לביטול הלאומיות יש מחיר

עמידתו של האיחוד האירופי ביעדים שהציב לעצמו יצרה את ההתעוררות המסכנת אותו. מהאיחוד יבוא גם הפתרון למשבר

משאל־העם שהתקיים בקטלוניה בראשית אוקטובר הוביל לשרשרת אירועים דרמטיים ששיאה הכרזת עצמאות בפרלמנט הקטלוני ,וכתגובה – מעצרו של נשיא ״המדינה״ המוכרזת, קרלס פוג׳דמון, בבריסל בירת בלגיה. אירועים אלו הזכירו למי ששכח ׁׁ(או ביקש להשכיח) את אחת התופעות המעצבות והמאפיינות את היבשת האירופית – תופעת הלאומיות.

למרות עצימותו הגבוהה של המשבר בקטלוניה והמקום המרכזי שקיבל בתקשורת העולמית, זהו אינו מקרה בודד. כזכור, לפני שלוש שנים התקיים בחבל סקוטלנד משאל־עם על אודות היפרדות החבל מבריטניה, ותוצאותיו הורו כי 44 אחוזים מכלל הסקוטים תומכים בהיפרדות. המשאל אומנם הסתיים בהישארותה של סקוטלנד חלק מן הממלכה המאוחדת – לא לפני שהגיעו הבטחות מלונדון על הרחבת האוטונומיה הסקוטית – אלא שכיום, בעקבות הברקזיט והפער שהתגלע בין סקוטלנד לבין אנגליה בשאלת הקשר לאיחוד האירופי, התעוררה דרישה לקיום משאל־עם נוסף במהלך שנת 2018.

גם בצפון־איטליה, במחוזות ונטו ולומברדיה (המוכּרּים יותר לישראלים על פי ערי הבירה שלהם, ונציה ומילאנו) התקיימו בחודש שעבר משאלי־עם על הרחבת אוטונומיה, שאותם הובילו ממשלות המחוזות – הנשלטות כיום בידי מפלגת ״הליגה הצפונית״ אשר שואפת לעצמאותם המלאה של כל מחוזות צפון־איטליה; בשני המשאלים, התמיכה בהרחבת האוטונומיה עמדה על למעלה מ־95 אחוזים. באיי פארו, השייכים לדנמרק זה מאות שנים, עתיד להתקיים באפריל 2018 משאל־עם ובו תידון שאלת עצמאות האיים והפיכתם למדינה חדשה. בשנת 2015, באי קורסיקה, הנכלל כיום בצרפת, ניצחה לראשונה המפלגה הבדלנית בבחירות המקומיות. על אלו יש להוסיף כמובן את בלגיה,  שזה עשור מתמודדת עם הפיצול בין הצפון הפלמי לדרום הוולוני; פיצול שאינו מאפשר את הרכבתה של ממשלה יציבה והוביל להעברת סמכויות נרחבות לשלטון האזורי (על חשבון השלטון המרכזי בבריסל). אם כן, בשנים האחרונות, כמעט בכל פינה שאליה נפנה באירופה אנו עשויים לפגוש בתנועה אזורית או לאומית המתעוררת ותובעת הגדרה עצמית.

מה גורם ליבשת שהייתה לסמל של מיזוג והאחדה ואשר הקימה את המוסד העל־לאומי המשמעותי ביותר כיום, הלוא הוא האיחוד האירופי, לשוב ולהתפרד ללאומים ולמדינות קטנות? מדוע התהפך הכיוון, והיבשת שהייתה לחיל החלוץ במעבר לעולם שאחרי מדינות הלאום היא היבשת שבה מצויות תנועות בדלניות כה רבות, יותר מכל מקום אחר בעולם?

התשובה המפתיעה לשאלות הללו היא: האיחוד האירופי עצמו, אשר הפך קורבן להצלחתו.

דומה כי דווקא הצלחתו של האיחוד האירופי בהגשמת חלק מהיעדים שהציב לעצמו הניעה שלושה תהליכים מקבילים שיצרו את ההתעוררות הלאומית־אזורית אשר מאיימת על פרויקט האיחוד הגדול.

התהליך הראשון והמרכזי שיצר האיחוד האירופי הוא האחדה. בעשרות השנים האחרונות טשטש האיחוד האירופי את הגבולות וביקש להפוך את המרחב האירופי, המורכב מעשרות מדינות שונות, למרחב אחד. כחלק ממהלך זה, מיזג האיחוד האירופי את הכלכלות השונות, ביטל חסמים והגבלות, הביא לתנועה חופשית בין מדינות, יצר מטבע משותף ושאף להרמוניזציה באמצעות רגולציות שונות; האיחוד האירופי הפך אפוא את אירופה לישות אחת – ל״מדינה שבדרך״. אלא שאם מדובר באיחוד כה מוצלח, מה מבקשות קטלוניה, סקוטלנד או פלנדריה? האם הן מתנגדות לאותה ישות־על, לאותה ״מדינה שבדרך״? ובכן, הן אינן דורשות עצמאות מוחלטת כי אם עצמאות בתוך המארג המוסדי של האיחוד האירופי; זוהי גם סיסמתן הקבועה בהפגנות בברצלונה, בגלזגו או באנטוורפן: ״עצמאות בתוך אירופה״.

באופן לא־מתוכנן הפך האיחוד האירופי את הרצון לעצמאות ולהתנתקות מן המדינות הקיימות לזול, בטוח ומהיר. מדינה עצמאית היא דבר יקר, מורכב ומסובך: עליה להקים צבא ולהגן על גבולותיה, ליצור מוסדות חדשים, להדפיס כסף, להמציא מטבע ולחתום על הסכמי סחר עם מדינות אחרות; ואכן, מחיר העצמאות המדינית ואי־הוודאות הכרוכה בה הן הסיבות לתמיכה המצומצמת־יחסית שלה זכו תנועות בדלניות לפני חמישים או שישים שנה. אולם מכוח מציאותו של האיחוד האירופי, כל האתגרים הללו אינם עומדים לפתחן כיום. מדינה עצמאית חדשה ההופכת לחלק מהאיחוד האירופי אינה צריכה להתמודד עם הקמת התשתיות הללו והיא יכולה לקבל אותן הישֵר מן המדף בבריסל: הצבא מיותר, בעיניים אירופיות, ומרחב השלום הוא שמספק ביטחון; המוסדות הפוליטיים כבר קיימים, אם ברמה האזורית ואם ברמת האיחוד; המטבע משותף ממילא, וכמוהו גם הכלכלה, השוק, הרגולציה והסכמי הסחר. למעשה, השינוי המיוחל אינו אלא עניין של מעמד, של סמל, דגל, שפה והמנון – ממחוז בתוך מדינה החברה באיחוד האירופי למדינה חברה באיחוד האירופי.

התהליך השני שיצר בעקיפין האיחוד האירופי הוא החלשת מדינת הלאום. מאז החתימה על הסכמי הפחם והפלדה בשנות ה־50, מטרת־העל של המוסדות האירופיים הייתה החלשת מדינת הלאום ופגיעה בסמכויותיה.  המוטיבציה היתה הפחתת הסיכוי לפריצתה של מלחמה נוספת.

מאז עברו כמה שנים ואירופה המאוחדת איננה עוסקת רק בפחם ובפלדה. עשרות שנים של ברית משותפת יצרו את מה שהיה לימים האיחוד האירופי וגם הובילו להתחזקותה של בריסל על חשבונן של יתר המדינות – עד שהפכה לקובעת העליונה בתחומים מגוונים (כגון: חקיקה, סחר, כלכלה, משפט, גבולות, הגירה וזכויות אדם). בפועל, במרבית ההיבטים של חיי היום־יום משפיע האיחוד האירופי על האזרח הקטן הרבה יותר מאשר המדינה; וכשזה המצב – בקטלוניה כמעט שאין חשים את הממשלה המרכזית שבמדריד, ובסקוטלנד מאמינים שלונדון אינה הכרחית עוד.  אכן, תחום הביטחון נותר באחריות המדינות כמעט לחלוטין, אך מכיוון שכיום עוצמה צבאית הפכה לשולית (ואף למוקצית) ביחסים הפנים־אירופיים, אין בה כדי לשמר את תחושת האוטונומיה המדינתית. ״אם כך הם פני הדברים״, שואלים הקטלונים, הסקוטים ואחרים, ״מה הטעם להישאר יחד?״.

התהליך השלישי שבו היה האיחוד האירופי לגורם מעצב הוא הפגיעה בסולידריות. מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, הפכו מדינות מערב אירופה כולן למדינות רווחה. מודל זה נוצר בעקבות תוצאות המלחמה, הסדר הפוליטי שהתגבש, המאבק הדו־גושי, ודרישתם של החיילים ששבו לגבולם, יחד עם האזרחים שסייעו במשך שנים במאמץ המלחמתי בעורף, לתמורה מהמדינה שאותה הצילו או שחררו. כל מדינות אירופה, המנצחות והמפסידות, הפכו למדינות רווחה, בנויות אומנם על פי מודלים שונים אך מבוססות על אותו רעיון יסוד: מדינת הרווחה היא מדינת לאום שבה כל לאום דואג לעצמו מתוך סולידריות פנימית־לאומית. ברור כי מה שמתאים לגרמניה אינו מתאים בהכרח לבריטניה וייתכן כי מה שעובד בצרפת לא יעבוד בדנמרק, ולכן כל לאום עיצב את עקרונות הסולידריות העצמית שלו; אולם כל זאת על פי עיקרון אחד – צרפתי עשיר דואג לצרפתי עני וגרמני עשיר לגרמני עני.

איחוד אירופה שבר מוסכמה זו והוביל לסדיקה בסולידריות שהתקיימה בתוך קבוצות לאומיות מובחנות. כאשר יִיצר זהות אירופית משותפת, או ניסה לייצר זהות שכזאת, סדק האיחוד האירופי את הדבק היחיד שהחזיק את מדינות הרווחה באירופה, היינו את הסולידריות הלאומית. אם כולנו אירופים, מדוע שספרדי עשיר ידאג לספרדי עני? על אירופה כולה לעשות זאת. לכן, בריסל צריכה להעביר כספים למחוזות העניים בספרד, על גרמניה לשלם את חבילת החילוץ של יוון, ובריטניה נדרשת לספק את הכסף לפיתוחו של מזרח־אירופה. אם כולנו אירופים ולכולנו זהות אחת משותפת, מדוע רק קטלוניה נדרשת לשאת על גבה את ספרד, או צפון־איטליה את דרומהּ? על אירופה לעשות זאת יחד, כאשר כל אחד מאותם לאומים אזוריים יקבל את מעמדו השווה בין עמי אירופה תחת מעטפת האיחוד האירופי. כך מובן מדוע הקטלונים אינם רוצים לממן את הספרדים, הלומברדים בצפון־איטליה כועסים על המושחתים של נאפולי וסיציליה, והפלמים דורשים מהוולונים העצלים לעבוד ביעילות כמותם.

קשה להעריך מה תהיינה תוצאותיו של המשבר בקטלוניה. עמדתה התקיפה של ממשלת ספרד הנוכחית, תחת הנהגתו השמרנית של מריאנו רחוי, ברורה למדי – ספרד היא יחידה אחת ואין לפצל אותה; אולם עלינו לזכור כי רק לפני שנים ספורות, תחת ממשלת השמאל בראשות ספאטרו, עמדתה של מדריד הייתה גמישה הרבה יותר ואִפשרה הרחבה ניכרת של האוטונומיה הקטלונית. גם עמדתו של האיחוד האירופי מאפשרת פיצול של מדינות רק בהסכמה, כגון במשאל העם בסקוטלנד או בצ׳כוסלובקיה לפני שני עשורים. אולם, מה יקרה בעוד מספר חודשים אם איי פארו יבחרו בעצמאות? איך יגיב אז האיחוד? ומה לגבי סקוטלנד שעשויה בשנת 2018 ללכת שוב אל הקלפיות כשהפעם האיחוד האירופי והברקזיט הם הסיבות המוצהרות למשאל־העם? ומה ילמדו מן ההתרחשויות הקטלונים, שיראו את חוסר השוויון בין עמי אירופה השונים בכל הנוגע למימושה של הזכות להגדרה עצמית?

במעשיו, יצר האיחוד האירופי את התופעות הלאומיות שבהן אנו חוזים כעת; ולכן עליוגם להיות הפתרון להן. ישיבה על הגדר מצדהאיחוד והתעלמות מחלקו בתהליך אינה אפשרית עוד. בכל הנוגע לשוק המשותף ולכפייתן של מדינות לרצונותיו יודע האיחוד האירופי להיות הפוסק האחרון; והוא עושה זאת גם בתחום החקיקה (תחת עקרון עליונות הקהילה). באותה מידה חייב האיחוד לפעול בתחום החברתי־פוליטי ולהגדיר, לעצמו ולמדינות השונות, עקרונות פוליטיים משותפים.

מהו חבל ארץ מובחן? מי זכאי לממש את הזכות להגדרה עצמית? מתי? ובאיזו צורה? אלו שאלות שלא ניתן להשאיר עוד רק בידי המדינות. אם אכן כל אזרחי האיחוד האירופי שווים בזכויותיהם, כפי שנקבע באמנת מסטריכט, מדוע יסתפקו הקטלונים בתשובה כי להם, בניגוד לסקוטים, אין זכות למשאל־עם וזאת רק משום שחוקת ספרד קשיחה יותר מחוקי היסוד של בריטניה? ועל מה ולמה תושבי לומברדיה, שבה יותר מעשרה מיליון בני אדם, או פלנדריה המונה כשישה מיליון בני אדם, אינם בני לאום מובחן דיו ושפתם אינה אלא ניב איטלקי או הולנדי – ואילו לוקסמבורג וליכטנשטיין, המונות יחד פחות ממיליון בני אדם דוברי גרמנית, נחשבות למדינות עצמאיות? אם אירופה היא יבשת מואחדת, מן ההכרח שגם הזכות להגדרה עצמית תיכלל באותם עקרונות מאחדים. ייתכן שהאחדה זו לא תעצור את ההתעוררות הלאומית, ייתכן שהיא אף תגביר אותה, אולם כך או כך היא תייצר סדר – וסדר הוא מטרתו של האיחוד האירופי למן היום שהוקם.


עומר גנדלר הוא מרצה לאינט רציה אזורית באוניברסיטה הפתוחה ודוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים.

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. אורי

    18.04.2018

    לביטול הלאומיות אין מחיר, לאומיות עקרון מסוכן של המאה ה-20 וטוב שהיא מתבטלת. קטלוניה מפונקת וצריכה ללמוד לחיות בתוך ספרד כאירופאית ובלי להתרכז בזהות מדומיינת

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *