"לאגום", או מה שטוב לשבדים

מדינת הרווחה השבדית אינה עוד ניסוי בתיאוריה כלכלית, אלא ביטוי מעשי להלך רוח הנובע מן התרבות המקומית, אשר מתפורר עתה לנוכח אתגרי ההגירה. הרהורים ביקורתיים של ישראלית בשבדיה

שבוע לפני שהגענו לשבדיה קיבלנו הודעת דוא"ל מהגן שבננו, אז בן שנתיים, עתיד היה להיכנס אליו בשבוע הבא: לפי ההודעה, כיוון שיש מספר גדול של ילדים בגן השנה – אחד-עשר – ורק שלוש גננות, אנחנו מתבקשים להשתבץ ל"ימי קליטה" אישיים כדי שצוות הגן יוכל לתת יחס פרטני לכל ילד חדש שמגיע לגן. אחד-עשר ילדים, "רק" שלוש גננות. ברוכים הבאים לשבדיה.

הגענו לשליחות בקהילה היהודית בגטבורג, העיר השנייה בגודלה במדינה, שנמצאת בחזית הפרוגרס העולמי ומסומנת פעמים רבות כמגלמת הבטחה מיוחדת במינה. כהגדרתו המצוינת של פרופסור ברט כריסטופרס: "שבדיה היא נער הפוסטר המובהק ל'אלטרנטיבה טובה יותר' בעבור רבים בשמאל הבינלאומי".

כי שבדיה היא, מצד אחד, מקום נהדר לגור בו: החינוך והרפואה בחינם, התחבורה נוחה, מחירי הדירות הם בתחום הסביר למשפחה ממוצעת, רכב אינו נתפס כמותרות, השירות לאזרחים נזקקים מעורר התפעלות, ועל הכול שורה אווירה נינוחה ונימוס מופגן.

כל אלה גורמים ללא מעט אנשים לחשוב שבשבדיה פיצחו את הנוסחה הכלכלית שנדמית כבלתי אפשרית: מיסוי גבוה ומדיניות רווחה נדיבה, בד בבד עם צמיחה כלכלית ואפס גרעון. הנה, אומרים המשתאים: אם רק ניקח יותר מיסים, נגדיל את סל הרווחה ונצמצם את האי-שוויון, נוכל לדאוג לכלל אזרחי המדינה למערכות חינוך ובריאות נאותות, ועוד יישאר לנו עודף להשקיע במיזמים בינלאומיים. הפזילה הזו לצפון אירופה רווחת גם בישראל, ואנחנו שומעים חדשים לבקרים התייחסות למערכת השבדית: לעבודה המאורגנת, לתשלומי ההעברה, למערכות החינוך והבריאות הניתנות חינם – או אפילו לפרלמנט, שאחרי הבחירות הקודמות התקשה בהרכבת קואליציה, אבל הסתדר יופי שלושה חודשים עד שהמפלגות הגיעו להסכם.

אז למה רק מצד אחד?

ראשית, כי על שבדיה – כמו על כל אירופה – עוברים תהליכי עומק המשנים את פניה מן הקצה אל הקצה, ומכריחים אותה גם לשנות מדיניות בכל התחומים שעליהם הייתה גאוותה במשך עשורים.

ושנית, כי שבדיה היא מקום נהדר לגור בו – אם אתה שבדי. הדבר החשוב ביותר בעיניי כשניגשים ללמוד את "המודל הנורדי" ולבחון את היישום שלו במקומות אחרים הוא לא הניתוח הכלכלי או הדיון (החשוב) על תמ"ג, גירעון ומדיניות פיסקלית, אלא הזיקה הבסיסית שמאפשרת לכל אלו להתקיים: הזיקה בין מדיניות לתרבות.

שבדיה מצליחה להיות שבדיה לא בגלל המדיניות הכלכלית שלה, אלא כי התרבות השבדית גורמת למדיניות הכלכלית שלה להיות אפקטיבית, לפחות בינתיים. שבדיה התברכה בסגולות האירופיות המוכרות: סבלנות בתורים, ציות לחוק, תרבות נהיגה וחופש בימי ראשון. אבל מה שהופך את שבדיה למיוחדת, גם בנוף האירופי חובב-החוק-והסדר, הוא סדרה של תפיסות עולם המחלחלות בה לכל מערכות החיים.

מי שקרא את רב-המכר 'לאכול, להתפלל, לאהוב'[1] זוכר אולי את הסצנה שבה גיבורת הספר יושבת בפיצרייה ברומא ומנסה לאפיין את ערי העולם באמצעות מילה אחת. המילה שמאפיינת את ניו-יורק, למשל, היא (כמובן) "להשיג"; המילה שמאפיינת את שטוקהולם, לעומת זאת, היא "להשתלב".[1]

לאבחנה הנהדרת הזו יש מילה בשפת המקור: Lagom.

לאגום זו המילה שאמרו לנו שוב ושוב שהיא "הכי חשובה שתלמדו פה"; היא רבת-פנים ומאפיינת מגוון רחב של מצבים. לאגום, בפשטות, זה "לא הרבה מדי ולא קצת מדי". זה ללכת בעדינות בדרך האמצע, לא להגזים, לא לבלוט, להיות בסדר עם כולם, לא לקחת יותר מכפי חלקך.

להיות לאגום זה לעמוד בבופה ולעשות חישוב זריז – כמה אנשים יש בחדר, כמה אוכל יש בבופה, וכמה ראוי שאני אקח לצלחת; לאגום זה לא להיות עובד השנה, אבל גם לא לתת לבוס שלך סיבה לשקול פיטורים; לאגום זה מזג אוויר קריר-אך-נאה, זו חולצה שיושבת טוב על הגוף, זה מוצרים של איקאה שהם אולי לא הצעקה האחרונה מבחינה עיצובית, אבל הם עושים את העבודה מצוין. לאגום זה להימנע מאור הזרקורים, זה לא לצעוק חזק מדי, זה להישאר חבוקים תמיד עם הקונצנזוס.

לאגום זו תמצית השבדיות, ולחיות בדרך הלאגום זו אמנות.

השילוח 18_איור_שוודיה
קרדיט: מנחם הלברשטט

שבדיה מתגאה בכך שכבר מאות שנים לא היו לה קונפליקטים. המור"קים שלה, סיפורי מורשת הקרב, מסופרים היום בחצי חיוך, כיוון שהחומות הבצורות שבעריה הגדולות נבנו נגד היריבה המיתולוגית, הולנד, שבינתיים ככל הנראה ויתרה על כיבוש שטוקהולם. העובדה שאין לה אויבים כבר תקופה ארוכה מעידה, לדידה, על הצלחת תרבות הלאגום, וב-DNA התרבותי שלה שבדיה רואה את נושא ההימנעות מקונפליקט באופן קיומי. אלא שגם המחירים שצריך לשלם הם מחירים גבוהים, והם צצים דווקא במערכות שהפכו להיות גאוותה של שבדיה: חינוך, רווחה ועבודה.

שיעורים בתושייה

בישראל, מעבר של ילד מהמעון לגן הוא תפנית במצב הכלכלי בבית: עול גדול מוסר מן הצוואר. אך גם את השנים הבאות ילוו התלבטויות כמה לשלם על חינוך פרטי, חוגים, מגמות, שיעורים פרטיים וכן הלאה; ואף הכניסה לאוניברסיטה מלווה בצל כלכלי כבד. סטודנטים רבים יזגזגו בלי סוף בין לימודים לעבודה.

בשבדיה יש חינוך חינם באמת. מגיל שנה וחצי – סוף חופשת הלידה – ועד לסיום התואר, הוריו של תלמיד שבדי לא יוציאו כתר (קרונה) אחד על מערכת החינוך, אלא אם יפנו למסלול חצי-פרטי שבו יש תשלומי הורים מצחיקים במושגים ישראליים. כשיגיע לאוניברסיטה, הסטודנט השבדי לא רק שלא ישלם על התואר אלא גם ייהנה מקצבת מחיה חודשית בגובה של עד 10,000 קרונות – כ-4,000 שקלים.

כדי לסבר את האוזן, הנה הנתון הפרטי שלנו: אנחנו משלמים על שנה שלמה בגן מונטסורי, שבו הילד שלנו שוהה עם עוד עשרה ילדים לכל היותר, פחות ממה ששילמנו על חודש אחד במעון בישראל; ואי-אפשר בכלל להשוות את איכות המבנה, המתקנים, כוח האדם והכשרת הצוות. יש תירוצים פוטנציאליים: לא כל הגנים בהכרח טובים כל כך; בשבדיה יש הרבה פחות ילדים מאשר בישראל; הצוות בשבדיה זוכה להכשרה מקיפה הרבה יותר וגם למשכורת גבוהה יותר מאשר זה שבישראל. כל זה לא משנה את השורה התחתונה, שהורים צעירים שולחים את הילדים שלהם לגן ברמה של גן פרטי יקר ויוקרתי בארץ, ונשארים בסוף החודש עם הרבה יותר כסף בכיס.

בהמשך המאמר אדון בהרחבה בערכי היסוד שמאפשרים למערכת הזו לפעול כל כך טוב. צריך לשאול מאיפה כל הכסף הזה מגיע, מי ערב לכך שהוא לא מנוצל לרעה ומה קורה מתחת לפני השטח. אבל עוד לפני שניגשים לשאלות העקרוניות יש לבחון ברצינות את המשמעות של השיטה השבדית לגבי התלמידים והחברה בכללותה, במיוחד לאור ההתעניינות המיוחדת של הישראלים במערכת החינוך השבדית.

ההבדלים זועקים לעין: תלמיד ישראלי שלא התאמץ כמו שצריך בתיכון, ייכשל בבגרויות. אם הוא ירצה להתקדם ולרכוש השכלה הוא יצטרך להשלים בגרויות בשלב מאוחר יותר, בתהליך מתסכל ויקר. אם גם אז הציונים שלו לא יספיקו, הוא יצטרך לגשת למכינה אקדמית, לשפר את הציון שלו במבחן הפסיכומטרי, ואז סוף סוף יוכל להתחיל ללמוד לתואר. או כמו שאמרו חכמינו: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שהלך לים במקום ללמוד לבגרות ימצא את עצמו חוזר מדרום אמריקה ומשנן מחדש את משפט פיתגורס.

בשבדיה, תלמיד בבית הספר היסודי שלא קיבל ציונים מספיק גבוהים כדי "לעלות כיתה" לתיכון, יקבל  מהמדינה שיעורי תגבור על חשבונה עד שיצליח. בתיכון, הוא צריך לעמוד בכללי המערכת ולצבור "נקודות" שיקנו לו את הזכות לסיים תיכון (החישוב הוא בערך נקודה ליום בעבור שלוש שנות לימודים). מה עם מי שנעדר מהלימודים, הבריז, ולא סיים? הוא יוכל להשלים שעות וקורסים שוב ושוב, עד שהתעודה המיוחלת תהיה בידו. אין זה נוער בסיכון או נוער נושר – הרי מערכת שדואגת למקרי הקצה ראויה בסך הכול לשבח – אלא נוער רגיל לחלוטין, שמעדיף לבלות עם חברים או לשחק במחשב וגם יכול לבחור באלה, כיוון שלמעשה, אין שום מחיר ממשי שייאלץ לשלם.

מי שאחרי כל זה לא מתקבל לאוניברסיטה יוכל להשלים בגרויות, על חשבון המדינה כמובן, כדי שהוא יוכל אחר כך ללמוד תואר (על חשבון המדינה) וליהנות מהקצבה. ואם הוא לא ילך לאוניברסיטה? מדינת שבדיה מעמידה לרשותו מגוון קורסים מקצועיים, חינם, בתוספת מלגת מחיה ואפילו אפשרות להלוואה בתנאים טובים. בקיצור, "רשת הביטחון" היא הרבה יותר מרשת שנועדה לתפוס את החלשים; היא שמיכה מרופדת שנעים לשקוע בה ומבאס לצאת ממנה בבוקר.

מה רע בשמיכה מרופדת? שיש לה השלכות.

אחרי כמעט 20 שנה של יניקה מהמערכת החינמית, מגיע זמנם של הבוגרים להשתלב במערכת ולתת בחזרה – בעבודה ובמיסים. אלא שמשהו משתבש בדרך: בעשור האחרון שבדיה חווה נשירה ניכרת של עובדים משוק העבודה, על רקע מה שמכונה פה "תשישות מנטלית" (burnout באנגלית). צעירים רבים, אך לא רק צעירים, יוצאים לחודשי הבראה ארוכים, לפעמים לפרק זמן של יותר משנה. כדי לסבר את האוזן – מנתוני הביטוח הלאומי השבדי עולה שבשנת 2017, אצל כמחצית מתוך 100,000 העובדים שהיו בחופשת מחלה מתמשכת המחלה היא תשישות מנטלית.[2] התשישות המדוברת, utmattningssyndrom ("תסמונת העייפות"), מתוארת כמצב מתמשך של מתח ושחיקה, של "החיים הם יותר מדי בשבילי". צעירים מתארים את התפרצות התסמינים כתוצאה של הצטברות לחץ ומתח בשל ההתמודדויות הבלתי פוסקות בעבודה.[3]

נוירולוגית בכירה סיפרה לנו שכמחצית משעות קבלת הקהל שלה במרפאה מתמלאות על ידי צעירים שמגיעים לקבל אבחון רשמי לאותה תשישות. צעיר שאנחנו מכירים, חכם ומוכשר, סיפר לנו לא מזמן שהוא "התקדם מאוד" בתהליך שהוא עובר מאז יצא לחופשת המחלה לפני כמעט שמונה חודשים, כיוון שבפעם הראשונה הוא הלך לראיון עבודה. "הריאיון היה טוב", הוא אמר, "אבל הבהיר לי כמה אני לא שם עדיין, וצריך עוד זמן להיות בבית בשקט לפני שאני חוזר למרוץ".

המשמעות של מכת-המדינה הזו היא כפולה. ראשית, לצעירים, המשמעות היא שהם הולכים לבלות פרק זמן קריטי מחוץ לשוק העבודה, ובמקום לצבור ניסיון (גם מהתמודדות עם לחצים וכישלונות) ולהתקדם, הם יצטרכו להסביר בראיונות עבודה בעוד חצי שנה או שנה או שלוש שנים – למה הם לא היו מועסקים לפרק זמן כל כך ארוך, ולמה הם חושבים שיכולת ההתמודדות שלהם תשתנה בעבודה הבאה.

ושנית, המשמעות מבחינת המדינה. רשת הביטחון, שהעבירה את תלמידי שבדיה בהצלחה את מערכת החינוך, מוצאת את עצמה נדרשת גם בשלב שבו התלמידים-לשעבר אמורים כבר להפוך לאזרחים יצרנים ולהזין בחזרה את המערכת. צעירי שבדיה לא מוצאים בעצמם את היכולת לעשות מה שנדרש כדי לתת לה בחזרה ולאפשר לה להמשיך להניע את גלגליה. אפשר לראות לאורך השנים האחרונות ששבדיה הקשיחה את התנאים לקבלת דמי חופשת המחלה בגין תשישות מנטלית, מן הסתם בניסיון לבלום את אלו שלא לגמרי זקוקים לה; חברה סיפרה לי שאף על פי שהיא צריכה להראות לביטוח הלאומי אישור עדכני מרופא מדי כמה שבועות, מי שיקבע בסופו של דבר אם היא חולה, וממילא יכריע באשר לקצבה שהיא תקבל, הוא נציג הביטוח הלאומי, שלא מחויב לקבל את חוות הדעת הרפואית.

כיצד ניתן להסביר את העובדה שבמדינה המקדשת את האיזון בין עבודה לפנאי (למשל, רק אחוז אחד מהעובדים בשבדיה עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע),[4] שיש בה חוקי עבודה נדיבים מאוד כלפי העובד ורשת ביטחון חזקה – יש עלייה דרמטית כל-כך בשיעור האזרחים המרגישים ששוק העבודה גובה מהם מחיר כבד מדי? המאמרים והמחקרים (המועטים) בנושא מציעים כמה תשובות, ועולה על כולן הטענה שהלחץ שנותן את אותותיו באנשי שבדיה כלל אינו קשור לשוק העבודה אלא דווקא למערכת הציפיות החברתית. אומנות ה"לאגום" דורשת מכל אחד ואחת להימצא בדיוק בקונצנזוס ולא לחרוג ממנו, ולו במעט. דעות פוליטיות, למשל, אסורות במרחב הציבורי. לא בחוק, כמובן, אלא כמוסכמה. "אם תביע דעה פוליטית במשרד, אתה יכול לשכוח מההעלאה הבאה", אמר לנו חבר, פסיכולוג קליני. "זה לא יהיה רשמי, אבל אתה פשוט תסומן כ'עושה צרות', כ'פרובוקטור', ומהר מאוד תידחק החוצה". עם כל האהבה ל"רב-תרבותיות", השבדים אוהבים את שוק הדעות שלהם אחיד ומתואם.

למרבה ההפתעה, מגמה זו אינה יוצרת חמימות קהילתית אלא להפך: אותו חבר פוגש במרפאתו פעמים רבות משפחות שהתפרקו סביב אי-הסכמה כלשהי, לפעמים פעוטה. "אנשים לא מסוגלים לדמיין שאפשר לחיות יחד גם עם דעות סותרות", הוא מסַפר. "יכול להיות שהייתה איזו אי-הסכמה לפני שנים שהעילה שלה כבר מזמן לא רלוונטית, אבל הקרע המשפחתי נוצר. בתפיסה השבדית המדינה מחליפה את המשפחה כרשת ביטחון ומוקד תמיכה, ויחד עם עליית האינדיווידואליזם יותר ויותר אנשים, במיוחד צעירים, מוצאים את עצמם לבד. הלבד הזה הוא סיבה מרכזית לכך שאנשים רבים כל כך נכנעים לנוכח ההתמודדויות האישיות שלהם, ונושרים ממרוץ החיים".

הדברים הללו מעוררי מחשבה, אך נדמה לי שמתבקש להצביע על שני גורמים אחרים שכנראה משפיעים מאוד על התפשטות "תסמונת העייפות".

ראשית, זה ממומן. מי שיוצא לחופשת מחלה זכאי לקבל עד 80 אחוז מגובה המשכורת שלו, ואנשים רבים שאכן חשים מתח ולחץ מתפתים לנוחות ולביטחון שבחופשת מחלה. התפר הוא דק: יש אנשים שהגיעו למצבי קצה נפשיים או מנטליים כתוצאה מאותם לחצים, ומדינת הרווחה השבדית מעוניינת לתמוך בהם עד שיחזרו לאיתנם; אבל מתוך כל האנשים שפגשתי שהיו בחופשת מחלה, הם היו מיעוט. על שאר האנשים בהחלט אפשר לומר שהם לא במיטבם, אבל גם – נחזור למשל מלמעלה – קשה להם לצאת מתחת לשמיכה. בחוץ קר, דורש ומלחיץ, ובפנים נעים. אלה אנשים שבוודאי ראויים לאמפתיה ולתמיכה ממעגל החברים שלהם, אבל לא בטוח שמדינת שבדיה מעוניינת לממן את הבחירה שלהם לקחת חופש; אך כל עוד שבדיה ממשיכה לאפשר את ההישארות הזו "מתחת לשמיכה", אין סיבה שהמצב ישתנה.[5]

שנית, קשה שלא לראות את הצעירים שמגיעים לשוק העבודה כתוצר של שנים ארוכות של חינוך שבדי. החינוך השבדי זוכה בצדק לשבחים בכל העולם, אך יש יכולת אחת בסיסית שהוא איננו מקנה לחניכיו: היכולת להתמודד. יש הרבה תלמידים רציניים בשבדיה, אבל הם – וחבריהם הרציניים פחות – יודעים שגם אם הם לא ישקיעו ולא יתאמצו, המערכת תושיט להם עוד ועוד חבלי הצלה, עד שהם יסיימו עם תעודה ביד. כשהתלמידים האלה מגיעים לשוק העבודה, הם צריכים להתמודד בפעם הראשונה עם מציאות שבה יש דרישות ואין הזדמנות שנייה: יש דד-ליין, יש ציפיות וצריך להראות תוצאות.

במדינות מערביות רבות מקובל להתלונן על הלחץ הרב המושת על תלמידי תיכון, שלא לומר על סטודנטים – ואין ספק שבמקרים מסוימים התלונות מוצדקות לחלוטין; אך לעומת זה, כשתלמיד אינו מתנסה לאורך כל שנותיו במערכת החינוך בתוצאות הממשיות שיש למאמץ או לחוסר מאמץ, הצלחה או כישלון – הפעם הראשונה שהוא יפגוש בתוצרי התנהגותו תהיה בשוק העבודה, וזה יהיה מפגש מטלטל מאוד.

חבר ישראלי שחי כאן יותר מעשרים שנה ומנהל תוכניות הכשרה למבוגרים סיפר לי שפעם ביקש מאחד התלמידים בקורס להכין מצגת בנושא מסוים ולדבר עליו בפני הכיתה. להפתעתו הוא גילה שהמטלה הזו מעוררת בתלמיד הממוצע אי-נוחות רבה; מערכת החינוך השבדית מלמדת את החניך לא להתבלט ולא לחשוב שהוא טוב יותר מאחרים, וממילא אינה מקנה כישורים המאפשרים לו לעמוד באור הזרקורים מבלי להסתנוור – לטוב ולרע. השבדי הממוצע לא ירגיש בנוח להפגין ביטחון עצמי מוצק (גם אם איננו, באופן אישי, נעדר ביטחון) כיוון שבמפגן כזה טמון רמז של התנשאות ושלילת האחר – חטאים חמורים מאוד במרקם התרבותי המקומי. קברניטי מערכת החינוך מוטרדים מאוד מהתופעה הזו, והם הוסיפו בשנה האחרונה שיעור ייחודי לסילבוס: "שיעור יזמות" (Entreprenörskaps lärande). זה אולי לא יצליח למזער את מספר הנופלים אלי-רשת-ביטחון, אבל בשבדיה מקווים שלפחות את שאר בוגרי מערכת החינוך זה יצליח קצת לקדם מעבר ל"לאגום" המוכר והנוח.

"אין בשבדית המילה 'תושייה'", מסכם החבר; "האתוס הישראלי מיוסד על זה שהצלחנו לשרוד מן השואה, מן העלייה, מן המעברות, והללויה – התגברנו. פה זה פשוט לא. מי שיתאמץ מאוד יכול להצליח. אבל העניין הוא שאם אתה לא מתאמץ בכלל – לא קרה כלום. אלה שיתאמצו ויצליחו, יגלו מהר מאוד שבעולם של הסכמי שכר קיבוציים, השכר שלהם לא בשמיים. אלו שלא מתאמצים – יקבלו עוד הזדמנות ועוד הזדמנות, תמיד על חשבון המדינה, עד שיעברו לשלב הבא".

ההתפוררות

מהגר איראני הגיע לדלפק בחנות נעליים כשבידיו זוג נעליים שקנה לפני שלוש שנים, והקבלה מהקנייה. "הן נקרעו", הוא טען, וביקש מהמוכרת 70% החזר כפי שמגיע לו בחוק.

המוכרת התנצלה בכל פה ואמרה שלפי החוק, כעבור שלוש שנים מגיעים לו רק 40% החזר.

הלקוח התעקש, ביקש לדבר עם הבוס, גיגל את החוק להגנת הצרכן, והמוכרת – קצת מבוהלת – בשלהּ: "סליחה, אדוני, אני לא יכולה לתת לך יותר מ-40% החזר".

האיראני נסוג מעט, חשב, ואז שאל אותה: "טוב, אולי 60%?"

את הסיפור הזה סיפר לי תושב מקומי, שבמקרה עמד מאחורי אותו לקוח איראני בתור לקופה. הסיפור המשעשע תופס במדויק את המבוכה של תרבות החוק והסדר לנוכח תרבות הבזאר של המזרח התיכון.

אבל הסיפור הזה מייצג עוד דבר, עמוק הרבה יותר: האמון שנסדק. החוק השבדי אולי נשמר עדיין, אבל עוד ועוד אנשים כבר לא רואים בו ערובה לקיומה של חברה הוגנת, אלא פתח לניצול ולמירוב רווחים אישיים. תמיד קל להסתכל על פערי התרבות של המהגרים מהמזרח התיכון, אבל המוני הצעירים הצובאים על הקצבאות מייצגים יותר מכל את מה שהשתנה בשבדיה, ובעיקר את הכרסום במה שנהוג לכנות "ערכים שבדיים".

השאלה "מהם ערכים שבדיים?" היא השאלה הכי מעוררת-מחלוקת בשבדיה היום, כך שזה לא כל-כך שבדי לדבר על זה… אבל אם תגגלו את זה (בשבדית, כמובן: svenska värden) תגלו שיש מילים החוזרות על עצמן שוב ושוב: קונצנזוס, יושרה, אחריות, שוויון; ואם תעיינו במצעים של המפלגות השונות, תגלו שוב: שוויון, אחריות, שותפות וכן הלאה.[6] העניין השבדי בערכים המשותפים מתבטא בתרבות חזקה של גיבוש "ערכי ליבה" (Värdegrund) בכל ארגון וחברה – מגופים ממשלתיים ועד חברות מסחריות.[7]

אלא שאותם ערכים שבדיים, גם אם מורידים מהם את הממד הרומנטי שנהוג להוסיף להם ממרחק הזמן, נשענו על כמה סוגים של הומוגניות. אותה הומוגניות, על כל היבטיה, כנראה טולטלה לבלי שוב.

עד לגלי ההגירה המסיביים של העשור האחרון, המיעוטים בשבדיה היו קטנים ובלתי מורגשים. המדינה מכירה בחמש קבוצות כמיעוט רשמי: שלושה שבטים "ילידים" מהצפון הרחוק והקר, שגרים באזורים משלהם; השבדים-הפינים – לא בדיוק קבוצה בולטת במרחב; והיהודים – הידועים במוטיבציה הגבוהה שלהם להשתלב במדינות ובהזדהות שלהם כאזרחי המדינה. פרט משעשע, אגב, הוא שהיידיש נחשבת בשבדיה לשפה רשמית מוגנת, וכל פעילות הקשורה ליידיש זוכה למימון ממשלתי נדיב. עם השנים הגיעו לשבדיה מיעוטים נוספים, כגון גל גדול של מהגרים איראנים שברחו אחרי המהפכה, אבל זו הייתה "הגירת משכילים". במבט על, ניתן להגיד שעד לגלי ההגירה האחרונים הקבוצות שהגיעו ביקשו להשתלב. הן למדו את השפה, השתלבו בתרבות ובשוק העבודה, ולילדים שלהם יש אולי שיער שחור אבל הם שבדים לכל דבר ועניין.

כישראלים, שההטרוגניות היא חלק מובן מאליו בנוף חיינו, קשה לנו להבין באמת את המושג הומוגניות כפי שהוא נחווה כאן בשבדיה. אצלנו, בארץ קיבוץ הגלויות, יש הבדלים מובהקים בין מגזר למגזר (ובין עדה לעדה) בשורה ארוכה של היבטים, החל בתפיסת גיל הנישואין הרצוי ועד לרמת הציות לחוק. לעומת זאת, שבדיה לא הכירה עד לאחרונה מציאות שבה, למשל, יש קבוצות אוכלוסייה נרחבות עם הרבה ילדים והכנסה נמוכה. לא היו אצלה ויכוחים מרים על תכני הלימודים בבית הספר, ורק לאחרונה היא נאלצת לאכוף בתקיפות חוקים נגד הום-סקולינג; עד היום היה ברור שגם ילד שלמד בבית, לומד באופן שלא ימנע ממנו להשתלב כאזרח שבדי מועיל עם סיום לימודיו. יש, כמובן, מחלוקות חברתיות ופוליטיות, אבל הן מתקיימות בשוליה של הסכמה רחבה לגבי הדרך שבה שבדיה צריכה להתנהל והדרך שבה אזרח צריך להתנהג. אם במדינת ישראל נסיעה במונית היא טריגר לוויכוח פוליטי קולני, הרי בשבדיה נסיעה באובּר היא מתכון לשיחה מנומנמת שבסופה המסקנה ששבדיה נהדרת ("אם כי בהחלט יש לה מה ללמוד מאחרים") ושחשוב להיות פתוח.

חברה טובה מפה החליטה, עם לידת בתה הבכורה, להיות אֵם במשרה מלאה. מאז נולדו לה עוד שני ילדים (כלומר, היא הפכה, במושגים מקומיים, למשפחה ברוכת ילדים), והיא מרגישה שהבחירה להיות בבית היא הדבר הנכון. בן הזוג שלה עובד בעבודה מכניסה המחזיקה אותם יפה מבחינה כלכלית. במושגים של אישה ישראלית – זה חלום. במושגים שבדיים, זו עילה להרמת גבה. פעם אחר פעם, מספרת החברה, אנשים מנסים להתעניין "במה היא חולה", כלומר מה הסיבה האובייקטיבית והמוצדקת לכך שהיא לא עובדת ומשלמת מיסים כמו כולם. העובדה שאישה "כשירה לעבודה" מוצאת את עצמה בעמדה שהיא צריכה להסביר את עצמה היא האינדיקציה לאותה הומוגניות תפיסתית, ולאותו דבק שמאפשר למדינת הרווחה לפעול: ברור לכולם שכולם שותפים. כלומר – ברור שיש טרמפיסטים, ברור שיש נצלנים, אבל אלו הקצוות; המיינסטרים בכללותו מגויס לשמר את האתוס השבדי.

איש אמיד מאוד מהקהילה היהודית סיפר לנו בהשתאות על הטיפול שאימו המבוגרת זוכה לו: ביקורי בית יומיים, עזרה במקלחת, עזרה בארוחות וטלפון יומי לילדים עם עדכון באשר למצבה הבריאותי. העובדה שכל אזרח מבוגר זוכה לטיפול הזה, בלי קשר למעמדו הכלכלי, היא גאווה אמיתית לבני המקום. בעיני רובם, העובדה שהמיסים שלהם אחראיים להעלאת רמת החיים הכללית בשבדיה היא ההצדקה למדיניות הרווחה – ותעיד ההצבעה העקבית למפלגת השלטון המיתולוגית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שגם לאחר ה"מפלה" בבחירות בשנה שעברה עוד מחזיקה בשליש כמעט מהמושבים בבית הנבחרים.

אבל המפלה הפוליטית, האיטית אך העקבית, גם מספרת את הסיפור של נגיסה בקונצנזוס השבדי, וחוסר הביטחון של אזרחים רבים בכך שהערכים השבדיים עוד רלוונטיים למציאות המתחדשת. לפני עשרים שנה, אומרים בני הדור המבוגר, קצבה הייתה כמעט קללה. היה ברור שמי שאינו חולה פיזית ומנוע מלעבוד לא נוגע בקופה הציבורית. זה לא אומר שכל אחד בהכרח "עבד כפי יכולתו", אבל היה ברור שהישענות בלתי-מוצדקת על סל הרווחה היא לא פחות מביזיון.

די אם נחזור, שוב, לכל אותם צעירים שמודים בלי בעיה שהם "צריכים עוד זמן בבית" כדי שנבין עד כמה השבדים עצמם, גם בלי סוגיית ההגירה, התרחקו מעמדות המוצא. אותו דור מבוגר היה סוציאל-דמוקרטי אדוק. היום בני הדור הזה זולגים אל עבר הימין – כי דווקא הימין השמרן הוא זה שמבטיח להחזיר למרכז את "הערכים השבדיים". המפלגה השמרנית (או בשמה המקומי, "המפלגה המתונה"), למשל, השנייה בגודלה אחרי מפלגת השלטון והבולטת באופוזיציה, פותחת את המצע שלה כך: "האמנה החברתית השבדית מבוססת על העובדה שמכל מי שחי כאן מצופה לתרום לטובת הכלל… אבל האמנה החברתית נסדקת. מיסוד מחדש של האמנה החברתית מחייב שיותר אנשים יצטרפו ויתרמו לרווחה החברתית באמצעות עבודה ומאמץ".

סליחה ששאלנו

ההגירה העצומה מהמזרח התיכון רק מעצימה – ומסבכת, כמובן – משבר שכבר קיים. הסיפור החינני על המהגר האיראני המנסה להתמקח בחנות בגדים מעיד שלא רק שהדור הנוכחי של שבדים "מקוריים" התרחק מערכי היסוד של מדינת הרווחה, אלא שהגל הגדול של אזרחים חדשים כלל אינו מתכוון להפנים את הערכים הללו.

אי אפשר היום להתייחס ברצינות לנושא ההגירה באירופה בלי לצטט מתוך ספרו המטלטל של דגלס מאריי, 'המוות המוזר של אירופה' (שראה אור בעברית בספריית שיבולת בשנה שעברה). כשהתחלתי את הקריאה חשבתי לעצמי בגלגול עיניים ש"הנה עוד אינטלקטואל שמרן שמתנגד להגירה"; אבל מאריי מתאר את שלבי קריסתה של מדיניות ההגירה האירופאית ביד אמן ובבהירות מבהילה, באופן שאינו משאיר את הקורא אדיש.

"האירופים היום", כותב מאריי, "מצפים מעצמם לשאת בנטל אשמה היסטורית מסוימת על המלחמה והשואה, ועליהם נוסף מגוון אחר של חטאים קודמים. עם אלו אפשר למנות במיוחד את האשמה על הקולוניאליזם והגזענות".[8]

במובן הזה שבדיה מוצאת את עצמה, מצד אחד, באותה סירה עם שאר מדינות אירופה המערבית: משותקת בגלל החשש להיקרא גזענית או לתפוס את הצד הלא-נכון של ההיסטוריה. אבל, מצד שני, לשבדיה יש גם מאפיינים ייחודיים שהופכים את נושא ההגירה למורכב כל כך, והתסביכים ההיסטוריים שלה שונים מעט מאלו של שאר מדינות אירופה.

ביום שפלש הצבא הנאצי לפולין ופרצה מלחמת עולם מיהר ראש הממשלה השבדי פר הנסון להכריז כי שבדיה היא "ידידתן של כל האומות, קשורה בחוזקה לשכנותיה ואיננה רואה באיש אויב. אין מקום במחשבות של אנשינו לתוקפנות כלפי כל מדינה אחרת… אנו נחושים להותיר את ארצנו מחוץ לקונפליקטים שעלולים להתפרץ בקרב אחרים".

במילים אחרות, זוהי תרבות ה"לאגום" בתרגום למדיניות חוץ וביטחון. השבדים מעוניינים להיות בקונצנזוס ולא להעלות את חמתו של איש. הם מוכנים להתגמש כדי לא לאכזב אף אחד מהצדדים הנוגעים בעניין, גם אם אחד מהם הוא דיקטטור רצחני. ה"ניטרליות" המפורסמת שלה כללה אספקה שוטפת של חומרי גלם לטובת הצבא הנאצי ומתן אישור להיטלר להשתמש ברכבות שלה כדי להעביר ציוד וחיילים לכיבוש נורבגיה. אבל במקביל, שבדיה "אירחה" את המחתרת הנורבגית הנמלטת ואפשרה לה להתאמן על אדמתה, וכמובן גם הייתה שחקנית מרכזית בסיפור הצלתם המדהים של יהודי דנמרק. ה"לאגום" השבדי גרם לה להיות באותה נשימה גם המלאך המושיע, וגם מדינה שמכרה את נשמתה לשטן; המחמשת הרשמית של היטלר וזו שהצילה עשרות אלפים מציפורניו.

סיפור-העל שהעם השבדי מספר לעצמו כדי ליישב בין הסתירות הללו הוא שהאחד משרת את השני: הסיוע להיטלר, על כל הבעייתיות שבו, אפשר לשבדיה להישאר מדינה חופשית ולמלא תפקיד מפתח בהצלתם של אנשים רבים. המחיר הערכי ששבדיה משלמת על המתינות שלה מוצדק לנוכח התרומה הייחודית שלה, בעיניה, לאנושות: מדיניות הרווחה שלה היא מעין "אור לגויים", ונתחים נכבדים מתקציביה (חלקם, כזכור, עודפים מההכנסה הנאה שייצרה עבורה המלחמה) מופנים לרווחתם של חלכאים ונדכאים ברחבי העולם.

לכן, כשאותם חלכאים מתדפקים על שעריה, סירוב להכניס אותם יהיה התכחשות לחלק ניכר מההצדקה העצמית הלאומית. לזה מצטרפים החשש מאור הזרקורים, חוסר הרצון להתבלט, חוסר היכולת הנפשית להיחשד בהתנשאות, וכמובן פחד קיומי מקונפליקטים, בוודאי במגרש הביתי. כומר מקומי סח לי לא מזמן ש"אפשר לומר הרבה דברים על ההגירה, אבל בלי ההגירה כולנו עדיין היינו ויקינגים. ההגירה הפכה אותנו לבני תרבות". העובדה שאדם אינטליגנטי אומר את זה על מדינה שחווה בשנים האחרונות עלייה מבהילה בשיעורי האונס והאלימות, בעיקר מידי מהגרים, היא לא פחות ממדהימה. כלומר, אפשר בהחלט לעודד הגירה גם בלי עצימת עיניים מכוונת לחסרונותיה. העובדה שהאדם הזה הוא כומר מוסיפה לכל הסיפור נופך מעניין: עוד ועוד מהגרים מזרח-תיכוניים טוענים בפני הרשויות שהתנצרו. מנהיגי הכנסיות, מצידם, מציגים בגאווה את הקהילות שלהם כ"רב-תרבותיות" וגאים בהישגים שלהם בתחום המיסיון בקרב מהגרים. המומרים הטריים יטענו בראיונות ההגירה שכנוצרים, חייהם יהיו בסכנה במדינות המוצא המוסלמיות, ועל-כן שבדיה צריכה להעניק להם מקלט, תושבות וזכויות.

ייתכן בהחלט שישנם אנשים שנמלטו ממלחמות פנים-מוסלמיות מדממות ומוצאים את עצמם מחדש בדת אחרת. מאותה סיבה, אגב, יש אחוז גבוה מקרב המהגרים שמצהיר על הומוסקסואליות – דבר שעונשו מוות במדינות המוצא. ושוב, סביר להניח שישנם הומוסקסואלים בקרב המהגרים שיכולים להרשות לעצמם לצאת מהארון רק כשהם מגיעים לחוף המבטחים של מדינה מערבית פתוחה; אך כשמדובר בתופעה רחבה, וכשהיתרונות שבהתנצרות (או ביציאה מהארון) בהשגת מקלט וזכויות בולטים כל-כך, אין מנוס מהמסקנה שכמו האיראני בחנות הנעליים, גם המהגרים החדשים שותפים להפיכתו של החוק ממגינו של הסדר הטוב לקרקע פורייה לניצול משאביה של מדינה עשירה. רשויות החוק מודעות לבעיה הזו, ומציגות למהגרים סדרת שאלות על הברית החדשה ועל חייו של ישו כדי לבדוק באופן בסיסי את רמת מעורבותם בדת החדשה. כשהם לא מצליחים לענות, מתלוננים המהגרים באוזני מנהיגי הכנסיות על חוסר רגישות כלפי תהליך המרת הדת. אחת הכנסיות המרכזיות בפרשיה הזו – הכנסייה הפנטקוסטית – יזמה פנייה אל מחלקת הראיונות ברשויות ההגירה, והפנייה הסתיימה בכך שראשי הכנסייה יעבירו למראיינים קורס שבו יתארו לעומק את התהליך הדתי של מעבר מאסלאם לנצרות, ואילו שאלות ייחשבו ככאלו ה"מבינות" ו"מכבדות" את התהליך.

שבדיה רוצה בכל מאודה להיות פתוחה כלפי ה"אחרים" שגדשו את שעריה, אבל פתיחות ל"אחר" בגל ההגירה הנוכחי משמעה נכונות לוותר על ערכי היסוד שאפשרו לשבדיה להיות מה שהיא. גם אלה המעוניינים עקרונית בקליטה מסיבית של הגירה רואים במו עיניהם איך תופעת ה"טרמפיסט" מתרחבת, ואיך המיסים הגבוהים מתחילים לשרת קבוצה הולכת וגדלה של אזרחים לא יצרניים שאין להם עניין או מוטיבציה להשתלב בתרבות המקומית. במקביל, כמו במקרה של המתנצרים, התרבות המקומית מנטרלת את עצמה מהיכולת לסנן בין הנצלנים לאלו שאינם. התוצאה היא שמדיניות הרווחה כבר איננה מערכת מעוררת-גאווה המאפשרת רמת חיים איכותית לכלל האזרחים וסובלת כמה טפילים שוליים; היא מערכת שהולכת וקורסת תחת גל של זרים שהגיעו כדי לקחת את מה שאפשר, בלי להתאים את עצמם לקודים התרבותיים שגורמים לאזרח השבדי קודם כול לרצות "להיות בסדר".

החבר שהזכרתי, המנהל תוכניות הכשרה מקצועיות למבוגרים, פוגש כמובן מהגרים רבים בקורסים שלו. הרוב המוחלט מבקש לעצמו ולמשפחתו עתיד טוב יותר, אך התוכניות שלו לא בהכרח הולמות את הציפייה השבדית. לא פעם ולא פעמיים חניכי הקורס אמרו לחברנו שהם מתכוונים לעשות את הקורס ולקבל את המענק שלצידו, לקחת את ההלוואה הנוחה שמגיעה להם, ולצאת משבדיה לפני שיגיע מועד הפירעון. אין כאן מעשה של ונדליזם או פגיעה; יש כאן רק ניצול, ניצול שמכרסם באמון שעליו נשענות כל המערכות החשובות במדינה.

דירה להשכיר

שוק הדיור השבדי הוא סבוך להפליא, מעין יצור-כלאיים של מגמות סוציאל-דמוקרטיות ורעיונות נאו-ליברליים. ראוי להקדיש לו מאמר שלם, ומה שאכתוב פה יהיה בקווים כלליים ומעט גסים. מעניין במיוחד לבחון את המודל השבדי דווקא, כי לנוכח הבעיות של שוק הדיור הישראלי רבים רוצים פתרון "אירופי" כמו פיקוח על השכירות.

ובכן, השכירות אכן מפוקחת בערים הגדולות בשבדיה, ויש לכך השלכות רבות. ראשית, בגלל אופן הפיקוח, אין תופעה של זוגות או יחידים שקונים "דירה להשקעה". הדירות שייכות ברובן הגורף לחברות (ממשלתיות או פרטיות), והתור מנוהל בקפדנות. מיקומה של משפחה בתור נקבע על-ידי פרמטרים רבים – גודל, מצב כלכלי, דחיפות וכן הלאה. ערך הדירה נקבע על-פי כל מיני קריטריונים שמשווים בינה לבין דירות דומות. נתונים שאינם משוקללים בערך הדירה הם, למשל, כמה מרוויח המשכיר במקום עבודתו (באותם מקרים של בעלות פרטית), ואם הוא משלם משכּנתה.[9] החוק נוטה בבירור להגנה על השוכר ולא על המשכיר.

משפחות רבות שאנחנו מכירים, כולן שייכות למעמד הביניים, מחכות בין 6 ל-10 שנים בתור לדירה, והיד עוד נטויה. אחת המשפחות הגישה בקשה למעבר כשהייתה זוג צעיר עם תינוק, וכעת יש לה שלושה ילדים בבית הספר; משפחה אחרת כבר הגיעה לקדמת התור ו"זוכה" לראות דירות אופציונליות, אך מפחדת לחתום על חוזה כי אחרי המתנה ארוכה כל כך, התחייבות לדירה שהיא פחות מ"מושלמת" מדאיגה מאוד; אם הדירה תתברר כבלתי מתאימה לאחר זמן, הם יצטרכו שוב להיכנס לתור ולהמתין שנים ארוכות.

גם בהקשר היהודי יש השלכות משמעותיות. יש משפחות יהודיות שנתקעו בשכונות שהפכו ל"שכונות מהגרים", שחלקן ידועות בזכות אחוזי הגיוס הגבוהים שלהן לדאעש. ועוד, משפחות שמבקשות "להתחזק" או שאחד מבני הזוג בהן רוצה לעבור גיור, והיו רוצות לעבור קרוב יותר לבית הכנסת (כדי שיוכלו להגיע לתפילות ללא חילול שבת), צריכות להמתין. לפני כמה שבועות העליתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שמצוטטת בו אישה מהקהילה היהודית שסיפרה לי: "אם יהיה לי מזל, אני אוכל אחרי שש עד שמונה שנים לקבל חוזה יד ראשונה", כלומר חוזה המאפשר למשפחה לחיות שם כמה שהיא רוצה. יום לאחר מכן, כתגובה לפוסט, אמר לי אחד ההורים לילד בגן שהוא ואשתו התייאשו, ובמקביל להמתנה בתור החליטו לקנות דירה. אם הם יזכו להגיע לדירה "נורמלית" במסגרת שוק השכירות, הם ימכרו.

וזה האבסורד: דווקא הפיקוח הוא זה שיוצר אי-שוויון. נכון שהשכבות הנמוכות ביותר יהיו לרוב "מוגנות" במסגרת חוקי הדיור, ותמיד תהיה להן עדיפות בתור לקורת גג (זה כולל כמובן גם פליטים, מה שמוסיף למתח ולמורכבות בנושא זה). אבל החברה השבדית מורכבת, תודה לאל, גם ממיליוני אזרחים מסכנים פחות. מתוכם, אלה שיש להם קצת יותר יכולת יקנו דירה, או ישכרו בשוק השחור (ויש כזה, כמובן). ואלה שאין להם – יעמדו בתור המייסר.

תרבות העבודה והעבודה המאורגנת

לפני כמה חודשים ישבתי ביציע ההורים באירוע שהיה מיועד לילדים. אחת האימהות שישבה לידי, מנהלת בחברה מסחרית חשובה, נראתה על סף מצוקה מרוב שעמום. שאלתי אותה לתומי אם היא הביאה מחשב נייד ויכולה להספיק בינתיים לסגור פינות של העבודה. "מה פתאום", היא ענתה לי בהשתוממות. "יום ראשון היום". הרעיון שעבודה תתבצע שלא בזמן שהיא אמורה להתבצע בו הוא, מתברר, רעיון מופרך.

השבדים לא מתבטלים בעבודה.

הם לא יפתחו את החנות דקה לפני הזמן, והם לא ימשיכו לעבוד דקה אחרי הסגירה, אבל בין לבין הם יהיו כל-כולם נתונים לעבודה. בארץ, אם עובד מתפנה מהפלאפון כדי לקבל לקוח שנכנס לחנות זה משהו שאנחנו קוראים לו "תודעת שירות"; בשבדיה, לא קרה לי מעולם שנכנסתי לחנות וראיתי עובד מתעסק בפלאפון, גם בחנות הבגדים הכי פשוטה בקניון. זה כמובן נעים מאוד כלקוחה, אבל זה לא חזות הכול: חריצות היא דבר אחד, אבל יעילות היא לא בהכרח שם המשחק.

עובדים שבדים – בוודאי עובדים "פשוטים" שאינם מנהלים – יודעים שאת המשכורת שלהם הם יקבלו ושאף אחד לא מודד אותם לפי תוצאות עבודתם אלא לפי מספר שעות העבודה. לפטר אותם, בכל מקרה, קשה מאוד. אפשר לראות חלוקה ברורה בין עובדים בחברות מסחריות או עסקים גדולים שנמדדים לפי תוצאות עבודתם, לבין עובדים בחברות מקומיות, עובדי צווארון כחול ועובדים בדרגים נמוכים, שאינם צריכים להתמודד עם לקוחות תובעניים או בעלי מניות. את אלה כמו את אלה לא תתפסו יושבים רגל על רגל ומתבטלים, אבל תפיסת העבודה, והיעילות כערך בעולם העבודה (כלומר, השאלה אם בשורה התחתונה העבודה נעשתה), משתנה פלאים.

העובד השבדי נתפס כנכס. הוא יקר למעסיק, כי יש לו סל זכויות לא קטן, ומעבר לכך יושקעו בו השתלמויות, הכשרות וכו'. בתורת הניהול השבדית, הניהול מתחלק ל"ניהול מקצועי", כלומר העבודה שצריכה להתבצע, לבין "מנהיגות", כלומר ניהול העובדים. איגודי העובדים השבדיים, המהוללים בקרב כל תומכי השיטה בארץ ובעולם, עובדים כאן מעט אחרת: הם אינם מייצגים את פרדיגמת "העובד לעומת ההנהלה", כי גם נציגי הוועד יושבים בהנהלה; הם גם אינם מייצגים את "העובד לעומת בעלי ההון", כי גם העובד מחויב, עקרונית, לרווחים של העסק. אם עסק מסוים מתנהל בצורה בלתי רווחית, נציגי הוועד לא יפגינו מחוץ לדלת, אלא יהיו חתומים עם יתר חברי ההנהלה על מכתבי הפיטורין. אחר כך הם ינסו לדאוג לעובדים המפוטרים להשמה חלופית במקצוע, או שינסו להכניס אותם לקורס מקצועי במקצוע אחר.

כשחברה רוצה לפתוח משרות נוספות, חברי הוועד צריכים לא רק לאשר את המהלך, אלא גם לראיין את המועמדים. מועמד שלא עושה רושם שיוכל לעמוד ביעדים הכלכליים של החברה לא יתקבל, כי הוא פוגע בכולם. מנהל בכיר באחד מהגופים הציבוריים הגדולים בעיר אמר לי: "תראי, גם אני מאוגד בוועד של מנהלים. ואנחנו יודעים שאם נצליח יותר מדי – כלומר, אם 'טובת העובד' שמנותקת מהקשר תטה את הכף – כל החברות לא יהיו רווחיות, ובעצם כולנו נאבד את העבודה". אותו מנהל, אגב, נאלץ כעבור זמן קצר להתפטר מתפקידו: הוא גילה שעובד זוטר מהמחלקה שלו גנב מכספי הארגון. הבוסים הגדולים חששו להיכנס לצרה של פיטורי עובד, ושכנעו אותו להתפטר בעצמו במקום לגרור את כולם למשפט; המנהל הלך, הגנב נשאר.

הנה סיפור טיפוסי: לפני שעברנו לשבדיה הזמנו, בישראל שלנו, חברת אריזה והובלה שתסייע לנו באריזה ותיקח את הארגזים לנמל. המחיר שסיכמנו נסמך על נתונים אובייקטיביים כמו משקל הארגזים, מדרגות וכו'. קבענו עם העובדים לשעות אחר הצהריים. הנחנו שהם יגיעו אחרי לפחות שניים או שלושה בתים אחרים שהם ארזו במהלך היום, וקצת חששנו שיגיעו עייפים ובלי מוטיבציה. לא יכולנו להתבדות יותר: הם הגיעו כרוח סערה, התעלמו מהשתייה והעוגה שהצענו להם ותקתקו בתוך בערך חצי שעה את כל מה שהיה צריך, כולל סחיבה למשאית. את הכיבוד הם לקחו איתם בחד-פעמי, וכמובן זכו מאיתנו לטיפ נדיב והמלצות חמות. אם הם היו עובדים פחות טוב, זה היה עולה לנו בעוגמת נפש ולהם בהפסד הטיפ ובהמלצה שלילית. היה להם אינטרס לארוז מהר – כדי שהם יוכלו להספיק כמה שיותר בתים ביום אחד, ושנצא מרוצים וכך ניתן להם טיפ שהם יוכלו לקחת היישר לכיס. הסידור הזה יצר מצב מובהק של רווח לשני הצדדים.

בקיץ עברנו דירה בתוך גטבורג. התשלום פה הוא לא זול. הוא לפי עובד והוא לפי שעה. האורזים הגיעו לביתנו בבוקר, תוך הבהרות שהתשלום הוא מרגע שהם יוצאים מבתיהם ולא מרגע תחילת העבודה. במשך שעות ארוכות הם עטפו וארזו כל מה שיכלו למצוא, כולל דברים שבקלות היה אפשר לארוז ללא עטיפה. כשהחלו להוריד ארגזים למעלית, הם עלו וירדו עשרות פעמים, כשניכר שאין משמעות מבחינתם לשאלה כמה זמן זה לוקח. חצי שעה נדרשה להם להחליט על הסדר שבו המשאיות ייכנסו ויחנו ברחוב החדש, ואז הודיע הבוס: אנחנו יוצאים להפסקת צהריים, נמשיך בעוד חצי שעה. חשוב לציין שהם לא היו עצלנים. הם עבדו בלי הפסקה, סירבו לכיבוד שהצענו להם, לא ישבו ולא התעסקו בדברים אחרים, ואחד מהם אפילו שאל אם זה בסדר שהוא ישתמש בשירותים. הם גם לא היו חסרי ניסיון – מהשיחות איתם התברר שחלקם עובדים בחברה הזו כבר שנתיים ויותר. ההבדל ביניהם לבין העובדים האחרים שנתקלנו בהם הוא שהם ידעו שיש פה עבודה שמבחינתם יכולה לקחת יום שלם, ואדרבה – התשלום היא לפי שעות. השיטה השבדית מגינה לחלוטין על העובד (הוא יקבל משכורת נאה בסוף היום, ואם אני אנסה לזרז אותו זו תיחשב גסות רוח קיצונית), והלקוח צריך לנשום עמוק ולהבין שכך הדברים מתנהלים.

השירות פה אדיב ונעים וגם לא פעם מקצועי, אבל הוא איטי להחריד. הלקוח תמיד צודק, אבל הבוס בדיוק בהפסקת צהריים ויחזור בעוד שעה. אם נתקלת בבעיה בסוף השבוע, באחד מ"הימים האדומים" (ימי שבתון כלליים במשק) או בחודש יולי – תצטרך להתאזר בסבלנות. אם העובד שלך בחופשה – והחופשה פה היא הרי קודש קודשים – הצורך שלך ייאלץ לחכות.

יאמר הקורא הישראלי הציניקן: נו, הרי גם בישראל טכנאים לא ממהרים להתייצב בבית הלקוח עם כל תקלה, וגם אצלנו דוחים הכול לאחרי החגים. זה נכון, גם בישראל בהחלט יש להיכן להתקדם, ואפשר להתחיל עם תודעת השירות. ההבדל הוא שבעוד שבארץ ברור שזה לא בסדר, וחברה שסורחת תזכה לשיימינג ברשתות החברתיות ואולי אפילו לכתבה לא מחמיאה בתוכניות הערב, בשבדיה זה נתפס כמציאות החיים. המשך הסיפור שלנו, למשל, הוא שחברת הספנות הרסה את אחד הרהיטים שלנו, וסירבה לקבל אחריות. שלחנו למנהל מייל חביב והסברנו לו שחוות דעת שלילית שלנו עלולה להוריד את החברה שלו מרשימת המומלצים של ארגוני השליחות, והוא כמובן לא נשאר אדיש. בשבדיה, מייל כזה נחשב כמעט אלימות; אי אפשר לדמיין שהוא יישלח, ואם כן – אותו מנהל כנראה יתנצל מעומק הלב אבל יסביר שוב, לאט, שאלו הנהלים, וכך זה עובד. כולם עובדים כשצריך לעבוד, ואם התוצאה לא מוצאת חן בעיניך, תוכל להתקשר ביום שני. אם העובד לא יעיל, אפשר לקרוא אותו לשיחה ברוח ערך ה"מנהיגות" בניהול, אבל לא לפטר אותו. ואם אתה לקוח עצבני שמחכה לשירות, אתה הוא שחורג מכללי האתיקה של עולם העבודה השבדי.

זה מתבטא גם בכל מה שקשור לניצול הזדמנויות עסקיות. אחד הימים החשובים בשבדיה הוא יום האחד במאי, שנפתח ערב קודם בצעדה חגיגית של סטודנטים מבית הספר הטכני המקומי. מאות אלפי אנשים מצטופפים בשעות הערב לאורך מסלול הצעדה כדי להשתתף בחגיגות. בשנה שעברה, כמו ישראלית טובה, מִרפקתי את דרכי לשורה הראשונה והסתכלתי מסביב. עמדנו בשדרת העסקים המרכזית של העיר בידיעה שיש לפנינו המתנה ארוכה. להפתעתי, כל בתי העסק היו סגורים. הם היו יכולים לנצל את השעה עד "כניסת החג", כשההמונים ממילא עומדים בחוץ חסרי מעש, למכירות, מבצעים או סתם כמה שלטי פרסום. אבל בשבדיה כמו בשבדיה, יש זמן לעבודה, וערב האחד במאי זה פשוט לא הזמן.

ואי אפשר לדבר על עבודה בשבדיה בלי להזכיר את המאפיין התרבותי הבולט ביותר ביום העבודה השבדי: ה"פיקה" (fika). בורים יגידו שזו "הפסקת קפה", אבל הפיקה היא הרבה יותר מזה: היא הכמוסה הלוכדת במדויק את תרבות העבודה המקומית. בניגוד ל"טי טיים" הבריטי ומקביליו ברחבי העולם, ה"פיקה" היא לא הקפה שבסוף יום העבודה, זה שמבשר את המעבר מלהיות "עובד" אל להיות סתם אדם; "פיקה" היא הפסקה יזומה ומעוגנת בחוק באמצע יום העבודה, נוסף על הפסקת הצהריים. זו לא הפסקת קפה זריזה לטעינת מצברים (וקפאין), אלא עצירה ממוקדת שנועדה להצהיר שהחיים ראויים להנאה, ושהעבודה לא מפריעה להנאה הזו. בכל מקום עבודה הגון "פיקה" היא חלק מלוח הזמנים, ופעם בשבוע זה ממוסד – כל המשרד יוצא לחצי שעה הפסקה פלוס קפה ועוגה על חשבון העבודה.

בהגיענו לפה, חברה נתנה לי ספר בשם "פיקה" עם מתכונים מסורתיים של מאפים שבדיים (או בקצרה – חמאה, קינמון והל). כותבות הספר, אמריקניות ממוצא שבדי, מציינות בהקדמה ש"הפיקה היא לא משהו-על-הדרך אחרי הצהריים; היא נועדה לעזור לנו להעריך את החיים האיטיים. פיקה אמיתית דורשת מחויבות לפנות זמן להפסקה במהלך היום. היא הזמן שבו כל שאר הדברים ממתינים".

איגודי עובדים ברחבי העולם נושאים עיניים לשבדיה, ולא בכדי; גם אם, כמו בכל מקום, לא תמיד קל למצוא עבודה, עדיין משתלם לעבוד פה. הביטחון וההטבות הסוציאליות הם מרחיקי לכת, וכל מי שחווה טלטלה בעולם התעסוקה לא יכול להקל בזה ראש. הוועדים החזקים מאוד אומנם אינם נגד המדינה, אבל באותו אופן, המדינה אינה נגד הוועדים, ושיתוף הפעולה ביניהם נתפס כרכיב מובן מאליו בשוק העבודה.

ואולם, על רקע זה צריך לציין שלוש נקודות מרכזיות:

הראשונה, הכדאיות הכלכלית. דווקא מפני שכולם מאוגדים והוועדים הם לא כוח חתרני, הם מחויבים להתייחס ברצינות לשאלות של רווח והפסד. אם בארץ אפשר לראות ראשי ארגוני עובדים או אפילו ראשי מפלגות משיקים תוכניות "חברתיות" שאין להן היתכנות כלכלית בת-קיימא (גם אחרי שממסים עוד ועוד את העשירון העליון), הרי שבשבדיה זה לא היה תופס. קשה לראות פה הפגנות סוערות נגד סגירת מפעל לא רווחי, כי זה סותר את תפקיד הוועד: לייצג את העובדים כפקטור יסודי בכלכלה צומחת. העבודה המאורגנת מוכיחה את עצמה כי היא מיטיבה עם העובדים אבל היא-עצמה חלק מהמשק. העובד הוא נכס כי הוא אבן היסוד בבניין הכלכלה, והזכויות שלו נובעות מהיותו כזה.

השנייה, שחיקת הדרג הניהולי. שווה להיות "עובד פשוט" בשבדיה, ושווה להיות מנהל בכיר, אבל לא שווה להיות בין הפטיש לסדן, כלומר מנהל בדרג ביניים. זו הקבוצה ה"לחוצה" ביותר בשוק השבדי כיוון שהללו צריכים ליישם את הוראות הדרגים הגבוהים בלי לפגוע בזכויות הדרגים הנמוכים. בתרבות שבה "הגדלת ראש" היא לא ערך, קשה מאוד לשכנע אנשים לקבל על עצמם תפקידי ניהול, כשהם יודעים שבכל טעות של עובד בכיר מהם או כפוף להם, אותם יהיה הכי קל לשלוח הביתה.

צריך להוסיף לזה תרבות של שקיפות מוחלטת בכל מה שקשור למשכורות, כך שבכל ריאיון עבודה, המראיין יוכל בקלות לדעת כמה הרווחת בעבודה הקודמת. אם נאלצת לעזוב עבודה כמנהל, ו"תתפשר" על עבודה זמנית מכניסה פחות – יהיה לך הרבה יותר קשה לעלות בחזרה בסולם ההכנסה, כי המעסיק תמיד ישווה את המשכורת לזו שקיבלת בעבודה האחרונה. למה שמישהו יעזוב את הנוחות של "עובד פשוט" בשביל הרפתקה שכזו?

והשלישית, האבטלה. הלמ"ס השבדי סופר את מספר האנשים שאינם עובדים, ואז מקזז מתוכם סטודנטים, לומדים שנמצאים בתוכניות הכשרה מקצועיות, אזרחים עם קצבת נכות ואנשים עם חופשות מחלה ארוכות. נכון לאוקטובר 2019, שיעור האבטלה בשבדיה עומד על 6 אחוזים[10] (חשוב לציין – כמעט כפול מהמקביל הישראלי); נתונים המביאים בחשבון את האבטלה הסמויה מדברים על פי שניים לפחות. השאלה המעניינת מבחינתנו היא לא מהם אחוזי האבטלה המוחלטים בשבדיה, אלא, שוב, עד כמה בחסות חוקי העבודה והרווחה המפליגים, אזרחים הופכים לטרמפיסטים על המערכת ומפירים, לאט אבל בטוח, את יסודות האתוס השבדי.

הדגם השבדי והמזג הישראלי

ציניקנים אומרים שהתור הוא הספורט הלאומי בשבדיה. כל מי שעבר בביקורת הדרכונים בנתב"ג יודע שעקיפת התור היא הספורט הלאומי בישראל. ובקיצור: ההיגיון השבדי וההיגיון הישראלי עובדים כמעט הפוך.

כשבוחנים את כל ההשפעות הללו על המערכת הפוליטית בשבדיה, גם פה צריך לעשות אבחנות ברורות בין המושגים הישראליים למושגים המקומיים. נהוג לדבר על "עליית הימין הקיצוני" בשבדיה כחלק ממגמה אירופית של התנגדות להגירה. אבל בכל הקשור לנושאים של חברה ורווחה, המרחק בין ימין לשמאל קטן מאוד. גם ה"ליברלים" שבשוק הדעות השבדי לא קוראים לבטל את שבדיה כמדינת רווחה, וגם המפלגה השמרנית מנופפת קודם כול בדגל השוויון. למרות האמונה העמוקה ב"רב-תרבותיות", כשזה מגיע לתרבות הפוליטית הפנים-שבדית, בוודאי כשמשווים אותה לזו הישראלית, ההבדלים הם לא שמיים וארץ; וזה הסוד.

התערבות ממשלתית גדולה יכולה אולי לעבוד כשמדובר בחברה הומוגנית, אך כשמדובר בחברה הטרוגנית, היא הופכת לדלק של השסע בין עדות ומגזרים. אנחנו שומעים בישראל חדשים לבקרים על אלו ש"נמאס להם לממן את החרדים" (גם אם באופן עקרוני הם בעד חינוך חינם לגיל הרך, קצבאות ילדים ושות'), על אלו ש"לא מוכנים שכספי המיסים שלהם יכסו את הגירעונות של תיאטרון הבימה" (גם אם הם עקרונית בעד תמיכה ממשלתית בתרבות) וכן הלאה. גם אם המערכת הישראלית הייתה מתנהלת ביעילות מופתית, בסופו של דבר כל אזרח מרגיש שהמיסים (הלא נמוכים) שהוא משלם מגיעים לקבוצות אוכלוסייה שרחוקות מהשקפת עולמו ו"מנצלות", לטעמו, את המערכת לטובתן. אבל אין דרך לדאוג לחלשים, תוך התעקשות על מדד העוני היחסי, בלי להעדיף קבוצות אוכלוסייה שלמות שחיות ב"עוני יחסי" מבחירה ובעיניים פקוחות. אין דרך לתקצב מוסדות תרבות בלי לאפשר גם למוסדות-קצה להתקיים; ובמדינה שבה יש כמה זרמי חינוך, אי אפשר לבקש חינוך חינם תוך דחיקת חלק מזרמי החינוך אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה. בכל שבוע עולה הדרישה "להפסיק את המימון הממשלתי ל-". בין אם הדרישה מוצדקת בעינינו ובין אם לא, היא מלמדת בעיקר שהניסיון להחיל מדיניות רחבה על מדינה כה מגוונת נדון לספוג אש מכל הכיוונים.

המדיניות השבדית עבדה עד היום כי אזרחי שבדיה מאמינים, באופן גורף, במערכת הגדולה שנקראת "המדינה", וסומכים על ערכים משותפים של יושר וצניעות. הם רואים את היתרונות שב"מודל הנורדי" ונהנים מפירותיו, ולכן מקבלים במשיכת כתפיים את המחירים: המיסים הגבוהים והצורך ליישר קו עם "המערכת" בכל תחום. הם מוכנים לחכות בתורים ארוכים כי הם מאמינים שזו הדרך הכי נכונה להשיג את מה שטוב להם, וגם כי פשוט "ככה זה". יש להם שאלות והשגות על מדיניות הממשלה, אבל השגשוג והשקט עושים את שלהם, ובסופו של חשבון הם מרגישים שזה שווה להם. הם יעבדו בשקט ובחריצות, יצאו לבלות רק בסופי שבוע, והם אולי יבזבזו יום שלם על העברת חפצים מדירה לדירה, אבל באותה מידה – אף אחד לא יפריע להם בהפסקת הצהריים שלהם. הם יחכו שלושה שבועות להתקנת מזגן באוגוסט, אבל ייהנו מתשלום גבוה יותר בחודשי חופשה. השבדי מסתכל על המציאות, וגם אם חלקה מעוררת בו אי-נחת או חוסר הסכמה, הוא לא חושב שהוא אמור להעסיק את עצמו בשאלה איך לשנות אותה.

במדינת ישראל יש בכל רגע נתון נתח גדול של אזרחים שמאמין שמדיניות הממשלה היא אסון; הערכים המשותפים שלנו אינם קשורים לאתיקה אישית או לשוק העבודה אלא לתכונות של הישרדות – אחדוּת, משפחתיות ומלחמה באויב, כמו גם יוזמה, תעוזה והיכולת להסתדר. יישור קו עם המערכת נתפס אצלנו כתכונה נלעגת, לעומת היכולת לדפוק על השולחן ולהשיג (בעזרת קשרים במקומות הנכונים) את מה שרוצים. אין אחדות דעים לגבי ההיקף והאופן שבו המדינה צריכה לנהל את המערכות הגדולות של חיינו, וגם אילו הייתה – השוני בין המגזרים גדול כל כך, שהניסיון להגדיר סל רווחה או הטבות לאזרח בהכרח פוגע באופן מיוחד באוכלוסייה אחת ומיטיב באופן מופלג עם אוכלוסייה אחרת. העובדים בקניון משחקים בפלאפון, מרוויחים פחות וגם עם הפחות הזה יוצאים לבלות בערב. המציאות מעוררת בישראלי אי-נחת מתמיד, עד כדי כך שכמעט הפכנו לקלישאה את העובדה המפליאה שמדינה קטנה ועתירת מלחמות-קיום, עם פוליטיקה הפכפכה ולוהטת, הפכה לאומת סטארט-אפ עם כלכלה יציבה.

בעוד שבדיה מייסרת את עצמה בשאלה מה המשמעות של היות שבדי במאה ה-21, אצלנו הישראליוּת היא עדיין אתוס מרכזי ומעורר גאווה, והשיר הקליט ביותר שיצא בשנה האחרונה מצהיר "כאן זה בית, כאן זה לב". השבדים מנסים להוכיח לעצמם שהם "אור לגויים", והישראלים בטוחים שהם כאלה בלי לנסות למצוא הוכחות. השבדים לוקחים עוד חופשת מחלה והישראלים מתלוננים שהממשלה לא יוצאת לעוד מלחמה.

ישראלים לא מוכנים לעמוד בתור. כלומר – לפעמים הם עומדים, כמובן. אפילו עומדים יפה. אפילו נותנים לאישה בהריון ולזקן לעבור לפניהם, ועל הדרך עוזרים לעולה החדש למלא את הטפסים. אבל אזרחי ישראל אינם מסוגלים לחיות בתודעה שבמשך כל חייהם "המערכת" תגיד להם איפה ללמוד, כמה להרוויח ואיך לנהל את חייהם. אלו שמתחננים ליותר התערבות ממשלתית, לסל רווחה רחב יותר ולצמצום אי-השוויון אינם מודעים, לטעמי, למחיר. לא רק למחיר הכלכלי – שזה כמובן עיקר המחלוקת – אלא למחיר האישי, מחיר ההכנעה.

השבדי יודע שיש חסרונות, אבל הוא לא מתעצבן. הוא נהנה ממה שטוב, ונמנע מלהתעמת עם מה שרע. הוא סופג בשקט את האיטיות ואת חוסר היעילות, כדי שגם הוא בתורו יוכל להיות איטי או לא יעיל בלי שמישהו יקרא אותו לסדר. מישהו אחר אומר לו איפה לגור, לאיזה רופא ללכת, אפילו איזה אוכל לתת לתינוק שלו, והוא בתמורה מקבל את השקט שבידיעה שגם אם הוא ייפול – רשת הביטחון החזקה תתפוס אותו.

הישראליות, לדעתי, אינה מסוגלת להרגיל את עצמה ללכת בתלם. המגוון, הקשת הפוליטית הרחבה, הדעתנות, תרבות ה"דוגרי", הנטייה לעצמאות, התושייה – מושג שרק עכשיו מתחילים ללמד בבתי ספר שבדיים – הופכים את הקוד הגנטי התרבותי שלנו למשהו אחר. הישראלי מסוגל לנשוך שפתיים ולעמוד בתור, אבל אין לו סבלנות, כי עמוק בפנים אנחנו לא מאמינים שהמדינה באמת יכולה לדאוג לנו יותר ממה שאנחנו יכולים. כשהיא מנסה, אנחנו כועסים שאחרים מנצלים את כל הטוב שאמור היה להגיע "אלינו", האזרחים הלגיטימיים. אם בעל מקצוע מפשל, הדבר האחרון שמעניין אותנו זה שהוא "ניסה". הטמפרמנט המבעבע, הקשוח והדעתני שלנו גובה מאיתנו מחירים, אבל ויתור עליו פירושו גם ויתור על כל מה שהופך אותנו למדינה חלוצה בכל-כך הרבה תחומים אחרים. עם כל הקנאה, בסתר ליבנו אנחנו גם בזים למשמעת ולסדר האירופיים.

שבדיה היא מקום נהדר לגור בו, ולישראלים בשבדיה יש הרבה מה ללמוד. אבל כדי לפתור את אתגריה ובעיותיה של ישראל, דרוש כנראה מודל אחר – מודל שמותאם למבנה החברתי, לקודים התרבותיים ולאתוסים המכוננים ההופכים אותנו למה שאנחנו במאה ה-21. לא בטוח מה זה כן; אבל "לאגום" – זה בטח לא.


ליאורה לויאן, תלמידה לתואר שני במדיניות ציבורית ומנהלת ניו-מדיה ב'ישראל שלי', נמצאת בשנתיים האחרונות עם משפחתה בשליחות בקהילה היהודית בגטבורג, שבדיה.


[1] אליזבת גילברט, לאכול להתפלל, לאהוב, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, שוהם: כנרת זמורה ביתן, 2008.

[2] Forsakringskassan, Psykisk ohälsa bakom nästan hälften av alla pågående sjukskrivningar,

10.10.2017.

[3] ראו למשל באתר CNN: "Burn-out a new Swedish model”, 28.11.2003

[4] https://www.oecd.org/statistics/Better-Life-Initiative-country-note-Sweden.pdf.

[5] Vivian Tse, "Young Swedish workers abuse sick leave: study", The Local, 3.2.2011 (https://www.thelocal.se/20110203/31820).

[6] ראו למשל "הערכים שלנו" באתר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית:  https://www.socialdemokraterna.se/vart-parti/om-partiet/vara-varderingar וכן באתר מפלגת 'הנוצרים הדמוקרטים' הימנית: https://kristdemokraterna.se/var-politik/ideologi-och-principprogram/

[7] הכלכלן רוברט נלסון טוען שישנו גורם מכריע נוסף שהשפיע על עיצוב עולם הערכים השבדי: העבר הלותרני שלה. מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, סובר נלסון, היא תוצר של אתיקה לותרנית, כשם שהקפיטליזם הוא תוצר של אתיקה קלוויניסטית – על פי ניתוחו המפורסם של מקס ובר. ראוPekka Rautio, "Lutheranism has provided the foundations of the Nordic welfare state", University of Helsinki, 15.8.2017.

[8] דאגלס מאריי, המוות המוזר של אירופה, מאנגלית: אורי רדלר, תל-אביב: ספריית שיבולת, תשע"ט, עמ' 177.

[9] ראו מאמרו החשוב של ברט כריסטופרס:  Brett Christophers, "A Monstrous Hybrid: The Political Economy of Housing in Early Twenty-first Century Sweden", New Political Economy, Vol. 18,  885-911, 17.1.2013  (זמין במרשתת).

[10] "Sweden Unemployment Rate", Trading Economics .

שמרנות איננה ליברליזם
האומנם שליש מילדי ישראל עניים?
גיל ההתבגרות של החקלאות העברית
רכישת מנוי arrow

5 תגובות

  1. עמי וטורי

    02.02.2020

    מאמר שבאמת מפגין הרבה ידע והכרות עם המערכת. לא בהכרח מסכים עם הכול אך בהחלט ראוי למחמאות.

    הגב
  2. כריס

    03.02.2020

    מעניין, חשוב, מאיר עיניים.

    הגב
  3. אחד משם

    18.02.2020

    החליפי את המילה 'שבדיה' במילה 'ניו זילנד' ותקבלי משהו דומה למדי.
    כאן ישנו ה Tall Poppy Syndrome הידוע שמקדש את הבינוניות על חשבון ההישגיות האישית.
    ההפסקות היזומות כאן הן morning tea/ afternoon tea בהן עוזבים הכל, שותים כוס תה ומכרסמים איזו עוגייה.
    עד שחולפות כמה שנים, כל ישראלי חדש כאן מנסה לפצח את השיטה המקומית ולהשוות לישראל. די משעשע.

    תודה על הכתבה,
    י

    הגב
  4. רואה הדבשות

    03.05.2020

    עד החצי היה מעניין אבל הייתה לי תחושה שמדובר על מהגרת שמטפטפת שנאת מהגרים אבל לא כל כך ידעתי למה. אחרי זה הדברים פשוט נאמרו במפורש

    הגב
  5. הדס

    18.08.2020

    תודה רבה. מעניין וכתוב מצויין. דומה למדי למצב בדנמרק.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *