אינה מופיעה כלל במאמר.

נהיר לנו כי בשיח המרכזי של החברה הישראלית הפך הכיבוש למושג נלעג וריק מתוכן אמיתי, שעצם השימוש בו שנוי במחלוקת. אבל הוויכוח על המונח כיבוש הוא כנראה עוד פריבילגיה של הכובש. לדידם של תושבי ירושלים והגדה המערבית, הכיבוש איננו מונח אקדמי שניתן להתווכח עליו; הוא מוחשי כמו הזבל הנערם ברחובות מחנה הפליטים שועפאט, כמו ריח הגז המדמיע בעיסאוויה וכמו המחסור בכיתות הלימוד בג'בל אל-מוכבר. הכיבוש הוא פשוט העובדה שאין לתושבים חלק וייצוג במערכת השלטונית השולטת בחייהם. אין להם זכות הצבעה לפרלמנט הקובע את החוקים ומקצה את התקציבים. הכיבוש, בעיני הנכבשים, הוא המציאות, הוא הכלל המארגן של מערכת היחסים ביניהם לבין הרשויות. התעלמות מהמונח הזה, ולו בתוך מירכאות, במאמר המדבר על זווית הראייה של הפלסטינים בירושלים, אינה רק אמירה פוליטית. היא כשל אינטלקטואלי.

כאן יש להזכיר כי הכותבים אינם רק חוקרים המחווים את דעתם על המציאות: הם חלק חשוב במערכת המעצבת אותה. תפקידו של היועץ לענייני ערבים בעיריית ירושלים אינו מתמצה ב"ייעוץ". התפקיד מאויש תמיד בידי יהודי בוגר מערכת הביטחון, והוא בעל עוצמה ביצועית רבה. המחלקה של קורן ואברהמי היא צומת חשוב במערכת העירונית, ולזכותם של השניים ייאמר שתחת הנהגתם המחלקה זוכה לעדנה ופעילותה משתרעת, בין השאר, מתיאום לסלילת כבישים ובניית בתי ספר ועד ניהול דף הפייסבוק בערבית של ראש העיר.

למרות זאת, המחברים משתמשים בפעלים סבילים כדי לתאר את הפעולות הישראליות במזרח העיר: "הגדר ניתקה את ערביי ירושלים", "סגירתו של האוריינט האוס הנחיתה מכה קשה על ניסיונם של אנשי אש"ף לפעול בעיר בגלוי ובמוצהר", "עשרות שנות הזנחה שראשיתן עוד בתקופת השלטון הירדני". אבל מי הקים את הגדר? ומי סגר את האוריינט האוס? ומי הזניח את העיר במשך עשרות שנים ולמה?

ניקח לדוגמה את "ההזנחה ארוכת השנים". פקידים ופוליטיקאים ישראלים משתמשים לעיתים קרובות במונח הזה כדי לתאר את המצב במזרח העיר. בדרך כלל נצמד אליו הביטוי הנדוש "ממשלות ישראל לדורותיהן". שני המונחים נועדו להרחיק את האחריות מנושאי התפקידים העכשוויים. בכל רגע נתון מאז טדי קולק קובלים ראשי עיריית ירושלים על ההזנחה של מזרח העיר ומציינים את הצורך בתכנית לאומית (אורי לופוליאנסקי נהג להשתמש בביטוי "תכנית מרשל") לצמצום הפערים. כולם גם תיארו שינויים מינוריים בשטח כתחילתה של מהפכה שתחבר אחת ולתמיד את שני חלקי העיר. אבל האם אחרי חמישים שנה לא הגיע הזמן להודות שיש גורמים מבניים העומדים בבסיס הפער העצום בתשתיות, בחינוך, בכלכלה, במספר פחי האשפה, במספר גני המשחקים ובכל נתון אחר שתבחרו? האם הזמן לסגור את הפערים בין שני חלקי העיר לא הגיע ב-87' או ב-97'? האם ב-2017, כש-40 אחוז מתושבי העיר אינם אזרחים, כששיעור העוני בקרב אותם אנשים עומד על 80 אחוז וכמוהו שיעור הבנייה הבלתי חוקית בשכונותיהם, לא הגיע הזמן להודות שמשהו פה לא עובד? שיש גורמים מבניים, פוליטיים, שאינם מאפשרים לעיר להתאחד תחת ריבונות ישראלית והגמוניה יהודית?

ההתעלמות מהגורמים המבניים העומדים ביסוד המצב הירושלמי מאפיינת לא רק את הגורמים העירוניים. לאחרונה הדגים זאת מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב יורם הלוי. בראיון לעיתון מקור ראשון אמר: "באופן כללי אני יכול לומר שאין במדינה הרתעה מספקת. אם לפני 33 שנה, כשהתגייסתי למשטרה כלוחם צעיר, רדפתי אחרי ילדים שזורקים אבנים בעיסאוויה, והיום שוטרים שלי רודפים אחרי הנכדים של אלה שאני רדפתי אחריהם – אז אין הרתעה. בטווח הזמן הזה עצרו עשרות אלפים, אבל הרתעה היא לא רק לעצור ולהביא לבית המשפט. כנראה הענישה הקיימת לא מרתיעה". האם ניתן לטעון ברצינות שהבעיה של ירושלים היא חוסר ההרתעה של השלטון הישראלי? או שאולי יש הסבר אחר לכוח המניע הדוחף את הילדים הפלסטינים, דור אחרי דור, ליידות אבנים ולהיעצר?

במאמר של קורן ואברהמי עצמו נפתח צוהר לאותם גורמים מבניים. לקראת סוף המאמר כותבים השניים את המשפט הבא: "ארגונים זרים אלה עוסקים, בחלקם, במתן שירותים אזרחיים הנדרשים לתושבי העיר, והפסקתם תגרור צורך בהשלמתם מן הצד הישראלי, דבר הכרוך בהשלכות תקציביות". הפרשנות האפשרית היחידה למשפט הזה היא שבעיני הריבון הישראלי, אספקת שירותים ומתן תקציבים הולמים אינם בגדר מובן מאליו אלא מטלה מכבידה. מטלה הממולאת לא מפני שזה הדבר הנכון לעשות מבחינה אנושית, מוסרית וחוקית אלא כי יש בכך כדי למנוע את הוואקום המזמין התערבות ערבית/מוסלמית/עוינת.

מי שמכיר את המציאות במזרח ירושלים אינו צריך להתפלא על כך שהמערכת העירונית-אזרחית משמשת גזר או מקל, לפי הצורך, לטובת המערכת הביטחונית. למעשה זו המדיניות המוצהרת של העירייה. במילותיהם של המחברים: "ניסיון השנים האחרונות לימד כי ההתמודדות עם אתגר זה דורשת לא רק יצירתיות ביטחונית אלא גם רתימה של כלים אזרחיים לשם התמודדות ביטחונית". ראש העיר, ניר ברקת, אמר זאת לפעילי ליכוד בניסוח  בוטה מעט יותר: "אמרנו להם שנשקיע בילדים שיהיה להם טוב, אבל דיר באלכ אם יעשו בעיות ברחוב, כי אז נהיה קשים עד כמה שהחוק יאשר לנו". הדוגמאות רבות מספור. בשנה שעברה האריכה העירייה את יום הלימודים בחלק מבתי הספר במזרח העיר, ורשימת בתי הספר שנבחרו לתוכנית גובשה יחד עם המשטרה: בית ספר שתלמידיו השתתפו בזריקת אבנים הועדף. במקרה אחר נעזרה המשטרה בפקחים עירוניים כדי לסגור עסקים במעין פעולת עונשין אחרי פיגוע. ברקת הביא לשיא את שיתוף הפעולה המגונה בין המערכת העירונית למערכת הביטחונית, והתגאה בכך פעמים רבות. זו עוד הוכחה לאופן שבו נתפסים תושבי מזרח העיר בעיני הריבון הישראלי: לא כתושבים השייכים לעיר באופן מלא ויש לשרתם, אלא במקרה הטוב כבעיה (ביטחונית, דמוגרפית, לאומית) שיש לכל היותר להכילה.

אנו טוענים שההזנחה המתמשכת והעמוקה של מזרח ירושלים וראיית התושבים הפלסטינים במשקפיים ביטחוניות לא נובעות רק מחסכנות תקציבית או משיקולים אלקטורליים קרים של ראש עיר. ההזנחה היא ביטוי חיצוני למצב הפוליטי. לכיבוש, אם תרצו. המצב הפוליטי הזה הוא-הוא הגורם המבני הניצב בבסיס המציאות הירושלמית. למרות מאמצי האיחוד והסיפוח ישנו קו ברור המפריד בין שני חלקי העיר, קו משפטי וחוקי המגדיר את ערביי ירושלים המזרחית כתושבים ולא כאזרחים. מעמדם המשפטי הוא כשל מהגרים שבבוקר ה-7 ביוני 1967 גמלה בליבם החלטה לעבור דירה ולהתיישב בשטחי ישראל. עם כל הכבוד לטורקיה ולחזב א-תחריר, העובדה שמדינת ישראל בחרה שלא לתת אזרחות ישראלית למי שכיום מהווים כ-40 אחוז מתושבי בירתה, והותירה אותם נטולי זכות הצבעה לפרלמנט וכל כוח מוסדי או ייצוג פוליטי, היא העובדה החשובה ביותר בכל הנוגע למזרח ירושלים.

קורן ואברהמי מנתחים היטב את מערך הכוחות בחברה הפלסטינית במזרח העיר. מסקנתם היא שאוכלוסיית מזרח ירושלים "איננה אלא אוסף של פרטים וקהילות בעלי מאפייני רקע שונים – 'חברונים' לצד 'ירושלמים', אוכלוסייה עירונית לצד אוכלוסייה כפרית ובדווית". מבט מעמיק לתוך החברה הפלסטינית בעיר הוא בהחלט מרתק. בתוך החברה הזו אכן פועלים כוחות חזקים, פנימיים וחיצוניים, המשתמשים במנופים פוליטיים, לאומיים ודתיים. אבל לטעמנו יש להרחיק במעט את המבט ולהבחין כי למרות ההבדלים מדובר בקהילה פוליטית אחת שמעמדה בחוק הישראלי מבדיל אותה הן מערביי ישראל, הן מהפלסטינים בגדה המערבית.

עתה זה התפרסם ספרו המקיף של אמנון רמון ממכון ירושלים למחקרי מדיניות "תושבים לא אזרחים", המראה כיצד עיצב חוק התושבות את הקהילה בירושלים המזרחית והכתיב את היחס הישראלי כלפיה. "חוסר ייצוג פוליטי ברמה המקומית והארצית הפך את תושבי מזרח ירושלים לכמעט 'שקופים' בעיני רוב החברה היהודית וההנהגה הישראלית", כתב רמון והוסיף: "מצב זה מציב סימן שאלה לא רק על עתידם של התושבים אלא גם על עתיד הריבונות הישראלית במזרח ירושלים באספקלריה בין-לאומית". הפער החוקי בין תושב ישראלי לתושב פלסטיני של בירת ישראל הוא גורם מבני שבכוחו להסביר חלק ניכר מהתופעות שמחברי המאמר מצביעים עליהן. הפער הזה הוא תולדה של מדיניות ארוכת שנים של ממשלת ישראל, שהיא, כאמור, הגורם החשוב ביותר בירושלים.

ביצה פלסטינית, תרנגולת ישראלית

ההתעלמות מהצד הישראלי של המשוואה עוברת כחוט השני לאורך כל המאמר. כך למשל כותבים היועצים כי "התפרקות המסגרות הלאומיות ה'חילוניות' בירושלים מביאה לעלייה בכוחם של הגורמים האסלאמיסטיים בעיר, הטומנת בחובה פוטנציאל ממשי לרדיקליזציה, בעיקר של צעירים – וזו נותנת את אותותיה בעצם הימים הללו". ושמא יש קשר בין ההחלטה של ישראל לסגור את האוריינט האוס ועוד 22 מוסדות לאומיים פלסטינים בעיר לבין התפרקות המסגרות החילוניות ועלייתן של המסגרות הדתיות? האם אפשר בכלל להבין את ההתלכדות האסלאמית הלאומית-דתית או הסלפית סביב אל-אקצה בלי להבין את ההתלכדות של הציונות הדתית סביב הר הבית כתגובה לתהליך השלום ואת התמיכה העקבית והנלהבת של שרים וחברי כנסת בשוחרי המקדש?

הבלחות קטנות של הפעילות הישראלית במזרח ירושלים צצות במאמר רק כרקע לפעולה הפלסטינית. כך למשל, על פעילותו של השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, עדנאן חוסייני, כותבים קורן ואברהמי כי הוא משקיע רבות במאבק נגד "ייהוד" (המירכאות במקור) ירושלים ונגד הריסת בתים בלתי-חוקיים. אבל מה יש ליועצים להגיד על הפעולות האלו עצמן? ייהוד המרחב הפלסטיני של ירושלים החל כפרויקט לאומי בבניית השכונות היהודיות הגדולות במזרח ירושלים. עמותות פוליטיות פרטיות, הנתמכות בהתלהבות לא מוסתרת בידי כל רשויות המדינה, ממשיכות בפרויקט כיום על ידי התנחלות בלב המרחב הערבי. הריסת הבתים היא פועל יוצא של התעלמות מצורכי התכנון של תושבי מזרח העיר. לא ניתן להבין את המציאות במזרח ירושלים בלי להתייחס לפעולות האלו של הצד הישראלי, אבל היועצים מסתפקים בתיאור התגובה הפלסטינית.

תהליכי הישראליזציה המתוארים במאמר לא ניתנים להכחשה, והם באים לידי ביטוי בתחומי התעסוקה, הלימודים, בגידול בבקשת האזרחות, בשיתוף פעולה גובר עם העירייה וגם ברמת השיח היומיומי והפוליטי במזרח העיר. איננו חולקים על כך שגדר ההפרדה שיצרה ניתוק מהגדה המערבית היא ההסבר הטוב ביותר לתהליכים הללו. כראש העיר ברקת גם יועציו לענייני ערבים תולים את יהבם בהעמקת התהליך הזה, כפי שהם כותבים בפסקה הסוגרת של המאמר: "באירועים האלימים האחרונים, מורים ומנהלי בתי ספר הם שיצאו לרחובות, החזירו את הילדים אל תוך מסגרות הלימודים, וקראו להם לאיפוק ולמניעת פגיעה בחיי חפים מפשע יהודים וערבים. ייתכן שבעוד עשור יצטרפו אל מורים אלה אנשי מסחר, עסקים, קהילה ותרבות שיבקשו ליצוק לתוך מציאות החיים הסוערת של ירושלים תוכן של כבוד והקשבה הדדית".

אבל גם אם נניח שכך יקרה, מה יהיה בחגיגות המאה לאיחוד העיר בשנת 2067? האם בניהם ונכדיהם של אותם מנהלים, מורים ואנשי עסקים ישלימו עם חייהם כתושבים נטולי זכויות? האם הם יוותרו על חלומם הלאומי? או למצער, על זכות ההצבעה? ההיסטוריה מלמדת אותנו כי תנועות לאומיות לא נוטות לוותר בקלות על חלומן, גם אם המשמעות היא דרך חתחתים ארוכה. וגם אם הפלסטינים הירושלמים יוותרו, מה המשמעות של ויתור כזה על 2.5 מיליוני הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון?

אנו לא באים להציע פתרון אלא להעלות את השאלות בצורה הבהירה ביותר האפשרית. והשאלה החשובה מכולן היא: האם החברה הישראלית מוכנה לשלם את המחיר האמתי של סיפוח מזרח ירושלים – כלומר סיפוח מלא, לא רק של השטח אלא של התושבים החיים עליו? האם הישראלים מסכימים לחלוק את הכוח והמשאבים עם 320 אלף הפלסטינים החיים בעיר על ידי הפיכתם לאזרחים מלאים על כל המשמעויות הדמוגרפיות והאלקטורליות של ההחלטה הזו? האם הם מוכנים לתוצאה הבלתי-נמנעת של מהלך כזה, קץ הסיכוי לחתום על הסכם מדיני עם הפלסטינים כולם? נכון לעכשיו, ובעתיד הנראה לעין, התשובה לכך שלילית. אין צורך לבדוק זאת בסקרי דעת קהל או בניתוח המפה הפוליטית בישראל, די לעקוב אחרי נתוני המתאזרחים. בשנים האחרונות, כפי שציינו הכותבים, גָדֵל מספר המבקשים אזרחות; אלא שמספר המקבלים את האזרחות המיוחלת קָטֵן. בקצב הנוכחי יחלפו יותר מאלף שנה עד שכל תושבי מזרח ירושלים (הנוכחיים, זאת בלי לספור את הגידול הטבעי) יהפכו לאזרחי ישראל. ביום שזה יקרה נוכל לדבר על "תוכן של כבוד והקשבה הדדית".

ערן צדקיהו הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ודוקטורנט במכון למדע המדינה בפריז.

ניר חסון הוא כתב "הארץ" בירושלים. לאחרונה יצא לאור ספרו "אורשלים: יחסי ישראלים ופלסטינים בירושלים 1967–2017".

תמונה ראשית: Skyline of the Old City in Jerusalem with Damascus Gate Israel. Middle east. באדיבות: Bigstock