ירושלים שהייתה ואינה עוד

ירושלים שהייתה ואינה עוד

רישומי הצלה מן השכחה

דוד קרויאנקר

מודן, 2024 |  325 עמ'

שימור מבנים דומה לשמירת טבע, וגם אינו דומה לה. משותף לשניהם הרצון לשמר מגוון קיים, להישמר מהכחדתו של יופי, לא לשלול מהדורות הבאים את מה שנהנו ממנו דורות העבר; שניהם גם עומדים לא-פעם אל מול רצון בפיתוח נדרש ואל מול אינטרסים כלכליים. ועם זאת, כשמדובר בבניינים קשה יותר להשתכנע שבכל מקרה יש לַשימור ערך. בניינים, להבדיל מהטבע, נועדו מלכתחילה לשרת צורך, וצורך יכול להשתנות.

בשני התחומים הללו, הציבור הרחב נחשף כמעט רק לעמדה הדוגלת בשימור. היזמים מוצגים כתאווי-בצע אם לא מושחתים, ואילו לטובת הבניין המרופט, או ריכוז הפריחה של המין הנדיר, פועלות בלוטות הרגש והנוסטלגיה שטיפוחן הוא לחם חוקם של התקשורת, התרבות, האקדמיה ומורי הדרך. ההתגייסות אוטומטית כל כך, שהאזרח הנבון והמנוסה צריך להתאמץ מאוד כדי לגבש את דעתו העניינית – בסוגיות הכרוכות בפגיעה בטבע, קל וחומר במקרים הנוגעים לפגיעה בבניינים ישנים.

לנוכח ההרגל הזה, ולנוכח הכותרת וכותרת המשנה "ירושלים שהייתה ואינה עוד: רישומי הצלה מן השכחה", וגם מתוך היכרות עם סדרת ספריו הקודמים של האדריכל הירושלמי הוותיק דוד קרויאנקר, המוקדשים כל אחד לפיסה לא גדולה של ירושלים ומתעדים בדבקות כל קיר וכל כרכוב – לנוכח כל אלה, העיון בספר מזמן הפתעה נעימה. קרויאנקר מציג בו עמדה מאוזנת, שאף כי המיית הלב בזכות שימור הישן היא מדריכתה העיקרית, עדיין ברי לה שלאבנים יש ככלות הכול לב של אבן, גם בירושלים, ושלא כל צורך תחבורתי או כלכלי צריך להידחות מפני געגועיהם של זוכרי קולנוע רקס ביומיות.

לספר כותרת-על, "בהיבט אישי", ובאמת קרויאנקר מרשה בו לעצמו יותר להתבטא בצורה דעתנית ולא להסתפק בתפקיד המתעד. דווקא משום כך הגישה השקולה שלו בספר הזה עשויה להפתיע את קוראיו הוותיקים. לא פעם ולא פעמיים הספר הזה הוא קינה – על שכיות חמדה שנהרסו, על שכונות הדורות שנשחקו או על קומות כעורות שנתגבבו על פנינים נאו קלאסיות. פה ושם דומה על הקורא ההדיוט שהוא מגזים: בתים דומים זה לזה, לכאורה, מתוארים לא פעם כפנינים ייחודיות שהריסת כל אחת מהן הייתה אסון.  ועם זאת, קרויאנקר גם מציג שלל מקרים וסוגים של שימור מוצלח, לעיתים אפילו שימור סמלי של חזית; או הסבה מוצלחת של בניין ישן לשימוש חדש שהצליחה לשמור על אופיו; או אפילו הריסות והתחדשות עירונית שהוציאו מרחבים מעליבותם.

ירושלים היא מקרה אורבני מיוחד, ולא רק בגלל גודלה, קדושתה ומעמדה של הבירה. ייחודה נובע גם משלל התקופות והשכבות, מריבוי גוני האוכלוסייה, מפרק החלוקה שעבר עליה ומכללי הבנייה הייחודיים שנקבעו לעיר בראשית ימי המנדט הבריטי: בנייה רק באבן או בציפוי אבן, שמירה על קו אופק נמוך, ובנייה בגבעות ולא בעמקים. כבר בתחילת הספר הוא מראה כיצד נשחקו הכללים האלה ונשברו בשל צורכי המציאות, ועדיין הם מקנים לירושלים החדשה הרבה מאופייה המיוחד.

הספר גדוש ברישומים נאים, רובם מאת אלישבע גלפרין, המבוססים על תצלומים שצילם המחבר – וטוב הוא המעשה לבכר את הרישום בקווים על התמונה, כי סגולותיו האדריכליות של המבנה ברורות כך לעין. פרקי הספר מספקים שלל חתכים של התבוננות על ישן ומתחדש, הרוס ומשומר: פרקים על שכונות שנכחדו או התנוונו ופרק על פריטים אדריכליים קטנים כגון חלונות, שחלקם אבדו ואחרים זכו לשחזור נאה; פרק על הסבת בניינים היסטוריים לשימושים חדשים ופרק על מיזמים שהוצעו ונגנזו, בהם למשל מקבילה ירושלמית לפסל החירות שבניו-יורק בדמות מגדל תצפית בצורת מנורת ענק, 200 מטרים רוחבה ב-230 מטרים גובהה, באזור ארמון הנציב.

אנשים כבדי נוסטלגיה, כאלה שכדברי קרויאנקר יחסם לשימור גובל בעבודת אלילים, ודאי ייצאו מהספר בלב נחמץ על שלל המרגליות שהעיר איבדה. אחרים ירגישו כנראה שאף כי נעשו שגיאות כואבות, הנה בדרך כלל דינמיות ההרס-היצירתי המתחוללת בבירתנו מאוזנת וברוכה; ומה שגרסו שיני הדחפורים, יבואו האיורים והמילים של קרויאנקר ויעניקו לו מזכרת מספקת.