כדור הארץ לאבות ישורון

מכל משוררי ישראל, היחיד שנענה לאתגר הרוחני שהעמיד כיבוש החלל היה דווקא אבות ישורון – בן 65 בעת נחיתת האדם על הירח. תוכנית 'אפולו' הקנתה לו כלים חדשים להתמודד עם חורבן משפחתו ועמו, עם "אובדן אמון האדם בזוהרו"

עודד כרמלי

עודד כרמלי הוא משורר, כתב החלל של סוכנות החלל הישראלית, עורך כתב העת 'הבה להבא' ועורך-שותף של פסטיבל תל-אביב לשירה.

חֲלַל הַדֶּלֶת הַנִּפְתַּחַת – הוּא הַנֵּצַח.

פֹּתְחִים אֶת הַדֶּלֶת – הִנֵּה הֶחָלָל.

סֹגְרִים אֶת הַדֶּלֶת – אֵינֶנּוּ הֶחָלָל.

אבות ישורון, "אור שחור"[1]

 

יום אחד בחורף 1966, סטיוארט ברנד בן ה-28 לקח 100 מיקרוגרם LSD, עלה לגג של בניין בסן-פרנסיסקו והשקיף על עקמומיות כדור הארץ.

ממקום מושבו, ברנד הבחין בכך שגורדי השחקים בקו הרקיע של העיר אינם מקבילים. הוא ידע, כמובן, שהעולם עגול – אבל הוא מעולם לא ראה אותו מתעגל. זמן קצר קודם לכן, ברנד שמע את האדריכל, הממציא והוגה הדעות באקמינסטר פולר מזהיר מפני האסונות הסביבתיים הצפויים לאנושות אם זו תמשיך לחשוב על העולם כשטוח ואינסופי – ועלה בדעתו שכולם צריכים לראות את מה שהוא רואה עתה מהגג בסן-פרנסיסקו: את כדור הארץ כמערכת שלמה, שסוגרת על עצמה.

מדוע, תהה ברנד, עוד לא ראינו תצלום של כל כדור הארץ? השנה, כאמור, הייתה 1966. המרוץ לחלל היה בעיצומו. תצלומים של כדור הארץ מהחלל פורסמו כבר מסוף שנות הארבעים – אבל לעולם לא של העולם כולו, של הכדור ככדור.

למחרת היום הזמין ברנד מאות סיכות עם השאלה הקונספירטיבית “Why haven’t we seen a photograph of the whole Earth yet?”. את הסיכות הוא מכר תמורת 25 סנט בקמפוסים של ברקלי, סטנפורד, קולומביה ו-MIT. הוא שלח אותן בדואר לנאס"א, לקונגרס, לקרמלין, לאו"ם, לבאקמינסטר פולר, למרשל מקלוהן.

באוגוסט 1966, כחצי שנה אחרי הטריפ של ברנד, נאס"א פרסמה את התצלום הראשון של כל כדור הארץ, וב-1967 – את התצלום הראשון של הכדור בצבע. בתצלום הצבע השתמש ברנד לכריכה הקדמית של ה-Whole Earth Catalog, מדריך הרעיונות והכלים בעריכתו, שהפך לאחד ממעוזי תרבות-הנגד של שנות השישים. על הכריכה האחורית נכתב: “We can’t put it together. It is together”.

אבל האמת, כמו תמיד, פשוטה בהרבה. נאס"א לא פרסמה תצלומים של כל כדור הארץ לפני 1966 פשוט כי אלה עוד לא צולמו. לא ניתן ללכוד את כל כדור הארץ בפריים אחד ממסלול לווייני נמוך. למעשה, גם תצלום הצבע שצולם ב-1967 מגובה 35 אלף ק"מ מפני הים, כלומר ממסלול גיאוסטציונרי, לא ממש עניין אף אחד מלבד ברנד עצמו.[2]

רק עם שיגור אפולו 8, ב-21 בדצמבר 1968, הפכו תצלומים של כל כדור הארץ לאיקונות תרבותיות. התצלומים שהעביר צוות אפולו 8 לא היו רק איכותיים יותר – הם צולמו על ידי בני אדם בשר ודם, שסיכנו את חייהם בהרפתקה היסטורית. איש לא ידע אם החללית הזעירה תצליח להשתחרר מכוח המשיכה של הירח כשתגיע השעה לחזור הביתה. איש לא ידע אילו סכנות אורבות להם ב"צד האפל".

אסטרונאוטים הם טייסי קרב, לא משוררים. אולם ככל שהימים נקפו, ועולם הבית הלך והתרחק מהם, הדיווחים של אפולו 8 הפכו יותר ויותר פיוטיים, נוגים, מלנכוליים. עדשות המצלמות שנועדו לצלם את הירח – ויחד איתם הדיווחים השוטפים בכלי התקשורת – הופנו בהדרגה לאחור, לנקודת המוצא.

ג'יימס לוול דיווח שהוא מביט בכדור הארץ מבעד לחלון – והחלון גדול יותר מכדור הארץ כולו. בהמשך עדכן: "כעת כדור הארץ חולף בחלון שלי. הוא פחות או יותר בגודל קצה האגודל שלי". פרנק בורמן תיאר את הירח כ"חיזיון רחב-ידיים של בדידות וקדרות". לוול החרה החזיק אחריו: "הבדידות של הירח מעוררת יראת כבוד. היא גורמת לך להבין בדיוק מה השארת מאחור, שם בכדור הארץ. מכאן, כדור הארץ הוא נווה מדבר נהדר במרחבים האינסופיים של החלל".

ב-24 בדצמבר 1968, ערב חג המולד, הגיחה אפולו 8 מהצד הרחוק של הירח וחודש הקשר עם האסטרונאוטים מוכי הגעגועים. רצה הגורל ובעת ההקפות הדרמטיות זרח כדור הארץ על הירח, מחזה מרהיב שהונצח במצלמתו של ויליאם אנדרס.

משורר האובססיה[3]

תצלומים כמו "זריחת הארץ" של אפולו 8 ו"הגולה הכחולה" של אפולו 17 הם הפופולריים והמשפיעים ביותר במאה העשרים.[4] בשביל אחָדים, התצלומים האלה היו סמל לניצחון המדע, הטכנולוגיה והאדם, הוכחה ליכולת שלנו לשלוט בגורלנו ולצאת לכוכבים. בשביל אחֵרים, הם היו הוכחה ניצחת לכך שאין לנו מה לחפש בלילה, שעלינו לרסן את שאיפותינו ההרסניות ולשמר את הבית האחד שיש לנו.

אבל היה בכדור הארץ קורא אחד שראה את התצלומים בעיתון וראה בהם משהו אחר לגמרי. המשורר אבות ישורון ראה בחלל את החללים, את אלה שאבדו ואינם. לדידו, התצלומים של כל כדור הארץ רמזו לאפשרות חידוש הקשר עם המתים במישור אחר, אינסופי. כמי שחרב עליו עולמו, ישורון נתפס למחשבה שאחרי כדור הארץ יש עולם נוסף, עולם הבא, שדריו מביטים עליו, מצלמים אותו בקלקלתו.

יחיאל פרלמוטר עלה לארץ בגפו, בן 21. במהלך מלחמת העולם השנייה כמעט שלא ענה על מכתבי משפחתו מקראסניסטאוו (קְרַסְנִיסְטַב שבפולין), שנרצחה כולה במחנה ההשמדה בלז'ץ. אחרי צאת ספרו הראשון, 'חוכמת דרכים' (1942), פרלמוטר גזר על עצמו שתיקה ארוכה ונולד מחדש כאבות ישורון – משורר השבר, משורר האשמה. כך, למשל, ב'שלושים עמ' של אבות ישורון' (1964), כמעט כל שיר משלושים השירים, כמניין ימי האבל, נפתח בשורה "קִבַּלְתִּי מִכְתַּבְכֶם".

שירת ישורון היא תפילת אשכבה, ניסיון לגשר על החלל שנפער בין קראסניסטאוו החרבה לתל-אביב החדשה. ב'אדון מנוחה' (1990) הוא כותב, בכתיב החסר-שבחסר שאימץ בשירתו: "אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, / וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? / אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, / וְאִישׁ לֹא חַי? // אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי, / וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב? / וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?/ אֵיךְ זֶה נִקְרָא?".

התצלומים של כל כדור הארץ מהחלל היו לדידו של ישורון מראה מאשימה נוספת, כמו מכתבי המשפחה ותצלומיה, והאובססיה שלו לתצלומים הללו נמשכה שנים ארוכות אחרי שאלה חדלו להופיע.[5] כשהוא כותב ב-22 בפברואר 1977 "בִּפְתֹחַת בֹּקֶר רָאִיתִי בְּעִתּוֹן / 'דָּבָר' בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶת / מוּל כַּדּוּר הָאָרֶץ / הָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם" – הוא עושה זאת חמש שנים אחרי התצלום האחרון של כל כדור הארץ. וכשהוא כותב ב-15 בפברואר 1984 "אַסְטְרֹנָאֻט אֶחָד אָמַר לִי / שֶׁכְּשֶׁהָיָה עַל הַיָּרֵחַ, חָשׁ / אֶת הַמְּצִיאֻת" – הוא עושה זאת 12 שנה אחרי שיוג'ין סרנן היה לאדם האחרון שהלך על הירח.[6]

בשפה האנגלית יש אנתולוגיות שלמות המוקדשות לשירים שנכתבו בהשראת המסע לירח, מ-Rocket Poem של אלן גינסברג ועד Moon Landing של ו"ה אודן. בעברית, לעומת זאת, אפשר לספור שירים אלו על יד אחת: "נחיתת-לא-אונס" של דוד אבידן, שמן הסתם הושפע מהנחיתה הלא-מאוישת של לונה-2 הסובייטית ב-1959, ושיר קצר (ודלוח במיוחד) של ט' כרמי על הנחיתה המאוישת של אפולו 11 ב-1969.

"no engine can shift my perspective", כתב אודן – וטעה. המנועים של הסטורן 5 שינו לעד את הפרספקטיבה שלנו, את הפוליטיקה שלנו, את הזהות שלנו. והיה זה דווקא אבות ישורון, שכבר היה בן 65 כשלראשונה דרכה כף רגלו של האדם על הלבנה, שחש את השינוי הטקטוני בשיח הציבורי ונתן לו ביטוי חכם, אישי ואוניברסלי, בשירתו.[7]

אבות ישורון הוא מוטציה פלאית של השירה העברית. דוד אבידן אולי טען שהוא חוצן, אבל ישורון כתב ככזה. אלא שאנחנו כקוראים נצא נפסדים אם נפטור את החלל בשירת ישורון  כקישוט בעלמא. למעשה, הסימבוליקה של רבים משירי ספריו 'שער כניסה שער יציאה' (1981) ו'הומוגרף' (1985) שאולה כל כולה מתוכנית אפולו – ומהדיווחים עליה בתקשורת המקומית.

האם, החללית האם

כקורא 'דבר', אבות ישורון ודאי קרא בהתרגשות את הכותרת מבוקר ה-22 בדצמבר 1968, "טייסי 'אפולו 8' בדרכם לירח", ואת כותרת המשנה: "הטייסים מתפעלים ממראה כדור-הארץ בשלמותו. שעה שהם התרחקו יותר ויותר מכדור-הארץ, השמיעו האסטרונאוטים קריאות התפעלות מן המראה הנהדר שהתגלה לעיניהם, כאשר יכלו לחזות בעת ובעונה אחת בחלקי-יבשת שונים". וב-31 בדצמבר ודאי פתח את העיתון וראה את התצלום "זריחת הארץ" של אנדרס.

ודאי לא נעלם מעיניו של ישורון גם המהפך ביחס חלק מהציבור לתוכנית החלל. כך, למשל, ב-7 בספטמבר 1971 הובא ב'דבר' ריאיון של עורך השבועון 'דר שפיגל' עם ורנר פון-בראון, אבי תוכנית החלל האמריקנית. המראיין הטיח בפון בראון שעכשיו, בשנות ה-70, "העולם מתעניין יותר בזיהום-אוויר מאשר בטיסות לחלל". "מעתה", הבטיח פון בראון, "כדור הארץ הוא כוכב הלכת העיקרי בתכנית החלל האמריקנית".

טענות דומות נגד היציאה לחלל נשמעו גם בישראל. במוסף 'דבר' מ-13 באפריל 1973, למשל, התפרסמה הכתבה "להציל את הכדור": "כדור-הארץ שלנו דומה לחללית שמסלולה השתבש והיא נעה לקראת האסון… ב-21 בדצמבר 1968 יצאה החללית הראשונה אל הירח, וכך ניתנה לאנושות – בפעם הראשונה – ההזדמנות לראות את סביבתה באור הנכון, להבין את מקומו של כדור-הארץ בתבל. מן החללית נראה כדור-הארץ בגודלו הטבעי: אי קטן בחלל, מעין קרש קפיצה על התבל האין-סופית".

אלא שקרש קפיצה לאחד הוא קרש הצלה לאחר. בספרו 'שער כניסה שער יציאה', אבות עומד על הרעיון שתצלומי כדור הארץ מהחלל הם בבחינת מראה: כל אחד רואה בהם השתקפות של תפיסת עולמו, תהיה זו סגורה או פתוחה, כניסה או יציאה.

בשיר "לשון שרפה", השלישי במחזור שירי החלל "האם החללית האם" הפותח את הספר (עמ' 10), הוא כותב: "כַּאֲשֶׁר רָאוּ בְּנֵי מוֹשָׁבוֹת כַּדּוּר הָאָרֶץ מְצֻלָּם / זֶה הִזְכִּיר לָהֶם קָטִיף שְׁקֵדִים / בְּרִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן. בְּתַרְמִיל פָּתוּחַ פְּתִיחִית שָׁקֵד / מֵצִיץ עִם פְּתִיחִית פֶּה". לעומת הצברים, שתרמיליהם, פיהם וליבם פתוחים, ושקד מציץ מהם כציץ, אבות רואה באותו תצלום את סבו האבוד, המת, קם לחיים: "כְּשֶׁרָאִיתִי בְּעִתּוֹן 'דָּבָר' / כַּדּוּר הָאָרֶץ מְצֻלָּם, סַבָּא חָזַר מִמִּינְסְק, בֶּזְנְיֶץ, / פָּלִיט, זָקֵן, מִן הַמִּלְחָמָה".

אפולו 8 הורכבה משני חלקים: הרקטה סטורן 5, שהאיצה את האסטרונאוטים לירח, ותא הפיקוד/שירות שהקיפו. החל באפולו 9, וכהכנה לקראת הנחיתה עצמה באפולו 11, לתא הפיקוד נוסף רכב הנחיתה הירחי – מה שהפך, בלשון העיתון, את תא הפיקוד (שעד אז נקרא "חללית" או "מונית-החלל") ל"חללית האם" (צירוף מתחום ספרות המדע הבדיוני, שבתחילה הושם בסוגריים עד שהפך שגור).

באלכימיה הישורונית, האם החללית הופכת לאם הביולוגית. בשיר "תצלום לילה" (עמ' 7–8), אבות מספר שבוקר אחד, "בְּעֹד נֹתֵן לַשֶּׂכְוִי שֵׂכֶל" (בברכות השחר מברכים את ה' "אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה", בעקבות ספר איוב ל"ח, לו: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה"), הוא פותח את עיתון הבוקר ונדהם – אבל לא ממה שאמור היה להדהים. שעה שכל העולם מתעורר לתצלומים הראשונים של כל כדור הארץ, הנה אבות המשקיע עצמו בחלומות, אבות הנותן לעצמו עוד קצת לילה לפני הבוקר, הוזה שהוא רואה "בְּעִתּוֹן / 'דָּבָר' בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶת / מוּל כַּדּוּר הָאָרֶץ / הָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם".

לא את כדור הארץ רואה אבות מחללית האם; הוא רואה את אימא מתחתית הארץ, עומדת שם, משגיחה – השגחה שהוא חפץ בה וחרד מפניה, כמי שראה רוח רפאים של אדם יקר. העמידה של האם מול הארץ[8] מחזירה אותנו לתחילת השיר, ל"בלימה": "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה גֹּבַהּ מִן הַבְּלִימָה / עַד כַּדּוּר הָאָרֶץ-הָאֵם. אַךְ הַחֲלָלִית-אֵם / הֲלֹא הִיא מִן הָאָרֶץ יָצְאָה. הִיא הָעוֹלָם הָאָרֶץ. הוּא אָבִינוּ".

גם מושג הבלימה לקוח מהעיתון. כך, למשל, ב-25 בדצמבר 1968, "דבר" מדווח שהצוות ביקש "רשות להפעיל את מנוע-הבלימה הגדול של 'אפולו 8', כדי שהחללית תוכל להיכנס למסלול אליפטי סביב הירח… מיבצע הבלימה החל בדיוק בשעה שנקבעה מראש – 11.59, לפי שעון ישראל. מאחר שהחללית שהתה באותו זמן מאחורי החלק הבלתי-נראה של הירח, לא היתה כל אפשרות להתקשר עם האסטרונאוטים".

אבות לא יודע מה "גֹּבַהּ מִן הַבְּלִימָה", איך בולמים את סיבוב החיים ומחדשים את הקשר עם חללית האם. אבל הוא יודע שהיא שם. עומדת על המשמר. מצלמת. וההשגחה האימהית-אלוהית הזאת היא המפתח לקריאת שירי "האם החללית האם" – ובכלל המפתח ל'שער כניסה שער יציאה'. כי אם אבות רואה את אימא, אימא ודאי רואה את אבות.

כך, למשל, יש לקרוא את הסיפור הלא-קשור לכאורה בשיר הראשון במחזור, "חבר של השמיים" (עמ' 5). אבות פותח את השיר בסיפור על אישה מהעיירה שלו בפולין, ש"גָּרָה בַּחַלּוֹן" ברחוב כְּרֶמְיֶה, במקביל "לִרְחוֹב / בֶּרְדִּיצֶ'בְסְקִי מוּל חַלּוֹנִי". איך אפשר לגור בחלון? עובדה: כולנו גרים בחלון. אנו גרים בחלון של האסטרונאוט לוול, שראה מבעד לחלונו את כל חלונותינו.

בזעיר אנפין, החלון של האישה מקריסנסטאוו מול החלון של אבות הוא חלון חללית האם מול חלון עולם הבן. ובכן, אבות מספר, "לִפְנֵי שָׁנִים אוֹמֶרֶת לִי הָאִשָּׁה: 'כְּשֶׁקָּמִים בַּבֹּקֶר רוֹאִים אֵיךְ שֶׁאַתָּה / קָם'. אָז מָה הִיא רֹאָה לִכְשֶׁרֹאָה / אֵיךְ אֲנִי קָם? אֲחַפֵּשׂ אֶתְמוֹלְיָמִים?". כי איך אפשר לקום לתצלומי חללים? איך לקום לאתמולים? איך חיים עם הידיעה שאנו מצולמים?[9]

ואילו את הירח אבות אינו רואה כלל. הוא מסביר לנו ש"כּוֹכָב רֹאִים שֶׁהוּא חָבֵר / לְשָׁמַיִם, / עַל יְדֵי שֶׁהוּא לְמַעְלָה / וַאֲנִי מַבִּיט עָלָיו. // אַךְ יַחַד עִם זֶה הוּא טָבוּעַ / עִם נְחִירֵי אַפּוֹ / סָפוּג אֶל מַרְאֵה הֶחָלָל / כְּמוֹ מֵת עָלָיו". את הירח לא ניתן לראות מבפנים, מלמטה, כפי שאת כדור הארץ לא ניתן לראות מלמעלה בעודנו בחיים. כי כדור הארץ לא חבר. "לֹא כַּכּוֹכָבִים כַּדּוּר הָאָרֶץ", אומר לנו אבות (עמ' 10), "אֶלָּא מִזְוָדָה קְטַנָּה, בְּלִי הַשְׁגָּחָה".

אבות מסרב לחיות עם השגחה אימהית-אלוהית על כדור הארץ, שמציאותו היא להיות חסר השגחה. הוא קובל על כך ש"מַשְׁוִים כּוֹכָבִים לְמַסְמְרֵי נַעַל / וּלְשׁוֹן אֵשׁ לְגַאז שֶׁל פְּרִימוּס". הוא שואל את הקוראים, בעיתון ובשירים: "עַל סְמַךְ מָה / חִידוֹתֵינוּ / וְחֶרְדּוֹתֵינוּ. / עַל הַהִיֶּרוֹגְלִיפִים הַמְעֹפְפִים?" (עמ' 7).

לא, עונה אבות, חידותינו וחרדותינו הן על הארץ, הן על האם ועל האב, על הסב המת במלחמה, על אותה מזוודה קטנה בלי השגחה. והידיעה שחודש הקשר עם חללית האם בצאתה מהצד האפל, שחודשה ההשגחה, מעוררת בו חידות וחרדות.

חידות, כי איך אפשר לשוב ולתקשר עם העולם הישן, עם מה שהיה ואבד? באיזו שפה? "הֲלֹא בּוֹ מְצוּיִים הַדְּבָרִים / שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים בָּהֶם בְּאֵין / לָשׁוֹן. שֶׁכָּל שֶׁמַּרְבִּים חַיֵּינוּ כֵּן / מְעַטּוֹת לְשׁוֹנוֹתֵינוּ. // אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מֵחַיִּים // שֶׁלִּי בְּלָשׁוֹן כְּתוּבָה. // וְגַם עַל לְשׁוֹן הָרְחוֹב // הַמְתֻחְכֶּמֶת אִבַּדְתִּי אֶת הַשְּׁלִיטָה" (עמ' 7).

וחרדות, כי מה אומרים? מה אומרים אחרי כל השנים? איך נותנים ליקרים לנו, לאבודים לנו, תצלומים של החיים שלנו? איך נותנים את הדין? "אִמָּא, אֲנִי עָנִי. לִהְיוֹת עָנִי זֶה / חַם וָנֶפֶשׁ. לֹא פַּעַם אֲנִי מֹצֵא / חֲצִי כַּעַךְ עַל חֲצִי גָּדֵר בַּחֲצִי רְחוֹב / שֶׁל אֵיזֶה בֵּן שֶׁיָּשַׁב עַל הַגָּדֵר. // הַנֶּאֱשָׁם הַנֶּאֱשָׁם הָעֹמֵד לִפְנֵי שׁוֹפְטוֹ, / הוּא זַכַּאי. / וְהַנֶּאֱשָׁם שֶׁמְּקַבֵּל בְּלִבּוֹ עֹנֶשׁ וּמְרַצֶּה אֶת עָנְשׁוֹ, / אֵינוֹ זַכַּאי?" (עמ' 8).

צעד קטן למעטנש

המזוודה הקטנה כדור הארץ מ'שער כניסה שער יציאה' חוזרת גם ב'הומוגרף' מ-1985:[10] "וּבְיָדְךָ הָעוֹלָם כְּמִזְוָדָה / לִיצִיאָה וּמִפְּחִיתָה מִן הַחֶשְׁבּוֹן" (עמ' 119). דימוי העולם בכף היד מחזיר אותנו לעולם בקצה האגודל של לוול. היציאה לחלל, אומר לנו אבות, אפילו הבהייה בתצלומי כדור הארץ מהחלל, כשהוא רק מוכן ליציאה כמזוודה, מפחיתה במשהו מן החשבון עם מתינו, משחררת אותנו במעט. הנה, אנחנו כמעט שם. גם אנחנו כמעט חלל. ארוזים ליציאה.

ובכל זאת, יש כמה הבדלים בולטים בין שירי החלל של שני הספרים. ראשית, ב'הומוגרף' אבות משלים עם התצלומים. המתים נעלמים מהפרֵיים. מצלמת האם כבר אינה מכוונת אליו מבעד לחלון החללית. הוא משתחרר מהחידות והחרדות, מהבושות והתקוות, ושם את הפרופורציות החלליות – בפרופורציה.

שנית, שירי החלל ב'שער כניסה שער יציאה' מתייחסים בעיקר לאפולו 8, שרק הקיפה את הירח, ולתצלומי כל כדור הארץ שלה, ואילו 'הומוגרף' מתייחס לראשונה גם לירח ולנחיתות עליו במשימות אפולו 11 עד 17. "רָאִיתִי אֶת הַיָּרֵחַ", הוא כותב בשיר "האיש (המענטש)", "כְּשֶׁיָּרְדֻ מִמֶּנֻּ הָאַסְטְרֹנָאֻטִים / וְהֻא בָּלֶה מְקֻמָּט. / פְּנֵי חֹל וְלֹא חַג" (עמ' 127).

אבק הירח היה אחד היעדים המדעיים של תוכנית אפולו, אבל הוא גם איים לקלקל את יום חגם של האמריקנים. כך, למשל, בכתבת שער 'דבר השבוע' מ-11 ביולי 1969, תחת הכותרת "חיפושית על הירח", הועלה החשש ש"חליפות החלל הלבנות יתלכלכו". ואמנם ב-22 ביולי ניל ארמסטרונג צוטט בדפי 'דבר' מתלונן: "אבק דקיק מכסה את פני הירח. הוא נדבק אל נעלי כאבק-פחם… אני שוקע לעומק של כשמינית האינץ'".

ישורון הפך את חליפות החלל הלבנות לחליפות של חג ושבת, המתלכלכות על ירח החול, הבלה והמקומט: "שֶׁיָּרְדֻ  מִמֶּנֻּ הָאַסְטְרֹנָאֻטִים – הָאִישׁ (הַמֶּענְטְשׁ) / עֹמֵד כָּל הַיֹּם מֻל הַשֶּׁמֶשׁ. פָּנִים אֶל פָּנִים / נִצְלָף בְּזֵעָה מִן הַשֶּׁמֶשׁ. פָּנָיו מְיֻזָּעִים כָּל / הַיֹּם. זֵעָה מְזֻהָם אָבָק שָׁחֹר. וְרַק בַּלַּיְלָה מִתְקָרֶרֶת // בְּתַעֲרֹבֶת עִם אָבָק. וּמֵת מִתְעַרְבֶּבֶת עִם אָבְדַּן אֵמֻן / הָאָדָם בְּזָהֳרוֹ, לְאַחַר שֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ".

אבל הנחיתה על הירח, לדידו של אבות, לא הייתה לחינם. היא לימדה אותנו לקח. היא הפכה אותנו מ"איש" ל"מענטש", גרסת היידיש למילים המפורסמות של ארמסטרונג "That's one small step for man".

לדידו של אבות ישורון, שתי תכונות מבדילות איש ממענטש: נימוסים וענווה. נימוסים, כי "הַטֶּבַע אָדִיב (כְּלַפֵּינֻ), / וְאָנֻ צְרִיכִים רַק לָקַחַת / נִימֻסִים. אָז אָנֻ יְכֹלִים / לָלֶכֶת". מהירח אין מה לקחת. רק אבק. אבל אפשר לקחת גם נימוסים, "לְהַלֵּךְ בַּהֵיכָלֹת הָרַכִּים שֶׁל הַטֶּבַע – / רֹאִים, לֹא נֹשְׁכִים שָׁם. / רֹאִים, לֹא נֹבְחִים שָׁם. וְנֹתְנִים / לִהְיֹת". וענווה, כי אמנם אבות היה אובססיבי לנחיתה על הירח, "וְעַד שֶׁמִּזְדַּמְּנִים הַשְּׁלוֹשָׁה יוֹצֵאת / הַנְּשָׁמָה עָקֻם. אַךְ הֶחָלָל הֻא יָשָׁר. הֶחָלָל לֹא נָפַל" (עמ' 128, 133).

החלל לא נפל כשיצאו אליו שלושה אסטרונאוטים, או כשאבות ראה אותו בעיתון. ממילא לא רואים אותו. "הֶחָלָל הֻא אָפֵל שָׁחֹר וְלֹא רֹאִים אֹתוֹ / וְלֹא נֹפֵל מִשֻּׁם דָּבָר. בַּיִת חֻץ בְּלִי חֻץ". הוא לא כמו קרסניסטאוו, לובלין, נעסכיזש. "אֵלֶּה נִתּוּק מִצְטַבֵּר. / תִּפֹּל עָלֶיךָ מִיָּד אֵימַת / מָ – וְאַתָּה מִיָּד. (נֹפֵל)" (עמ' 132). זאת טעות, אומר לנו אבות, לזהות את החלל עם החללים, כפי שעשיתי ב'שער כניסה שער יציאה'. קצת ענווה לא תזיק לנו. החלל לא נופל כשסבא נופל במלחמה. את החלל לא רואים כמו שרואים אימא. החלל בכל זאת גדול מאתנו, נצחי מחיינו.

את התובנות הללו אבות מיישם בחייו. כשהוא עובר בדיקה רפואית בשיר "בוקר רופאים הדסה תל אביב פנימית ג'" (עמ' 157–159), הוא משווה בין בדיקת האולטרה סאונד ל"לָשֶׁבֶת בְּכַדֻּר הָאָרֶץ וְלִרְאֹתוֹ מִבַּחֻץ": "כָּךְ כַּדּוּר הָאָרֶץ מַרְאֶה לְכָל הַשָׁמַיִם / אֵיבָר אֵיבָר שֶׁלּוֹ. / הַבֹּקֶר מוֹדֵד לִי אֶת / הַחֹם בְּנֶקֶב אֶחָד. שָׁלֹם". אבות רואה את גופו באולטרה סאונד כאילו הוא רואה את עולמו מבחוץ, אבל הוא לא שוכח שגם תצלום של "כָּל כַּדֻּר הָאָרֶץ" אינו אלא תצלום של צד אחד, של איבר אחד. כדי למדוד את חום גופו של אבות, אפשר, עם כל הכבוד, להסתפק בנקב אחד – בטוכעס.

באשר לשירתו, הנחיתה על הירח כמו שחררה את אבות לנסוק וליפול. בשיר "היכן אהיה" הוא כותב: "הַשִּׁיר יָכוֹל לִגְרֹר אוֹתִי עַכְשָׁו / לְאָן שֶׁיִּגְרֹר. לֹא לַיָּרֵחַ (– הַיָּרֵחַ מְאֻמָּן לָאָרֶץ –). כָּל מָקוֹם / שֶׁאֲנִי נוֹפֵל / עוֹלָם הוּא" (עמ' 141). אבות לא רוצה להיות משורר מאומן, כזה שיש לו צד אחד מואר ואחד אפל. הוא מבקש להיות עולם, עולם החושף את מתיו ואת חייו בסיבוב אחד, מבלי לחפש כל הזמן מקום להניח את המזוודה.

כי אם מצאו אתר נחיתה על הירח, כבר ימצאו אתר נחיתה לאבות. כי אם מצאו מקום על הירח באיזה מקום, לכולנו יש איזה מקום. "כִּי אִם נִתָּן לְאַתֵּר אֶת הַיָּרֵחַ / בְּאֵיזֶה מָקוֹם – לָמָּה לֹא יִהְיֶה מָקֹם  לְאַתֵּר / גַּם / כָּל הָעֹלָם אֲתָר" (עמ' 128).


[1] אבות ישורון, שער כניסה שער יציאה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1981, עמ' 125.

[2] William Harold Bryant, Whole System, Whole Earth: The Convergence of Technology and Ecology in Twentieth-Century American Culture, University of Iowa: 2006, pp. 98–118.

[3] "המשורר לגבַּי הוא איש ה'דיבוק', איש האובססיה, זה שיש לו כביכול מסמר תמידי בתוך הנעל ואינו יכול לשלפו משם לעולם", דברי ישורון לרחל איתן. רחל איתן, "אבות ישורון: השיר הוא האהבה לדָבָר". "תרבות וספרות", הארץ, 19.3.1965.

[4] ב-2003, למשל, מגזין 'לייף' בחר ב"זריחת הארץ" של אנדרס למקום הראשון ברשימת "100 התצלומים ששינו את העולם". ואילו תצלום "הגולה הכחולה" הוא התצלום הפופולרי ביותר של נאס"א, ולפי הערכות סוכנות החלל – התצלום המשועתק ביותר בהיסטוריה.

[5] אני משתמש כאן בתאריכים שישורון נתן לשירים, לפי עדותו שלו בספרו השבר הסורי אפריקני (תל-אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור וסימן קריאה, 1974): "שמיום זה מתחיל להתהוות משהו. מתחיל להתהוות משהו ביום זה. בחביונו של שיר, התאריך הוא הפרטיות, דלת הסתרים. המרשם ליד זריקתן של שלוש שורותיו הראשון של הפעוטון-השיר. התאריך הוא הבייבי-סיטר. עומד, לא מעורב בתיקונים, מחיקות, העתקות… אני רואה: את השורות אני מתקן, את הנייר אני מחליף, את השיר אני מעתיק. ובו, בתאריך, לא נוגעים".

[6] ככלל, ישורון לא עקבי מבחינת זמן התגובה שלו לאירועי דיומא. כך, למשל, שיר ההספד "יונה וולך" מתוארך ל-1 באוקטובר 1985, יום אחד בלבד לאחר מות המשוררת, ואילו על "המחנק מבוסטון" הוא כותב בשנים 1982–1984 – כמעט עשרים שנה אחרי הקורבן האחרון של הרוצח הסדרתי.

[7] מהבחינה הזאת, שירי החלל של ישורון עומדים בשורה אחת – ובזמן אמיתי – עם הולדת הסוגה הספרותית שהיום היינו מכנים אותה "אקופואטיקה". האקופואטיקה, שנציגה הבולט הוא גארי סניידר, צמחה בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים מתוך שירת הביט, והושפעה מתיאוריות כמו "ספינת החלל כדור הארץ" של באקמינסטר פולר ו"השערת גאיה" של ג'יימס לאבלוק.

[8] דימוי האם התלויה בין שמיים לארץ ממשיך ללוות את ישורון גם בשיריו המאוחרים יותר. כך, למשל, בשיר "אמי בין לבין" (ישורון, אדון מנוחה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990): אֶתֵּן לְךָ דֻּגְמָא: / אִמִּי לְמָשָׁל בֵּין לְבֵין / בֵּין אֵל בַּשָּׁמַיִם / וּבֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

[9] השכנה המציצנית חוזרת גם בשיר "מן הרחוב קול אישה": "לשֶׁעָבַר הָיִיתִי נִמְנָע מִלְּהִתְפַּשֵּׁט / בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר / הוֹרַי // … // שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָּׁה קוֹרֵא: מָה, / אַתָּה טַרְזַן? תִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ! / תִּתְבַּיְּשִׁי אַתְּ!" (שער כניסה שער יציאה, עמ' 33).

[10] אבות ישורון, הומוגרף, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1985.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *