כשלי הפרוגרסיביות

כשלי הפרוגרסיביות

קריאה להומניזם מעשי

יריב מוהר

הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2026 | 169 עמ'

בפוליטיקה המקוטבת של זמננו, מהלומות בין שמאל לימין הן חזון נפרץ. המאבק בין המחנות הוא הלחם והמים של הפוליטיקה עצמה. ואולם המחנות הפוליטיים והרעיוניים אינם הומוגניים ומעולם לא היו כאלה, לא הימין ולא השמאל. לא אחת, המריבות היצריות והיצירתיות ביותר מתרחשות דווקא בתוך מחנות שלמתבונן מבחוץ נראים אחידים. לעיתים מדובר בנרקיסיזם של הבדלים קטנים; פעמים אחרות בחילוקי דעות של ממש. 'כשלי הפרוגרסיביות', ספרו של יריב מוהר, מציג דוגמה מהסוג השני.

זהו ספר חשוב, והמחבר ראוי לשבח על האומץ שהפגין בכתיבתו. שמרנים רבים יוכלו להזדהות עם לא מעט מדברי הביקורת שמטיח מוהר בפרוגרסיביות מבלי שיידרשו לאמץ את עמדותיו השמאלניות (אדרבה, ראוי לבקרן בחריפות, אך בהקשרים רלוונטיים אחרים). הדרך לפופוליזם ימני, מצביע מוהר, רצופה בכוונות פרוגרסיביות נאצלות. הפרוגרסיביות לא רק חותרת במעשיה תחת ההומניזם, היא מקדמת פוליטיקה של התבודדות ופירור בריתות וקואליציות לשמחתו של הימין.

מעניינת במיוחד ביקורתו על חתירת הפרוגרסיביות לאליטיזם מוסדי בבתי המשפט ובשאר התחומים הנתונים למחלוקות פוליטיות לגיטימיות. "הפרוגרסיביות", כותב מוהר, "חותרת לעולם שבו ארגוני זכויות אדם יכריעו בסוגיות מדיניות, ועדה של מומחים תמנה את העורכים ברשויות השידור הממלכתיות ובשירות הציבורי, אקדמאים יעסקו בעיצוב מערכי הלימוד וכו'" (עמ' 38). זוהי אבחנה כנה מאין כמותה. הפרק הרביעי, שבו המחבר משתף מחוויותיו כעובד של אמנסטי ישראל, הוא תיאור מעציב ומזעזע של כשלי הפרוגרסיביזם ותחלואיו. "במובלע או במפורש", מציין המחבר, "ישראלים – ולעיתים אף יהודים או ציונים – נתפסים כגזענים, דכאנים ורצחנים מטבעם" (עמ' 125).

כשם ששמרנים וסוציאליסטים יכולים להתנגד יחדיו לקומוניזם, כך הם יכולים לשלב ידיים בביקורת הפרוגרסיביות המהווה, לטעמי, כוח רדיקלי מזיק לא פחות. הקריאה של מוהר לשיתופי פעולה מבורכת, אם כי ברור שהיא מוגבלת בהיקפה. מוהר לא הצליח (וספק אם אפשר להצליח) לרבע את מעגל סוגיית השותפות הפלסטינית במשחק הפוליטי הקואליציוני, בטח לאחר השבעה באוקטובר. את מה שמוהר מכנה "אקטיביזם דיאלוגי" ניתן לכנות פשוט תרבות דמוקרטית בריאה: שיח ציבורי פתוח שמטרתו לשכנע. שיח כזה אינו שייך לא לשמאל ולא לימין. הוא מאפיין של קהילה פוליטית דמוקרטית העסוקה בבירור עצמי.

שכל ישר, פרגמטיזם ורגליים על הקרקע זקוקים לעיתים לעטיפה מחודשת, והניסיון לכרוך אותם תחת הסיסמה של "הומניזם מעשי" הוא לגיטימי. השמאל הישראלי זקוק לפחות מרצים שיודעים לצטט את אדוארד סעיד ולפחות תאוריות אקדמיות משוכללות – וליותר אנשים רגילים, בעלי משפחות, שיש ברשותם ניסיון מעשי בתלאות החיים ואשר מרגישים אמפטיה לחברה שמאפשרת להם לצמוח ולשגשג. כשמוהר ממליץ ללמוד מן השמרנים וההיסטוריה, "להכיר בכך שמהפכות, מטבען, הן יצור הפכפך ובלתי-צפוי, ועשויות להוביל לתוצאות הפוכות מהמצופה, אפילו מנקודת מבט פרוגרסיבית" (עמ' 13), הוא סולל את הדרך לכיוון חשוב, ארצי ומעשי.

ההתייחסות לימין בספר אינה רצינית. לא לימין בלבושו הפופוליסטי ולא בלבושו השמרני. הפופוליזם נידון בלי אבחנה בין מופעיו הלגיטימיים לאלה המסוכנים והנלעגים. השמרנות, שחשוב להכיר במידת השפעתה ורצינותה, נעדרת. ברם בספר המכוון לשמאל ומתמקד בפרוגרסיביות ובחלופות לה, זהו חטא קטן.

עד כמה אפשר לא להיפרע מהפרוגרסיביות אלא לשפר אותה? האם אפשר בכלל לנסח אפשרות אחרת של פרוגרסיביות? המחבר סבור שהתשובה חיובית. אני מסופק. במובן מסוים יש פער מציק בין כותרת הספר הטוענת לכישלון הפרוגרסיבות לבין שורה של ניסיונות הפזורים בספר שמטרתם לא לשפוך את תינוק השינוי החברתי עם המים. האם ניתן להשתלט על רדיקליזם מהפכני, או שמא יש להכניעו ולחפש לו חלופות ממסורות פוליטיות אחרות? זוהי שאלה כבדת משקל שטוב כי קוראי הספר ישאלו את עצמם במסע האינטלקטואלי שיצאו אליו.