29760

לא רק עניין של מחיר

אל מול יעד מיגור הקורונה יש להעמיד את המחירים הכרוכים בכך, הכוללים גם חיי אדם. אך דמיון במחיר אין משמעו דמיון בחובת המדינה למנוע אותו

לצעדים שנקטה ממשלת ישראל במאבקה בנגיף הקורונה השלכות כלכליות קטסטרופליות. המובטלים נספרים במאות אלפים, והפגיעה הצפויה למשק בכפולות נאות של עשרות מיליארדים. שלא כמדינות רבות בעולם, ישראל לא למדה את טעמו של משבר כלכלי אמיתי ב-2008. יותר מכך, בעשור האחרון היא הציגה נתונים כלכליים מרשימים שכללו זינוק בשיעור התעסוקה, צמיחה המלווה בעלייה של השכר הריאלי, וצמצום באי-שוויון. אך הנה לפתע, בשל נגיף ארור אחד, ישראל נקלעת למשבר כלכלי שעלול להיות בסדרי הגודל של המשברים הטראומתיים שאפיינו את שנות השמונים והחמישים.

האם המשבר שישראל מובילה את עצמה אליו הכרחי? הייתכן שישראל מקצינה בפעולותיה באופן המביא לפגיעה כלכלית מוגזמת? יחסית למדינות אחרות, ישראל הפעילה צעדים אגרסיביים בשלב מוקדם של התפשטות הנגיף. הגבלות כבדות החלו להיערם כשבישראל עוד היו פחות מ-300 נדבקים מאובחנים, מספר שהיום קטן מכמות הנדבקים היומיים. עוד לפני שהיו עשרה מתים מהנגיף, ישראל כבר נכנסה לסגר כמעט מוחלט.

עוד לא ברור מה יהיה טיב שיא ההתפרצות שמתקרב אלינו במהרה, אולם הפער הנוכחי בין עוצמת הפגיעות הכלכליות לבין היקפן, המצומצם יותר, של פגיעות הנגיף, הובילו רבים לטעון בלהט כנגד החלטות הממשלה. לדעת המבקרים, המחיר הכלכלי הכרוך בהסגר ובהתגוננות מהנגיף גדול בהרבה מהנזקים הכרוכים בהתרת הרסן והכלת התפשטות הנגיף. במילים אחרות, הצעדים שהממשלה נוקטת כדי לצמצם נזקים יוצרים נזקים חמורים יותר. כפי שהנשיא טראמפ אמר לפני מספר ימים "אנחנו לא יכולים לתת לתרופה להיות גרועה מהבעיה עצמה".

אחת מהנציגות הבולטות לעמדה זו בישראל היא מירב ארלוזורוב. במאמר ב'דה מארקר' מיום 27 במארס, שעורר סערה וזכה לביקורת רבה,  ארלוזורוב טוענת כי מספר הנספים המרבי שעלול להיות מהנגיף בישראל הוא עשרת אלפים איש – לא יותר מעלייה של שליש בשיעור התמותה השנתי הטבעי בישראל. יותר מכך, מרבית ההרוגים הצפויים משתייכים לאוכלוסייה קשישה וחולה שתוחלת חייה אינה גבוהה. מנגד, ההשלכות הרוחביות של פגיעה משקית שמוערכת במעל 100 מיליארד שקל יכולה להביא להיקפי תמותה רבים יותר, בקרב אוכלוסיות צעירות יותר, וממילא להרחיב את מעגל הסבל של אלו שישקעו במצוקות חומריות. לכן, ייתכן שמחיר צעדי ההגנה שישראל נוקטת פשוט גבוה מדי. "הדיון על המחיר חייב להתנהל", חותמת ארלוזורוב.

רבים ביקרו את הכותבת על שום נכונותה לנסות להדביק תג מחיר לחייהם של אזרחים, שלא לומר לספור את שנות החיים שנותרו להם. אף אחד לא רוצה לשמוע כיצד שנות חייו הנותרות, או השנים שנותרו לחיי קרוביו, מוערכות בשקלים על-מנת לבחון את המידה שבה אפשר לסכנם. אולם, הטענה הזו לוקה בהיתממות מסוכנת. גם בעיתות שגרה מדינות נדרשות בכל העת לבחור בין חלופות שמשמעותן הכרעה בין חיים למוות. הניסיון לרחוץ בניקיון כפיים ולהימנע מכל דיון המאפשר השוואה בין חיים של אנשים לא רק יגרום לכך שמנהיגים ימעלו בתפקידם להגן על אזרחיהם, אלא בפועל ימנע מהם לקבל כל החלטה ממשית.

אם בימי שגרה נכונה הטענה הזו, עם כל ההסתייגויות והעידונים, בעת משבר על אחת כמה וכמה. לנוכח אסון רב היקף כמו זה המתרגש עלינו, אין מנוס מהשוואה בין דרכי פעולה שונות גם במושגים של חיי אדם. להמחשה, דמיינו את המצב הבא, שאולי מוכר לכם: גורם צבאי עוין ממטיר על אזור מסוים במדינתכם רקטות באופן יומי, באופן המביא להרג ולסבל רב. נאמר כי בידי ממשלתכם מערכת להגנה מפני רקטות אלו, אולם היות שיכולותיה מוגבלות, ניתן להגן באמצעותה רק על חלקים מסוימים מאזור הפגיעה. ברור לחלוטין שתרצו שבהחלטה כיצד לפרוס את המערכת המדוברת ייעשו שיקולים המאפשרים להשוות בין כמויות ההרוגים והפצועים ומידות ההרס הטמונות בכל אפשרות. אין מנוס: במשבר אנו נדרשים לקבל החלטות הכרוכות בהצמדת תג מחיר כלשהו לחיי אדם.

אולם, בעוד הדוגמה של התרחיש הצבאי האמור חושפת הצדקה מסוימת לטענות תועלתניות מהסוג שארלוזורוב מעלה, היא גם מגלה את הפגם שלהן בהקשר הנוכחי. את זאת יקַל להבין על רקע ההצדקה הבסיסית לממשל מדיני שניסח תומס הובס בספרו הגדול 'לווייתן'; ספר שהוא כתב במהלך מלחמת האזרחים האכזרית שקרעה את בריטניה במאה ה-17, ופרסם מיד לאחריה בשנת 1651. ההצדקה מבוססת אם כן על לקחיו של משבר גדול ואלים.

הובס מציג את הגרסה הראשונה של רעיון האמנה החברתית. לפי ניסוחו, בני אדם התאחדו לכדי חברות, המאוחדות תחת שליט אחד, כדי להגן על ביטחונם. מטרתן הראשונה של החברות, זו שמצדיקה את המגבלות שהן מטילות על הפרטים, היא להצילם מחיים המתאפיינים ב"פחד מתמיד וסכנה מתמדת מפני מוות אלים" במצב הטבע (עמ' 88 בתרגומו של אהרן אמיר לספר, הוצאת שלם). התפקיד העליון של המדינה הוא להגן על אזרחיה מפני איומים חיצוניים, ולענות על הצרכים הראשוניים ביותר של יציבות, סדר וביטחון.

את הקורונה לא ניתן לדמות אלא לאיום חיצוני המסכן את הביטחון הפרטי של כל האזרחים בתוכה. לא רק במדינתנו המיליטריסטית היחס למשבר מכונה שוב ושוב "מלחמה עם אויב בלתי-נראה", אלא בעולם כולו הטרמינולוגיה מלחמתית; כדי כך שבגיליון מארס של הירחון 'אטלנטיק' הופיע מאמר הקורא לחדול מהשיח הזה. המערכת הבין-לאומית רואה את עצמה כמי שמתמודדת עם פולש חיצוני, גם אם פולש זה  איננו אנושי. ואולי אפילו דווקא בהיות לא אנושי; הלוא מפני ממלכת הטבע ופגעיה אמורה החברה הממוסדת להגן עלינו. גם אם הובס כיוון את דבריו בעיקרו של דבר לאלימות אנושית, היחס לנגיף מגלה כי הרעיונות ההובסיאניים ניתנים להכללה לתופעות נוספות.

בניגוד לכך, הנזק הצפוי למערכת הכלכלית אינו חיצוני ואינו טבעי. המשבר הכלכלי הצפוי לא נובע מפגיעה בהון, צמצום במשאבים הטבעיים או אפילו נסיגה טכנולוגית, אלא בשל האטה של הפעילות המסחרית. אומנם המחסור והסבל שמשבר כלכלי יגרום יהיו אמיתיים בדיוק כמו הפגיעות של הקורונה, אך המקור שלהם יהיה שונה בתכלית. בניסוח מופשט יותר: מקורו של המשבר הכלכלי הצפוי הוא באופן התארגנותה הסבוך והמקושר של החברה, שעל גביו מושתת הכלכלה המודרנית – ופתרונו יהיה טמון ביכולתה למהר לחזור לסדר הקודם שאפיין אותה.

לכן, עם הובס כמדריכנו, אפשר לראות את הפגיעה הכלכלית הצפויה כפגיעה מסֵדר שני. המטרה הראשונה, היסודית, של החברה היא להגן מפני איומים חיצוניים, ובבסיס של מוסדותינו עומד הניסיון להתגונן מפניהם; ואילו הבעיות הנוצרות לאחר הקמת מוסדות אלה הן משניות ביחס לכך. התרחיש הצבאי שתואר לעיל יכול לסייע לנו שוב להמחיש את הנקודה, ולהראות מה המבקרים, דוגמת ארלוזורוב, מחמיצים. בתרחיש הצבאי, סוג הפגיעה היחיד שנשקל היה החיצוני, ושאפנו לקבל החלטה שתצמצם אותה. כאן, במשבר הקורונה, איננו מאזנים בין שני איומים חיצוניים, אלא בין איום חיצוני (הנגיף) לאיום פנימי (האטת המסחר).

נמחיש זאת אם נשנה אך מעט את הדוגמה. נניח שאין למדינתנו מערכת הגנה מפני ירי ארטילרי. היא יכולה לייצר מערכת כזו, אך המערכת כה יקרה, שייצורה יהיה כרוך בצמצום הוצאות חברתיות, תהליך שיוביל בעצמו למוות. ברור שיש הבדל בין שני התרחישים, ושבמקרה השני ודאי שלשיקול התועלתני יהיה משקל כלשהו. אך נטייתנו היא לסבור שאם אין הבדל גדול מדי במחיר בחיי אדם, למדינה יש חובה עליונה להגן על אזרחיה מפני פגיעה של אויבים חיצוניים, גם במחיר האמור.

הנקודה המרכזית היא זו: דיון באשר למחיר הכרוך בהטלת הסגר הוא לא רק ראוי, אלא הכרחי. גם אם רוב הציבור מבקש להתנזר מדיון ומחשבה על כך, ניתן רק לקוות שמנהיגנו פועלים גם על בסיס שיקולים תועלתניים שכאלה. אך, מנגד, המשבר הזה חושף עובדה יסודית לגבי הדרך שבה אנחנו רואים את החברה שלנו. בראש ובראשונה היא נתפסת בעינינו ככזו הצריכה לשמור על ביטחוננו – ועל תחושת ביטחוננו – מפני איומים חיצוניים. כפי שהובס הבין, זה הבסיס להצדקת קיומה של המדינה, המתעלה מעל לשיקולים תועלתניים פשוטים, והוא מתגלה במלוא עוזו בדיוק בעיתות משבר שכאלו. ההתעקשות להתגונן מפני הנגיף, גם במחירים אדירים, נובעת גם מהעובדה שאם המדינה שלנו לא תעשה כן, כבר לא נרצה להשתייך אליה.


תמונה ראשית: שוק מחנה יהודה בירושלים, באדיבות ויקימדיה, צלם: Yoninah

עוד ב'השילוח'

מדברים על חילוניות יהודית
פתיחה חגיגית
תרבות גבוהה אינה פתרון למחלוקת

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *