ישראל השלישית / הרב שי פירון
Getting your Trinity Audio player ready... |
ישראל השלישית
בין ממלכתיות למסורתית, קווי יסוד להתחדשות ישראלית
הרב שי פירון
ידיעות ספרים, 2021 | 229 עמ'
ספר זה של הרב שי פירון הוא שני בסדרה חדשה של הוצאת ידיעות ספרים שייעודה להביא בפני הקורא הישראלי "הצעה לסדר יום ישראלי חדש", כלשון הכריכה הפנימית. הספר 'בית שלישי' של ארי שביט, הנידון במדור הביקורות בגיליון זה, הוא הראשון בסדרה זו. ב'ישראל השלישית' ניתכות יחד שתי מגמות הנמצאות בתנופה בשיח הישראלי בתקופה האחרונה.
המגמה הראשונה הוא חידוש ה"ממלכתיות". מושג הממלכתיות השתגר בשנים האחרונות בשיח הפוליטי הישראלי, אך הוא משמש בעיקר כשם קוד להתנהגות מאופקת ומנומסת ולחילופין ביחס מכבד (ואולי כנוע) כלפי מוסדות מדינתיים. למעשה, אנו פוגשים בו יותר על דרך השלילה, כשאנשים מתוייגים בתור "אנטי-ממלכתיים", מאשר על דרך החיוב. עם או בלי קשר לתופעה הזו בשיח הפופולרי, בשנים האחרונות מתקיים, בעיקר בחוגי המרכז הפוליטי, מאמץ אינטלקטואלי לצקת למושג זה תוכן חיובי חדש (שכביכול מתגבר על הכשלים של מושג הממלכתיות הבן-גוריוני), להחיותו ולהשמישו שוב כאתוס מלכד ומגייס למען המדינה.
המגמה השנייה הוא ניסוח ה"מסורתיות". תחילתו של מאמץ זה, במובן מסוים, בספרו של פרופ' מאיר בוזגלו 'שפה לנאמנים' לפני יותר מעשור. מאז קמו מסגרות מגוונות לקידום רעיון המסורתיות וניסיונות שונים להגדיר את המסורתיות, את החברה המסורתית ואת הטיפוס המסורתי. שי פירון מבקש ליטול חלק בשתי המגמות הללו, ומזהה בַּשילוב ביניהן מפתח ל"התחדשות ישראלית".
'ישראל השלישית' הוא חיבור אקלקטי למדי מבחינת סוגי הכתיבה והעיון הקיימים בו. בחלקו הוא חיבור אנליטי, המבקש להגדיר מושגים רעיוניים – בעיקר, ממלכתיות ומסורתיות (גם אם באורח ראשוני); בחלקו הוא נרטיב היסטורי, העוסק בתולדות מדינת ישראל כמו גם בתולדות הזרמים וה"שבטים" היהודיים בחברה הישראלית; בחלקו הוא סקירה השוואתית של התפיסות השונות של זרמים ושבטים אלו כלפי מדינת ישראל והציונות; ובחלקו הנותר הוא מסה אישית, שבה פירון מתאר את יחסיו שלו עם המושגים שהוא עוסק בהם דרך יחסיו עם המסורות השונות שהשתלבו בבית הוריו, כבן ליהודי שעלה ממצרים ולאם שהיא נצר למשפחה חסידית ממזרח אירופה, ודרך מסעו האישי שתחילתו בהשתייכות משפחתית לשבט החילוני, המשכו בחזרה בתשובה בנעוריו ובמעבר לשבט הציוני-דתי, ואחריתו בהזדהות המחודשת שלו כמסורתי, שמבחינתו לא שוללת לא את הזהות הראשונה ואף לא את השנייה.
חיבורו של פירון מבקש להיות קריאת כיוון, התחלה של שיח; אולם יש בו משהו המעורר חשש שהוא ייבלע בתוך הזרם הגדול של ספרי "ישראל לאן?" היוצא בעת האחרונה ולא ימצא את מקומו. באופן אירוני, העובדה שהחיבור עצמו הוא גם וגם – גם תיאוריה וגם היסטוריה, גם מסה אישית וגם הגות מקורית – מקשה עליו לבלוט בין החיבורים המקדישים את כלל מאתיים וחמישים עמודיהם לאחד או שניים מהמאמצים הללו. הדבר מצער; אומנם כשלעצמי לא מצאתי בספר בשורות גדולות, אך יש בו מספר רב של תובנות וטענות מעניינות, בעיקר בחלק העוסק בניתוח המסורתיות.
כזו היא למשל הטענה שהמסורתיות היא צורתה של היהדות המקורית – הן במזרח, הן באשכנז שלפני זעזועי המודרנה – והקריאה לפרק את הזיהוי בין מסורתיות למזרחיות ולאפשר ליוצאי אשכנז לאמץ לעצמם זהות מסורתית, מגמה שלטענת פירון כבר מתרחשת לנגד עינינו. בהקשר זה, ובכמה נקודות נוספות, מעניין להשוות בין חיבור זה לבין ספרו של משה קופל, 'לחיות כמו יהודי', שהופיע סמוך לו, הפורש גם הוא טענה בדבר מסורתיות ודווקא מזווית אשכנזית ומתוך פרספקטיבה של מי שגדל בתפר שבין זהויות יהודיות אמריקניות.
מכל מקום, ספרו של פירון קצר, קולח ונעים לקריאה, ולטעמי הקורא בו יצא נשכר. העמודים שהוא כותב מתוך חוויותיו האישיות יש והם רבי עוצמה, במיוחד בדברם על קשריו עם הוריו וסביו, והם במידה רבה רגעי השיא של הספר. יש בהם עדות לתופעה מעניינת אופיינית לבני הדור שלו בציונות הדתית דווקא, של ילדים שנעשו דתיים והלכתיים יותר מהוריהם. החזון שבספר, בדבר הממלכתיות ובדבר המסורתיות, לוקה בעיניי באידיליוּת מסוימת, אך הוא מותיר חומר למחשבה.