כאב שיניים באירופה

בספק-יבשת שנוכחת כל העת בתודעה היהודית מתחוללים תהליכים מרתקים של שינוי, תסיסה ושקיעה. הסופר והמתרגם יורם מלצר, עורך כתב העת המקוון 'אלכסון', פורס מסה אישית על הישות העלומה והמתעתעת. מבט מירושלים

לפעמים אני נזקק לדוקטור גולדברג. רופא שיניים יהודי שמעולם לא אכזב אותי. הוא תמיד נענה לקריאתי, אף שאין לו טלפון, ומאז שאני מכיר אותו גם לא כתובת. דוקטור גולדברג, רופא השיניים, לפעמים בפריז, לפעמים בליסבון, פעם אפילו ברומא, וגם באמסטרדם הוא סייע לי בעת הצורך. כי בדוקטור גולדברג אני נעזר כשאני נקלע לשיחה עם חברים אירופים המלינים על המצב, התוהים פני היבשת לאן ומה יהיה עליה, אפילו עוד בימי חייהם. או-אז אני מזמן את דוקטור גולדברג לשיחה, ונותן לו לעשות את שלו כפי שרק הוא מסוגל, רופא שיניים יהודי מהסוג הישן, שבוודאי אכן היה פעם בעל מרפאה באחת הערים הגדולות. הוא יושב איתנו, שותק, מעט מבויש מהחשיפה שאני כופה עליו, משפיל את מבטו העצוב וממתין שאסיים את תפקידו בשיחה ואחזיר אותו לעולם הבא. "לא רציתם את דוקטור גולדברג", אני אומר לבן שיחי, מכליל סביבו את תושבי היבשת כולה, מותח את הקביעה שניים ושלושה דורות אחורה. ממילא הדוקטור אינו יכול להתנגד. "לא רציתם את דוקטור גולדברג, רופא השיניים היהודי, אז הנה לכם, זה מה שקיבלתם: את מוחמד שעושה את העבודות שאתם בזים להן. תחיו עם זה. המציאות לא סובלת ואקום". כך אני אומר, פעם יותר, פעם פחות, והדוקטור מתפוגג, עד לפעם הבאה, ומותיר בי את הבושה על הטיעון הרדוד, על הדמגוגיה הזולה, כאילו שיש דמגוגיה לא זולה. בושה ועייפות מועקת: שוב העליתי באוב את רופא השיניים היהודי, שנרצח בשואה ורק לכן הוא חי אצלי היום, מזומן לי בכל רגע.

יאנוש קורצ'ק, רופא יהודי.

איפה את, יבשת נעלמה?

לא יהיה בלתי-סביר לטעון, כפי שקורה לי לא פעם בשיחות כאלו, שבמחצית הראשונה של המאה העשרים אירופה התאבדה. ושהיא עשתה זאת באמצעות רצח היהודים, בהשמדתם השיטתית, בעקירתם המכוונת מגופה. הכוונה הייתה, יהודים אירופים הושמדו בידי אירופים, וקל לראות את חסרונם, גם בלי להיות יהודי שמבטו מכויל לחפש את החסר. אנו מביטים באירופה, והיהודים שהיו בה אינם, ואנחנו יודעים כיצד קרה הדבר, והידיעה הזאת מצבעת את מבטנו ואין ממנה מפלט. היא מקור ללא מעט דמגוגיה, ויעיד על כך ד"ר גולדברג הטוב, השימושי, השותק במבטו היגע. אבל גם בדמגוגיה יש לא פעם גרעין של אמת. היו יהודים באירופה במשך מאות רבות של שנים, עד 1945. מאז אין הנוכחות היהודית באירופה דומה למה שהייתה, ואין לנו מקום בדמיון, או בניתוח המציאות, לצייר עולם אירופי שוקק יהודים כמו לפני השואה.

אבל לאן אנו מביטים כשאנחנו אומרים או חושבים "אירופה"?

הילד שהייתי ידע את התשובה בקלות אינסטינקטיבית. ככל הנראה, המילה "אירופה" קנתה לה אחיזה בתודעתי בתור המקום שממנו באה סבתי. אמה של אמי, ילידת 1912, באה מאירופה. אני יודע כיוון ששאלתי אותה, וכיוון שעד היום אומרים עליה במשפחה "היא באה מאירופה". ובכן, מנין באה סבתא? לאחר שהתשובה שהיקפה היקף של יבשת לא סיפקה אותי, היא אמרה לי "מהאימפריה האוסטרו-הונגרית". שלושה מקלות בגלגל מחשבה אחד של ילד קטן. אימפריה? איפה יש באירופה אימפריות. הרי היא לא באה מן האימפריה הרומית, אף אחד לא בא משם, כבר מזמן. אוסטרו-הונגרית? אין חיה כזאת. בדקתי במפה ובאטלס. באחת הפעמים היא צמצמה את התשובה ל"אוסטריה", אבל לא מצאתי אצלה אוסטריה יותר ממה שמצאתי הונגריה. ובאחד הסיבובים הבאים הסבירו לי, סבתי או אמי, שהייתה, בעבר, כשסבתא נולדה, אימפריה אוסטרו-הונגרית. מונחה על ידי ענייני הלשון משחר ילדותי, התשובה לא סיפקה אותי יותר מתשובה שהייתה מספרת לי שהיא באה מהאימפריה הרומית. הרי לא הונגרית ולא גרמנית היו שגורות על פיה, אלא יידיש, לפני שנסעה לארגנטינה ב-1922 ועד מהרה למדה ספרדית, ואחריה גם צרפתית ולבסוף עברית, עם העלייה ארצה בשנת הולדתי.

סבתא עצמה צמצמה את העדשה: "גליציה". ונאמר לי שמה של העיירה, ושל עיר המחוז, ושתיהן דרומית ללבוב, ששמה נהגה באינטימיות מחשידה: כנראה שלבוב היא אירופה. אבל ידעתי שאין זה כה פשוט. אך גם לא ערערתי על המסקנה: סבתא באה מאירופה. אבל מה עם שני הסבים שלי והסבתא השנייה, אמו של אבי? עליהם איש לא אמר לי שהם באו מאירופה. שורשיו באזור אודסה של סבי שנולד בארגנטינה להורים שנמלטו בעקבות הפוגרומים של 1905, לא יוחסו לאירופה. זאת הייתה רוסיה. וסבתא השנייה, שנולדה בבסרביה, מקום שלא התגלה לי בשום מפה רלוונטית, וסבי, שהתחתן איתה בארגנטינה, לאחר שנולד בליטא ועזב לארגנטינה – על איש מהם לא נאמר שהוא מאירופה. גם כשלמדתי שסבי הליטאי, שהתרחק מן העולם החרדי, התגייס לצבא הליטאי סביב מלחמת העולם הראשונה, לא ייחסתי אותו לאירופה – על אף שהוא לבש מדים בעימות האירופי הגדול, כפי שהעיד תצלום המראה אותו גאה ובהיר עיניים עם חותמת של צלם מווילניוס, היא וילנה.

היום, לאחר נפילתה של חומת ברלין והתמוטטות מסך הברזל, כל אלו הם אירופה, בין אם פורמלית ובין אם מושגית. וכשאנחנו מביטים במציאות הפוליטית, הדמוגרפית, הכלכלית והאנושית הנקלטת בעינינו הנישאות אל מרחבי היבשת המנומרת בעמים, בלשונות ובקווי חיבור והפרדה, העין אוספת את כולם לסל הגדול והרוחש באי-נחת המכונה בפינו "אירופה". ודאי שמן הבחינה הדמגוגית, כשאנו רוצים להטיח, להאשים, להתנבא ולפסוק, כל המכלול כולו הוא אירופה. עד קצה גבול החשבון ההיסטורי, כפי שאנו עורכים אותו לפי המקרה וההזדמנות.

נפילת חומת ברלין, 1989

אין מדובר בשאלה לשיעורי גאוגרפיה בבית הספר היסודי או בתיכון. אירופה אינה נהירה לנו כישות. במבט הרחב ביותר היא "יבשת". אבל מי כישראלים יודע שיבשת היא יצור מומצא. "באיזו יבשת אנחנו?", שאלו אותי ילדיי בתורם בשנים הראשונות של בית הספר. ואני, נאמן לצורך לענות תשובה של אמת, אמרתי להם שאנחנו לא בשום יבשת. שמבחינה גאוגרפית אותי לימדו שאנחנו באסיה, אבל זה היה בבית הספר, בתקופתי – כאילו הייתה זאת תקופה רחוקה, כמעט כמו ימיה של סבתי באימפריה האוסטרו-הונגרית. וגם נשענתי על עולם הספורט, דרך טובה לחבר מאפיינים של זהות קולקטיבית, בוודאי כשהטיעונים נשענים על עולם הכדורגל. ההסבר נעשה פשוט, אבל גם קומי: "היינו באסיה, זרקו אותנו ממנה, הסתובבנו שנים בלי יבשת ואז צירפו אותנו לאירופה". ארץ מקפצת כמו כדור. והזיכרון ההיסטורי זמין לפרט את העניין: משחקים רשמיים בטהראן, ניצחונות בתאילנד, גלות למשחקי הכרעה באוקיאניה – מדינת היהודים באוקיאניה, בין פיג'י לניו-זילנד, נופלת שדודה בפני הבריון השכונתי האוסטרלי, שלשחקני נבחרתו יש שמות איטלקיים וסרביים, איריים וקרואטיים ואנגליים. שם אנחנו. עד שנעשה עמנו חסד ולאט-לאט הסתננו בדרך האחורית, בהרבה סבלנות ובלא מעט השפלה הגענו לחופה של היבשת, וצורפנו לאירופה. איש לא אמר שהוחזרנו אליה. צורפנו. קבצנים חסרי יבשת. ישראלים ללא יבשת ליבשת ללא יהודים.

אירופה, מחוז החפץ

זמן רב לפני שהיינו באוקיאניה, סבתי יצאה מהיכן שיצאה והיא ילדה בת עשר. וטוב שכך, כי כמעט כל משפחתה נרצחה בשואה – עיירה, יער, בונקר, תשלום לנער מקומי שהביא אוכל, הכסף שאזל, ההלשנה לנאצים, רצח בו במקום, עד כמה שנודע לה, ודרכה גם לנו. איש לא נותר ממשפחתה, פרט למעטים שעזבו לפני המלחמה. לארגנטינה. סבתי גדלה בבית דודיה בארגנטינה והשואה הייתה לנו, נכדיה ואפילו ילדיה, עניין מרוחק כדי דרגת קרבה אחת או יותר. ישבו שבעה על הקרובים שנה לאחר המלחמה, כשנודע מה אירע להם. נראה שהיא אפילו לא ידעה את שמות כל אחיה שנרצחו. נותרו צילומים אחדים, זיכרונות מיד שנייה, ושם של עיירה שאיש לא ביקר בה מזה כמעט מאה שנה. בגליציה, באימפריה האוסטרו-הונגרית, באירופה.

היום העיירה, דלטין, נמצאת באוקראינה. אין ערובה שהיא תישאר שם. בדיקה של מי שהיה ילד אוהב מפות ואטלסים העלתה שהיום האזור נקרא טרנס-קרפטיה. מהמקומות הללו ששמם מציין שהם מעבר לפיסה אחרת של גאוגרפיה. במקרה הזה, מעבר לקרפטים. במבט מווינה ומפראג, כמובן. כי במבט שלי היום, האזור נמצא דווקא בעברם הקרוב של הקרפטים, המסמנים מבחינתי את תחילתה של רומניה, וגם את "ארץ אפלפלד" הרוחשת, המסתורית. מובן שבדקתי: כדי להגיע לדלטין "של סבתי", צריך לנסוע ללבוב, לשכור מכונית ולנסוע דרומה כמאה וחמישים קילומטרים. אחד מיוצאי העיירה, במאי של סרטי תעודה שחי בהולנד, ביקר במקום וצילם. בעיקר מצבות. בוודאי יש שם מצבות של אבותיי, אבותיה של סבתי. "הכול מואר", כתב ג'ונתן ספרן פויר. משהו כזה.

את טרנס-קרפטיה אפילו בודק הכתיב של Word אינו מכיר. אבל בעידן המרושת קל מאוד לשקוע באוצרות טרנס-קרפטיה ולשכוח את אירופה של החדשות והרעש הפוליטי, שק החבטות היומיומי שהיה פעם לב העולם והיום מתפקד ככבד שלו. אולי כזאת היא אירופה היום, שולחת מיציה לכל עבר, נקיפות מצפון ומררה. לפני שנים אחדות הכריז האיחוד האירופי על טרנס-קרפטיה כאזור לטיפוח מיוחד מטעם האיחוד האירופי. מעלתו, כך נאמר בהחלטה, היא הגיוון התרבותי והאנושי הנדיר שלו. כתריסר עמים או יותר, וכמספר הזה לשונות, וכולם קיימים עד היום, ומזה דורות רבים. בכלל זאת שני עמים תורכיים, שאחד מהם ירש כרוניקה עצומה ורבת חשיבות מימי הביניים, ימי ראשית התיישבותו באזור. כך שתורכים וסלבים ובני עמים וגזעים נוספים, יהודים ונוצרים ומוסלמים ועובדי אלילים, מרכיבים את הפסיפס שבו סבתי האירופית חיה את עשר שנותיה הראשונות. ואין שום ספק: לדידנו, הישראלים בני ימינו, הפינה הלא קטנה הזאת לא רק שאינה מובחנת או ידועה, אלא שהיא נבלעת באוקראינה, הנכללת באירופה רק בחלקה, וגם זאת מבחינה פורמלית בלבד. ועליי להקפיד להוסיף "בעת כתיבת שורות אלו" כי אוקראינה עצמה נקרעת מזה זמן בין רוסיה ואירופה, ובאורח המוחשי ביותר: דם ואש, חשבונות היסטוריים, מריבות על תרבות ולשון.

לא במקרה אני מתעכב בטרם אעבור מהפינה רבת הגוונים המתגלה לי 150 קילומטר דרומית ללבוב אל הדיון ביבשת כולה, בישות המדינית, הארצית, המוכללת. אני נמשך לעצור בסלון ביתה של סבתי. הסלון שמאחורי דלת סגורה מפני האבק של המושב הקטן בעמק חפר, המקום בעל השם המדויק והלא-סביר "חיבת ציון". לשם עלו סבי וסבתי בבואם ארצה. והסלון, אחד משלושת חדרי הבית, היה ישות נפרדת. והוא היה אירופה. השטיח והפוליטורה על הרהיטים, הריח של תקופה אחרת, של מקום רחוק ושמור. קרביו נגלים כשאני מסיט את דלת העץ המלוטשת של הרהיט הכולל פטיפון ורדיו גדול, שהחוגה שלו מציינת את הערים החשובות ממוסקבה ועד לונדון, דרך ברלין ופריז ורומא ומדריד וליסבון, כשגודל האותיות מסמן את חשיבות העיר, והן פזורות כולן לפי התדרים של התחנות המשדרות, שאף לא אחת מהן נקלטה בין הפרדסים ועצי האיקליפטוס שמעבר לקירות. ובכל מקום ניצבים חפצים שגם הם, כמו הרדיו, הזדהו כאירופיים. הכלים מקריסטל צ'כי וצלחות החרסינה הקטנות עם תמונות של רועות ורודות לחיים ופרות עם פעמונים, או נער נודד החוצֶה אחו מוריק בדרך לגשר המוביל לעיר עם צריח של שעון וכנסייה גדולה. ועוד כוסות מגולפות, וגם הן מקריסטל צ'כי, ובארון מערכת כלים מפוארת מתוצרת "רוזנטל".

דבר מכל אלו אינו אירופה, אלא ייצוג של אידיאל, של תמונת דמיון, של מערכת מושגים. שום ריח של גויאבות או של פריחת הדרים או הניחוח הלח של אדמת החמרה, וגם לא רעש התוף המתהפך של מכונת הכביסה מתחת לגגון האזבסט בצדו האחורי של הבית, לא יכלו למחות את כל מה שהיה מושרש בסבתי ונשמר בה וגם טופח על ידה בחסותם של ארבעים שנה וחיים שלמים בארגנטינה, בקצה האחר של העולם. ארגנטינה, עם היומרה האירופית שהיא חלק מזהותה הלאומית המסוכסכת. ארגנטינה הייתה ערוגה שבה סבתי יכלה להשקות את הנבטים האירופיים שהיא נשאה בקרבה ושהיו קיימים בקרב בני משפחה והיהודים שהיו סביבתה המיידית.

סיפורה של סבתי אמנם מיוחד, ילדה בת עשר שנשלחת לארגנטינה לבדה, אך זהו גם סיפור יהודי שגרתי מאוד. היו יהודים במזרח אירופה, והנה היום, לאחר השואה, אלה הם מחוזות של צלקת, זיכרון, עבר משפחתי והיסטוריה. האם זוהי אירופה? הרי אם אסע לדלטין, דרך לבוב, בוודאי אברר האם בטוח לעשות זאת דרך קייב, וכמה רחוק קו החזית בין שני חלקי אוקראינה, ואולי מוטב לבוא דרך וינה, ואולי גם את הדרך דרומה משם עד דלטין צריך לבדוק היטב לפני שנוסעים בה במכונית מקומית. ולא כך עושה הנוסע לאיטליה, לצרפת, לספרד או לגרמניה. אות וסימן שדלטין (ליד סטניסלבוב, אמרה סבתי תמיד), לבוב (היום נאמר לביב, פן נעליב את האוקראינים העצמאים), טרנס-קרפטיה, ואוקראינה כולה, אינם באירופה. עניין בלתי נגמר. השאלה אינה מרפה.

הגירה יהודים מאירופה ליבשת אמריקה היה עניין שבשגרה.

אני שוטף את הפנים, מוחה את עיניי ומסיר את קרום הדק שעליו מופיעות מפות עבָר בזו אחר זו. החושים מוחזרים אל ההווה ואני מנסה למקד את המבט. איפה היא? מה היא? האמת היא ש"אירופה" היא עניין של הקשר וצורך. פעם אירופה "הקלאסית" שבמערב, פעם אחרת גוש היסטורי מן העבר, ובדור האחרון היא גם שילוב של יחידות לאומיות עם האיחוד הפועל כמדינת-על, במידות שונות של הצלחה. וכך פעם אנו מתייחסים למדינה ספציפית, ופעם למכלול. והמכלול גדל מאוד וגם התפצל בתוכו ואולי עוד עתיד להתפצל עוד יותר, שכן בגוף הגדול של האיחוד האירופי שאינו מתגבש קל יותר לקבוצות לאומיות, אתניות ולשוניות להניף את דגלן הפרטיקולרי.

ובכל זאת, אנחנו ניצבים מול אירופה. וכל אירופה שאנו מעלים לפנינו, עם או בלי רופא השיניים גולדברג, נשענת על אירופה של העבר. בני-אדם קוראים את ההווה דרך העבר. חסרי סבלנות, אנחנו דוחים את ההתפלפלויות. כי אנחנו יודעים בדיוק על איזו אירופה אנחנו מדברים. ההיא מההשמדה. ההיא שמתמלאת מוסלמים, יימח שמה, או שמם, או שניהם באותה הזדמנות, שיאכלו אלה את אלה. והנה שתי רגלינו עומדות יציבות על קרקע בוערת, והכול שריר ובריר וקיים. אירופה הזאת, אירופה כזאת, כל מעשיה נקראים, נבחנים ומפורשים על פי הגדולה שבזוועות, וקל מאוד להרשיעה, אפילו ללא קשר לראיות העומדות לפנינו בכל רגע נתון. כאילו אות קין הוא המגדיר אותה. ואין לנו רצון לזכור שאות קין ההוא, האמיתי, הושם על מצחו של הרוצח הראשון כדי להגן עליו לאחר שדמי אחיו צעקו מן האדמה, והעולם כולו הדהד בזעקתו.

על השאלה אם זאת דרך סבירה, חכמה והוגנת להתנהל, אין לנו תשובה. לפוסט-טראומטיים לא יכולה להיות תשובה לשאלה כזאת. וקל לנו מאוד לזמן את הטראומה, לזהות אותה, לגדל אותה במרתף של המצפון, בעליית הגג של התודעה. לשם כך לא צריך להיות דור שני או שלישי. לכולנו יש טראומה, אבן צור שהחיכוך הקטן ביותר בה מצית כל פיסה של קש וזרד. גם אצלי, שבמשפחתי איש לא זיהה עצמו כניצול, אם כי רבים זכרו אחים והורים וקרובים אחרים, קורבנות שואה מן השורה.

פוסט-טראומה, איך לא

אנחנו חשים זאת מדי יום: העבר רובץ במשקלו המיוחד, שאין לנו דרך להסירו מעל כתפינו. אודי העבר הזה רוחשים תמיד. כי אצל כולנו עיירתנו בוערה כולה, אש תמיד שלהבותיה יכולות לגבור בכל רגע, במקרה וגם בכוונה, בכנות ובאורח דמגוגי. אבל אש היא אש. אתן לה אפוא את הכבוד המגיע לה ואספר מקצת תולדותיה של האש הפרטית שלי.

רכבת ראשונה באירופה, מעט לאחר סיום בית הספר התיכון. מפריז לאמסטרדם ביום קיץ של חיטה וחמניות ושמיים של כחול מחדרו של ואן גוך באַרְל. אני מביט מהחלון והשדות חולפים וצבעיהם הופכים בחזרה לכתמים. והלהבה מתפרצת: מי יודע כמה יהודים ראו את המראה הזה בדרכם מזרחה, כמוני היום, ברכבות אחרות, מבעד לחרכים, לא כתמונה בחלון מרווח. חוש השמיעה משתלט עליי, מטיל אותי אל דממה שבתוכה רק שקשוק הרכבת והקרונות, ואני אומר הנה דרכי האחרונה. קיטש ומוות, אמר המלומד. הדברים נרגעים בימים מתוקים באמסטרדם, ואני נוסע ברכבת מערבה, שוב לפריז. אבל כמה זכו לנסוע מערבה כלעומת שבאו? הרכבות ההן הרי חזרו ריקות. ובכל זאת, הכול בסדר, עד לגבול בין בלגיה וצרפת. שוטרים עולים לרכבת. לא, לא שוטרים: ז'נדרמים. חיפוש.

יש סמים על הרכבת. ואת התא חולקים איתי גבר ואישה, שגם בעיניים צעירות מאוד אני יכול להבין שמדובר בהיכרות חדשה, ברומן שעוד לא היה לו הזמן והמקום לגלות את מלוא גודל להבתו. היא שחורה, הוא לבן. לפתוח תיקים ומזוודות ולא לצאת מהתאים, אומרים השוטרים בצרפתית ומיד גם באנגלית שניגרת מהצרפתית כמו גבינה מקולקלת. במזוודה שהאישה פותחת אני רואה שקית עם גוש של חשיש שמזיע כמוה. ואצלו, מקטרת לעישון המתוק-המתוק הזה. אני לוקח את השקית ביד אחת, ובשנייה את המקטרת המתכתית. השקית נעלמת והמקטרת נוחתת אצלי בתיק. זה לא עוזר. לובשי המדים מוצאים אצלה עוד חשיש, ומורידים אותה לרציף. אצלו לא מוצאים דבר. ואצלי, רק מקטרת. "אתה מעשן, אה?" מטיח בי השוטר, ואני מעמיד פנים שאני יודע צרפתית. מוציאים אותי מהתא, ומכניסים אותי לשירותים. "בגדים, להוריד", הוא אומר לי באנגלית שלו. "לא", אני עונה. אני אומר לו באנגלית: "תביא את הקצין שלך", הוא מנסה להתעקש, מבקש דרכון. הוא פותח אותו מהצד הלא נכון, מתרגז, יוצא וחוזר עם הקצין, המעיין בדף הראשון ומבין שאני ישראלי. "אדוני, עליי לבקש ממך להתפשט". "אני יהודי, ושוטר ברכבת באירופה לא יפשיט אותי". הוא שולף את המקטרת. אני מביט בה ובו. שקט. הוא גוער בי, מנופף בה כמו באצבע. אני חוזר לתא, והזוג איננו. השקית שהעלמתי מהם מחכה במקום המסתור. אני משאיר אותה שם, אולי תשמח מישהו אחר.

דמגוגיה וזיכרון תותב? כן. וגם לב שדפק חזק מאוד ברכבת באירופה, מול לובשי מדים. פריז עיר אהובה, ומתחיל רומן ארוך ביני ובינה. היא תזמן לי אינספור הזדמנויות להתפרצות הלהבה. חברה שאני נוהג להתארח אצלה כשאני בפריז, אמריקנית שהתחתנה עם בנו של אדמירל צרפתי, התגרשה וגרה בבניין מהמאה ה-19, בקומה חמישית שלא כדאי לנסות להגיע אליה במעלית הרעועה. פעם ועוד פעם אני עולה במדרגות, לעתים עם תיק כבד. ובאחת הפעמים, כשאני עוצר לנשימה, אני רואה שמימין לאחת מדלתות השכנים יש סימן למזוזה שנעקרה ממקומה. של מי הדירה? השם מורה על איטלקים-צרפתים, אני משער בלבי שמדובר בקורסיקאים. אבל נסיעה או שתיים לאחר מכן מגלה לי האמריקנית שמדובר בדירה של יהודים שגורשו לדרנסי, לאושוויץ, ולא שבו. אז של מי הדירה? היא בידי המדינה הצרפתית, עיריית פריז. נכסי נפקדים, אין מי שיתבע אותם, ואם יש – אין לו סיכוי. אני שוב עוצר לנשימה.

האם אין זאת אירופה הקלאסית שלנו? כן, זאת אותה אירופה שאנו מטילים בה את טענותינו, ובלא מעט צדק. על הצביעות ועל האטימות ועל קלות השכחה ועל ההתנרמלות המהירה שאינה נוחה לנו, ולא פעם גם אינה משרתת את האינטרסים הפוליטיים של מי שמזדמן להיות בשלטון במדינת היהודים המסוכסכת. זוהי אירופה שמסתננת מבין שינינו כקללה. יבשת שהמשרעת שלה נקבעת על פי מהדורת החדשות שהרגיזה אותנו בבוקר. אנחנו נעלבים בגללה, כועסים עליה, מטיפים לה מוסר, באים אליה בדרישות. פעם כמו ילדים מול הורים, פעם כמו מתבגר מלא זעם צדקני, פעם כאחים בוגרים מול אחות סוררת, הפושטת את מה שאנו סבורים שאמורים היו להיות ערכיה. ולעולם איננו קובעים קו גבול, לעולם איננו אומרים "אם אירופה תעשה כך וכך… תנוח דעתנו". כי אין זאת דרכם של פוסט-טראומטיים, וכל שכן של דמגוגים. אבל כמאמר הידוע, גם פרנואיד עשוי להיות נרדף. וקשה לנו לעכל שאירופה, תוך "בסך הכול" שבעים שנה, מדברת אלינו בשפה של ריאל-פוליטיק, מותחת ביקורת על מדינת היהודים, מצביעה נגד מדינת ישראל, וחלקים בה אינם ממהרים לבער תופעות של חזרה לרעיונות הממאירים של שנות השלושים. ומוזר לנו מכול, בסופו של דבר, לראות שנוח לנו ביותר דווקא עם גרמניה, עם המדיניות שלה כלפי ישראל וגם עם לא מעט מהתנהלותה הפנימית המחמירה כלפי תופעות של גזענות ונאו-נאציזם.

מבוכה חדשה-ישנה

ואולם בשנים האחרונות, מיד לאחר סינון המלה "אירופה", מוזכרים "המוסלמים". ואירופה מתמפה לפי מידת כניסתם של מוסלמים לתחומה, ומידת עלייתם כמיעוט נוכח, משמעותי ופעיל. לדמגוג, קווי התיחום נעשים אז פשוטים, והוא אפילו אינו נזקק עוד לפוסט-טראומה. זהו האזור שבו "מגיע להם" זוכה להשלמה בדמות "אין להם מושג", ואירופה אינה עוד אחות סוררת, הורה אטום או מתבגר צדקני. מתוך ניכור סונט, בשמחה לאיד לא מוסתרת, ובגישה קצרת ראייה וגם צינית – מי שכך מתייחסים למציאות הנוכחית באירופה, משחקים במשחק סכום אפס על סף התהום. אנחנו אוהבים להתפאר בכך שישראל היא "ארץ קולטת עלייה", ובצדק, מן הבחינה ההיסטורית. גל העלייה העצום מברית המועצות המתפרקת ומרוסיה ובנותיה שבאו בעקבות האימפריה הסובייטית הוא ללא ספק אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר המתועדים בהיסטוריה, במונחים של אחוזים. אבל אירופה, הו אירופה, היא לא יודעת מה היא מחוללת לעצמה, אומרים המבקרים היושבים בארץ הקטנה בקצה המזרחי של הים התיכון. היא אינה קולטת אחים, קרובים (אפילו רחוקים), או "אוכלוסייה מתאימה", והיא אינה מתיכה אותם בכור אירופי משותף. היא פשוט מטילה את עצמה מלוא גופה ונותנת להם לעשות בה כבתוך שלהם.

מי שרואים את הדברים כך צופים גם את סופה של אירופה, וחלקם אפילו אינם טורחים להוסיף את ההסתייגות "כפי שהכרנו עד היום". אכן, לא רציתם את ד"ר גולדברג? מגיע לכם: קיבלתם את מוחמד. ולא זאת בלבד, אלא שאנחנו עושים לאירופה את החשבון הדמוגרפי-הדתי. מוסלמים היא מקבלת, ולעתים אפילו דוחה נוצרים מעיראק או מסוריה, אומרים אצלנו ומצקצקים בשפתיים. אם פעם אירופה השתגעה וקמה להשמיד את היהודים, להשמיד את יהודיה, כעת, היא נראית חלשה, מותשת, מבולבלת, חסרת ערכים מוצקים, אפילו "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה". אבל אירופה המצוירת כרופסת מפתיעה את המצליפים בה מהצד הזה של הים. הקנצלרית הגרמנייה פותחת את ארצה לגל של מהגרים מוסלמים, ולרגע ארצה נסדקת, מתנודדת, ולפחות לפי הטלוויזיה והאינטרנט אולי כמעט קורסת. וקשה לדמגוגים להשיב למי שאומר שארץ שעשתה מה שעשתה במחצית הראשונה של המאה העשרים, אינה יכולה לדחות פליטים מאזור מצוקה. דיסוננס קוגניטיבי לדמגוגים. ד"ר גולדברג, אילו היה עובד היום כרופא שיניים בגרמניה, האם היה מתנדב לעבוד במחנות פליטים, אולי גם לוקח סייעת סורית? למה לא.

"ראית איזה בני-זונות הגרמנים? כמה שהם בסדר…", אמר קצין ביחידה ששירתי בה במילואים במלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, כאשר גרמניה מיהרה להציע עזרה מהותית בעוד ישראל סופגת טילים מסדאם חוסיין ונערכת לאפשרות שגם נשק כימי וביולוגי יפגע בעריה. והגרמנים, אמר הציניקן, הרי מבינים בהשמדה באמצעות גז וחומרי מעבדה אחרים. לכן לא פלא שהם העניקו לישראל דווקא כלי רכב לגילוי חומרים כימיים מסוכנים. יותר מרבע מאה של דיסוננס קוגניטיבי, ועל צוללות, תחום התמחות גרמני עוד ממלחמת העולם הראשונה, מוטב לא להוסיף דבר בשלב זה. מבין השיניים של הציניקן נפלט כסיסמה הצירוף "טייסן-קרופ". טרגדיה וקומדיה, פארסה ואופרטה, דרמה פתטית וכל יתר הצורות האירופיות המוכרות, מעל פני המים ובעומק הים.

ואירופה גם מפתיעה בכך שאינה מפתיעה. די לומר, בימים אלו, את המילה "הונגריה". לא ההיא מהמחצית השנייה של האימפריה שסבתי יוחסה אליה. הונגריה ממש, בקשת הנמתחת מהמשטר הפשיסטי של שנות ה-30 ועד למשטר הנוכחי. הונגריה הדמוקרטית, עם שנאת הזרים, ההתנכלות לפליטים, הגזענות המגיעה עד כדי שיתוף פעולה עם אנטישמיות בוטה, חשופה, משטר שזוכה לתמיכה מוזרה מצד מוסדות ישראליים וגורמים בממשלת ישראל וסביבתה. הונגריה, לפי כל הסימנים והראיות, מצויה באירופה. היום יותר מאשר בשנות הקומוניזם, כמעט בליבה של אירופה, כמעט כמו בימי פרנץ יוזף, הקיסר ירום הודו, הקיר"ה שאצל עגנון. אתה מביט בהונגריה ועולה בך הרצון לסלק אותה מאירופה. אבל אז מה ייוותר מהאימפריה של סבתא? אוסטריה של אייכמן והיטלר?

מהגרים בגבול סרביה-הונגריה, 2015

אני חוזר למפות, לגאוגרפיה, שעוד מילדות הייתה דרכי למצוא את מקומי, ולחפש מידה של שלווה. גבולה המזרחי של אירופה אינו ברור; הוא בוודאי משתנה. בבתי הספר שלמדתי בהם, בארץ ובחו"ל, הטענה הגאוגרפית הייתה שאירופה מגיעה עד הרי אורל. אבל איש לא לימד אותנו דבר על האזורים שנמצאים מזרחית לנהר הוולגה, ואירופה הסתיימה, תרבותית, בסביבות וינה. עם הזמן והספרות וההיסטוריוגרפיה של הכיתות הגבוהות יותר ושל הקריאה בספרים לאחר מכן, אירופה הגיעה אולי עד דרוהוביץ' של ברונו שולץ, עד ורשה העוברת מיד ליד בעודה מייצרת משוררים אירופים נהדרים, פראג של קפקא כמובן, ולא הרבה מעבר לכך. האזורים הסלאביים היו חשודים באסיאתיות.

אבל הים יודע: הבעיה היא רק בגבול המזרחי הלא ברור. כי ממערב, אירופה נתחמת על ידי האוקיינוס האטלנטי, ועל כך אין אפשרות לערער. ידע זאת גם קולומבוס, על אף שהוא מת משוכנע שהוא הגיע להודו ולא קלט שספינותיו נתקלו ביבשת שלא הייתה מוכרת לבני תקופתו האירופים. אירופה מסתיימת בקָאבּו דֶה רוקָה, המצוק המערבי ביותר בפורטוגל. היבשת כאילו שרועה על הצד, אִמרת שִׂמלתה מתחככת באסיה בקו מגע לא ברור, אך קצה פדחתה נוגע במים של האוקיינוס האטלנטי. סאראמאגו ישחק עם הרעיון ב"רפסודת האבן", כשחצי האי האיברי יתנתק עם הישברות היבשת בקו של הרי הפירנאים. ומשורר פורטוגלי גדול, רוי בלו, יאמר את הדברים בפשטות: "ארצי היא מה שהים לא רצה". אמנם יכוון לפורטוגל, אבל אפשר לתת לרעיון לזלוג מזרחה.

500 שנה בחלומות

כיהודים, כשאנו נושאים עינינו אל עברנו באירופה, לפני המאה העשרים והשואה, תחנה ודאית שנעצור בה היא גירוש ספרד. אולי האסון הגדול ביותר שהתרגש עלינו מאז חורבן הבית השני בשנת 70. ואין מדובר רק בגירוש, אלא ב-101 שנות הרדיפה האלימה שהובילו ל-1492, שנת הגירוש, שהייתה גם השנה שבה הפליג קולומבוס מערבה ונתקל ביבשת שלא הייתה הודו. ולא רק מה שהיה עד שנת הגירוש, אלא גם מה שהתרחש אחריו, במשך דורות, עם החמרת הרדיפה אחר היהודים, אחר מי שאבותיהם היו יהודים, אחר מי שנחשד שבעורקיו זורם דם יהודי, אחר מי שאבותיו או הוא עצמו המירו את דתם לנצרות. כל אלה נחשדו שהם גוף זר באירופה הנוצרית שבתוכה ספרד הקתולית, זו שרצתה להיות נקיית דם וחופשית מכל רבב של חומר ביולוגי יהודי. אכן, במידה לא קטנה, זה היה הדגם המחשבתי שהנאצים פיתחו והביאו לידי מימוש קיצוני, מתועש. אבל אם אנו נפנים מן השואה אל אירופה של חצי האי האיברי של פעם, עלינו להכיר במציאות: מטבע הדברים אין עוד ניצולים מהאסון ההוא, אין איש שיכול לטעון לכאב ישיר ולסימנים על גופו, אין לאיש זיכרון אישי מגירוש ספרד. במידה רבה, ובוודאי תודעתית, חצי האי האיברי, ספרד ופורטוגל בתצורותיהן השונות על המפה האירופית, נותר ריק מיהודים עד המאה העשרים.

חלפו דורות, והאירוע המוחשי היה להיסטוריה. והיא עוד איתנו. גם בחצי האיברי יש לד"ר גולדברג סיבה לשבת ליד השולחן בבית הקפה, ובוודאי בשנים האחרונות, כשספרדים ופורטוגלים רבים מביעים מבוכות אירופיות דומות לאלו של הצרפתים, הגרמנים, ההולנדים, הבלגים ורבים אחרים. לראשונה ראיתי את רופא השיניים היהודי בכנף האולם הגדול באוניברסיטה בברצלונה, לקראת סוף הרצאה בשנת 2000. "השואה בספרות הישראלית" או "השואה בתרבות הישראלית" או אולי "נוכחות השואה ביומיום ובתרבות הישראלית", מול קהל רב שהיה בו לא יותר מחופן של יהודים. ובסוף ההרצאה, לאחר שאלות אחדות, יד מורמת בירכתי האולם. פנים צעירות, זיפים בני שלושה ימים ותלתלים מבעבעים, ומתוכם בוקע מבטא איטלקי וקול מהוסס: "אני לא יודע בדיוק איך לשאול את זה…", ואני מעודד אותו, משדל את השאלה לבקוע, עד שהיא באה, רועדת: "מה יהיה עם השואה?… כלומר, בעתיד?"

אפילו ד"ר גולדברג הופתע. לאחר הפוגה קצרה של התארגנות, שנראתה בוודאי כהפוגה דרמטית, נוכח השקט הכבד, עניתי: "אני לא יודע. אני משער שבעוד 30 או 50 שנה לא יהיה הבדל גדול. השואה עדיין תהיה זיכרון, גם אם זיכרון מורש. אנשים יעידו על מה שניצולים סיפרו להם בילדותם, בני דור שלישי ורביעי, או כל אחד שהיה לידו ניצול. מה יהיה בעוד 100 או 150 שנה, באמת אין לי דרך לשער. אבל אני יודע בדיוק מה יהיה בעוד 433 שנה, אולי בעוד 445 שנה". כעת הקהל נראה כגוף אחד, חסר פנים, דרוך, מרוכז כולו. "כי בעוד 433 או 445 שנה יציינו בגרמניה 500 שנה למאורע הנורא שקרה במאה העשרים. וייערכו אירועים רבים לציון יובל 500 השנים, ובגרמניה הקנצלר יקבל את פני ראש ממשלת מדינת ישראל, אם עוד תהיה גרמניה ועוד תהיה מדינת ישראל – אבל בואו נהיה אופטימיים ונניח שהשתיים עוד תתקיימנה גם אז – והקנצלר הגרמני יאמר שבלי היהודים אי-אפשר לדמיין את גרמניה, את תולדותיה, את תרבותה, את המצפון העמוק שלה. והוא גם ישמע מעמיתו שבלי היסוד הגרמני קשה להבין את הקיום היהודי ואף לא את זהותה, מהותה ודרכה התרבותית, המדינית והמוסרית של מדינת ישראל. והקנצלר הגרמני, נאמן לעובדות ומודע לחובתו ההיסטורית, יאמר שאמנם היו 12 שנים נוראות, שנים שבהן גרמניה פנתה לא רק נגד היהודים הגרמנים אלא נגד העם היהודי כולו, שנים אפלות שכמעט הביאו לסופה של גרמניה. אך שמתוך האפר, הזוועה והסבל, קם עם גרמני מחודש, הכרוך בכל נימי נפשו בעם ישראל, והנה אנו כאן, 500 שנה לאחר מכן" ועוד כהנה וכהנה. דממה באולם, לפני יריית החסד: "אבל היות שאתם רגילים לומר שאשרי עניי ארץ כי הם עתידים לרשת, אותו קנצלר גרמני שיעמוד בראש אירועי 500 השנה, איש מפלגת מרכז-ימין שמרנית, יהיה ממוצא מוסלמי".

כי 500 שנה, מספר קסם, עגלגל ויציב, ניבט מכל עבר בחצי האי האיברי, גם שנים לאחר אותו רגע בברצלונה. הוא מספיק עגול ולא מדויק כדי להכיל עוד שנים רבות של התעסקות זהותית ממערב לפירנאים שבסופו של דבר לא ראו את רפסודת האבן מתנתקת ומפליגה על-כורחה אל האוקיינוס האטלנטי. באגף המערבי ביותר של אירופה, "יהודים" הוא עניין הנקשר ל-1492 ושני הדורות שלאחר מכן, שראו את גירוש ספרד ולאחר מכן את גירוש פורטוגל ובסופו של דבר גם את הקמת האינקוויזיציה בפורטוגל.  למן פתיחת הסכרים – למן עליית הדמוקרטיה בתום שנים של שלטון לאומני-קתולי שמרני, כפייתני ומצמית בספרד ובפורטוגל, זו עם פרנקו וזו עם סלזאר – דומה שהמספר 500 הוא שם קוד לעבר היהודי, למסכת היחסים המורכבת, הבעייתית, עם המיעוט המסתורי שנוכחות הרפאים שלו אינה מרפה. והוא גם שם קוד לאלימות הקשה ולרדיפות, שכעת רבים מנסים לצייר בצבעים אחרים, לעכל, למצוא להן מקום בשיח הרב-תרבותי והסובלני, בעקבות מידה לא קטנה של חילון שבא עם הדמוקרטיה וההצטרפות לאירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

תושבי חצי האי האיברי של הדור האחרון סובלים מבעיה גלויה של זהות ותודעה עצמית. זהותם הקתולית התערערה, נסדקה ונפערה מעט. החילוניות של הפרויקט האירופי, הלאומי וגם המשותף, השפיעה רבות, ובריכוז מיוחד, בגלל ההיפתחות המאוחרת. שתי הארצות האיבריות הותירו עצמן במודע ובמידות שונות כמעט מחוץ לאירועי מלחמת העולם השנייה, והרחק עוד יותר מההאשמה הכוללת העולה נגד אירופה, כיבשת שפעלה להשמיד את היהודים בה עד כדי עמידה על סף התאבדות, ואולי מעבר לכך. כך אני נתקל בהם, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, משכילים יותר וגם פחות, תוהים על זהותם – בספרות, באמנות, בהיסטוריוגרפיה, וגם בשיחות אישיות. "500", בספרד, נאמר כמעט תמיד בהקשר של "שלוש התרבויות", כלומר הנוצרית, היהודית והמוסלמית, עם לא מעט התרפקות על תמונה רומנטית של עבר, שבה הרומנטיקה גוברת על העבר. אינספור ספרדים ופורטוגלים מחפשים את שורשיהם. רבים מהם מוצאים, מדמיינים למצוא, מקווים וגם חוששים למצוא, איזה סימן של יהדות אי-שם במעלה ענפיו של אילן משפחתי. לא פעם עצם ההיתקלות בענף גזום או בסבך שאינו מותר נחשבת ראיה לכך ש"בוודאי היו שם יהודים", שכן הדורות שבאו אחריהם, וידעו מי אבותיהם, ללא ספק מיהרו לטשטש את עברם.

כעת מתאפשר לי לשאול את בני-שיחי בחצי האי האיברי, בזהירות, בעדינות, אפילו בהומור: "כשאתם מביטים במראה, מה אתם רואים?" מי שמושג ניקיון הדם וקדושתה של שלמות ארצם ואדמתם הגדירו את זהותם הלאומית מזה מאות שנים, יודעים את התשובה: מהמראה מביטים בהם נוצרי, יהודי וגם מוסלמי. אירופי, כלומר קלטי ורומאי ובני עמים נוספים שכמעט אינם זכורים כיום, וגם יהודי, וגם ערבי. כי מול המראה עומד אדם שדמותו משיבה לו תשובות של רכיבי גזע. הדם הנקי הוא הדם המעורבב, כבר 500 שנה.

ענוות הזמן ואשנב של תקווה

יש במבט ההיסטורי הארוך לפחות פתח של תקווה, גם אם היא לא תהיה לטעמנו, כבני ההווה. חצי האי האיברי, גם אם לא ביצע רצח עם במושגים שנקבעו במשפט העמים לאחר מלחמת העולם השנייה, בהחלט טרח בקפידה על טיהור אתני, ניקוי עצמו מהיסודות שהוא ראה כזרים ומאיימים: הדם היהודי והדם המוסלמי. עשה והצליח וגם נכשל. כי הדם שהופרד מתוך העורקים הקתוליים של ממלכות ספרד ופורטוגל למעשה נמהל בהם ביתר שאת, עד כי אין עוד להפריד בין דם לדם. ניקיון הדם לא רק היה לחלום באספמיה ובדיה מוחלטת, אלא לכישלון מובנה מעצם הגדרתו. במלים של ריאל-פוליטיק של המאה העשרים ואחת, המדיניות הגזענית של הקתולים במערבה של אירופה הבטיחה שהם יישאו בגופם – הביולוגי, הרוחני, התרבותי, הלשוני והדתי – לא מעט יסודות של עצם הדבר שהם ביקשו להיפטר ממנו. אם אמרתי שיש בכך חיוב או תקווה, הרי שהם טמונים במבט שלאחר חלוף דורות, 500 ו-600 שנה לאחר עליית השנאה הלאומנית-דתית שליוותה את התגבשות הזהות האיברית כפי שהיא מוכרת לנו מאז. התוצאה ברורה: הספרדים הקתולים, הגוף הלאומי המוכר לנו כספרד, כבר ספג לתוכו "זרים" בשיעורים עצומים, וכך גם פורטוגל. בין אם כהגירה לכתחילה או בדיעבד, בין אם בקבלתם של צאצאי פולשים ומהגרים שהתיישבו בחצי האי האיברי – ולמעשה בכל הצורות המוכרות לנו מן המאה העשרים והעשרים ואחת – אירופה כבר הייתה במצב דומה למצבה היום. אמרתי "אירופה" כיוון שמה שקרה בקנה מידה עצום בספרד ובפורטוגל קרה במידה פחותה אך משמעותית גם באיטליה, בחלקים של צרפת, בבלקן ובאזורים נוספים. למעשה זהו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של אירופה עוד בטרם זכתה להיקרא כך או לראות את עצמה כגוף מזוהה. הפולש של היום הוא המהגר של מחר, והמהגר של היום הוא השליט של מחר. ובסופו של דבר, השליט לגיטימי כמו קודמיו, ואם מתמזל מזלו הוא גם יכתוב את ההיסטוריה שיקראו אחריו.

התמורות הללו גדולות מחיינו הפרטיים ומחיי יקירינו המקיפים אותנו אפילו במעגלים הרחבים ביותר. איננו יכולים לחמוק מהיותנו סופיים. אנו חיים רק את פרק הזמן שניתן לנו, והוא מציע לנו עינית מוגבלת על ההיסטוריה. ב-80 שנות חיים של אדם – ובעבר תוחלת החיים הייתה נמוכה באורח משמעותי – איננו רואים את מלוא השפעתו של שום תהליך היסטורי, ביולוגי או תרבותי. במובן הזה, כבר ראינו נשיא צרפתי ממוצא הונגרי עומד בראש האומה שלו וחוגג הצלחות של נבחרת כדורגל לאומית שבה כמעט כל שחקני ההרכב הראשון היו בנים של עמים כבושים מהמושבות שצרפת איבדה רק לפני פחות מ-60 שנה. כל אלה אירופים, כמובן: צרפת, נבחרתה, הנשיא לשעבר סרקוזי, וגם שחקני נבחרתה הלאומית. כל עוד הם מזדהים כאירופים, כל עוד הם מדברים בשמה של אירופה, הם נושאים על גבם את עתידה יחד עם עברה. אירופה, לטוב ולרע, בהצלחה ובכאבים, מכילה את כולם ומשתנה בהתאם. האם אפשר היה לדמיין שבנבחרת הכדורגל של גרמניה המאוחדת, תחת קנצלרית קומוניסטית לשעבר ממזרח גרמניה, ישחקו מוסלמים ערבים לצד מוסלמים ממוצא תורכי ובנים של פולנים שנכבשו על ידי גרמניה או היגרו אליה?

הסופיות שלנו דורשת מאיתנו מידה של ענווה. בכל הקשור לאירופה, כולנו מצולקים, אפילו פוסט-טראומטיים. אירופה שם ואנחנו לא חלק ממנה. היהודים שהיו בה אינם, ואת הגלגל לא נוכל להשיב לאחור. גם לגבות מחיר מלא לא נוכל; הרי מה הוא בכלל מחיר, מלא או חלקי, שאפשר לדמיין כצודק או מפיס את הדעת והלב? לקחנו הרבה מאירופה, ולא רק את שארית הפליטה ושרידי קיומנו. לקחנו ממנה את רעיון התחייה הלאומית ואנו מממשים אותו כאן, היום, עם כל הבעיות הכרוכות בכך. גם אירופה, להבדיל, אחרת, משלמת את המחיר על המאה העשרים הנוראה שהיא חוללה לעצמה. במידה מסוימת, היהודים וגם אירופה מגדירים את עצמם באמצעות הצלקות. גם אם הדבר הוא טבעי, הוא אינו בריא ביותר. ציניקנים ומרי נפש ימשיכו להצביע על העבר האירופי המדמם, וכמעט בעונג יאמרו שיבשת שהייתה שקועה במלחמות פנימיות ורחצה בדם במשך מאות שנים אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולדרוש פתרונות מהירים לבעיות במקומות אחרים בעולם, למשל במזרח התיכון המדמם "רק" מאה ועשרים או מאה ושלושים שנה. הם יאמרו זאת לא כאמירה על אירופה, אלא בניסיון לקבל חירות שלא לנסות לפתור את המצב הנוכחי במקום שהם אחראים על המתרחש בו. במסגרת הדמגוגיה של "נתראה אחרי עוד 500 שנות מלחמה" הם יתעלמו לא רק מהמחיר אלא מכך שמנצחים עתידים לגלות שחלק מניצחונם רב התהילה הושג על ידי היטמעות באויב והפיכתו לחלק מהגוף הלאומי הגאה, המנצח, עד דלא ידע. אופטימיסטים יאמרו שאירופה מראה כי גם מחלוקות נוראות בענייני דת ומהות האמונה, המביאות להרוגים רבים מספור, מוצאות את עצמן משפילות את ראשן מול האנושיות, מול הרצון לחיות, מול האיזונים שנוצרים מתוך עייפות וחישובים של חיים.

זהות לאומית אינה מתקיימת ללא נשאים. ונשאים כאלו הם בהכרח בני-אדם, כלומר אנשים החיים בדורם, צאצאים להורים ולסבים, הורים לילדים וסבים לנכדים, אלו מעגלינו המיידיים, האינטימיים. בהם אנו סופגים את הסיפורים ואליהם אנו משיבים את סיפורינו, אל המאגר הכללי. מי יהיו נשאי הזהות העכשווית שלנו, בעוד מאה או אלף שנה? איננו יודעים. איננו יודעים בדיוק מה מהמטען הזהותי שלנו – בין אם מדובר במטען התרבותי-היסטורי או הדתי ובין אם מדובר במטען הגנטי ממש – יהיה חלק ממי שיזהו את עצמם, בעתיד, עם הסיפור היהודי, עם הסיפור הישראלי ועם כל מה שיהיה אז ביניהם. האפשרויות שלנו להשפיע על כך מוגבלות, מסיבות אנושיות וארציות בתכלית. הדברים נכונים לגבינו, יהודים, ישראלים, ונכונים גם לגבי אירופה והאירופים, יהיו אשר יהיו.

נראה כי למרות העולמות הווירטואליים והגלובליזציה, המרחב הגאוגרפי ותכולתו האנושית עדיין מכריעים. מי שנמצאים במקום, מי שחיים ומוצאים דרך לתת חיים לדורות הבאים, הם הזוכים לכתוב את ההיסטוריה. ומי שרוצה לחיות עכשיו, להבטיח סיכוי לכך שגם ילדיו ונכדיו יחיו אחריו, יכול להביט אל אירופה שבשעת כתיבתם של הדברים הללו אינה מקיזה את דמה כמו פעם, לא כמו במאה ה-20, לא כמו במאה ה-16 ולא כמו בדורות שלפני הכתרת הגרמני קרל הגדול כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. יש בה כאבים וגם התלבטויות, הגירה עצומה שוטפת את גבולותיה, גם המטושטשים וגם הברורים יותר. אבל מהגרים באים למקום שיש בו חיים, חיים אפשריים. והם מביאים איתם חיים. ואין חיים בלי חיכוך.

לנו, בינתיים, כיהודים הקרובים בזמן ובכאב לגדוֹלה מכל הזוועות שבוצעו בהיסטוריה המתועדת, יש תפקיד אפשרי בהשפעה על העתיד. שרדנו, ובידינו לכתוב פרקים מן ההיסטוריה שתזרום בעורקי האירופים והיהודים העתידיים, ויהיו אלו מי שיהיו. אך מלכודת היוהרה אורבת לנו: דווקא כיוון שיש לנו, עדיין, פריווילגיה של מנצחים. אירופה תישא את אשמתה עוד דורות רבים, גם תוך כדי התחלפותם של האירופים ואפילו שינוי צבע פניהם. התנרמלות מדינת היהודים מערערת את יומרתה המוסרית, אבל מקרבת אותה אל העולם, לרע וגם לטוב. האם נדע לעשות משפט ואהבת חסד ולהצניע לכת? אין לדעת, אך דומני שזאת הדרך היחידה לגרום לכך שיקשיבו לנו, שהזיכרון שלנו ישפיע על העולם ולו קב אחד של טוב.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *