טרור אל-אקצא: מעלילה לדם / נדב שרגאי

כריכת הספר טרור אל אקצא

נדב שרגאי

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וסלע מאיר, 2020 | 362 עמ'

לפעמים הדברים מוטחים אל עינינו מן החדשות, ובכל זאת עינינו טחות מראותם, כי התרגלנו לקרוא אותם כסיפור אחר. לפעמים נחוץ לנו עיתונאי מקורי וחוקר חרוץ כנדב שרגאי כדי לתת שם לדברים. אנו שומעים בלי הרף את השיח הערבי על הר הבית ואת תוצאותיו הטרוריסטיות, אך הורגלנו למסגרת של "הסכסוך הישראלי-ערבי" או "הישראלי-פלסטיני", סכסוך לאומי בין שתי תביעות על ארץ – וטרם הפנמנו כי שם המשחק, וגם חוקיו, השתנו מזמן. שרגאי מעמיד אותנו מול פרטיה של מה שהוא מכנה "עלילת 'אל-אקצה בסכנה'", המניעה את הלך הרוחות בעולם הערבי, ומול עובדות "טרור אל-אקצה".

על פי העלילה, ישראל (אשר במציאות מתרפסת לאנשי הווקף האסלאמי ולנציגי ירדן וטורקיה בהר הבית) פועלת להריסת המסגדים במגוון אמצעים הזויים כגון ייזום רעידות אדמה ופיתוח אמצעים טכנולוגיים עתידניים. חלק הארי ממתקפות הטרור ומהפיגועים בשנים האחרונות נעשו על רקע אמונה בעלילה הזאת, המקודמת בידי קשת של גורמים, מן הח"כים הערבים בכנסת, דרך אבו-מאזן, המשך בתנועות אסלאמיות למיניהן, עד גורמים כגון מנהיגי טורקיה וקטר הבוחשים בקדרה.

אכן, הדברים ידועים אך נוטים שלא להתחבר. אנו נוטים לשכוח כי עילת פרעות תרפ"ט הייתה איום כביכול של היהודים המתפללים בכותל המערבי על הר הבית; נוטים שלא לדעת כי המצאת עלילת אל-אקצה בסכנה הייתה שיטתו של חאג' אמין אל-חוסייני, רעו של היטלר, להשתלט על דעת הקהל; נוטים שלא לייחס משמעות לעובדה הידועה כי השם הערבי הרשמי לסופת הרצח הנוראה של ראשית העשור הקודם הוא "אינתיפאדת אל-אקצה" דווקא; ולאחרונה נוטים שלא לשים לב לעקביות שבה טרור הסכינאות והדריסה של אמצע העשור החולף נומק בידי מבצעיו בסכנה הנשקפת למסגדי הר הבית. שרגאי אסף בשקדנות את פרטי המידע הרבים הנוגעים לכל אלה, וצייר לנו את המעגל המקשר.

העלילה כרוכה גם בהכחשת קיומו של בית המקדש בהר הבית – תופעה שצצה רק בעשורים האחרונים, ומחייבת התכחשות לשפע תיעוד והצהרות על בית המקדש ועל הקשר היהודי לירושלים המופיעים במסורת המוסלמית ובהלכה האסלאמית עצמן. "מביך להשיב להאשמות מסוג זה", כותב שרגאי, "אבל צריך להתגבר על המבוכה. המוני מוסלמים ברחבי העולם – רבים מהם נבערים מדעת, אך חלקם משכילים – מתייחסים לסיפורים על הניסויים המדעיים, רעידות האדמה והחפירות סביב ומתחת לאל-אקצא ברצינות תהומית, ומכיוון שכך שומה גם עלינו להתייחס אליהם בכובד ראש". ואכן, שרגאי טורח להפריך את המופרך. בכלל זה, בעזרת המקורות האסלאמיים ההיסטוריים עצמם; מפתיע לגלות למשל כי בשנותיו הראשונות פעל מסגד אל-אקצה בשיתוף יהודים, קיים כנראה פולחנים דמויי אלו שבמקדש היהודי, וראה את עצמו כהמשכו.

הספר הוא אחיו הצעיר והמגודל של הספר "עלילת 'אל-אקצא בסכנה'" ששרגאי פרסם בהוצאת המכון הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וספריית מעריב בשנת 2012. למעשה זוהי מהדורה מחודשת ומורחבת, הכוללת בתוכה את רוב המידע ההיסטורי שמסר שרגאי בספר ההוא על העלילה, תולדותיה ומופרכותה. התפתחויות חשובות בשמונה השנים שחלפו הצריכו את הספר החדש.

בין היתר, בתקופה זו התחדשו גלי טרור המונעים באש ההסתה סביב הר הבית, ואשר מתאפיינים בהיותם יוזמות של יחידים, אומנם יחידים בעלי זיקה משפחתית או ארגונית לחמאס. במקביל החלו לשגשג בהר הבית ה"מוראביטון", ובעיקר ה"מוראביטאת", פעילים ופעילות המופקדים על מירור חייהם של היהודים העולים להר ועל יצירת חזות של איום יהודי על המקום. בתחילת פרץ הסכינאות של סתיו 2015 הכריזו הארגונים המפעילים את המוראביטון, בעצרת על הר הבית, על פרץ אלימות זה כ"היבת אל-קודס", סערת ירושלים. השיח' ראאד צלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, החל לכנות עצמו שיח' אל-אקצה, הגביר את מעורבות הארגון בפעילות סביב המקום, וכרת ברית עם שליט תורכיה ארדואן. ב-2015 הוצא הארגון מחוץ לחוק, ושרגאי מראה כיצד הוא ממשיך לפעול למימון טרור בכובעים אחרים. ארדואן מצידו הגביר מאוד את בחישתה של ארצו בנעשה בירושלים ובהר הבית בפרט. לקראת 2017, סביב פיגוע הירי שהוליד את סערת המגנומטרים, אף היה הר הבית למרכז של הוצאת פיגועים בנשק חם.

הספר מודפס בהידור, על עמודים גדולים למדי של נייר איכות, הזרועים תמונות צבע להמחשת המסופר: תמונות היסטוריות, תמונות מן ההר ומסביבתו, תמונות של תעמולת ההסתה ועוד. הן מלוות תיאור מפורט ומקיף, המונה שורה כמעט אינסופית של גופים מעורבים, של מעשים ושל תוכניות. קינוחים מוגשים בסוף: פרק על תקווה בדמות קולות של אמת ושל פיוס בעולם המוסלמי, ונספח משובב נפש על תיקוף קיומו של המקדש במקורות אסלאמיים. אך עד שמגיעים לשם, מי שמתעקש לקרוא את הספר מכריכה לכריכה (ולא, כמומלץ, פרק פה פרק שם) נידון לעינוי תודעתי: כמה רוע, כמה אסונות, כמה חיים שנקטפו! כרוניקה אינסופית של שקר שאין לו רגליים אך יש לו גרזן. ה"סכסוך" בגרסתו העכשווית, הממוקדת בעלילת "אל-אקצה בסכנה", מתגלה כבלתי סימטרי בעליל: פייסנות ישראלית ואפילו חשש להעמיד דברים על דיוקם, מול שקרנות צינית וכרונית.

עוד ב'השילוח'

תנו לכנסת לפקח
ברית איתנה של אינטרסים
ישראל זקוקה למועצה חוקתית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *