כגוף ללא נשמה

יוצרי הגרסה הישראלית של השמרנות חוששים לצקת בה תוכן לאומי ודתי. ככה זה לא יכול לעבוד

לפני לא מעט שנים, אולי יותר מכפי שהייתי רוצה להודות, ביקשתי ליום הולדתי השבעה-עשר מינוי לכתב העת 'קומנטרי'. לא את הכול הבנתי, ותולדות הניאו שמרנות בארה"ב לא היו ידועות לי, אבל קראתי את כתב העת בשקיקה. בכל חודש מחדש קרעתי את עטיפת הניילון והתרגשתי לקרוא את טובי האינטלקטואלים של אותם ימים – אמצע שנות השמונים. הרעיונות סחפו אותי, אבל לא רק. סיפורים קצרים של ג'וזף אפסטיין, ביקורות מוזיקה, תיאטרון ואומנות של טרי טיצ'אוט, מכתבים למערכת וכמובן נורמן פודהורץ.

בין לבין גדלתי; ישיבה, צבא, שוב ישיבה, אוניברסיטה, משפחה וילדים ועבודה. במשך כל אלו קומנטרי ליווה אותי והעשיר את עולמי. בשלב מסוים, לקראת סיומה של המאה הקודמת, הרגשתי שעמום. כמובן, אי אפשר להוציא לאור מדי חודש גיליון שיהפוך עולמות ויגלה נסתרות. אבל עדיין, אחרי כעשור וחצי הרגשתי מיצוי. במקביל, וכנראה לא באופן בלתי תלוי, רמת כתב העת ירדה; פודהורץ האב נעלם לאיטו והוחלף על ידי בנו, וכך גם רוב הכותבים האחרים שהזדקנו. בעיות מימון הביאו לצמצום בגודל הגיליון, ואפילו להפחתת תדירות ההופעה. סופו של דבר, לא חידשתי את המינוי. חששתי – בכל זאת ידיד נעורים. אבל השמיים לא נפלו.

והנה, לפני כשנה, הפתיעו אותי ילדי ורכשו לי מינוי לקומנטרי ליום הולדתי. והנה אני שוב מנוי. והרושם? למעט הבלחות של ברק מדי פעם, משעמם למדי. כמו שפודהורץ הבן לא מגיע למותניו של אביו בימי בחרותו, כך מייסדי המילייה השמרני לא הצליחו לגדל דור של בנים ונכדים מעניינים ורעננים. דומה כי שובל של עייפות אינטלקטואלית נסוך על כל גיליון. רוב החומר – בהחלט לא הכול – כבר לעוס, וכבר לא מסעיר, שלא לדבר על הטעם.

האם האשמה רק בי? האם התבגרתי 'מדי'? ללא ספק. עולם הרעיונות של בחור בבגרותו אינו דומה לזה של בעל בעמיו בגיל העמידה. אבל זה לא יכול להיות כל הסיפור. נדיר שתחושת שעמום מתעתעת. על מה ולמה, מיד.

*

האולם המלא מפה לפה, והעיניים שמעל לכל פה המתבוננות בבמה ובדוברים שעליה, הבהירו שמדובר באירוע יוצא דופן. המאות הרבות שרכשו כרטיס לכנס השמרנות בבנייני האומה, ועוד רבים מאלה שלא הספיקו לעשות זאת, העידו שמדובר בתופעה. האמת היא שאין זאת הפתעה גדולה. באירופה השמרנות כבר שנים לא מעטות בקו עלייה, ובארה"ב אפשר לומר שהיא אשר ניצחה בבחירות האחרונות, ואולי תשוב ותנצח בבאות אחריהן. בארץ עדיין לא גווע ההד מהבחירות (שבינתיים התפוגגו להן) ומעלייתם-ונפילתם המטאורית כמעט של האגפים השמרניים בפוליטיקה. ללא ספק, השמרנות בארץ חיה, קיימת ובועטת.

אבל (כן, האבל חייב לבוא) – משהתחילו הדוברים השונים לשאת את דברם, נאפפתי באותה הרגשת שעמום שאוחזת בי (כמעט) מדי חודש בקבלי את קומנטרי. לא שמעתי חידושים, והדוברים, במידה רבה, שכפלו את עצמם בצורה כזו או אחרת.

ועדיין זה לגמרי בסדר. כנסים כגון אלו אינם באים לחדש, במיוחד לא בכנס שיש בו מעין ייסוד של תנועה. הם באים להפגיש את הקהל עם מובילי התנועה ולתת לו להתחכך בינו לבינו. אלה גם אלה אינם באים להשתכנע או אפילו ללמוד, אלא להתחזק ולהתבסס בדרכם. וגם בזה יכול להיות עניין.

בבית, משקראתי את חוברת המאמרים המלווה את הכנס, הבנתי את מה שבשעת מעשה הרגשתי בצורה עמומה. חוסר העניין היה תסמין של חסר עמוק יותר. כדי לבררו, יש לחזור ולשרטט קווים לסיפור השמרנות האמריקני, המהווה מעין נקודה ארכימדית לזרמי השמרנות הישראלית המתעצבים ומתגבשים לעינינו. אכן, שאלת טיב הייבוא של הרעיונות מהיבשת החדשה מזרחה למדינת ישראל ריחפה מעל מרבית הדוברים והדיבורים שבכנס השמרנות. את השרטוט אעשה ביד קלה ובהכללה, שכדרכה חוטאת לעיתים לפרטים אך מאפשרת את ראיית המכלול.

ארצות הברית היא מדינה שמרנית. למעט שתי רצועות החוף במזרח ובמערב וכמה ריכוזים אורבניים ביניהם, הנחות הבסיס השמרניות מובנות ברמה כזו או אחרת מאליהן. שם, ואפילו במעוזים הליברליים שבקצוות, נשים וגברים הולכים לעבודה לבושים על פי קוד קבוע וקשוח. וכך, למשל, ויכוח כמו זה המתנהל בארץ על הגעה של בנות לבית הספר במכנסיים קצרים – ויכוח שהוכרע בינתיים – לא יעלה על הדעת בדרום-קרוליינה וגם לא בברוקלין שבניו-יורק. ההבדלים בין המרכז לקצוות מתגלעים בנושאים כמו ערכי משפחה, כנסייה, עבודה, היחס לשלטון ולהנדסה חברתית ורתיעה בסיסית מניפוצן של מסגרות חברתיות מסורתיות. ב"אמריקה האמצעית", זו שבין החופים, מה שהיה, במידה רבה, הוא מה שצריך להמשיך להיות.

כל זה שמרנות. השמרנות החדשה, הניאו-קונסרבטיביות (ובקיצור ניאו-קון), שונה. מייסדיה גדלו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה באותן רצועות דקות שלחופי ארה"ב. ואם נדייק: בעיר ניו-יורק. פוליטית הם היו הניצים שבשמאל, שהתפקחו ממנו על רקע מלחמת וייטנאם והמלחמה הקרה. רובם היו אינטלקטואלים יהודים וחילונים. עולמם התרבותי היה מבוסס על מה שקרוי "הקנון המערבי" בספרות, באומנות ובמוזיקה. את זה הם שיקעו בכתב העת שהפך להיות השופר שלהם, הקומנטרי. זה גם מה שריתק את כותב שורות אלו בצעירותו.

החשוב לענייננו כאן הוא שעולמם הרוחני לא היה דתי. כאינטלקטואלים שעברו ל"מחנה האויב", הם לא היו אנטי-דתיים, אך האלוהים לא היה נוכח בעולמם. כך עברו להן שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, ועם שנות התשעים הם – ככל האדם – הזדקנו ונעלמו מהבמה הציבורית. בד בבד הקנון המערבי הלך ואיבד את מקומו בחברה האמריקנית. על המתרחש בחוגים הליברליים ובאקדמיה אין טעם להרחיב: הדברים ידועים; אך גם במעוזי השמרנות המסורתית אין לסחורה הוותיקה קונים. עשרות מיליוני הנוצרים הפונדמנטליסטיים והאוונגליסטים חזקים וסוחפים יותר מתמיד, והדת, אלוהיה ומשיחו תופשים את מרכז הבמה. בכך הם שונים מאוד מחוגי הניאו-קון שלעיל, וקשה להגזים בעומק החוצץ ביניהם. אכן, הסלידה מהנשיא טראמפ, שאמריקה זו הצביעה לו בהמוניה, עולה מדפי הקומנטרי כמעט כמו שהיא עולה מדפי הניו-יורק טיימס והוושינגטון פוסט.

יחד עם זאת, לא מעט מן המשותף בין שתי הקבוצות, ובראשו היחס למולדת. ל'בייס' השמרני של היבשת מעולם הייתה הפטריוטיות טבעית. לליברלים מן השמאל שגדלו באורבניקה הניו-יורקית הבין-לאומית זה היה הרבה יותר קשה. ומשעשו זאת, הם נתנו בכך גט פיטורין לביתם הישן. כך או כך, הם – בניגוד לשמאל ולאקדמיה – מעולם לא התביישו במולדתם או הצניעו אותה.

ובחזרה לארץ. האנשים שהביאו את השמרנות לארץ שייכים, שוב בהכללה מסוימת, לקבוצת הניאו-קון שעל ברכיה גדלו. הדוגמה המובהקת היא כמובן אנשי 'שלם' לגווניהם השונים. הם, בניגוד למוריהם, היו בחלקם בעלי רגש דתי עמוק שליווה את עלייתם לארץ ואת תהליך ההתאמה המושגי לסביבה הארצישראלית (כפי שניתן היה לראות מכותרתה של ההרצאה של אחד מראשי הקבוצה –יורם חזוני). בארץ הם לא הצליחו. הקהל המתאים ביותר באופן טבעי היה הציבור הימני-אידיאולוגי של גוש אמונים. אך קהל זה לא חונך על בסיס הקנון המערבי ולא היה מצוי כמעט בתרבות שאינה תורנית-ישיבתית או ישראלית-פלמ"חית. התחכום והמורכבות של ימין אינטלקטואלי היו קשים מדי לעיכול,  כפי שהיו קשים גם לעיכולה של הנצרות השמרנית שבארצות הברית. במקביל, וכמו כדי להוכיח זאת, החלו להיווצר קשרים עמוקים בין אמריקה הנוצרית האוונגליסטית לבין אנשי היישובים ביהודה ושומרון. גם אלה וגם אלה חווים באופן עמוק שני אלמנטים קיומיים בחייהם: אלוהים ומולדת.

*

בסופו של יום, השמרנות לבדה היא מסגרת. מסגרת המאפשרת חופש כלכלי, משפחתיות, יזָמות, לאומיות. אבל כל אלו הם גוף. הנשמה חסרה, ובלעדיה חסר הברק וניצוץ החיים. בימי הניאו-קון היה שם הקנון המערבי. אצל אמריקה הנוצרית יש אלוהים. ולשניהם ישנה המולדת. ואלו היו חסרים בכנס השמרנות של ירושלים 2019.

בכנס, ובחוברת 'השילוח' שלו, לא שמעתי את מילות הבסיס האלו. נכון. הזכירו ללא הרף את המסורתיות, ואת העובדה שהעם היושב בציון עורך סדר, מל את בניו וצם ביום כיפור. אך כל אלה הם מסגרת. נכון, מסגרת של שייכות, אבל עדיין רק מסגרת. כמו המשפחתיות שיוחד לה מאמר שלם בחוברת. ישיבה משפחתית לסעודת שבת היא ללא ספק חיובית ומעודדת. הנכונות של בני הבית לעזוב לשעה-שעתיים את המסכים והרשתות חשובה ביותר. יחד עם זה, אין פה שאר רוח. אלוהים לא נוכח. השריר הרליגיוזי רפה, והעיקר – אין מאמץ לחזקו.

מילה נוספת ריחפה דמומה בחלל האולם. מולדת. ברור היה שאין בין הדוברים והנוכחים שבכנס שמאל ממשי. אולי מעט 'שמאל ציוני', כמו גדי טאוב, שהודה שבעצם ערק מגבולות מחנה נעוריו. אבל את הצירופים "נחלת אבות", "יהודה ושומרון", "ערש תרבותנו" ודומיהם לא שמעתי. נכון, ניתן לומר שגם מולדת היא מסגרת, אבל לא כך הוא. מולדת היא ערך קיומי 'קשה'. נלחמים עליה, שופכים עליה דם. היא לא סתם מסורת. היא 'ייהרג ואל יעבור'. ולכן הקשר בין מולדת לאלוהים הוא לא מקרי. הימין האידיאולוגי בארץ הוא דתי, ובחלקו המשמעותי הדת היא בסיס חייו.

הברק, הנשמה ושאר הרוח חסרו לי בכנס השמרנות הראשון, והפכו אותו לאפור, ומעט משעמם.

מדוע? מדוע המילים המפורשות לא נשמעו ובוודאי שלא הודגשו בכנס ובחוברת? הרי רוב הנוכחים חבשו כיפה לראשיהם או לבשו חצאית למותניהן. כולם, בהכללה מאוד לא גסה, היו ימניים. גם אלוהים וגם מולדת לא רק שלא זרים להם, הם אכן חלק מהותי בחייהם. האם בשבילם עולם השמרנות הוא מרכיב נלווה, ללא שיג ושיח עם שורש קיומם? אני חושב שלא כך הוא. אבל הקישור בין העולמות השונים של אותם אנשים עדיין לא נוצר.

על רקע זה באה קריאת הכיוון של הכנס. דומה שמארגניו ומממניו מעוניינים לעצב את מסר השמרנות בצורה שתתאים לציבוריות הישראלית בכללותה. ואלוהים לא נוכח, בוודאי במופע הרליגיוזי שלו, ב'עמך ישראל'. גם לא מולדת. מסר השמרנות מכוון לבנייתה של חברה אזרחית; מסורתית, נטולת פוליטיקת זהויות, מריטוקרטית. אבל לא אידיאולוגית. לא אליטיסטית. והאידיאולוגיה היא תמיד במיעוט, ותמיד בקודקוד הפירמידה.

אפשר לומר שהשאלה החשובה ביותר שריחפה מעל הכנס ובתוכו היא כיצד מייבאים את השמרנות מארצות הברית לישראל. הניסיון הראשון של סוף המאה הקודמת לא צלח. והאמת, מסתבר שהוא לא צלח גם בארץ המקור. כעת, בסבב השני שלו, מנסים שוב. ודומה שביבוא הנוכחי יש רצון לייבא מודל 'רזה', כזה שיתאים לכולם. ללא דת מודגשת מדי וללא מולדת מונכחת מדי. בארץ המקור, ב'אמריקה האמצעית', בבסיס השמרנות האמריקנית, שני המרכיבים קיימים ומשתלבים זה בזה.

במידה רבה הצדק עם ה'יבואנים'. הרחוב של מדינת ישראל הוא מסורתי, אבל חילוני במובהק. האוונגליסט מווירג'יניה ירגיש זר לא רק בתל-אביב אלא גם במודיעין ובחדרה. מנגד, בהר-ברכה הוא ירגיש – ומרגיש – בבית. דיבור על אלוהים לא מתאים לחברה הישראלית מכיוון שהיא לא נמצאת בשיח עמו. גם המולדת היא לא מטבע עובר לסוחר, לא בתל-אביב וגם לא בחדרה. אבל כן בהר-ברכה.

אלא שכאן עולה שאלת החיוּת. בארצות הברית מקור חיוּתָה של האידיאולוגיה השמרנית היה בעבר הקנון המערבי וכעת הוא אלוהים. במצבה הנוכחי, החברה הישראלית אינה מוכנה לא לזה ולא לזה. האם ניתן להביא ולמסד את אדני השמרנות ללא אלמנט מחייה? אף שיש לי מחשבות בנידון, אני חושש לתת תשובה החלטית, ובינתיים ממתין על הקווים.

ומה באשר למנוי על קומנטרי? הוא בהוראת קבע. מעצלות, או מתקווה, עדיין לא ביטלתי.


ד"ר אלכס טל מנהל את הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן ומרצה לתלמוד.


תמונה ראשית: באדיבות Michael Pewny, מתוך אתר Pixabay

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. ולרשע אמר אלוהים מה לך לספר חוקי

    15.08.2019

    דבריו של ד״ר טל תולים בתוכנם את הכשל השמרני בחסרונו של האל, אך מבטאים בסגנונם את הכשל המובנה של השמרנות: קפיאה על שמרים והצדקת ההווה המתבטאת בזחיחות מתנשאת. נוכחות האל אכן חסרה, אך מה שהיא תביא אינה אורתודוקסיה (במובן המקורי ולא הסוציולוגי או ההלכתי של המילה) יודעת כל, אלא מסורת ביקורתית של התחדשות מתמדת, שכנראה תאיים על הוצאת הספרים של בר אילן בשנים הקרובות. אז תהפוך הזחיחות הפטרנליסטית לכוחנות של שוט מרסן.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *