31062

לא צדק ולא יעילות: כך חוטאת מערכת המשפט לתפקידה

על מערכת המשפט הישראלית, העמוסה לעייפה, מופעל לחץ בלתי פוסק להתייעל. אלא שמערכת הערכים המנחה אותה, והתמריצים המפעילים את שופטיה, דוחקים בה להתייעל על חשבון עשיית צדק. על השינוי להתחיל בדין האזרחי

למערכת המשפט במדינה דמוקרטית כמה תפקידים. שניים מהם, המושכים תשומת לב רבה ונמצאים בלב הדיון הציבורי, הם אכיפת החוק, ופיקוח על מוסדות שלטון אחרים. אולם בין שני התפקידים הללו ניצב תפקיד נוסף, חשוב לא-פחות: מערכת המשפט היא הגוף המכריע בסכסוכים אזרחיים. אדם הסבור כי נגרם לו עוול על ידי חברו יכול לפנות לבית המשפט בבקשה לסעד; אם טענתו תימצא נכונה – יורה בית המשפט על עשיית הצדק, על הצלת העשוק מיד עושקו ועל פיצוי התובע בידי הנתבע.

לכאורה, השפעותיו של תפקיד זה – על ניהול המדינה ועל סוגיות חברתיות – פחותות מאלו של שני חבריו, אלא שתפקיד זה הוא הממשק הראשון והיומיומי שיש לכל אזרח עם מערכת המשפט ולפיכך נודעת לו חשיבות יתרה. אכן, רובנו – כך יש לקוות – לא נעמוד במהלך חיינו לדין פלילי וכנראה גם לא נרצה לעתור נגד החלטה מִנהלית מסוימת אף שאנו סבורים כי היא אינה לגיטימית (או כי היא פגומה); אולם בפני כל אחד ואחד מאיתנו עומד הסיכון שהשוכר של הדירה שלנו (או בעל דירה שאנו שוכרים את דירתו) יפר את החוזה שנחתם עִמו, שמוצר שנקנה יימצא פגום, או שנינזק ממִפגע שמאן-דהוא הותיר אחריו – ואנו ניאלץ לבוא בשערי בית המשפט. כאמור, המפגש הראשוני של רוב אזרחי המדינה עם מערכת המשפט מתרחש בהליכים אזרחיים, ומשום כך נראה כי אמון הציבור במערכת המשפט מושפע באופן משמעותי מן היחס שהם מקבלים בהליכים הללו – ולא רק משאלת האקטיביזם השיפוטי של שופטי בית המשפט העליון בסוגיות הזוכות ליחס תקשורתי.

אלא שהאזרחים המגיעים לבתי המשפט פוגשים במערכת עמוסה ועייפה שנראה כי אין לה המשאבים הנדרשים לשם הכרעה צודקת – ויעילה – של הסכסוך המוגש לפניהם. מערכת המשפט הישראלית היא ממערכות המשפט העמוסות בעולם:[1] בשנת 2018 ישבו בבתי משפט השלום בישראל 454 שופטים, שדנו ב-841,808 תיקים. במילים אחרות: שופט שלום דן ביותר מ-1,800 תיקים מדי שנה בממוצע, ונדרש לסגור חמישה תיקים בכל יום (כולל שבתות וחגים). כתוצאה מן העומס, המעבר בין כל שלב לשלב בהליך עשוי לקחת חודשים-מספר ולפיכך במקרים מורכבים שבהם אי אפשר לסיים את ההליך לאחר דיון אחד (אם משום שהצדדים אינם מוכנים להתפשר ביניהם; אם משום שפשרה אינה מן האפשר; אם משום שמדובר במקרה הדורש הוכחת נושאים עובדתיים מורכבים או שהפסיקה בעניינו אינה חד-משמעית ובית המשפט נדרש להיכנס בעובי הקורה, להכריע בו לראשונה ולקבוע הלכה), ייאלצו הצדדים לנהל את ההליך במשך כמה שנים. ברור מאליו כי כשהעומס המוטל על השופטים כה רב, קשה לצפות מהם לדון בכל הליך והליך במלוא הסבלנות והרצינות הראויות לו.

כדי להקל-במעט בעיה חמורה זו ולייעל את ההליכים ולזרזם, נוקטת מערכת המשפט מגוון מאמצים. אכן, בשיח השגור רווחת הנטייה לראות את השאיפה ליעילות כסותרת את השאיפה לצדק; לדידה, בתי המשפט צריכים בראש ובראשונה לשאוף לעשיית צדק וזו דורשת כובד ראש, זמן רב, והשקעת משאבים נרחבים לצורך בירור האמת. אולם אליבא דאמת זוהי תפיסה חלקית ושגויה: כאשר המערכת אינה יעילה, גם הצדק נפגע. אזרח מן השורה המגיע לבית המשפט – בין אם הוא התובע, בין אם הוא הנתבע (וסבור כי התביעה אינה נכונה) – אינו חפץ רק בפסק הדין הנכון והצודק אלא חפץ גם לקבלו בהקדם. לא-לחינם הביטוי המקובל להתארכות הליכים ללא סיבה מוצדקת הוא "עינוי דין". המתנה ממושכת לפסק דין, שמִשכה יכול להגיע לשלוש שנים ואף יותר, עשויה להשפיע על בעלי הדין הן מבחינה כלכלית הן מבחינה נפשית. לעיתים, הממון הנתבע נדרש לתובע לשם קיום יומיומי, אולם בזמן ההמתנה לפסק הדין נאלץ הלה להסתדר מבלעדי ממון זה, ולעיתים אף נאלץ לשלם לעורך דינו שכר טרחה כה גבוה – עד שבחלק מן המקרים מוטב לו לתובע לקבל פיצוי נמוך יותר בזמן קצר יותר מאשר להמתין לתום ההליך. המתנה לפסק דין – שלעיתים קרובות נודעות לו השלכות משמעותיות על מצבו הכלכלי של אדם – יכולה להיות מורטת עצבים ומדירת שינה. היעילות אינה סותרת אפוא את השאיפה לצדק; אדרבה, היא מֵרכיביו של הצדק ויש לשמור על האיזון בינה לבין הרכיבים האחרים.

כלים רבים ומגוונים עומדים לרשותו של השופט המבקש לבצע את עבודתו בצורה יעילה; אך מחמת העומס הכביר המוטל על המערכת, ומחמת הלחץ המופעל על השופטים לייעל את עבודתם, עולה החשש שמא שופטים אחדים ינסו לסיים הליכים באופן מהיר יותר גם אם הם עצמם סבורים כי ניהול ההליך עד תומו יוביל לתוצאה אחרת, צודקת יותר. האתגר הגדול העומד אפוא לפתחה של מערכת המשפט הוא להביא לכך שהשופטים יפעילו כלים המקַדמים יעילות וצדק גם יחד, או לכל הפחות יקַדמו יעילות תוך פגיעה מינימלית בצדק. דרך המלך להשגת מטרה זו היא מניעת הליכים משפטיים מיותרים המעמיסים על המערכת לשווא (או למצער סגירתם המהירה של הליכים כאלה), כדי לפַנות זמן ומשאבים לניהול הליכים שראוי למצות בהם את הדין – עד תומם. למרבה הצער, מערכת המשפט הישראלית פועלת בדיוק באופן ההפוך.

השאלה כיצד לטפל בעומס – ובאילו מחירים – תלויה בשאלת מטרותיה של מערכת המשפט ובסדר העדיפויות המנחה אותה. במאמר זה אבקש להציג את הערכים והתמריצים המנחים כיום את מערכת המשפט הישראלית (גם אם לא באופן מודע), ובהתאם לכך מכתיבים את הדרכים שבאמצעותן בוחרת המערכת להתמודד עם העומס המוטל על כתפיה; אצביע על הכשלים בדרכים הללו שאינן מובילות להפחתת העומס ואף יש בהן פגם מוסרי; לבסוף אציע פתרונות.

בתי המשפט, גיליון 21, איור: מנחם הלברשטט
איור: מנחם הלברשטט

ערכים חדשים ועומסים מיותרים

מדי יום פוקדים את בתי המשפט בישראל מאות אזרחים המצפים בחיל ורעדה לפסק דינו של בית המשפט מתוך תקווה שהצדק יֵצא לאור. מילון אבן-שושן מגדיר את המונח "צדק" כ"כשר מבחינה חוקית", דהיינו מה שמותר לעשות הוא גם הדבר הצודק. זוהי ההגדרה הקלאסית של המונח "צדק", אלא שפרשנות זו פשטנית במקצת: ישנם מקרים שבהם הדבר ה"כשר מבחינה חוקית" אינו דווקא הדבר הצודק; וישנם מקרים שבהם צדק של אדם אחד מתנגש עם הצדק של רעהו.

עם השנים נוספו למונח "צדק" הגדרות-משנה ופרספקטיבות נוספות שמבעדן הוא נבחן. הללו חלחלו גם לשיטת המשפט הישראלית והן משפיעות – מדי יום – על אורח הפסיקה של בית המשפט הישראלי. בשיטת המשפט הקלאסית, נדרש השופט לדון אך ורק בטענות בעלי הדין העומדים לפניו ובשאלות המשפטיות העולות מהן, ואינו נדרש לשקול שיקולים נוספים, חיצוניים לדיון המשפטי. למשל במקרה שבו עני תובע עשיר על נזק שלטענתו הלה גרם לו, השופט נדרש לבחון תחילה האם אכן האדם העשיר אחראי לנזק. אם הנזק נגרם שלא באחריותו של העשיר אזי אף שלעני נגרם נזק, וייתכן שהוא סובל מאוד וזקוק לכסף כדי לטפל בנזק שנגרם לו, העשיר לא יחויב בתשלום אף אם העני יישאר חסר כול.

בשנים האחרונות, הבחנה חד-משמעית זו הולכת ומיטשטשת: עוד ועוד קולות טוענים כי השופט נדרש להסתכל על מכלול הנסיבות ועל פערי הכוחות בין הצדדים. דרישות אלו נשענות על תיאוריות ביקורתיות פוסט-מודרניות המתמקדות בפערי הכוחות המבניים השוררים בחברה. גרסה פופולרית אחת של תיאוריות אלו היא תפיסת הצדק החלוקתי,[2] שלפיה בבואנו להכריע בסכסוך בין שני צדדים, אַל לנו לבחון את נסיבות המקרה לבדן. בעיני תיאוריות אלו, "מי צודק?" אין פירושו רק "מי אחראי לנזק שנגרם?" או "עם איזו מטענות הצדדים מתיישבת פרשנות החוזה?"; לדידן, פירושה של שאלה זו הוא גם "מהם פערי הכוחות שהובילו למצב שנוצר?", "האם החוזה נכרת בין שני צדדים שווי כוחות, או שמא אחד הצדדים כפה על השני נוסח חוזה שאינו הוגן?", ו"האם לנתבע בתביעת נזיקין יש ביטוח או שהוא יצטרך לשאת בעלויות התביעה לבדו?".

תקדימי פסיקה אינם עניינו של מאמר זה המבקש לדון בשאלת הכלים המשפטיים. עם זאת, כמה דוגמאות מעולם הפסיקה יסייעו לנו לעמוד על נטייתה של מערכת המשפט הישראלית לצדק חלוקתי. הדוגמה המובהקת לפסיקה כזו היא פסק דין אבו-חנא,[3] העוסק במקרה של תינוקת בת 5 חודשים, מכפר בדווי, שנפצעה בתאונת דרכים. בית המשפט פסק כי אף שבמרבית המקרים ילדה הגדֵלה בכפר בדווי אינה עתידה לצאת לעבודה בבגרותה, ייפסקו לה פיצויים לפי השכר הממוצע במשק – מחמת שיקולי צדק חלוקתי.

דוגמה מורכבת לתפיסת צדק חלוקתי – ולהשפעתה על בתי המשפט – היא פסק הדין בעניין עדן מלול. בשנת 2005 שינה בית המשפט העליון את משטר האחריות החל בדיני נזיקין וקבע כי כאשר לא ניתן לדעת מהי הסיבה לנזק שנגרם, אין לדרוש מן התובע להוכיח את נזקו מעל לספק סביר (51%), והפיצוי שיינתן לו ייקבע על פי מידת ההסתברות כי הנתבע הוא האחראי לנזק.[4] פסק דין זה, שחולל מהפכה בדיני הנזיקין, התייחס לילדה שנולדה נכה אולם לא ניתן היה להוכיח כי נכוּתה נגרמה מחמת רשלנות רפואית של בית החולים. עד לאותו פסק דין משל-בכיפה הכלל "הכול או כלום": אם התובע היה מוכיח כי רוב הסיכויים שהנזק נגרם באשמת הנתבע, היה הלה זוכה בפיצוי מלא; אם לא היה מצליח להוכיח זאת – הייתה תביעתו נדחית לחלוטין. פסק הדין אִפשר למעשה לבית המשפט לפצות את התובעת (הגם שבאופן חלקי); הנימוק המרכזי לפסק הדין היה הרתעת גופים אשר עד אותה עת ידעו כי במקרה של פחות מ-50% הוכחה – לא יחויבו בפיצוי. אולם נימוק נוסף שהוצע בפסק הדין היה צדק חלוקתי: פיצוי לילדה שנולדה עם נכות קשה, ואשר אין ביכולת משפחתה לממן את הטיפול בה, על חשבון כיסו העמוק של בית החולים, המבוטח בהתאם ומסוגל לספוג את עלויות הטיפול בילדה.

דוגמה נוספת היא מקרה שבו אזרח ניזוק ממִפגע במדרכה או מרכוש ציבורי והוא תובע בגין זאת את הרשות המקומית. לכאורה, כדי לחייב את הרשות המקומית לפצות את הניזק – כלומר כדי לחייב את הנתבע לפצות את התובע – אין די בהוכחה כי אותו מפגע היה מצוי ברשות הרבים ומן ההכרח להוכיח כי הנתבע התרשל והיה כוחו לנהוג בדרך אחרת כדי למנוע את הנזק. אולם נראה כי בשנים האחרונות, בתי המשפט נוטים לוותר על בחינת התרשלותן של העיריות, ובכל מקרה שבו הוכח כי היה מפגע ברשות הרבים – מחייבים השופטים את העירייה בתשלום. לדוגמה, לאחרונה דן בית משפט המחוזי בבאר-שבע במקרה של אדם שנהרג מנפילת משקוף שהועמד על מדרכה בעיר רהט על ידי בית עסק; בית המשפט חִייב את העירייה לשלם לעזבונו של ההרוג 20% מן הנזק,[5] וקבע כי אחריות העירייה קמה מכיוון שהיא לא השתמשה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה נגד בית העסק. בכך הרחיב פסק הדין את חובת אחריותה של העירייה: מעתה אין היא נדרשת להתנהג באופן סביר בלבד, ומחובתה לעשות כל שביכולתה על מנת למנוע את הנזק. דוגמה נוספת היא מקרי נפילה של תושבים בעקבות משקעים קלים במדרכות העיר: בתי המשפט פוסקים – שוב ושוב – כי חובתן של העיריות לפצות את התושבים הניזוקים, אף שקשה מאוד לטעון שהעיריות מחויבות לדאוג שכל המדרכות בתחומן יהיו ללא כל פגם בכל זמן (מובן מאליו כי אם פנו לעירייה בבקשה לתקן את המדרכה, קמה לה אחריות; אולם בתי המשפט מחייבים עיריות גם כאשר אין חולק כי לא ידעו על הפגם).[6]

בעבר, כאשר הנפגע נדרש להעריך את כדאיות הפנייה לבית המשפט, התוצאה האפשרית הייתה ברורה יותר, בהתאם לסיכויו להוכיח כי הנתבע אכן אחראי לנזק; אולם עתה, מחמת החיוב בהתאם למשקל הסתברותי, נוצר תמריץ משמעותי להגשת התביעה בכל מקרה, שכן הסיכוי לזכות בפיצוי כלשהו (גם אם במסגרת פשרה) גדול במיוחד. ובכן, תפיסת הצדק החדשה – המתיימרת לשפוט ולהכריע לא רק על פי פרטי המקרה אלא תוך התחשבות בשאלות של מוסר ושל השפעת ההליך המשפטי על הצדדים ועל החברה כולה – מובילה להעלאת כמות ההליכים המשפטיים נגד גורמים שייתכן שלא התרשלו כל עיקר.

כפי שנראה להלן, בעיה זו אינה רק תוצאה של מדיניות פסיקה; היא נובעת גם ממדיניות הנמנעת משימוש בכלים משפטיים היוצרים תמריץ שלילי להגשת תביעות סרק (או תביעות שבסבירות גבוהה אינן משתלמות), וזאת בשל ערך אחד שצמח ותפס מקום מרכזי בשיטת המשפט הישראלי (יחד עם הרחבת המונח "צדק" למובנים של צדק חלוקתי): זכות הגישה לערכאות.

כאמור, תפיסת הצדק החלוקתי מודדת את הצדק מתוך הסתכלות רחבה על הצדדים. לפיכך, תנאי מקדים להתקיימות הצדק הוא מתן אפשרות שווה, זמינה ונגישה לכל האזרחים לגשת אל היכל המשפט. זכות הגישה לערכאות אינה מוסדרת בחוק הישראלי, אך נראה כי כבר מראשית ימיה של מערכת המשפט הישראלית – עוד טרם המהפכה החוקתית – היא ראתה בה זכות יסוד ופעלה להרחבתה. לאורך השנים עלתה סוגיה זו לדיון פעמים מספר, ובתי המשפט הכריעו – באופן שיטתי – לטובת הרחבתה של זכות זו גם כאשר הטוען לה פעל ממניעים טורדניים (או ממניעים זרים אחרים). ״החוק הוא שגם לטרדנים שמורה זכות הגישה אל בתי-המשפט, ולא על דעת עצמנו ננעל בפניהם את השערים״, נאמר באחד מפסקי הדין.[7] עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק – ועם המהפכה החוקתית שבאה בעקבותיהם – העלה בית המשפט העליון את קרנהּ של זכות זו למעמד של זכות-על חוקתית.[8] תוצאתה של הרחבה זו, ושל קידוש-היתר של זכות הגישה לערכאות, היא הימנעותם של שופטים משימוש בשני כלים משפטיים חשובים המיועדים לצמצום תביעות סרק, תביעות סדרתיות ותביעות מיותרות: סילוק על הסף ופסיקת הוצאות.

סילוק על הסף

החוק הישראלי מסמיך את השופטים למחוק תביעות (או לדחותן) בכל שלב של ההליך, ממגוון שיקולים, ובכללם כאשר התביעה אינה מגלה עילת תביעה (כלומר כאשר גם אם כל הטענות של התובע יתבררו כנכונות, עדיין אין לנתבע חובה חוקית לשלם לו), כאשר התביעה קנטרנית או קטנונית, או משום שבית המשפט שאליו הוגשה התביעה אינו מוסמך לדון בה.[9] אפשרות זו מקדמת את יעילות המערכת וחוסכת מנתבעים פוטנציאליים – כמו גם מבית המשפט עצמו – השקעת משאבים בתביעה שברור מלכתחילה מה יהא סופה.

אלא שבפועל בתי המשפט ממעטים מאוד להשתמש בתקנה זו. בפסיקה משנת 1989 נקבע שזוהי סנקציה קיצונית הפוגעת בזכות הגישה של התובע לערכאות ולכן גם בשאיפה לעשיית משפט צדק.[10] אשר על כן, כך נקבע, בתי המשפט נדרשים להשתמש בסנקציה זו במשׂוּרה, במקרים מובהקים בלבד, שבהם אין צל של ספק מה תהיינה תוצאות ההליך. הכלל הוא כי "לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף – יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו".[11] הגדרה מצמצמת זו שוללת את האפשרות לדחות על הסף תביעות קנטרניות, וכן מנחה את השופטים שלא לדחות תביעות על הסף גם כשנראה כי הן אינן מגלות עילת תביעה. אם ישנו סיכוי קלוש שבירור העובדות ישנה את התוצאה המשפטית, הרי שיש לנהל את ההליך עד תומו, ללא קשר לשיקולי עלות–תועלת.

לקביעות עקרוניות אלו דוגמאות מעשיות לא-מעטות. בהתאם לכלל הנזכר נקבע כי גם במקרה שבו אחד הצדדים חתם מראש על כתב ויתור על תביעתו – ולפיכך גדול הסיכוי שהתביעה תידחה – אין לדחות את התביעה על הסף ויש לדון בה לגופה.[12] דוגמה נוספת למדיניות בתי המשפט, המצמצמת מאוד את השימוש בעילות סילוק על הסף, היא מקרה שבו תובע הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שתביעה זהה לחלוטין נמחקה – בהסכמת שני הצדדים – מבית המשפט המחוזי בירושלים. מדובר בהתנהגות פסולה שכן בעלי הדין אינם מורשים לבצע "פורום שופינג" בין בתי המשפט השונים ולנסות את מזלם שנית בבית משפט אחֵר לאחַר שבית משפט אחד דחה את תביעתם. בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה את התביעה על הסף, שכן היא כבר נידונה בעבר; אולם התובע ערער לבית המשפט העליון, וערעורו התקבל בטענה שגם אם התנהגותו של התובע אינה ראויה – הרי שדחייה על הסף פוגעת בזכות הגישה לערכאות ולכן יש לדון בתביעה לגופה.[13]

ברצוני להציע סיבה נוספת שמחמתה ממעטים השופטים לסלק תביעות על הסף. שופטים בערכאות נמוכות חשופים לביקורת בפני ערכאת הערעור. בשיטת המשפט הישראלית, נגד כל החלטה המסיימת את ההליך שמורה לצדדים – באופן אוטומטי – זכות ערעור. כמו כן, במקרה של החלטת ביניים, יכולים הצדדים לפנות לערכאה הגבוהה יותר ולהגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה; או אז תדון הערכאה הגבוהה יותר אם לתת זכות לערעור או לדחות את הדיון בערעור-על-הבקשה למועד מאוחר יותר (כאשר יוגש, אם יוגש, ערעור על ההליך כולו). באופן זה מתקיים פער מובנה בין החלטת סילוק על הסף, המסיימת את ההליך ומקימה לתובע זכות מיידית לערעור, לבין החלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף ומחליטה לדון בתביעה לגופה – ובכך נדחה הערעור לתום ההליך.[14] ניתן אומנם להגיש בקשת רשות ערעור מוקדמת, אולם נטייתם של בתי המשפט היא לדחות בקשות אלו. ערעור על סילוק על הסף פירושו חשיפה גדולה יותר מצד השופט לביקורת של ערכאת הערעור, הן מפני שפסק הדין לא דן בטענות העובדתיות לגופן (ולכן קל לקבל את הערעור ולחייב את בית המשפט לדון בטענות), הן מפני שסילוק על הסף מוגדר כאמור כסנקציה קיצונית הפוגעת בזכות הגישה לערכאות. לעומת זאת, כאשר שופטים דוחים בקשות לסילוק על הסף, הם דוחים את הביקורת עליהם לסוף ההליך. בשלב זה, הערעור (אם יוגש) יעסוק בנימוקי פסק הדין, והשאלה אם ראוי היה לסלק את התביעה על הסף, בשלב המקדמי, כבר ממילא אינה רלבנטית.

בבַטְלהּ דה-פקטו את הליך הסילוק על הסף, נטלה זכות הגישה לערכאות (בגרסתה המורחבת) מידי השופטים את הכלי הפשוט והיעיל-ביותר לצמצום העומס המוטל על המערכת, וממילא הגבירה את אי-הצדק הנגרם לאזרחים ולמוסדות בידי תובעים בלתי-הגונים. כעת נראה כיצד זכות זו, זכות הגישה לערכאות המורחבת, גורמת לעיקור כלי חשוב נוסף ויעיל-ביותר להרתעה מפני פתיחת הליכים שניתן היה להימנע מהם: פסיקת הוצאות.

הוצאות משפט

פסיקת הוצאות משפט היא דוגמה נוספת למתח הקיים לכאורה בין צדק לבין יעילות. מצד אחד, פסיקת הוצאות ריאליות אשר ישיבו לצד שניצח בהליך את ההוצאות שנדרשו לניהול ההליך נראית כמעשה צודק; מצד שני, השתת הוצאות ריאליות היא תמריץ שלילי בכל הנוגע לניהול ההליך ביעילות. אם הצדדים יודעים כי במקרה של ניצחון, בסוף ההליך הם יפוצו עד השקל האחרון על כל ההוצאות שהשקיעו בהליך, הם עשויים לקחת ייצוג משפטי יקר יותר, לנהל הליכי ביניים מיותרים ולסרב לכל הצעת פשרה. קשה ליישב מתח זה באמצעות מדיניות גורפת, אולם כפי שנראה להלן כך בדיוק נוהגת מערכת המשפט הישראלית.

בהליך אזרחי הנסוב על סכסוך כלכלי-בעיקרו, ניתן לצפות כי הצדדים ינהגו באופן רציונלי וינהלו את ההליך בהתאם לסיכויים והסיכונים הגלומים בו. רכיב מרכזי בשיקולי העלות–תועלת של הצדדים הוא רכיב הוצאות המשפט. הללו מורכבות מכמה סעיפים: אגרות המשפט (שאותן נדרש התובע בלבד לשלם), שכר העדים, חוות דעת מומחה בחלק מהתיקים, הוצאות הדפסה ושליחה של כתבי טענות, ושכר טרחת עורכי דין. בישראל, הרכיב היקר ביותר הוא שכר טרחת עורך דין, שברוב המקרים משולם לפי שעת עבודה.[15] ניתן להעריך כי צד המתלבט אם לנהל את ההליך עד תומו או להסכים להתפשר ולשלם חלק מסכום התביעה (גם אם הוא משוכנע לחלוטין בצדקתו) יכניס למכלול שיקוליו גם את ההוצאות הכרוכות בהמשך ניהול ההליך. ברור אפוא כי שיעור גובה ההוצאות שבתי המשפט משיתים על הצד המפסיד משפיע על אחוזי התיקים הנסגרים בהסכמי פשרה.

במדינות אחרות בעולם, היחס להוצאות משפט שונה. בארצות הברית הכלל הוא שכל צד נושא בהוצאותיו, ובית המשפט אינו משַפּה את הזוכה בתביעה על הכספים שהשקיע לצורך ניהול ההליך; אולם בארצות הברית, בניגוד למדינת ישראל, בתי המשפט נוהגים במדיניות מחמירה הרבה יותר כלפי תביעות חסרות בסיס ומסלקים אותן על הסף כבר בשלבים הראשונים של ההליך המשפטי. בכך חוסכים בתי המשפט מראש את עלויות ההתדיינות של שני הצדדים, כמו גם את הזמן השיפוטי יקר הערך.[16]

בישראל, במהלך ההליך כל צד נושא בהוצאות המשפט שלו, ובסוף ההליך, יחד עם פסק הדין, בית המשפט יכול לחייב אחד מן הצדדים לפצות את הצד השני גם בעבור עלויות ההליך עצמו. הסכום שבית המשפט פוסק אינו קבוע מראש, ונתון לשיקול דעתו המוחלט של השופט.[17] אומנם תקנה 512ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, קובעת כי ההוצאות שייפסקו לא יפְחתו משכר טרחת עורך דין המינימלי שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו", אלא שבקלות יכולים למצוא השופטים טעמים מיוחדים לחריגה מכלל זה. נוסף על כך, כללי הלשכה קובעים תעריפים גלובליים אולם בפועל במקרים רבים גובים עורכי הדין את שכר טרחתם לפי תעריף שעתי. כללי הלשכה אינם משקפים אפוא שכר טרחה ריאלי אלא שכר טרחה נמוך בהרבה. הלכה למעשה, מלבד הוצאותיו שלו, בעל דין אינו לוקח כל סיכון כשהוא בוחר לנהל תביעה שסיכויי הצלחתה קלושים.

בפועל, בבואו לפסוק הוצאות, השופט נדרש להתבונן בכמה מרכיבים: בשווי התביעה; בשאלה עד כמה הייתה מוצדקת; באופן ניהולה; בשאלה אם אחד הצדדים ניסה להערים קשיים על בירורה היעיל והמהיר; ובמצבם הכלכלי של שני הצדדים (וכן בשאלות כגון האם הם אנשים פרטיים או חברות).

נראה כי בכל הנוגע לפסיקת הוצאות, בתי המשפט מבדילים בין הליכים שנסתיימו בפסק דין מנומק לבין הליכים שנסתיימו באמצע ההליך (בפשרה, או בעקבות ויתורו של אחד הצדדים על ההליך וניצחון טכני של הצד השני). במחקר שערכו קרן וינשל ויפעת טרבולוס נמצא כי בהליכים המסתיימים בפסק דין מנומק, נוהגים בתי המשפט לפסוק הוצאות ב-66% מן המקרים, ואילו בהליכים המסתיימים באמצעם, ב-90% מן המקרים קובע בית המשפט שכל צד יישא בהוצאותיו.[18] זהו נתון חשוב, משום שיותר מ-80% מההליכים המשפטיים בישראל אינם מסתיימים בפסק דין מנומק (כפי שנראה בהרחבה בהמשך המאמר). משמעות הדבר היא שבמערכת המשפט הישראלית כלי פסיקת ההוצאות משמש לעיתים רחוקות בלבד.[19]

נתון חשוב נוסף שמצאו וינשל וטרבולוס הוא כי סיכוייו של תובע שתביעתו נתקבלה לזְכּות גם בהוצאות משפט גבוהים מסיכוייו של נתבע שהתביעה נגדו נדחתה. הן מצאו כי ב-74.3% מן התיקים שבהם התביעה נתקבלה, נפסקו גם הוצאות, לעומת 52.3% מן התביעות שנדחו. אי-סימטריה זו משתקפת גם בבחינת מדיניות פסיקת ההוצאות במקרים שבהם נסתיים ההליך באמצעו. ב-86.9% מן התיקים שנסתיימו בפסק דין בהיעדר הגנה, כלומר על יסוד התביעה בלבד ומבלי שהנתבע התגונן מפניה, נפסקו הוצאות משפט. מנגד, רק ב-9.8% מן המקרים שבהם התביעה נמחקה מחוסר מעש (כלומר משום שהתובע ויתר על תביעתו) נפסקו הוצאות; ורק ב-9.1% מן התיקים שנמחקו לאחר שהתובע ביקש למשוך את תביעתו נפסקו הוצאות.[20] להבנתי, ההסבר למגמה זו ברור: זכות הגישה לערכאות היא זכות חשובה – שלא לומר מקודשת – בעיני בתי המשפט, והם יראים מפני תמריץ שלילי שירתיע אזרחים מהגשת תביעות. לפיכך, גישתם סלחנית יותר כלפי התובע בתביעות שנמחקות ללא מאמץ גדול מצד הנתבע, מאשר כלפי הנתבע בתביעות שמתבררות כנכונות ומתקבלות ללא מאמץ גדול מצד התובע. לצד זאת חשוב לציין כי פסקי דין שניתנים ללא הגנה מבוטלים בקלות רבה ומשמשים לא פעם כמנוף לחץ בלבד על הנתבע – שאם לא ינהל את ההליך בסד הזמנים שנקבע, ייאלץ לשלם את מלוא התביעה; דומה כי ידם של השופטים על ההדק ההוצאות קלה יותר במקרים אלה, ביודעם כי ככל הנראה סכומים אלה לא ישולמו.

גם כאשר נפסקות הוצאות, הן אינן משקפות את הוצאות הצדדים. ממאמרן של וינשל וטרבולוס[21] עולה כי הסכומים שפוסק בית המשפט מגיעים לכדי 6,024 שקלים בממוצע לתביעות בבתי משפט השלום (תביעות בסכום של עד 2.5 מיליון שקל), ולכדי 34,683 שקלים בממוצע לתביעות בבתי משפט מחוזיים (תביעות בסכום של מעל 2.5 מיליון שקל). חישוב הסכומים בחלוקה לשלב שבו הסתיים ההליך מעלה במעט את סך ממוצע הסכומים הנפסקים בעבור תיקים שנסתיימו בפסק דין מנומק: בבתי משפט השלום הסכום יורד מעט, ל-5,570 שקלים; ובבתי המשפט המחוזיים הפער גדל במידה ניכרת ועומד על 42,966 שקלים,[22] אלא שעלייה זו אינה משקפת את העלייה בהוצאות שנתווספו בגלל התמשכות ההליך. כך או כך, ההוצאות הנפסקות רחוקות מלשקף את ההוצאות הריאליות של בעלי הדין. למען האמת, הסכום הממוצע אף אינו מכסה את האגרה המינימלית הנדרשת לשם פתיחת תביעה בבית משפט המחוזי,[23] וזאת מבלי להביאבחשבון את שכר טרחת עורכי הדין, התשלום למומחה (שמגיע לכדי עשרות אלפי שקלים) ועוד.

במחקרן, ראיינו וינשל וטרבולוס שופטים שהודו כי הם מודעים לכך שההוצאות שהם פוסקים אינן ריאליות.[24] אחד ההסברים שהשופטים נתנו לכך הוא שהם אינם יודעים מהו הסדר שכר הטרחה בתיק ספציפי, ולכן אינם מסוגלים לפסוק הוצאות ריאליות. להבנתי, הסבר זה אינו מספק: אילו היו השופטים רואים לנגד עיניהם את הוצאותיו של הצד השני, ואילו היו חפצים להשיב לו את המשאבים שהשקיע בניהול ההליך, היו פוסקים תשלומי הוצאות בשיעורים גבוהים יותר, גם אם הללו לא היו מכסים את הוצאות הצד שכנגד באופן מלא ומדויק. הפער העצום בין ההוצאות הריאליות לבין הוצאות הנפסקות – פער שהשופטים מודעים לו כאמור – מעיד כי השופטים כלל אינם מתיימרים לשַפּות את הצד השני וכי השיקולים שבגינם הם פוסקים הוצאות – שונים הם מעיקרם. נראה כי לפי תפיסתם, ההוצאות הן כלי הרתעתי (או כלי ענישה) אשר נועד לבוא-חשבון עם בעלי דין המנצלים את ההליכים המשפטיים לרעה, או ככלי לתמרץ את הצד שסיכוייו בהליך חלשים יותר לסיים את ההליך באמצעו ובכך לחסוך את הסיכון שבפסק הדין יידרש לשלם גם הוצאות. לפיכך השופטים אינם מנסים לאמוד את שוויין הריאלי של ההוצאות, אלא משיתים "קנס" על פי תפיסת עולמם ועל פי מה שלדעתם ראוי להשית במקרה הספציפי המונח לפניהם.

נתון מעניין נוסף המצביע על מדיניותם של השופטים – גם אם הלא-מוּדעת – עולה ממחקר נוסף של וינשל וטרבולוס שבו נמצא כי מבין אלפיים תיקים שנבדקו, בשישה תיקים (!) בלבד נפסקו הוצאות לטובת המדינה. לא זו בלבד אלא שבמקרים אלה הסיבה לפסיקת ההוצאות הייתה התנהלות חריגה של התובע, וגם אז – הסכומים שנפסקו לטובת המדינה היו נמוכים באופן מיוחד.[25] ניתן אפוא לומר כי הלכה למעשה הקופה הציבורית אינה נחשבת בעיני השופטים. הם רואים לנגד עיניהם את בעלי הדין, ושיקול ההרתעה (או הענישה) מנחה אותם רק כאשר צד אחד פוגע בשני ומאלץ אותו לכלות את כספו (גם אם לא ישיבו לניזוק את מלוא הסכום). אולם כאשר הניזוק הוא החברה כולה – ובעקיפין כל אחד ואחד מן האזרחים – בתי המשפט מתעלמים מן הנזק. הוצאות לטובת קופת המדינה נתפסות בעיני בתי המשפט ככלי ענישתי בלבד.

ובכן, גם אם בעל דין פלוני זכה להיכלל באותם מקרים יוצאי דופן שבהם נפסקות הוצאות לטובתו, הרי שהסכומים שיפסוק לו בית המשפט יהיו נמוכים – על פי רוב – ולא ישקפו את הוצאותיו האמיתיות. כאמור, ברוב ההליכים המשפטיים נהוג לשלם שכר טרחת עורכי דין לפי שעת עבודה; הדבר נכון בכל הנוגע לנתבעים, אשר מנהלים את ההליך כולו כמגננה, על מנת שלא לשלם, ולפיכך אינם יכולים לקבוע שכר טרחה באחוזים מסכום הזכייה. שכר טרחת עורך דין עומד כיום על כמה מאות שקלים בממוצע לשעה; ולפיכך בהליכים מורכבים, המתנהלים עד תומם, שכר הטרחה עשוי להגיע לכמה מאות אלפי שקלים. בהתאם לכך, צד שנגרר להליך משפטי, שלא יזם ולא ביקש, עלול להשקיע בניהול המשפט אנרגיות רבות, שנים לא-מעטות וכספים רבים; גם אם בסופו של ההליך יקבל בית המשפט את טענותיו ולא יחייב אותו בתשלום לתובע, עדיין יֵצא הנתבע בהפסדים ניכרים מהליך זה.

הלכה למעשה, באופן זה של פסיקת ההוצאות, מתמרצים בתי המשפט – באופן שיטתי – את בעלי הדין שסיכויי הזכייה שלהם גבוהים לוותר על ניהול ההליך ולהתפשר; בה בעת הם מתמרצים תובעים פוטנציאליים שסיכוייהם לזכות נמוכים – ואפילו מתמרצים תביעות סרק ותביעות טורדניות – שכן בחסות מדיניות זו, לתובעים כאלה יש פחות מה להפסיד מן ההליך.

אמת נכון הדבר: הטלת הוצאות משפט ריאליות עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות, שכן תובע חלש יחשוש מניהול הליך שבסופו אפשר שיידרש לשלם עשרות אלפי שקלים (או מאות אלפי שקלים); אולם נראה כי ניתן להתגבר על חשש זה באמצעות מנגנונים פשוטים באופן יחסי, כגון קביעת מקסימום הוצאות שייפסקו נגד הנתבע במקרה שבו התביעה תתקבל. על פי דרך זו, בניהול תביעות בסכומים נמוכים יֵדעו הצדדים לכלכל בתבונה את צעדיהם, ולשכור ייצוג משפטי זול או לסיים את ההליך בפשרה. נוכח החשיבות העליונה שמערכת המשפט הישראלית מעניקה לזכות הגישה לערכאות, כה גדול הוא החשש מפני תמריץ שלילי – שימנע מאזרחים לממש את זכותם ולהגיש תביעות – עד שהמערכת נוהגת בסלחנות גם כלפי תביעות סרק וכמעט אינה פוסקת הוצאות משפט ריאליות, לא נגד אדם פרטי (אשר להוצאות אלו עלולה להיות השלכה כבדת משקל בעבורו), כל שכן שלא לטובת המדינה.

הגישה המרחיבה את זכות הגישה לערכאות נובעת כאמור משאיפה לעשיית צדק, בניסיון לאפשר לכל אדם לקבל את יומו בבית המשפט, אך היא מאלצת את המערכת להתפשר על השאיפה לצדק במקומות אחרים. בעַקְּרָהּ בפועל את כלי סילוק התביעות על הסף ואת אפשרות פסיקת ההוצאות הריאליות, היא מתמרצת הגשת תביעות סרק ומונעת מן המערכת להתמודד איתן בצורה אפקטיבית.[26] שופטי הערכאות הנמוכות נאלצים להתמודד באופן סיזיפי ויומיומי עם מאות התיקים המונחים לפניהם כתוצאה מזכות הגישה לערכאות הרחבה. זכות זו מעודדת תובעים לנסות את מזלם ולהגיש תביעות: "שיטת מצליח" בחסות הדין. את מחיר המדיניות הזו משלמים הנתבעים שצריכים לנהל תביעות עד תומן (גם אם על פניהן, אלו תביעות חסרות סיכוי). ניהול התביעה עד תומה גובה מהנתבעים מחיר נפשי ומחיר כספי: עלויות הייצוג בהליך משפטי עשויות להגיע לעשרות אלפי שקלים, ואף מאות אלפים בתביעות מורכבות, מבלי אפשרות הסעד של פסיקת הוצאות ריאליות. בסופו של דבר, גם אם יזכה הנתבע (בתביעה שמלכתחילה הייתה מופרכת), הוא יֵצא נפסד.

לא זו אף זו: ייתכן שגם התובעים, שמדיניות זו נועדה כביכול לטובתם, נפגעים ממדיניות מרחיבה זו. ייתכן שגם הם היו יוצאים נשכרים אילו היה בית המשפט דוחה תביעות מיותרות על הסף ובכך חוסך מן התובעים את עלויות ניהול ההליך (בתביעות שבהן שכר הטרחה משולם לפי שעה, ולא באחוזים מן הזכייה), ואת תשלום ההוצאות (גם אם אינן גבוהות). ניתן להניח כי רבים מן התובעים אינם יכולים להעריך בעצמם את סיכויי תביעתם. קבלת משוב מבתי המשפט, בטרם נדרש התובע להשקיע את מרבית הסכומים בתביעתו, יכולה אפוא לסייע אף לו.

לבסוף, את המחיר משלמים גם כלל המתדיינים בתיקים המוצדקים והמורכבים ובעצם המשק כולו. העומס על המערכת המשפטית והסחבת שנוצרת כתוצאה מכך, והתארכות הדיונים והתייקרותם בהתאם, מייקרים כל פעילות כלכלית המביאה בחשבון עלויות אלו ומפנימה אותן. כתוצאה מעומס כבד זה, המערכת נדחפת להימנע ממיצוי הדין דווקא בהליכים משפטיים שראוי היה לסיימם עד הכרעה – כפי שנראה עתה.

שופטים מותשים ופשרות נמהרות

בפרק הקודם ראינו כיצד הערכים המנחים את מערכת המשפט גורמים להעמסת המערכת בהליכים משפטיים רבים שיכולים היו להיחסך, בעיקר על חשבון הצדק הנעשה עם הנתבעים. בפרק זה נראה כיצד מערכת התמריצים הפועלת על השופטים גורמת להם לחתור לסיום מהיר של הליכים משפטיים גם במקרים שבהם מן הצדק לנהלם באופן מלא, הפעם על חשבונם של התובעים והנתבעים כאחד. תופעה זו באה לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בהפעלת-היתר של כּלִי הפּשרה.

סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד–1984 מסמיך את בתי המשפט לפסוק גם בדרך של פשרה. פסק דין בדרך של פשרה ניתן רק בהסכמת הצדדים, ופוטר את השופט מחובת נימוק להחלטתו. עם השנים השתכלל השימוש בסעיף זה, ושופטים רבים מציעים לא פעם לצדדים לגדר את סיכוניהם ולהסמיך את השופט לפסוק על דרך הפשרה כל סכום בטווח מסוים שעליו הסכימו מראש. כך מחד גיסא הצדדים יודעים בדיוק את גדר הסיכון שלהם, ומאידך גיסא הם אינם מחויבים להגיע לפשרה מדויקת עד השקל האחרון (דבר שהוא לפעמים בלתי-אפשרי). פרוצדורה זו הופכת יותר ויותר רווחת בבתי המשפט. בבדיקה שערך העיתון 'כלכליסט' נמצא כי כשליש מן התיקים הנידונים בבית משפט השלום בתל אביב נסגרים בפסק דין על פי סעיף 79א.[27]

בפרק הקודם ראינו כי היעדר פסיקת הוצאות משפט ריאליות עשוי לשמש תמריץ כבד משקל שיוביל את הצדדים להתפשר ולא להתעקש על ניהול ההליך עד להכרעה. ניתן היה לקבל אמצעי זה כתמריץ לגיטימי לוּ היו בתי המשפט משתמשים בו באופן מידתי,  תוך הבחנה בין סוגי התביעות ומידת סיכוייהן – אלא שנראה כי בית המשפט מתמרץ את הצדדים להתפשר ללא הבחנה בין סוגי ההליכים וסיכּויָם. הוא מבקש לסיים את ההליכים במהירות האפשרית, ללא הפעלת שיקול דעת לגבי מידת הצדק הכרוכה בפשרה. ואכן, רק 18% מההליכים האזרחיים בישראל מסתיימים בפסק דין מנומק.[28] יתר התיקים מסתיימים עוד קודם לכן, בין אם בעקבות הסכם פשרה של הצדדים, בין מפני שאחד הצדדים מוותר על ניהול ההליך. במילים אחרות: רובם הגדול של ההליכים המשפטיים בישראל אינו מגיע כלל לידי הכרעה.

כפי שהסברנו בפרק הקודם, כשהוצאות המשפט כה יקרות – וכאשר גם אם תזכה בתביעה, הוצאות אלו לא יוּשבו לך – הרי שמבחינה כלכלית טהורה אין משתלם לנהל הליכים משפטיים עד פסק דין, ודאי שלא סכסוכים אזרחיים במחלוקת כספית. צדדים רציונליים יעדיפו אפוא לקנות את הסיכוי לחסוך בעלויות ההתדיינות וייאותו לסיים את ההליך בפשרה. אלא שמעבר למערך השיקולים הרציונלי של הצדדים, גם לשופט יש אינטרס לסיים את ההליך בפשרה, ובכך להקטין את העומס המוטל עליו ולהימנע מכתיבת פסק דין מנומק. שני תמריצים עיקריים פועלים על השופטים בהקשר זה: שיטות ההערכה והמדידה המופעלות עליהם; והרתיעה מפני חשיפה לביקורת בעקבות ערעורים.

התמריץ הראשון והבולט ביותר הוא מדדי היעילות שבאמצעותם נבחנים השופטים בתגובה ללחץ הבסיסי – והמוצדק לכשעצמו – המופעל על המערכת להתייעל. במהלך השנים הפכה מערכת המשפט חשופה יותר ויותר לביקורת ציבורית. ביקורת זו נשמעת בכמה הקשרים, ובכללם גם יעילותה של מערכת המשפט בכלל ושל השופטים בפרט, ובעקבותיה הועלתה הדרישה למדוד את השופטים ולבקר את אופן עבודתם ואת יעילותם. מערכת המשפט הפנימה את הביקורת, ופועלת מזה זמן מה כדי לדרבן את השופטים לעבוד בצורה יעילה ומהירה. מהתבוננות מבחוץ נראה כי המערכת מפעילה מערך מדדים שעל פיו נבחנים השופטים ומקבלים ציונים. יחד עם זאת, המערכת עודנה שומרת על דיסקרטיות והמדדים המדויקים וציוני השופטים הם בגדר סוד.

מן המעט שאנו יודעים נראה כי המדדים שעל פיהם נבחנים השופטים הם מדדים אובייקטיבים הבודקים פרמטר אחד בלבד: יעילות. השופטים נבחנים על פי מספר התיקים שהם מנהלים, משך הזמן הנדרש לניהול כל תיק, פרק הזמן שבו תיק ממתין לפסק דין וכיוצא באלו.[29] לא נראה כי בניקוד השופטים יש הערכה למספר פסקי הדין הניתנים או לאיכותם, או לשופט שכתיבתו המשפטית רהוטה וטובה. אכן, המדדים שנוקטת מערכת המשפט הם אובייקטיבים וקלים להשוואה, אולם נלווים להם כשלים רבים והם יוצרים תמריצים בעייתיים בעבור השופטים.

במאמרן "יצירת מדד משקלות תיקים להערכת העומס השיפוטי בישראל",[30] שהתפרסם לפני שנים אחדות, הציעו כמה משפטניות מערכת משוכללת שתכליתה יצירת משקולות אחידות למדידת יעילותם של השופטים. זוהי מערכת אשר תבדוק לא רק את הזמן-ברוטו שנמשך ניהול התיק, מרגע פתיחתו ועד רגע סגירתו, אלא גם תבחן את כל אחד מהשלבים בפני עצמו ותבחין בין סוגי תביעות שונות.[31] אלא שגם מערכת משוכללת זו בוחנת את השופטים לפי פרמטר אחד ויחיד – היעילות – ולא לפי איכות עבודתם.

יתרה מזו. לא ידוע לנו על סנקציה כלשהי המוטלת על שופטים המקבלים ציון נמוך. נכון להיום, מערכת המדידה של השופטים נועדה לביקורת פנימית בלבד – הא ותו לא – ולפיכך קשה לדעת בדיוק מהי מידת השפעתה של מערכת מדידה זו. אכן, התמריץ שמערכת זו יוצרת ברור כשמש: המערכת מתמרצת את השופטים לסיים את התיקים בפשרה ולא – כלומר לאו דווקא – לנהל את ההליכים עד הכרעה ולכתוב את פסק הדין המנומק ביותר והנכון ביותר מבחינה משפטית.

התמריץ השני הוא כאמור הרתיעה מחשיפה לביקורת מערכאות עליונות. בישראל קיימת זכות ערעור אוטומטית על פסקי דין. שופטי הערכאות הנמוכות חשופים לביקורת על כתיבתם המשפטית מידיהם של שופטי ערכאה עליונה יותר. ביקורת זו עשויה לקדם את השופטים בערכאה הנמוכה, שכתיבתם המשפטית ויכולת הניתוח שלהם תוכר על ידי שופטים בכירים יותר, אולם היא עשויה גם להרתיע אותם – בוודאי כאשר אותם שופטים זוטרים נכוו בעבר מערכאת הערעור שהפכה את החלטותיהם וביקרה אותם או כאשר מדובר בשופטים זוטרים-אך-ותיקים שאינם מצפים לקידום.[32] כאן המקום להזכיר כי במדינת ישראל קידומם של שופטים זוטרים תלוי מאוד ברצונם הטוב של השופטים בערכאות שמעליהם – ובייחוד בשופטי בית המשפט העליון – שכן בפועל, לרשות השופטת שמורה זכות וטו בוועדה למינוי שופטים. כאשר השופטים סובלים במילא מעומס כבד, וכאשר אין להם הפנאי הדרוש לכתוב פסקי דין ארוכים ומנומקים גם כשהם רוצים בכך, הרתיעה מכתיבת פסקי דין הולכת וגדלה. בתמריץ זה כבר פגשנו לעיל, בדיון בסוגית הסילוק על הסף; שם ראינו כיצד אי-הסימטריה בין התובע לנתבע בעניין זה – העובדה שתובע יכול לערער על קבלת בקשה לדחיית תביעתו על הסף, אך לנתבע לא עומדת הזכות לערער על דחיית בקשה כזו – תורמת להימנעות המערכת מדחיית תביעות סרק. ובכן, אותו תמריץ נותן את אותותיו גם בצידו השני של המטבע.

פסק דין לפי סעיף 79א ניתן בלא נימוקים ולפיכך גם סיכויי הערעור עליו נמוכים מאוד – שלא לומר בלתי-קיימים – וזאת משום שהמערער עצמו הסכים מראש לפשרה זו ועתה לא ניתן לערער על נימוקי פסק הדין שאינם מפורטים. אלא שגם בפסק דין לפי סעיף 79א, בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה או לדחותה לחלוטין. כך עלול למצוא עצמו בעל דין כשהוא מופסד לחלוטין, באין לו כל יכולת לערער על פסק הדין; ומנגד, השופט חוסך מעצמו את הצורך לנמק את פסק הדין ולהשקיע משאבים בכתיבתו ואת הסיכון שעמדתו תספוג ביקורת בערעור על פסק הדין.[33] סגירת התיק בפשרה מאיינת את האפשרות שאחד הצדדים יערער על פסק הדין ויעמיד את השופט בפני ביקורת שיפוטית של ערכאה עליונה.

עלינו לתת את הדעת היטב לחומרתה של דינמיקה זו. בהליכי פשרה, השופט משמש כביכול כמגשר אך זאת כאשר ידיו אינן נקיות מאינטרסים אישיים. השופט עצמו רוצה בסיום ההליך בפשרה, שכן בכך ייחסך ממנו הצורך לכתוב פסק דין מנומק, העומס יֵקַל מעליו והוא יזכה בציון גבוה יותר במדדי היעילות. מעבר לכך, השופט איננו מגשר אשר אם ייכשל במלאכתו יסתלק מן התמונה; השופט הוא מגשר שאם הצעתו תידחה, הוא יהיה מי שיכריע בין הצדדים. כאשר השופט מפעיל לחץ רב על הצדדים להסכים להתפשר, עלולים הצדדים לחשוש כי אם יסרבו, ויעמדו על זכותם לנהל את ההליך עד לפסק דין מפורט, יתנקם בהם השופט וידחה את עמדתם. אומנם גם אז תעמוד להם זכות הערעור, אלא שלשם מימושהּ יידרשו להשקיע משאבים נוספים, לרבות שכר טרחת עורכי דין והפקדת ערובה. כמו כן, המערער מגיע בעמדת נחיתות מובנת, שהרי ערכאה אחת כבר דחתה את עמדתו – ואכן משום כך בחלק מקביעותיה נמנעת ערכאת הערעור להתערב – ולפיכך סיכויי ההצלחה בערעור נמוכים יותר מאלה שבהליך הראשון. נתבע ששופט מפציר בו להתפשר, ולהסכים לשלם חלק מן התביעה, יתקשה אפוא לסרב להצעה זו גם אם הוא בטוח בצדקתו: הוא יודע כי מי שמפציר בו להיעתר לפשרה הוא גם מי שיכול לקבל את התביעה במלואה; הוא אף יודע כי אם יבחר לערער על פסק הדין – יידרש להשקיע משאבים נוספים בהגשת ערעור וניהולו. לא זו אף זו: לא פעם מתקבל הרושם כי בשל העומס הרב, השופט מציע פשרה מבלי שהוא מכיר את התיק דיו ומבלי שנתן דעתו על סיכויי התביעה, כך שלעיתים הצדדים נאלצים להסכים להצעות פשרה הניתנות על ידי גורם שאינו בקיא בפרטים – ופעמים שאף מציע הצעה לא הוגנת – אולם הצדדים חייבים להיענות להן. [34]

המערכת מתמרצת אפוא את השופטים לנסות ולסיים את ההליכים בזריזות האפשרית. ממילא, רוב השופטים מעדיפים להימנע מנתינת פסקי דין, ומבקשים לסיים הליכים רבים בפשרה – על חשבון הצדק ועל חשבון קידום המָטֶרְיָה המשפטית באמצעות פסיקה תקדימית.[35] יתרה מזו: שיקולי היעילות, שמחמתם מעודדים השופטים את הצדדים להתפשר, פוגעים לא רק בצדק (בעיקר במקרים קיצוניים, שבהם פסק דין עשוי לקבל את עמדת אחד הצדדים במלואה), אלא גם ביעילות. מדיניות זו, בשילוב עם המדיניות הממעטת בפסיקת הוצאות, מתמרצת הגשת תביעות סרק המציפות את המערכת.

גם יעיל וגם צודק

הפתרון המוצע על ידי מערכת המשפט להתמודדות עם העומס המוטל עליה הוא הגדלת המערכת. בכל פעם שבה נשמעות תלונות על יעילותה של המערכת, תולה זאת הנהלת בתי המשפט במספר השופטים הנמוך בישראל ביחס למדינות העולם (בייחוד כשישראל ממוקמת במקום השני בעולם ביחס עורכי הדין לנפש[36]): בישראל ישנם 8.2 שופטים בממוצע לכל 100,000 אזרחים, בעוד הממוצע במדינות הOECD- הוא 16.4 (ובמועצת אירופה, 20.92).[37] ואכן, טענות בדבר הצורך להגדיל את מספר השופטים במערכת נשמעות תדיר במסגרת השיח הציבורי בנושא.[38] פתרון זה הוא גם הקל ביותר והנוח ביותר למערכת המשפט. הוא מאפשר לה להגדיל את כוחה ואת סמכויותיה מבלי להזדקק לשינוי מִבני ומבלי לשנות סדרי עדיפויות. אלא שההשוואה הנזכרת בעייתית מאוד: במרבית מדינות אירופה נוהגת שיטת משפט קונטיננטלית, שתפקיד השופט בה דומיננטי בהרבה, וממילא יש צורך בשופטים רבים יותר. לעומת זאת, באנגליה ובארצות הברית, שבהן נוהגת שיטת משפט הדומה לשיטה הישראלית (היא השיטה האדברסרית), ישנם בממוצע 5 שופטים בלבד לכל 100,000 איש.[39]

מעבר לכך, הגדלת המערכת בהתאם לביקושים לא תוביל בהכרח ליעילות רבה יותר. ראשית, ייתכן שהגדלת המערכת תוביל למעשה גם להגדלת הביקושים (כשם שסלילת כבישים חדשים אינה מובילה בהכרח לירידה בפקקים, וייתכן שהיא מובילה לעלייה במספר כלי הרכב הפרטיים). אדרבה, ייתכן שהעומס הקיים כיום במערכת, המוביל כאמור להתמשכות ההליכים, מתמרץ את הצדדים לנסות לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט; לעומת זאת, אם המערכת תגדל – יגדל בהתאמה גם מספר התביעות המוגשות לפתחהּ. יוער כי בימים אלה עובד משרד המשפטים על שינוי תקנות סדרי הדין האזרחי, כדי שיהיו מהירים יותר, אולם כניסתן של תקנות עדכניות אלו לתוקף נדחית שוב ושוב בתואנות שונות. כמו כן, התקנות הנזכרות אינן מבקשות להתמודד עם הצפת המערכת אלא רק לייעל את מהירות ניהול התביעות.

כך או אחרת, הגדלת המערכת לא תפתור את בעיות העומק שעליהן עמדנו במאמר זה. היא אינה מתמודדת עם תביעות סרק ועם המחירים שמשלמים הנתבעים, והיא אינה מפחיתה מהתמריצים הדוחקים בשופטים לסיים תיקים בפשרה. בין אם נכון לפעול להגדלת המערכת, בין אם לאו, אין הצדקה לקיומה של המציאות הנזכרת או להתעלמות מפתרונות פשוטים העולים-מאליהם ואשר בכוחם לאפשר למערכת להיות יעילה ובה בעת צודקת יותר.

להלן אבקש להצביע על כמה פתרונות אפשריים.

פתרון ראשון הוא השבת כלי סילוק התביעות על הסף על כנו. שימוש במנגנון סילוק על הסף יכול להפחית את העומס המוטל על מערכת המשפט, בצורה קלה (באופן יחסי), תוך עשיית צדק עם נתבעים הנגררים שלא בטובתם להליכי סרק. שינוי זה צריך לבוא מלמעלה. שופט יחיד אשר יחליט על דעת עצמו להתחיל לסלק תביעות על הסף יגרום לריבוי ערעורים על החלטותיו – והללו מן הסתם יתקבלו. מכיוון שלא מדובר בהחלטות פרוצדורליות, ניתן לשנות את המדיניות הקיימת באמצעות קביעת פסק דין תקדימי חדש; אלא שעל מנת שזה יקרה – נדרש כי המקרה המתאים יגיע לפתחו של בית המשפט העליון (שכן בית המשפט אינו שולט על התיקים המגיעים לפתחו). אפשרות נוספת היא לשנות את הוראות החוק כך שיקבעו בצורה יותר החלטית כי תביעות מסוג מסוים יש לסלק על הסף. שינוי זה, גם אם יהיה סמנטי בלבד ועדיין יאפשר לשופטים להמשיך ולדחות בקשות לסילוק על הסף, יבהיר לשופטים כי המדיניות שונתה. אפשר להאמין כי הם ייענו לקריאה הטמונה בו (בוודאי כאשר היא מקילה עליהם). גם הוצאת נוהל מסודר מטעם הנהלת בתי המשפט יכולה להיות קריאה לשינוי מדיניות.

במקביל יש להנהיג מתן רשות ערעור אוטומטית על דחיית בקשות לסילוק על הסף, ובכך לסיים את אי-הסימטריה שבין תובעים לנתבעים בעניין זה. ייתכן שיש צורך בפרסום רשימה (לצד רשימת ההחלטות השיפוטיות אשר לא ניתן להגיש עליהן בקשת רשות ערעור משנת 2009)[40] של החלטות ביניים שבהן תינתן זכות ערעור אוטומטית, גם באמצע ההליך, וביניהן החלטה על דחיית בקשה לסילוק על הסף. בכך יתבטל הפער המובנה בין קבלת הבקשה לבין דחייתה, וכן יתבטל התמריץ העומד לשופטים לדחות בקשות לסילוק על הסף ולדון בתביעות.

פתרון שני הוא קביעת רף הוצאות. כאמור, במחקרן הראו וינשל וטרבולוס כי שופטים אינם יודעים מהו סכום ההוצאות הריאלי בכל הליך והליך. קביעת הוראות ברורות בנושא (בשיתוף פעולה עם לשכת עורכי הדין), תוך יצירת מדרגות לפי שווי התביעה ולפי השלב שבו ההליך הסתיים, יכולה לסייע לשופטים במלאכתם זו ולתמרץ אותם לפסוק סכומים גבוהים יותר. מעבר לכך, גם עורכי הדין יכולים להתאמץ יותר: לא לבקש פסיקת הוצאות כלאחר יד, אלא לצרף לבקשותיהם אסמכתאות לגבי הסכומים ששולמו בפועל באותו הליך.

פתרון שלישי, כהתמודדות עם עודף הליכים מיותרים, הוא הטלת מגבלות על שחקנים חוזרים. אחד האמצעים המשמעותיים ביותר שפיתחה מערכת המשפט במטרה להנגיש את המערכת הוא בית המשפט לתביעות קטנות, המאפשר הליך מהיר ויעיל, ללא ייצוג משפטי, לתביעות עד לסכום של 34,000 שקל. אלא שיחד עם הנגשה זו, הציבה מערכת בתי המשפט מגבלה תקדימית: מותר לתובע אחד להגיש חמש תביעות קטנות, לכל היותר, מדי שנה. מן התביעה השישית ומעלה, יועבר ההליך לסדר דין מהיר (שבו אף שההליכים מהירים יותר מתביעות אזרחיות רגילות, הם איטיים יותר מאלה שבתביעות קטנות וכן דורשים ייצוג משפטי). ייתכן שניתן לקבוע מנגנון דומה גם בתביעות בסדרי הדין הרגילים, כדי שהמערכת תטפל ביעילות רבה יותר בתביעות של תובעים חד-פעמיים. בעקבות מגבלה זו, תובעים סדרתיים ישקלו שנית האם כדאי להם להגיש תביעות, או שבמחיר תביעה זו תשונה הגדרתם לתובע סדרתי ושכרם יֵצא בהפסדם.

פתרון אחרון הוא גיבוש מדדים איכותניים לבחינת שופטים. כאמור, רב הנסתר על הגלוי במדדי האיכות שעל פיהם בוחנת הנהלת בתי המשפט את שופטיה, אך נראה כי מדובר במדדים כמותיים, העוסקים במספר התיקים ששופט פלוני מנהל ובמשך זמן הניהול שלהם, ולא במדדים איכותניים הבודקים את כישורי השופט ואופי עבודתו. מדדים איכותניים עשויים לאזן את התמריצים שיוצרים המדדים הכמותניים ולאפשר הערכה מוצלחת – ואמיתית יותר – הן של השופטים הן של המערכת בכללותה. מדד אפשרי אחד לדוגמה הוא השוואת הערעורים שהתקבלו נגד החלטתו של השופט אל מול הערעורים שנדחו, כאשר כל שופט יימדד לעצמו ולא ביחס למספר הערעורים שהוגשו נגד שופטים אחרים. בכך תנוטרל המוטיבציה של שופטים לסיים הליכים בפשרה כדי לא להסתכן בערעור על פסק דינם. אפשרות נוספת: ניתן להעריך שופטים מתוך בחינת אחוז פסקי הדין שלהם שלא הוגש עליהם כלל ערעור, מתוך כלל פסקי דין שניתנו באותה שנה, שכן פסק דין שהפך חלוט ללא ערעור מעיד כי היה זה – ככל הנראה – פסק דין מנומק ומשכנע.

אמון הציבור במערכת המשפט נמצא בעת האחרונה בראש סדר היום הציבורי. במסגרת זו, מדובר רבות על האקטיביזם השיפוטי ועל פוליטיזציה של מערכת המשפט. אלא שרוב האזרחים פוגשים במערכת המשפט בערכאות הנמוכות, בתביעות בסכומים קטנים, המתנהלות בעצלתיים במשך שנים או לחלופין מסתיימות באופן יעיל אך לא צודק. ידיעתו של האזרח כי מערכת המשפט עלולה להפוך לכלי שרת בידי סחטן פלוני, המנסה להתעשר על חשבונו, עלולה להוביל לירידת האמון במערכת לא-פחות מן השאלה האם בית המשפט נוטל לידיו סמכויות לא-לו.[41] אזרחי המדינה מצפים – קודם כול – כי אילו יזדקקו ביום מן הימים לשירותיה של מערכת המשפט, הם ימצאו מערכת צודקת ויעילה שתגן עליהם מפני תביעות סרק, העשויות לכַלות את כספם לריק, ואשר תעניק להם פסק דין הוגן בתוך חודשים ספורים.


כרמל הורוביץ היא עורכת דין העוסקת בליטיגציה ומכרזים במשרד אפרים אברמזון ושות׳ בירושלים, בעלת תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן.


תמונה ראשית: שחזור חלקו העליון של פסיפס בית הכנסת בחמת גדר, המצוי בבית המשפט העליון בירושלים. באדיבות ויקישיתוף, savtadotty, CC BY-SA 3.0


[1] קרן וינשל-מרגל ואחרות, מערכת המשפט בישראל ביחס למערכות המשפט משפט אחרות בעולם, מחלקת המחקר של הרשות השופטת, 2011. המחקר זמין במרשתת באתר הנהלת בתי המשפט.

[2] תיאוריה זו מבוססת במידה רבה על הגדרת הצדק של הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס ועל מבחן "מסך הבערות" שאותו הציע על מנת לבחון מהו "צדק".

[3] ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005).

[4] דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פ"ד סד(1) 533 (2010).

[5] ת"א (ב"ש) 39201-01-15 עז' המנוח פלוני נ' עיריית רהט (פורסם בנבו, 16.6.2019).

[6] ראו למשל: ת"א (רמ') 16908-02-16 פלונית נ' עיריית מודיעין (פורסם בנבו, 19.2.2018); ת"א (חי') 18493-09-13 פלונית נ' עיריית קרית שמונה (פורסם בנבו, 13.1.2019).

[7] ע׳׳א 18/75 אלון נ׳ מ׳׳י, פ״ד כט(2) 124 (1975), עמ' 126.

[8] ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577 (1997), עמ' 629. ראו גם יורם רבין, "זכות הגישה לערכאות: מזכות רגילה לזכות חוקתית", המשפט, ה (תשס"א), עמ' 217–233.

[9] תקנות 100–101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984.

[10] ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג(3) 124 (1989).

[11] ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008), עמ' 548–549.

[12] ע"א 7379/18 הדר יצחקי נ' רון יצחקי (פורסם בנבו, 18.12.2019).

[13] ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577 (2003).

[14] רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל ואח' (פורסם בנבו, 26.12.2013).

[15] תעריף אגרות המשפט בהליכים אזרחיים משתנה בין מדינות העולם בהתאם לתפיסה החברתית המקובלת באשר לשאלה מי צריך לשאת בעלות ההליך האזרחי: האם זהו הליך פרטי בין שני אזרחים והמדינה רק נותנת את שירותיה כמגשרת, או שמא ההליך האזרחי משקף אינטרס ציבורי רחב יותר של שאיפה לצדק ולהוגנות בין הפרטים בחברה. בישראל אגרות המשפט נקבעות ביחס לשווי התביעה ושיעורן נמוך באופן יחסי.

[16]  ,12. P. CIV. R. FEDוכן ראו  – https://www.law.cornell.edu/rules/frcp/rule_12

[17] מעניין לציין כי בכך מתייחדת מערכת המשפט בישראל, ביחס למערכות משפט במדינות העולם, המשאירה שיקול דעת רחב במיוחד בידי השופטים. ראו קרן וינשל ויפעת טרבולוס, "פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים", משפטים, מו (2017), עמ' 766.

[18] שם, עמ' 768.

[19] שם, עמ' 770.

[20] שם, עמ' 783.

[21] שם, עמ' 785.

[22] חשוב לציין כי הממוצעים המובאים במאמרן של וינשל וטרבולוס כוללים סכומים הנפסקים בפסקי דין בהיעדר הגנה. אלה פסקי דין שבהם – ברוב המקרים – מקבלים השופטים את מלוא דרישותיו של התובע ללא הפעלת שיקול דעת משפטי; ורובם מבוטלים לאחר שהנתבע מגיש בקשה לביטולם. קשה אפוא להתייחס לפסקי דין אלה כאל תום ההליך או כמשקפים את עמדתם של בתי המשפט לגבי התביעה.

[23] לבית המשפט המחוזי מגיעות תביעות ששוויין 2.5 מיליון שקלים ומעלה, והאגרה שיש לשלם בעבורן היא 2.5% מסך התביעה. אגרת משפט מינימלית בבית משפט מחוזי עומדת אפוא על סך של 62,500 שקל בתביעות לסכום קצוב. לגבי תביעות הנידונות בבית משפט השלום קשה יותר לחשב זאת, שכן אגרת פתיחת ההליך משתנה לפי סוג התביעה, ובחלק מהתביעות סכום ההוצאות מכסה את אגרת ההליך; אולם בתביעות לסכום קצוב, אגרת ההליך נקבעת על כ-2.5% משווי התביעה. כדי ששווי החזר ההוצאות הממוצע יכסה את האגרה, צריכה התביעה לעמוד על סך של פחות מ-240,000 שקלים.

[24] וינשל וטרבולוס, "פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים", עמ' 786.

[25] שם, עמ' 781.

[26] אהובה פישר, "זכות הגישה לערכאות וקורבנותיה", PsakDin, 8.11.2011.

[27] ענת רואה, "בדיקת 'כלכליסט': למעלה משליש מהתיקים בשלום בת"א מסתיימים בפשרה", כלכליסט, 27.5.2008.

[28] וינשל וטרבולוס, "פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים".

[29] ורד דשא, מערכת המשפט בישראל, צפרירים: נבו, 2019, עמ' 692.

[30] קרן וינשל-מרגל ואחרות, "יצירת מדד משקלות תיקים להערכת העומס השיפוטי בישראל", משפטים, מד (2014(, עמ' 769–834.

[31] אופן המדידה כיום יוצר עיוות מפני שיש להבחין בין תיקים שונים שמטבע הדברים דורשים השקעת משאבים שונה. שופט המטפל בדיני נזיקין, תחום שבו ניתן לכאורה לסגור תיקים באמצעות פשרה בקלות יחסית, יקבל ציון גבוה, לעומת שופט העוסק בקניין, תחום שבו ההחלטות הן חד-ערכיות – או שהקרקע כולה של א' או שהקרקע כולה של ב' – ולפיכך ממילא רוב ההליכים הללו מנוהלים עד לפסק דין מלא.

[32] בספרה "העליונים" מספרת נעמי לויצקי כי כאשר התעכב מינויה של עדנה ארבל לבית המשפט העליון, היא הצטערה על שלא נשארה להיות שופטת בבית המשפט המחוזי – ומשם הייתה מנסה להתקדם לבית המשפט העליון – במקום ליטול על עצמה את תפקיד פרקליטת המדינה. אלא שהשופטת דליה דורנר רמזה לה כי אילו התמנתה לשופטת בבית המשפט המחוזי, ושופטי העליון היו מכירים את כתיבתה המשפטית, סיכוייה להתקדם לבית המשפט העליון היו פוחתים במידה ניכרת משום שכתיבה משפטית לא הייתה הצד החזק שלה. סיפור זה משמש דוגמה להשפעתם של כתיבת פסקי הדין על קידומם של שופטים. ראו נעמי לויצקי, העליונים: בתוככי בית-המשפט העליון, בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 33–34.

[33] חמי בן-נון ועמוס גבריאלי, "ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד–1984", הפרקליט, מו (2002), עמ' 260.

[34] דשא, מערכת המשפט בישראל, עמ' 692.

[35] יוער כי ייתכן שהפוליטיזציה שעוברת מערכת המשפט בשנים האחרונות משפיעה גם היא על המוטיבציה של שופטים. אם בעבר קידום שופטי בית משפט שלום לבית משפט המחוזי כמעט שלא עניין את הפוליטיקאים, ונעשה על בסיס כישורים משפטיים בלבד, הרי כיום הפוליטיקאים מתעניינים בכל מערכת המשפט. כדי להתקדם במערכת אין די להיות שופט טוב, ויש צורך גם לייצג אינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים. אינטרסים אלה עלולים לפגוע במוטיבציה של שופטים להוכיח את עצמם כמשפטנים טובים, שכן ממילא "הכול פוליטי".

[36] ראו גלי אביב ויפעת טרבולוס, "דו"ח הוועדה האירופית לבחינת יעילות מערכות הצדק להשוואת והערכת מערכות משפט: נתונים נבחרים", מחלקת המחקר של הרשות השופטת, 2014, עמ' 13. זמין במרשתת באתר הנהלת בתי המשפט.

[37] ראו שם, וכן דברי נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, כבוד השופטת מרים נאור, בפתח שנת המשפט (30.8.2016). זמין במרשתת.

[38] ראו למשל עקיבא ביגמן, "שופט אחד, אלפי תיקים: העומס במערכת המשפט נחשף", ישראל היום, 9.2.2020.

[39] ראו European judicial systems Efficiency and quality of justice: CEPEJ Studies No. 23, 2016, p.18.

[40] צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009

[41] דשא, מערכת המשפט בישראל, עמ' 683.

עוד ב'השילוח'

הפטיש הממלכתי הגדול
על דעת המקומי: הדרך לחירות מתחילה בביזור
תוכנית הריבונות סיפקה לאמירויות את ההזדמנות להציע נורמליזציה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. מיכאל

    12.11.2020

    נהדר.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *