28902

יובל של יתמות ספרותית

עוד לא שבנו אל הכוח והיופי שהיו לסיפורת ולשירה כאשר הללו ליוו את התחייה הלאומית ונתנו לה עומק. יובל לחורף שקטף את גולדברג, עגנון ואלתרמן

מעין מה שעשה סטלין לשארית תרבות ישראל בברית המועצות בקיץ 1952, בחסלו שורת סופרים יהודים, אירע לספרות העברית בישראל בחורף שלפני חמישים שנה בדיוק. כאן לא היה זה מעשה ידי משטר זדון אנטישמי, כי אם פרי מעלליהם של עישון, של זִקנה, ושל חרדה מפני גילוי מוקדם של מחלה. בתוך חודשיים וחצי, בחורף תש"ל (1970), לקחו שלושה אלה בזה אחר זה, בהתאמה, את לאה גולדברג בח' בשבט, את ש"י עגנון בי"א באדר-ראשון, ואת נתן אלתרמן בכ' באדר-שני. עגנון הגיע לשיבה טובה וחצה את קו השמונים, אבל גולדברג ואלתרמן, צעירים ממנו בשנות דור, לא זכו ולו לשישים שנה. אל פסח תש"ל נכנסה התרבות העברית שַכּולה כלאחר מכת בכורות. יובל שנים חלף, והיא רק מתחילה להתאושש.

החורף ההוא פתח את שנות השבעים, והעולם עמד בו בסימן הפנמתה של תרבות-הנגד שתססה לקראת סוף שנות השישים. עוד טרי היה רישומם של האירועים המכוננים של השמאל החדש העולמי בפריז ובוודסטוק. את ישראל החלה לפקוד הרוח הזאת בדמות מכתב השמיניסטים, המחזה הסטירי "מלכת אמבטיה", ותחילת תפוצתה של האמונה בעם פלסטיני בעל זכויות. עמוס עוז הצעיר נשא את הדגל הזה בעולם הספרות. נתן אלתרמן ניהל בשנותיו האחרונות מאבק פובליציסטי שבועי, מעל דפי 'מעריב', נגד השמאל החדש הזה (ובפרט נגד עוז) – לגילוייו הפוליטיים והערכיים גם יחד.

"עלינו למנוע את מחלתם של חוגים רוחניים מסוימים שלנו מליהפך למחלת רוח של העם היהודי", כתב למשל במאמרו האחרון לשנת 1969, בעניין ההכרה ב"פיקציה פלסטינאית זו". במאמר ראשון לשנת 1970, "המאה הקשישה והעשור הצעיר", תיאר את מהפכת שנות השישים במערב כ"מהפכה ללא פרוגרמה", שבכל זאת, "מבחינת חדירה שהיא חודרת אל דרכי מחשבה ואל תחומי תפיסה וביטוי, מבחינת שבירה וערבוב ושינוי של אורחות-חיים, מבחינת חלחול שהיא מחלחלת אל כל תחומי ההווי ועיסוקי החברה, מן המחאה עד טעמי האמנות וסגנון הבידור וצורות הלבוש, מבחינות אלו ייתכן שכאן נובטת הגדולה בכל המהפכות". ניבא וידע מה ניבא. ובמאמרו האחרון ממש, כעבור חודשיים, כתב: "אם אמנם אנו מודים בקיומו של עם ערבי פלשתינאי, הרי לא רק 'השטחים המוחזקים' הם טריטוריות ערביות אשר כל עמידתנו בהם היא רק הקזת דמים עד בוא הנסיגה הבלתי-נמנעת, אלא גם מדינת ישראל שלפני ששת הימים היא טריטוריה ערבית-לשעבר של עם פלשתינאי ערבי".

מותו החטוף של אלתרמן, שהנהיג את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, היה כאמור רק האחרון, והסמלי ביותר מבחינה פוליטית, בסדרת הסתלקויות של אריות הספרות העברית. בזה אחר זה שיקפו לכתם של עגנון, גולדברג ואלתרמן חילופי אווירה והידלדלות רוחנית – ואת תחילתו של עידן קרח מנוכר בתרבות הישראלית המתמשך זה יובל שנים בדיוק. ושמא אנו רואים את סופו.

השקיעה אל הרזון

פטירתו של הסופר שבחבורה והמבוגר בה, עגנון, הייתה מדרכו של עולם. ענק כעגנון לא הופיע אחריו בפרוזה העברית, אך זו הוסיפה לשגשג גם בלי עגנון וכבשה מחוזות חדשים. ובכל זאת, לאחר עגנון ניכרה ביתר שאת התפנית שהחלה עוד בחייו: זיקתה של הסיפורת העברית למקורות היהודיים החלה להידלדל. צמרת הספרות העברית כבר לא אכלסה תלמידי חכמים בסדר הגודל שלו. כשני עשורים לאחר מותו שקע הזרם המרכזי של הכתיבה הספרותית העברית אל מה שכונה "שפה רזה". ולא פחות מכפי שהדבר שיקף אידיאל מינימליסטי מוצהר הוא שיקף גם חוסר אוריינות עברית. פטירתו של עגנון הייתה רק אבן דרך סמלית בהתחלפות הדורות והאווירה, מ"יהודיות" ל"ישראליות" מופגנת וקצרת שורש.

סמליות זו בלטה בשדה הסיפורת, שדהו של עגנון – שאליו, מן השירה, עבר באותן שנים מרכז הכובד של היוקרה וההתעניינות הציבורית. בשנות השבעים, משמרת חדשה עלתה לגדולה בעיתונות ובתקשורת המשודרת, בקולנוע ובתיאטרון, ומעל לכול בספרות. דור הפלמ"ח של משה שמיר ואהרן מגד טרם מיצה את שלטונו בכיפה וכבר הוסטה תשומת הלב אל דור צעיר. קם דור סופרים, ואחריו עוד דור ועוד אחד, שבחן את האתוס הלאומי בביקורתיות צוננת. דור ששיווע ל"נורמליות" אוניברסלית עקרה, וביצירותיו אף בעבעו פה ושם תשוקות כמוסות לחורבן המפעל הציוני.

מבקר הספרות יוסף אורן היטיב לתאר תהליכים אלה ובפרט בספרו 'השאננות לציון בסיפורת הישראלית' משנת 2010. בספר זה, מלפני שנות עשור, כבר הספיק לדבר לא רק על דור הסופרים של שלהי המאה, אשר כל אחד מהם "בודה מליבו אירועים קיצוניים ומעוררי חלחלה" בתחרות על הכפשת שמה של ישראל ה"כובשת" – אלא אף לזהות בבירור את המגמה הבאה בתור, שאז רק הנצה: גל של סופרי דיסטופיה, העסוק בתרחישי אימה הזויים בדבר תוצאות הצלחתן המוגזמת של הציונות והיהדות. אנו, המרחיקים רואִי פחות מאורן, מופצצים בשנים האחרונות ברומאנים שכאלה, מאת גווארדיה שלמה שיצחק בן-נר, קובי ניב וישי שריד הם רק אחדים מקציניה, ונוכחים לראות כמה צדק.

כמובן, אין לשפוט ספרות על פי תפיסתה הרעיונית. ההידלדלות הלשונית-סגנונית של הספרות הישראלית היא צרה אחת, והסתלקותה מנשיאת האלונקה של תקומת ישראל היא צרה אחרת. ובכל זאת, במקרה העברי, הדברים קשורים בטבורם – ומכאן הסמליות שבמגפת הסופרים והמשוררים בחורף תש"ל. שכן, ראשית, תחיית העברית הייתה חלק מתחיית האומה, והציונות והעברית אין להן תקומה זו בלי רעותה. ושנית, עושרה של העברית לדורותיה טמון במרבצי המקורות היהודיים, מן המקרא דרך ספרות בית שני וחז"ל והלאה – ושוב, אין הרבה תוקף לעברית בלי יהדות וליהדות בלי עברית.

על כן, אין פלא שבזרם המרכזי והמדובר של הספרות הישראלית, ההתרחקות מהעברית העשירה והרב-דורית נלוותה להתרחקות מהמסע היהודי והמשא הציוני. אפשר להעלות דוגמאות מעולות לסופרים בולטים בני זמננו שלא רחקו לא מזה ולא מזה, ובראשם בין היתר אהרן אפלפלד וגבריאלה אביגור-רותם; אך לא הם התוו את המגמה הכללית. אם להיאחז בדוגמאות אלו: השקט היחסי שבו התקבל מותו של אפלפלד לפני שנתיים לעומת העיסוק הבלתי-פוסק בפטירתו של עמוס עוז לפני שנה מדבר בעד עצמו; וכך גם השתיקה התקשורתית שנגזרה באחרונה על 'מלך זהב ודם' הכביר של אביגור-רותם.

שירה של פוסט-יופי

הסתלקותה של לאה גולדברג סמלית באופן אחר. גולדברג, אשת אשכולות וידענית שפות, הייתה התגלמות של האפשרות האירופית בתרבות העברית. השקפתה הייתה שמאלית מאוד, בתר-לאומית אפשר לומר, ובזאת יש לה ממשיכים נלהבים. אבל להיותה בת-בית במסורות אירופה, עם שורשים פולקלוריים במזרח אירופה והתנסות אינטנסיבית בתרבות-הגבוהה של מרכז היבשת – לאלה קשה למצוא נושאי-לפיד עכשוויים בצמרת היצירה העברית בת הזמן.

גם על כך אין להתלונן, שהרי היעלמותו של דור המשכילים ילידי אירופה, דורה של גולדברג, היא נגזרת של מציאות היסטורית, ושל הידלדלות-רוח שחלה גם באירופה עצמה. לעומת זאת, היעדר יורשת ראויה ללאה גולדברג כמשוררת עילאית וכמנהיגת-תרבות הוא עובדה המקוממת את הלב.

אך אין זה רק עניין נשי, חלילה. שרשרת המיתות בחורף תש"ל מסמלת אסון שקרה לשירה בישראל. היא מסמלת את טריקת הדלת של השירה הישראלית בפני קוראיה – שאפיינה את שנות השבעים, נמשכה בשנות השמונים, והשפעותיה נמשכות עד היום, אף כי במידה פוחתת והולכת מעשור לעשור. וכאן אנו מגיעים שוב לנפטר השלישי של חורף תש"ל, נתן אלתרמן. שכן הסיבה העיקרית למשבר הקשה שפקד את השירה הישראלית, משבר הידלדלות החומר ואובדן המעמד וההשפעה והקוראים, היא גישת רצח-האב המטפורית שנקטו ה"מורדים" באלתרמן וחסידיהם השוטים.

טבעו של עולם שיוצרים חדשים מביאים אליו שינויים וחידושים; אך אין הכרח לעשות זאת מתוך מסע הרסני של ניאוץ הדור הקודם. בתחום הסיפורת חלה תחלופה טבעית של דורות וסגנונות. עגנון לא הוצב כבובת וודו לחיצי לעג. אולם בתחום השירה נעשה ניסיון הפיכה אלים. יותר משהייתה במהפכה האנטי-אלתרמנית בשׂורה, הייתה בה שלילה. המהפכנים עצמם, נתן זך למשל, ביקשו לעדן את השירה ולהכניס בה בני-גוון ובנות-הד ומוזיקליות חדשה, אך במהפכה כמו במהפכה: היא משכה אחריה שובל מי שתוכה זרקו וקליפתה אכלו: משוררים פרוזאיים שהשמימו את השירה, ואווירה ציבורית שעיניה לא לעידון שהמהפכה ביקשה לחולל, אלא לביזה שאפשרה כביכול החרבת הבסטיליה האלתרמנית: להפקר ולשחרור מן המוזיקליות מחד גיסא, ומן המחויבות המוסרית-הציבורית מאידך גיסא.

שלא ברצונו הוביל המרד באלתרמן לשפל מתמשך בשירה הישראלית. המתקפה על השירה האלתרמנית הגדולה, ה"מיופּה ומצועצעת" כביכול, ה"מגויסת" אלוהים-ישמור, הרחיקה את השירה מן היופי, מן הרלבנטיות ומן העין. שוב: בשולי הדרך, נסתרים מהעין, פעלו משוררים מעולים; אך מסיבות אסתטיות ומוסריות גם יחד ירדה השירה מסדר היום של הציבור המשכיל. אסתטיות, דהיינו זניחת הליטוש הצלילי וההפלאה מן הבנאלי, ולבישת מדי הפרוזאיות האפורה; ומוסריות, דהיינו הלעגת הזיקה של השירה לגאולה הציונית, ואף, במקרים רבים מדי אצל משוררים בולטים מדי, התגייסות למאבק התעמולתי הפלסטיני בשלב הראשון, ולחידוד זהויות מקורבנות ועדתיות בשלב הבא.

ניטלה נבואה

רק לאחר שנות דור חדלה מן הזירה הספרותית בארץ גישת הגיליוטינות והתביעה להחלפה מוחלטת של הטעם. המשוררים לא הניחו את הסכינים, אך האחת מתחדדת בירך חברתה, והשיקום איטי. תסיסה חדשה רוחשת סביב השירה, בקהל מתרחב והולך. המודעות למוזיקליות של השיר, למצלול ולקצב, פרצה הרבה מעבר לחוגי המשוררים המניפים אותה כדגל מרכזי. ובקרב מגזרים האמונים מתוך אורח חייהם על מקורות היהדות והעברית, או חיים ביתר הזדהות את סיפור הגאולה, החלה סוף סוף כתיבת שירה להיות מעשה מקובל, כמעט אופנתי.

ועדיין, מבחינה רוחנית וערכית, החורבן שמסמל חורף 1970 לא בא אל גאולתו. ביובל השנים הזה נשמרה הגמוניה שמאלית עד בתר-ציונית בשירה הישראלית. מאז "שירי עיר היונה" של אלתרמן מ-1957 לא נוצר, או לפחות לא זכה להכרה ציבורית, אֶפּוֹס שירִי המעפיל לגודל השעה, שעַת תקומת ישראל על ציר ההיסטוריה היהודית. אורי צבי גרינברג כתב את שירתו החזונית הגדולה כמעט במסתרים, וגם היא חדלה באמצע שנות השבעים. מותו החטוף של נתן אלתרמן סתם את הגולל על 75 שנות עידן הנבואה של השירה העברית, שהחל בהופעתם של ביאליק וטשרניחובסקי: עידן שבו היא התייצבה בעיניים בורקות, מרחיקות ראות, בראש השיירה הציונית. אנו מציינים עתה מלאת חמישים לעידן הבתר-נבואי של השירה העברית. עידן שבו קיומה שולי.

זהו עניין החורג בחשיבותו מתולדות הספרות. גל הפטירות הספרותיות לפני חמישים שנה, אך בעיקר פטירתו של המשורר-הנביא נתן, מסמן לא רק כניסה לימי-ביניים ספרותיים, אלא גם את פרידתה של הרוח מן הפוליטיקה ואת פרידתה של האליטה מדרך המלך הציונית. זהו מעוות שיוכל לתקון. זהו חסרון שיוכל להימנות. הכישרונות גנוזים בנו ומבעבעים מבינינו.


תמונה ראשית: באדיבות bigstock

עוד ב'השילוח'

מיתוס הקביעות בשירות המדינה: גורמים ופתרונות
להסיר את מסכת המשפט הבינלאומי
חינוך ללא גבולות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *