כנסת ישראל ומלחמות הגויים / אהרן שמואל תמרת

אהרן שמואל תמרת

עריכה ומבוא: צחי סלייטר וחיים רוטמן

בלימה, 2021 | 183 עמ'

מאה שנה לאחר שהודפס, יוצאת לאור מהדורה חדשה של ספרו החשוב של הרב אהרן שמואל תמרת (ההגייה הנכונה היא, בכתיב יידי, תאמארעס). כמות יוצאת-דופן של אישים יוצאי-דופן ידע העולם בשנים שבין מלחמות העולם, אך תמרת, שנודע בשם העט שלו "אחד הרבנים המרגישים", היה מיוצאי-הדופן שביוצאי דופן אלה. את חייו החל במסלול השגרתי של לימודים תורניים, והללו הגיעו לשיאם, לאחר נישואיו, בשניים ממוסדות התורה החשובים של התקופה: כולל הפרושים בקובנה, וישיבת וולוז'ין. שם המשיך במסלול הלא-שגרתי שכבר היה לשגרה בקרב טיפוסים מסוגו – היפתחות להשכלה עברית ולציונות, הצטרפות לאגודה של חובבי ציון, ומעורבות ערה בעולם העיתונות והפובליציסטיקה היהודית. במשך כעשור השקיע את מרצו בתעמולה למען התנועה הציונית תוך ביקורת חריפה על הממסד הרבני האורתודוקסי שהתנגד לה. פעילות זו זיכתה אותו בהזמנה לקונגרס הציוני הרביעי בלונדון. אך באופן אירוני אירוע זה גרם למפנה האחרון והמרתק בחייו: במהלכו הפך הרב תמרת למבקר חריף של הציונות.

ביקורתו של תמרת על התנועה הציונית לא הייתה מצויה. לא הייתה זאת חזרה לחיק האורתודוקסיה המתנגדת לציונות, אלא חלק מתפיסת עולם רחבה שעיקרה ביקורת נוקבת על הפוליטיקה והלאומיות המודרנית, שאותן ראה כמכשירי דיכוי, מלחמה ומחיקת הפרט. לטענתו, בני האדם, באין להם יכולת למצוא בעצמם מקור למשמעות ולחיים בעלי ערך כפרטים, שוקעים מבחירה באידיאה קולקטיבית המקדשת אותם באמצעות קורבנות אדם – קורבנות המלחמה "למען המולדת". הלאומיות היא אליל, קובע תמרת, דת פרימיטיבית המופיעה בוואקום שהוא חיי האדם המודרני, ו"המלחמה היא עבודת אלילים מודרנית" (עמ' 65).

תמרת שלל כָּלִיל לא את רעיון הלאום, אלא את הלאומיות המודרנית המדינית "הגויית". הוא ראה לנגד עיניו מודל אחר של לאומיות – הלאומיות הישראלית – שאינה מושתתת על טריטוריה אלא על תרבות, שאינה משעבדת את הפרט לצרכיה אלא מהווה קרקע לשכלולו הרוחני ולהעצמתו. הפניית העורף שלו לציונות אירעה כאשר נוכח לדעת, בעקבות השתתפותו בקונגרס הציוני, כי פניה של הציונות אינן לתחייה הרוחנית שייחל לה אלא ללאומיות מדינית "ככל הגויים". מפח הנפש שחווה לאור העסקנות, התככנות והריאל-פוליטיק שאפיינו את מנהיגי הציונות גרמה לו לשוב ולפתח מודל של לאומיות גלותית, והיא מוצגת בפרקי הסיום של החיבור.

כתיבתו של תמרת מופלאה. העברית שלו יפהפייה ופיוטית, ביקורתו שנונה, והוא מצייר תמונות במילים משל היו צבעי מכחול – תמונות מרגשות, בתארו את האידיליה היהודית הגלותית, ותמונות מכעיסות ומכמירות לב בתארו את תרבות המסבאות ואת אימי המלחמה. כדרכם של הוגים בעלי נטיות אנרכיסטיות ופציפיסטיות, הגות זו, שנוצרה בעיקרה בשיטוט ביערות שסביב כפרו הנידח, לוקה לא מעט בנאיביות. יש ונמצא בה חוסר עקביות מסוים. כך למשל שולל תמרת את האדרת הסבל וקידושו וההקרבה העצמית בהקשר של המלחמה למען המולדת,  אך מפגין התרפקות רומנטית על הסבל וההקרבה כשמדובר בחוליי הגלות המצרפים ומזקקים את היהודי.

אך הגרעין העיקרי של ביקורת המודרניות, שתוארה באופן לקוני לעיל, מעורר מחשבה ומנוסח היטב, ואף אם אין בביקורת זו עילה לשלילת הלאומיות המדינית כליל, יש בה הרבה מן האמת וראוי לשמרה לנגד עינינו. ביקורת זו זוכה לניתוח בהיר ומועיל ביותר, תוך השלמת הדברים לאור חיבורים נוספים של תמרת, במסגרת המבוא המצוין שחיברו עורכי המהדורה.

א"ש