יש (גם) ממלכתיות יהודית אחרת

בתגובה ל"מסילות אל המשילות" מאת איילת שקד

______________________________

כחבר כנסת וכאזרח המדינה, אני מעריך מאוד את השרה שקד, את עבודתה הפרלמנטרית, את היסודיות שלה ואת אמונתה בצדקת דרכה. לאחר שקראתי בעיון רב את מאמרה, חשוב לי להדגיש את נקודות המחלוקת העיקריות ביני לבינה השרה לא רק מתוך תפיסות העולם האישיות שלי, אלא גם מתוך החיבור של כל אחד מאתנו למפלגות בעלות אידאולוגיה כלכלית-חברתית שונה. שקד מייצגת תפיסה שמרנית רפובליקנית קלאסית של ימין כלכלי קיצוני (צמצום התערבותה של המדינה לכדי מינימום וחיזוק הריבון), בעוד מפלגת 'כולנו' ואני בתוכה משתייכים לימין הליברלי, הרואה ביסודות הדמוקרטיים מושא לחיזוק העם והמדינה ולא מכשלות למשילות.

אתחיל מהשורה התחתונה: אכן, יש חקיקת-יתר משמעותית בכנסת ישראל. היא התפתחה בין השאר בשל המרוץ האינסופי אחר דעת הקהל וספינים תקשורתיים. גיבוש הצעת חוק (מופרכת ככל שתהיה) היא הדרך המהירה והקלה לקבל כותרת, בעוד עבודת עומק על חקיקה ממשלתית או דיוני בקרה ופיקוח זוכים להתייחסות מועטה מאוד. נוסף על כך, חוקים וחקיקה הפכו מטבע פוליטי סחיר ובסיס למשא ומתן ולהתמקחות, שהממשלה משתמשת בו לקידום ענייניה ואף להסדרות פוליטיות בתוך הקואליציה. לתפיסתי, עיקר המאמץ לבלימת חקיקת-היֶתר צריך להיות מופנה לחיזוק יכולת הפיקוח של הכנסת (חיזוק מעמד הוועדות) ולעידוד חברי הכנסת להשקיע מאמצים בפעולות חקיקה ממשלתיות שבהן צריך להתעמק ולרדת לפרטים.

אך בסיס המאמר של שקד מתמקד בתפיסה שמפלגתי ואני חלוקים עליה עקרונית, הלא היא תפיסת "היד הנעלמה" המסדירה בצורה מיטבית את הכלכלה והחברה, תפיסה הגורסת שהתערבות הממשלה רק פוגעת בחופש של האזרח ואינה משפרת את חייו. ככלכלן שעסק בנושא כשלֵי שוק בכלכלה, אני נמנה עם קבוצה גדלה והולכת של אנשי אקדמיה בתחומים שונים החוקרים את תופעת התרחבות הפערים החברתיים בחברות המערביות. לאחר כשלושה עשורים של צמצום פערים דרמטי (משנות החמישים עד סוף שנות השבעים) החלו הפערים להתרחב שוב, והתופעות המוקצנות של ריכוזיות בשווקים העסקיים והתפתחותם של מונופולים בחסות המדינה יצרו עיוותי שוק וחסמים לצמיחה מכלילה. לא רק בכלכלה המודרנית מתגלים עיוותים קשים, אלא גם במערכות חברתיות כגון מערכת החינוך או השלטון המקומי אנו מגלים שוב ושוב שבלא התערבות של הריבון פערים אינם מצטמצמים ולעתים הם אף מתרחבים ומועצמים. בסופו של דבר גם כיום, המנבא הטוב ביותר לעתידך האישי הוא הבית שהגעת ממנו. "היד הנעלמה" היא, מסתבר, יד חזקה וקפוצה המאפשרת רק לחזקים בחברה להתקדם, מחזקת את החזק ומחלישה את החלש. ל"יד הנעלמה" אין קודים מוסריים, חברתיים ושוויוניים.

כאן נכנס הריבון – שתפקידו לנווט את הקהילה למען טובת הכלל. אני רואה אפוא ערך מרכזי בפעולה ממשלתית לצמצום פערים ולקידום שוויון הזדמנויות. התערבות אחת כזו היא אסדרה שתאפשר למשפחות ממעמד הביניים לחיות בשכירות יציבה בערים הגדולות (כדי ליהנות מהזדמנויות חינוך ותעסוקה) באמצעות תמריצים למתן חוזים עם שכירות יציבה כתחליף לפיקוח – וכפי שקיים גם במנהטן, בלונדון ובערים יקרות נוספות בעולם. דוגמא נוספת הוא חוק האשכולות האזוריים המעודד התאגדות רשויות מקומיות בפריפריה למטרות פיתוח כלכלי וחברתי, התאגדות שאינה מתרחשת מאליה. התערבות אפשרית נוספת, כיווּנה הפוך; הגבלת שכר הבכירים, מתוך הבנה כי נורמה עסקית-חברתית הקובעת שכר גבוה ולא פרופורציונלי לבכירים במשק היא מסגרת המזיקה למשק ולחברה (וגם לחברות העסקיות עצמן כפי שהראו מחקרים שבוצעו בבית הספר למינהל עסקים בהארוורד).

למרות האמור, אני בהחלט מסכים שצריך לפעול לצמצום רגולציה עודפת, וכמו בכל דבר אחר הדברים צריכים להיעשות במידה הנכונה. אני פועל בכיוון הזה בחוקים לרפורמה במכון התקנים או ברישוי עסקים. המדד התוצאתי הוא לא רק תחרותיות לשם תחרותיות, אלא גם  מטרה חשובה ומהותית הרבה יותר: הורדת יוקר המחייה.

הסוגיה השנייה שהמאמר עוסק בה היא מערכת המשפט והתערבותה בפעילות הכנסת והממשלה. כאן, הטיעון כי לבית המשפט אין אחריות ולכן גם לא צריכה להיות לו סמכות (בלא חרב וארנק) הם מסווה לאגנ'דה עמוקה יותר. בעוד הריבון, הוא הכנסת, יכול לייצג הסכמות רגעיות ונתון לדילים פוליטיים חולפים, תפקיד בית המשפט בשבתו כבית משפט לחוקה הוא לשמש שומר הסף: להקפיד שבסיס המשילות יהלום נורמות הנקבעות בחוקה, ולא רק אינטרסים של הצבעה רגעית או תוצאות בחירות היכולות להתחלף מידי שנתיים שלוש.

כאשר באה הממשלה ומחליטה לחלק הטבות מס ליישובים בכמיליארד שקלים, היא בוחרת לעשות זאת בהתאם להעדפות ותפיסות פוליטיות. בית המשפט מזכיר לכנסת ולממשלה שיש במדינת ישראל ערכים של שוויון, כבוד וחירות, וכי קונסטלציה פוליטית שנוצרה בבחירות אינה מצדיקה העברת משאבים רק למקורבים של מפלגות השלטון. גם בפרשת מתווה הגז, בית המשפט התערב אך ורק בשאלה אם הממשלה יכולה לכפות על הכנסת להבטיח יציבות.

כשחבר מפלגתה של שקד מניח לפתחי חוק שאמור להסדיר את הזכות לאפליה של אזרחים להט"בים בקבלת שירותים מעסקים פרטיים (למשל, שבעל מסעדה דתי יוכל לסרב לתת שירות לסועד הומוסקסואל) האם נסתפק באמירה ש"זה מה שרוצה הציבור"? ואם בגלל איזה דיל פוליטי או אצבע חסרה בוועדת כספים, חוק כזה יעבור, האם אין כאן פגיעה לא חוקתית בזכויות אזרח?

שקד בוחרת את הדרך הקלה לעבר המשילות, אך דרך המלך עוברת דרך הסכמות על חוקה ועל חוקי יסוד, ובכלל זה על חוק יסוד החקיקה שיגביל את בג"ץ מהתערבות בחקיקת הכנסת ויגביל את הכנסת משינוי חוקי יסוד. המתקפה הבלתי פוסקת על בג"ץ מערערת את האמון בו. היא מנסה לנטוע את הרושם שבגלל בית המשפט הממשלה לא מצליחה לממש את יעדיה – ולא כך הוא.

סוגיה אחרת שבה המשילות נתקלת בקשיים היא המינויים הפוליטיים. כבר שנים ששרים מכל המפלגות מתלוננים על הקשיים שהמערכת מערימה בפני שר במינוי אנשים מתאימים לביצוע מדיניותו. עמדתי בראש ועדת בדיקה ליישום הרפורמה בשירות הציבורי, ולמדתי שגם כאן הפתרון הנכון הוא איטי, ואילו קיצור הדרך שגוי. אפשר לבחור בדרך הקלה של הסרת בקרה ורגולציה וויתור על המנגנונים שנועדו להבטיח בחירה עניינית של פקידים בכירים,  ואפשר ללכת בדרך הארוכה אך הנכונה שמצריכה רפורמות מבניות הכוללות קציבת קדנציות, מנגנוני הערכת עובדים ופיטורים על אי התאמה, תכניות עתודה למשיכת עובדים מעולים ועוד.

אינני מתעלם מהקשיים שיש במערכת הממשל הישראלית, אך בבואנו לקיים דמוקרטיה שלטונית בריאה הפתרון איננו דיכוי מערכות הבקרות והמִנהל התקין – בית המשפט אשר תפקידו לבטא את העקרונות הקבועים של הערכים שהמדינה הושתתה עליהם, התקשורת שתפקידה לבקר ולסקר באופן חופשי ואובייקטיבי, ומערך הבירוקרטיה הממשלתית שגם הוא נועד להבטיח רציפות בידע, ומדיניות ועקרונות של ממשל תקין. את המסילות לשינוי תפיסתי ונורמטיבי מפלסים מתוך דיון בעקרונות החוקה הישראלית, ולא באמצעות חוקים מהירים שכל עיקרם להבטיח מינימום התנגדות לפעולת הרוב.

הסוגיה האחרונה ששקד נוגעת בה היא השורש היהודי שמדינת ישראל מושתתת עליו. אינני חולק על כך שהמסורת היא הבסיס הרוחני, הערכי והתרבותי של הישראליות, ועל כן חובתו של כל יהודי וישראלי להכירה ולשמרה. יחד עם זאת, דומה שהשאלה המעוררת את הוויכוחים איננה היחס בין יהדות לדברים אחרים אלא מחלוקות בדבר היהדות עצמה. היהדות היא מגוון של דעות ותפיסות, עובדה שלא קיבלה ביטוי במאמרה של השרה שקד; והנטייה להעניק את הבעלות על היהדות לגורם מסוים היא כבר עניין פוליטי – וחיבורה של הפוליטיקה ליהדות היא בעיה. הדיון האחרון על עבודות בשבת מציג את הבלבול בין דמוקרטיה ליברלית לבין יהדותה של המדינה. אין ספק כי לשבת חשיבות כיום המנוחה הממלכתי, ואני אף עסוק בחיי האישיים, במגוריי ביישוב מעורב, בשאלה של דמות השבת האישית והקהילתית; אך אינני חושב שמי שיכול לקבוע אם עבודה של גוף ממשלתי חיונית בשבת הוא דווקא רב. הדברים צריכים להיבחן תוך שיקול דעת של מומחים רלוונטיים, שאני מצפה מהם, אמנם, לפעול על בסיס ערכי ונורמטיבי יהודי של ערך השבת אך לא על בסיס תקנות ופיקוח של גורמים דתיים. אני רוצה בטיפוח נורמות יהודיות ערכיות וחברתיות במדינת ישראל, אך רוצה שהממסד השלטוני הבירוקרטי יפעל על בסיס ערכים של דמוקרטיה ליברלית מערבית בלא התערבות גורמים דתיים.

התפיסה השמרנית-רפובליקנית של השרה שקד איננה הנתיב היחיד למסילות האידיאולוגיה הממלכתית הימנית בישראל תשע"ז. יש מקום לייצר איזונים אחרים בין לאומיות ויהודיות לבין ערכים ליברליים, הומניסטיים ודמוקרטים. הדרך לעצב מחדש את מסילות המשילות אינה עוברת דרך רוב רגעי בכנסת אלא דרך עבודה יסודית על בסיס החוקה בישראל, דרך רפורמות בשירות הציבורי, ודרך שיח חברתי ופוליטי מעמיק. מהיכרותי עם השרה שקד אני יודע שהיא אדם יסודי ומעמיק, ואני מבטיח להיות פרטנר לדרך המלך לשינוי חברתי וממשלי בישראל באופן שיעודד לכידות ולא יקצין עמדות יריבות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ואם נחפש קיצורי הדרך רק נעצים את הפילוג והקיטוב בעם ישראל. בלא קיצורי הדרך נוכל להוביל למדינה חזקה יותר, דמוקרטית יותר ויהודית יותר.


 ח"כ רועי פולקמן הוא יו"ר סיעת כולנו

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *