לאומיות של חירות ולאומיות של כפייה

בתגובה ל"הלאומיות וחירות המערב" מאת יורם חזוני, גיליון 7

על פי יורם חזוני, המבנה הליברלי כפי שהגה אותו ג'ון לוק מתייחס רק לאדם היחיד ולחירותו, ומתעלם מהמבנים החברתיים השונים הקיימים במציאות אמפירית. חזוני מאשים את ההגות הליברלית בגלובליזם קיצוני עד כדי אבסורד ועד כדי אימפריאליזם, וטוען שחלקם, כלודוויג פון מיזס, אף תמכו בקיומה של ממשלה עולמית. בשורות הבאות אציג כתב הגנה למסורת הליברלית. זו שיטה המתבססת על הבנה של המציאות לאשורה, ואין כל חפיפה בינה לבין שאיפות אימפריאליות או לרעיון הממשלה העולמית.

לוק מציב את שמירת הזכויות הטבעיות כתנאי ללגיטימציה של כל שלטון – אך אין הוא מציב את הביטוי הלאומי כסותר את רעיון החירות. לוק לא שולל את הלאומיות – אך הוא סובר שהאינטרסים והערכים הלאומיים אינם צריכים לבוא לידי ביטוי בצורת הממשל. דווקא הקבלת הלאום למשפחה, כפי שחזוני מציג, יכולה לייצג נאמנה את התפיסה הליברלית בנושא: כפי שהמבנה המשפחתי הוא אורגני, והרגשות המשפחתיים באים לידי ביטוי באופן טבעי לחלוטין, מתוקף טבע האדם – כך גם הלאום מתפתח באופן טבעי, מתוך הרגשות הלאומיים הטבעיים של כל פרט ופרט. מבנה המשפחה המסורתי מתקיים לא בגלל המעמד החוקי שלו אלא כי טבע האדם מוביל אותו לבחירה בהשתייכות למשפחה, וכך גם יהיה עם הלאום. מתוך הקיום הזה, ומתוך היות לגיטימיות הממשל תלויה בבחירת התושבים עצמם, כאשר יתקיים לאום, אך טבעי יהיה שהוא יתכנס למדינה משלו – ללא צורך בפגיעה בחירות הפרט.

אין זה עניין תיאורטי בלבד; בפועל, ההוגים הליברליים השונים התנגדו נחרצות לאימפריאליזם. "על הכיבוש", הפרק הט"ז בספרו המפורסם של לוק "המסה השנייה על הממשל המדיני" עוסק בנושא הכיבוש והשלטון, ומסקנתו היא שלרוב מלחמת כיבוש אינה מוצדקת, ונובעת מ"הערבוביה שתאוות הכבוד זרעה בעולם" כלשונו; לוק סובר שגם כאשר מלחמת כיבוש היא מוצדקת בפני עצמה, מיד בתומה אין לכובש זכות לשלטון על אף אדם חוץ מאלו שהשתתפו בפועל במלחמה מהצד הבלתי צודק. וכך כותב לוק:

הכובש קונה לו שליטה רק על אלה שעזרו בפועל, שיתפו פעולה או הביעו את הסכמתם לאותו הכוח הבלתי צודק שכוון נגדו. כי מאחר שבני העם לא ייפו את כוחם של מושליהם לעשות דבר בלתי-צודק, כגון לקדש מלחמה בלתי צודקת (כי הם עצמם לא היה להם מעולם כוח-סמכות כזה), על כן אין להטיל עליהם אשמה של מעשי אלימות ועוול הנעשים במלחמה בלתי צודקת. (ג'ון לוק, המסה השנייה על הממשל המדיני, סעיף 179)

המסקנה הבלתי נמנעת היא שלילה מוחלטת של האימפריאליזם. לדוגמה והמחשה, בפלישת ארצות הברית לעיראק, לוק היה סובר ככל הנראה שארצות הברית צריכה להביס את סדאם חוסיין, הצד שאינו צודק, אך מיד אחר כך – אין לארצות הברית שום זכות שלטונית על תושבי עיראק.

באופן דומה, חזוני טועה בהצגתו את ההוגה והכלכלן לודוויג פון-מיזס, מחשובי ההוגים הליברליים במאה ה-20, כתומך בממשלה עולמית; פון-מיזס אכן כתב שתיתכן מעצמה עולמית, ש"תהיה מסוגלת להבטיח לאומות את השלום שהן דורשות" (בספרו Liberalism, עמ' 150), אך אפילו בגוף הדרישה הזו הוא מכיר בקיומן הנחוץ של אומות. זאת ועוד, פון-מיזס כתב בפירוש שמשמעות אחידות החוק שהליברליזם דורש – חירות לכל אדם באשר הוא – אין משמעותה בהכרח דרישה להקמת מעצמה עולמית:

הליברליזם, שדורש חופש כלכלי מלא, מבקש להעלים את הקשיים שמגוון ההסדרים הפוליטיים מכביר על התפתחות המסחר באמצעות הפרדת הכלכלה מהמדינה. הוא שואף לאחדות החקיקה ברמה האפשרית הגבוהה ביותר, ובסופו של דבר לאחידות חוקית עולמית. אבל הוא אינו מאמין שכדי להגיע ליעד הזה צריכות להיווצר אימפריות גדולות או אפילו אימפריה עולמית. (Nation, state and economy, p. 64)

אחת הביקורות של חזוני כלפי גישתו המדינית של לוק מופנית כלפי ה"רציונליזם" וההפשטה של תליית ההשתייכות לאומות בהסכמת היחיד. גישה מדינית ראויה הייתה מתבססת, לדעת חזוני, על התבוננות במציאות ומתוכה הבנה של הכללים, קרי גישה אמפיריציסטית. חזוני טוען שבעולם הפוליטי האמפירי "נאמנויות הדדיות קושרות את בני האדם זה לזה במשפחות, שבטים ועמים, ודווקא מתוך כך כל אחד מאיתנו נוחל שפה ומורשת דתית ותרבותית מסוימת". אבל האומנם המורשת מכריעה את מחויבותו של היחיד? אכן, כל אדם נולד למשפחה שאין הוא בוחר בה ולתרבות שאין הוא בוחר בה; אבל אם בבגרותו יחליט אותו אדם להתנתק מהלאום, בחינה אמפירית של המציאות תגלה שהוא מסוגל לכך. נמצא שגם אם נקבל את ההנחה של חזוני כי ניתן להכליל מהפרטים המצויים אל הכללים הרצויים, הרי הפרט המצוי הוא שהיחיד יכול להתנתק מהתרבות – ולפיכך הכלל יהיה שאדם רשאי לשחרר עצמו מעול ההשתייכות לקולקטיב, אם יחפוץ בכך.

חזוני אמנם כותב על "אחריויות שהן חלק בלתי נפרד מן החברות הנורשת או הנרכשת בקולקטיבים מסוג זה, אחריויות המציבות בפני היחיד דרישות שאינן נוצרות מתוקף הסכמה ואינן מתפוגגות בהיעדר הסכמה". אך מה פשר הקביעה לפיה ניתן להתבונן בהתחייבויות שכאלו באופן אמפירי? לפי אותו היגיון, נוכל להתבונן באיטליה בתקופתה הפשיסטית ולהבחין בהתבטלות מוחלטת של היחיד כלפי הכלל, או להתבונן ברוסיה הסובייטית ולהבחין שעל האיכר מוטלת האחריות להעביר את כל רכושו לקולקטיב. צורת התבוננות זו עוקרת את משמעות ההגות המדינית. אם המצב המצוי מלמד על המצב הרצוי, לא ניתן למתוח ביקורת על משטר כלשהו.

ועוד: חזוני מציין שברבות השנים, התיאוריה הליברלית כפי שניסח אותה לוק היוותה את הבסיס למגוון חיבורים דומים באותו נושא; אך ראיית ההוגים שחזוני הזכיר כממשיכיו של לוק רחוקה מלהיות מובנת מאליה. רוסו טוען ב"על האמנה החברתית" ש"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו" – בניגוד מוחלט לגישה של לוק, שבה עיקרון המפתח הוא חירותו של הפרט. גם ג'ון רולס בספרו "תיאוריה של צדק" אינו ממשיך את העקרונות הליברליים של לוק; בעוד האחרון הקדיש חלקים נרחבים מהגותו, ובכלל זאת מחיבורו הראשי "המסה השנייה על הממשל המדיני", לתפיסת הקניין כזכות טבעית, רולס מציב את הצדק החלוקתי, כלומר השוויון בחלוקת המשאבים, כאחד משני העקרונות הבסיסיים של תורתו. שוויון שאינו אלא רמיסה של זכות הקניין.

ואכן, הזרם השולט בחוגים האקדמיים, זה שחזוני מלין כי הצליח לדחוק הצידה "גישות אחרות לגבי הסדר המדיני", אינו ראוי להיקרא ליברליזם. ההמלצות הפוליטיות של הזרם הזה, פרוגרסיבי המכנה את עצמו שלא בצדק ליברלי, נוטות כמעט תמיד לסוציאליזם; אותו זרם פרוגרסיבי מבסס רבות מקביעותיו על תיאוריות מרקסיסטיות, ומתנגד לרבות מהנחות היסוד המוסריות של הזרם הליברלי המקורי.

מהותו של הליברליזם אינה טמונה בשלילת ההסדרים החברתיים האורגניים הקיימים בדמות הלאום, המשפחה והקהילה; מהותה של הגישה הליברלית היא האמונה הרדיקלית ש"כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר". מהותה של הגישה הליברלית היא הניגוד לפשיזם, אותה אמונה הרסנית שהאדם מתבטל ביחס לקולקטיב, אותו פשיזם שייקח בשתי ידיים את התאוריה שלפיה השיוך ללאום מטיל על היחיד דרישות שאינן נוצרות מתוקף הסכמה ואינן מתפוגגות בהיעדר הסכמה. מהותה של הגישה הליברלית היא התפיסה שלפיה החברה האנושית מורכבת מאנשים בשר ודם, שווי זכויות, המסוגלים לפעול בעצמם ולכונן סדר חברתי מופתי בלא הנדסה חברתית כפויה וכפייתית.


אריאל ליכטרמן הוא תלמיד ישיבת הר עציון וסגן יו"ר נוער "זהות".

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *