טוב משותף לאזרחים היהודים והערבים

בתגובה לאברום תומר "לא שבטים ולא יער"

אברום תומר טוען שהציונות צריכה להיחשב המכנה המשותף של כל אזרחי ישראל. טיעון זה נתקל בשני קשיים.

הקושי האחד הוא שמקובל לראות את האזרחים החרדים של המדינה כמתנגדים לציונות. תומר טוען כי בחלוף השנים קושי זה מאבד ממשקלו: אנשי הקבוצה החרדית משתלבים בחברה האזרחית של המדינה והם מגדירים את עצמם יותר ויותר כציונים. ואילו החרדים הספרדים לא נמצאו מעולם בעימות עם התנועה הציונות בעוצמה שאפיינה את החרדיות האשכנזית. אני נוטה להסכים עם פרשנויותיו אלה של תומר.

הקושי השני מתעורר לנוכח היות חלק מאזרחיה של המדינה ערבים. תומר אינו יכול לטעון כמובן שהאזרחים הערבים מקבלים על עצמם את עיקרי הציונות או את הפרקטיקה של הציונות. במקום זאת הוא טוען שעקב הירידה בפריון של הקבוצה הערבית והעלייה בפריון של הקבוצה היהודית, הקבוצה הערבית "מונה כבר שנים רבות כעשרים אחוז מאוכלוסיית ישראל, ומה שהיה, כנראה, הוא שיהיה". ואולם קביעות אמפיריות אלה אינן רלוונטיות לשאלה אם הציונות יכולה להיחשב מכנה משותף המכיל גם את האזרחים הערבים של המדינה. תומר ממשיך באמרו שהעובדה שחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים "מהווה אתגר משמעותי" למדינת הלאום היהודית, "אך ימיו של אתגר זה כימיה של הציונות". ואולם גם בדברים אלה אין כמובן להעיד שהאזרחים הערבים של המדינה מסוגלים לקבל על עצמם את הציונות. בהמשך מוסיף תומר ש"שיתוף המגזר הערבי במפעל הציוני" הוא "אתגר שיש לתת עליו את הדעת", ואולם, לדבריו, "האתגר שמציב המגזר הערבי לא צריך להביא לוויתור על המכנה המשותף הציוני", שבשביל "הרוב הגדול" מהווה "תנאי הכרחי לישיבה סביב השולחן על מנת ליצור יחד את הטוב המשותף".

אבל תומר אינו מציע ולו גם התחלה של דרך להתמודדות עם "אתגר" קיומו של מיעוט לאומי ערבי במדינה, בהקשר של המכנה המשותף המלכד את כל האזרחים של המדינה, ומכאן ואילך הוא מתעלם מקיומו של המיעוט הערבי, וכותב על ישראל כאילו אוכלוסייתה מורכבת מיהודים בלבד. התעלמותו זו של תומר מהדו-לאומיות הדמוגרפית של המדינה היא החולשה המרכזית של מאמרו. לא ניתן להציע תיאוריה פוליטית לישראל בלא להביא בחשבון את העובדה שחלק מאזרחיה של מדינת הלאום היהודית משתייכים למיעוט לאומי ערבי.

תומר מתנגד להכללת מושג הטוב המשותף הרפובליקני בשיח הפוליטי של ישראל. הסיבה להתנגדותו היא דבקותו בציונות: הוא חושש פן ידיח מושג הטוב המשותף הרפובליקני את הציונות ממעמדה כמכנה המשותף של אזרחי המדינה. בהקשר זה חולק תומר על כמה דברים שכתבתי בנושא (למשל, "משבר הרפובליקניות בישראל", משפט ועסקים יד [2012], עמ' 559–594). הוא מציג אותי בצדק כמי שמציע תפיסה רפובליקנית של הטוב המשותף, המתמקדת באינטרסים האוניברסליים של אזרחי המדינה במקום בהשתייכות הלאומית המשותפת שלהם. ואולם, תוך שהוא משמיע טיעון המוכר מאז כתיבתו של ג'ון סטיוארט מיל, תומר טוען שהטוב המשותף בכל מדינה צריך להסתמך על הקשר הלאומי-אתני שבין אזרחיה, ולא על זהות באינטרסים האנושיים שלהם. טוב משותף שאינו נסמך על הדבק של ההשתייכות הלאומית יקרוס במצבי משבר, כך לטענתו.

אולם, ברור שתומר מניח כאן זהות לאומית יהודית משותפת של כל אזרחי המדינה, ומתעלם מכך שכחמישית מאזרחי המדינה משתייכים ללאומיות אחרת. יתר על כן, ניתן לטעון טיעון הפוך לזה של תומר: מצבים של רב תרבותיות ומצבים של מדינת לאום שיש בה מיעוט לאומי הם מועדים למשברים, ודווקא פיתוח תפיסה של טוב משותף אוניברסלי, המסוגל להכיל את כל אזרחי המדינה, הוא שעשוי להקטין את סכנת התפרצותם של משברים כאלה או להקהות את חריפותם אם יפרצו.

בניגוד לתומר, המאמר שלי על הטוב המשותף הרפובליקני מבקש להציע דרכים של ממש לשילוב האזרחים הערבים של המדינה בטוב המשותף של אזרחי המדינה. בניגוד לתומר, המצפה שבאחד הימים יהיו האזרחים של המדינה מוכנים להשתתף "במפעל הציוני", אני כותב שבמדינת לאום שיש בה מיעוט לאומי "אנשי המיעוט הלאומי אינם יכולים להשתתף יחד עם אנשי קבוצת הרוב במפעל של קידום הטוב המשותף הלאומי של אנשי הרוב. האזרחים הערבים של ישראל, למשל, אינם יכולים להשתתף בטוב המשותף הציוני" (עמ' 586). לפיכך, אני מבקש לאתר תפיסה של הטוב המשותף שתוכל להכיל בתוכה הן את האזרחים היהודים, הן את האזרחים הערבים של המדינה. אני טוען ש"העובדה שהאזרחים הערבים של ישראל אינם יכולים להשתתף בטוב המשותף הלאומי של האזרחים היהודים אין פירושה שהם אינם יכולים להשתתף עמם בטווח נרחב של סוגים של טוב משותף מעבר לטוב המשותף הלאומי של האזרחים היהודים" (שם). אני טוען אפוא שניתן לפתח תפיסה עבה של טוב משותף של אזרחים החיים במדינה רב תרבותית, ואפילו של אזרחים החיים במדינת לאום שיש בה מיעוט לאומי (כגון ישראל) – על פי כמה עקרונות:

ראשית, על פי רוח דוקטרינת זכויות האדם שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה, טוב משותף הוא טוב שמשותף לכל אזרחיה של מדינה משום עצם אנושיותם, היינו עוד קודם להשתייכותם החברתית והתרבותית, ועוד קודם לכך שמתקיימים בהם מאפייני זהות כלשהם (מגדר, גיל, מעמד וכיוצא בזה).

שנית, הטוב משותף של כל האזרחים של כל מדינה הוא שהמשטר של מדינתם יבוסס על הגנת זכויות האדם, על קיום חוקה שיש לגביה הסכמה נרחבת, על קיום שלטון החוק, על קיום הזכויות הפוליטיות הדמוקרטיות, ועל שוויון בזכויות הפוליטיות. בהמשך לכך, טוב משותף של כל האזרחים של כל מדינה הוא שהתרבות הפוליטית של מדינתם תבוסס על כבוד לאינטרסים ולעמדות של הזולת, על נכונוּת להקשיב לטיעוני הזולת ואף לשנות עמדות בעקבות זאת, על הדדיות והגינות בהחלתם של הֶסדרים, ועל נכונות לשתף פעולה לשם יצירת הסכמה באשר לסוגים מגוונים של טוב משותף ולשם קידומם.

שלישית, טוב משותף של כל האזרחים של כל מדינה הוא שמדינתם תספק להם שירותים חברתיים נרחבים ואיכותיים בתחומי הבריאות, החינוך, הדיור, התרבות והביטחון התעסוקתי, וכן שלא יתקיימו פערים גדולים מדי בין האזרחים מבחינת העושר ורמת החיים.

רביעית, טוב משותף של כל האזרחים של כל מדינה הוא שבתרבויות שהם חיים בהן לא יתקיימו סטריאוטיפים המפחיתים בערכם של בני אדם בעלי זהויות מסוימות (זהויות של גזע, מין, נטייה מינית, גיל, השתייכות אתנית וכיוצא בזה) באופן החוסם בני אדם מלממש בתקופת חייהם את הפוטנציאל הגנוז בהם.

חמישית, טוב משותף של כל האזרחים של כל מדינה הוא שיתקיים בחייהם ביטחון אישי ברמה גבוהה; שמדינתם תהיה מפותחת מבחינה כלכלית ומבחינת תשתיותיה; שבמדינתם יתקיים עושר תרבותי; שבחייהם תתקיים משמעות עשירה, גבוהה, מרגשת, מפעימה, מרוממת רוח ומאתגרת, אם במסגרתן של קהילות דתיות ואם בדרך של צריכת תוצרי תרבות מגוונים, וכן שהסביבה שבה הם חיים תוגן, ושרמות הפשיעה, השחיתות ותאונות הדרכים במדינתם יהיו נמוכות.

אני טוען שבמקרה של מדינת לאום שיש בה מיעוט לאומי, המדינה צריכה לפעול לשימור ולטיפוח לא רק של התרבות הלאומית של האזרחים המשתייכים לקבוצת הרוב הלאומית, אלא גם של התרבות הלאומית של קבוצות המיעוט (באופן כמעט מפתיע, תומר כותב דברים דומים, באמרו על "המגזר הערבי" ש"ראוי שיקבל, כשותף אזרחי שווה זכויות, את מלוא התנאים לשימור תרבותו וזהותו"). בהמשך לכך, אני טוען שהמדינה צריכה לפעול מתוך נקודת מוצא שלפיה שגשוג תרבותי של קבוצות תרבותיות החיות במדינה והעשרה הדדית של התרבויות של אנשי הקבוצות האלה הם חלק מהטוב המשותף של כל האזרחים. אני טוען עוד שבהיסטוריה של העם היהודי קיים פרק ארוך שבו פוטנציאל ההעשרה הטמון במצב הרב תרבותי הצליח להתממש – תקופת "תור הזהב" בספרד במאות העשירית והאחת-עשרה.

לסיכום, אני סבור שישראל ניצבת בפני שלושה אתגרים: האחד, לקיים מדינת לאום יהודית; השני, לתת מענה לאינטרסים של האזרחים הערבים של המדינה כבני אדם; השלישי, למנוע התפרצותם של משברים ביחסים של קבוצת הרוב היהודית וקבוצת המיעוט הערבית, ואפילו לגרום להעשרה הדדית של אלו הנמנים על שתי הקבוצות.

אברום תומר מתמקד באתגר הראשון בלבד. אבל התמקדות כזו אינה מסוגלת לתת מענה לאתגר השני; היא עשויה לתרום להתממשות הסכנות הגדולות שעמן מבקש להתמודד האתגר השלישי, ועשויה להחמיץ את פוטנציאל ההעשרה הגלום בו.

תמונה ראשית: מתוך ויקפדיה. צילום: Zaher