כשהערכים בירידה שיטת הממשל חייבת להתחזק

תמרונים פוליטיים מלוכלכים, שבעבר עוררו מחאה, מעוררים היום בעיקר פיהוק. אסור להיכנע לאדישות: שיטת הממשל שלנו חולה, וחייבים לעמול על שינויה

בשנת 1990 פירק שמעון פרס ממשלת אחדות כדי להקים ממשלה צרה עם החרדים. ברגע האחרון נכשל המעלל המכוער הזה, שרבין כינה "התרגיל המסריח". הרב שך והרבי מלובביץ' התנגדו בחריפות לממשלת שמאל, ופרס לא הצליח להרכיב קואליציה. לאחר תקופה ממושכת של תמרונים פוליטיים הצליח יצחק שמיר להרכיב קואליציה חדשה. הישראלים נתקפו כעס וגועל לנוכח הפוליטיקאים שלהם, וגל מחאה שטף את הארץ תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם". הייתי אז נער צעיר, וגם אני נסעתי לאוהל המחאה שבו ישב אליעד שרגא הג'ינג'י מול הכנסת. אנשים חתמו על עצומות, ארגנו הפגנות, ובסופו של דבר הביאו לשינוי שיטת המשטר בישראל: הונהגה הבחירה הישירה לראשות הממשלה. למרבה הצער, במקרה ההוא התרופה הייתה גרועה מן המחלה.

גם היום המערכת הפוליטית שלנו חולה מאוד. כבר יותר משנה הממשלה בישראל היא "ממשלת מעבר", ממשלה נטולת תקציב וכבולת ידיים. שלוש מערכות בחירות רצופות ומגפה עולמית נדרשו עד שהמערכת הפוליטית תתחיל להתכנס לקראת ממשלה יציבה. הישראלים טעו לחשוב שהמצב הזה נסבל, כל עוד לא עמדו בפנינו אתגרים יוצאי דופן. אבל עכשיו הגיע המשבר הרפואי והכלכלי האדיר של הקורונה, והוא תפס אותנו בלי ממשלה מתפקדת.

ההבטחה הבסיסית של ממשל לאזרחיו היא לספק ממשל יציב ולמנוע אנרכיה. זו ההבטחה הראשונית של כל ממשל לכל אזרח. יש בעולם מחלוקת עמוקה בנוגע להיקף הציפיות של האזרחים מממשלתם. אבל אפילו הליברטריאנים הכי קיצוניים מסכימים על המינימום הזה, שבלעדיו לא ברור מה האזרח מקבל תמורת מיסיו, שירותו וצייתנותו. המקרא הגדיר כך את המינימום הזה: "בימים ההם אין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה". לפחות את זה צריכה הממלכה לתת לאזרחיה: למנוע אנרכיה. בכל הקשור לשלטון המרכזי, הממשלה הישראלית בשנה האחרונה אינה מצליחה לספק לאזרחיה אפילו את המינימום הזה: לא ברור מי אוחז היום בהגה השלטון בישראל, והעימות הקיצוני בין יו"ר הכנסת אדלשטיין לנשיאת בית המשפט העליון בשבוע שעבר היה רק המחשה אחת לעובדה הזאת. לפי פסיקת בתי המשפט, ממשלת מעבר אינה יכולה למנות מינויים חשובים ולהחליט החלטות מכריעות. פירוש הדבר שכבר יותר משנה, נוסף על ההגבלה הקשה של העדר תקציב מאושר, אף אחד לא יכול למנות ואף אחד לא יכול להחליט. והחלטות חשובות נחוצות לנו מאוד.

למרות כל זה, הישראלים אינם מוחים. בניגוד ל-1990, אנחנו לא רואים שום דרישה משמעותית לשינוי מבנה הממשל בישראל. יכולות להיות לכך כמה סיבות. ראשית, הניסיון הקודם נכשל, ולכן הישראלים ויתרו. זהירות מפני שינויים חפוזים היא תכונה ברוכה, אך קפיאה על השמרים אינה ברוכה כל כך, בפרט כשהשמרים הללו מעולם לא הוכיחו את עצמם כמוצלחים. שיטת הממשל הישראלית היא חריגה בעולם, ובראייה היסטורית היא גם צעירה למדי. אנחנו לא בריטניה, שנסמכת על מאות שנים של ניסיון ממשלי. מותר וכדאי לנו לנסות שיפורים זהירים בשיטת הממשל הייחודית והצעירה שלנו, בייחוד כשאנחנו רואים שהיא לא מתפקדת היטב, ולאחרונה פשוט לא מתפקדת.

ייתכן שהישראלים שותקים גם משום שכבר התייאשנו. פעם היו לנו ציפיות מוגזמות מהמערכת הפוליטית; היום יש לנו ציפיות נמוכות מדי. מלבד הסרוגים, שעדיין מצפים מנציגיהם בכנסת להיות שילוב בלתי-אפשרי של מקיאוולי והבעל שם טוב, לישראלים יש ציפיות נמוכות מאוד מנציגיהם, וזה גם מה שהם מקבלים.

אבל נדמה לי שיש גם סיבה מרכזית יותר לשתיקת הישראלים, והיא הדומיננטיות של נתניהו. אחרי עשור רצוף בראשות הממשלה, אחרי ששבר את השיא של בן-גוריון, נתניהו הפך לציר המרכזי של הפוליטיקה הישראלית. שונאיו חושבים שחולאֵי הפוליטיקה הישראלית הם למעשה חולאי נתניהו, ולכן לא צריך להחליף את מוסדות הממשל; מספיק להחליף את נתניהו. אוהדי נתניהו חושבים להפך: שאם רק יתנו לו לעבוד – הכול יהיה בסדר. לי נראה שאלו ואלו טועים: מערכת ממשל מוצלחת היא גדולה ממידותיו של אדם אחד, דומיננטי ככל שיהיה. פולמוס נתניהו הוא העילה המיידית לכאוס הפוליטי, אבל מערכת בנויה היטב הייתה צריכה לתפקד גם בנסיבות הללו.

מה אפשר לשנות? אפשר לחשוב על כמה כיוונים. יש מומחים שמדברים כבר שנים על הצורך להקים סנאט, בית עליון של הכנסת, שחבריו ייבחרו בבחירות אזוריות-אישיות, ולא יהיו תלויים כל כך בגחמות הפוליטיות המשתנות של המפלגות, ויוכלו להתרכז באינטרס הלאומי. יש המסתפקים בשינויים צנועים יותר, למשל בקביעה שהנשיא יטיל תמיד את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה. נוהל כזה יעודד אנשים להצביע למפלגות הגדולות, ולכן יעודד יציבות פוליטית. בכיוון שונה ואולי הפוך, יש המדברים על שינוי קטן עוד יותר, שהוא למעשה חזרה למצב הקודם: הורדת אחוז החסימה. פרופ' אשר כהן הראה שבניגוד למיתוס הרווח, את היציבות הפוליטית מערערות מפלגות בינוניות, כדוגמת "ישראל ביתנו", ולא מפלגות קטנות. מפלגות של מנדט או שניים בדרך כלל אינן איום אמיתי על יציבות הקואליציה, ולכן הן תורמות ליכולת התמרון הפוליטית של ראש הממשלה. את כל ההצעות הללו צריך לשקול, ולהוסיף עליהן גם הצעות אחרות. הכול מתוך הכרה בכך שהמוסדות הפוליטיים שלנו פגומים, וצריך לשפר אותם.

כמחנך, אני חושב שהמשבר הפוליטי העכשווי קשור גם בהידרדרות ערכית של נבחרי הציבור. למנחם בגין היה ברור ב-1967 שעליו לתת כתף ולהצטרף לממשלת חירום לאומית. הוא הצטרף לממשלה כשר בלי תיק, והביא איתו 26 מנדטים. לפוליטיקאים של ימינו זה הרבה פחות ברור. מנהיגי הקוקפיט של כחול לבן היו צריכים להסכים לממשלת אחדות מיד עם פרוץ משבר הקורונה. גם לפני הקורונה זה היה המוצא היחיד לפלונטר הפוליטי, והמשבר החריף הפך את הפתרון הזה לחיוני ברמה המיידית. איש לא דיבר על מחווה בנוסח בגין; איש לא ציפה שכחול לבן תצטרף לממשלת חירום ללא תמורה ממשית. כחול לבן תהיה שותפה מלאה ושווה בממשלת האחדות, ותקבל – מלבד רוטציה בראשות הממשלה – הרבה יותר מסך המנדטים שהיא מביאה. העובדה שאפילו בתנאים הללו סירבו יאיר לפיד ובוגי יעלון להצטרף לממשלה מעידה על חוסר אחריות קיצוני של נבחרי הציבור.

זה נושא לחשבון נפש לאומי במישור הרוחני והערכי. אבל עד שאנחנו המחנכים נצליח לחנך דור אחראי יותר, המערכת הפוליטית שלנו צריכה מוסדות מוצלחים יותר. מחברי "הפדרליסט" כתבו שאם בני אדם היו מושלמים, לא היה צורך במוסדות פוליטיים. מכאן אני למד שככל שבני אדם מושלמים פחות, יש צורך במוסדות פוליטיים מוצלחים יותר. המוסדות הפוליטיים של מדינת ישראל מעולם לא היו מוצלחים מאוד. מנהיגים ערכיים הצליחו לתפקד גם עם המוסדות הבינוניים הללו. הדור העכשווי של הפוליטיקאים הופך את הצורך בשיפור המוסדות הפוליטיים שלנו לחיוני הרבה יותר.