להגנת הבטלנים

ארכיון תכלת

רוברט לואיס סטיבנסון

פורסם בגליון

תכלת 33
 

הסופר והמשורר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון (1894-1850) מוכר היטב לקורא העברי כמחברם של ספרי הרפתקאות ומתח קלאסיים, ובראשם אי המטמון (1883), החטוף (1886) והמקרה המוזר של ד "ר ג'קיל ומר הייד (1886). אף שהיה עורך דין בהכשרתו, העדיף להשקיע את זמנו בטיולים ובכתיבת ספרי מסעות. סטיבנסון היה גם מסאי בחסד עליון, כפי שניתן ללמוד מן הטקסט הקצר והמשעשע "להגנת הבטלנים", המובא להלן לראשונה בעברית. ב־1877, בעת שחיבר מסה זו, היה סטיבנסון צעיר בן עשרים ושבע, חולני – עקב מחלת השחפת שבה לקה בילדותו – אך מלא חיוניות. שנתיים לאחר מכן עקר לקליפורניה ומשם המשיך עם בת זוגו האמריקנית, פאני אוסברון, לארצות אחרות, בחיפוש אחר אקלים שייטיב עם מצבו הבריאותי. הוא נפטר באי סמואה בגיל צעיר יחסית – ארבעים וארבע שנים – אולם עזבונו הספרותי העשיר ועתיר הדמיון הבטיח לו מקום של כבוד בלבם של קוראים בכל הגילאים.

רוברט לואיס סטיבנסון. מתוך ויקיפדיה

 דווקא עכשיו, כשהכל מחויבים לרכוש מקצוע מכניס כלשהו, ואף לטרוח בו בהתלהבות, פן יורשעו בפגיעה במהוגנוּת – דווקא עכשיו מדיפה מחאתו של הצד שכנגד, השמח בחלקו ומעדיף להעביר את הזמן בנעימים, ניחוח קל של יהירות ורהב. ולא כך צריך להיות. מה שקרוי "בטלה", שאין פירושו אפס מעשה כי אם עשיית דברים רבים שאינם מוכָּרים על פי הנוסחאות הדוגמטיות של המעמד השליט, זכאי להשמיע את קולו לא פחות מן החריצות עצמה. יש להודות שעצם נוכחותם של אלה המסרבים להשתתף במרדף הגדול אחר פרוטה ועוד פרוטה היא בה בעת עלבון וקריאת השכמה עבור אלה הנכונים לעשות זאת. דמיינו לכם ברנש הגון (שכמותו רואים רבים) שאוזר נחישות, בוחר לצבור פרוטות, וכמאמר הביטוי התקיף, "הולך על זה". אפשר להבין מדוע עשוי אחד כזה, המטפס ביגיעה רבה במעלה ההר, לחוש טינה עמוקה למראם של אנשים נינוחים הרובצים על כרי הדשא שבצד הדרך, מטפחת על עיניהם וכוס משקה בידם. התעלמותו של דיוגנס פגעה באלכסנדר במקום רגיש עד מאוד.[1] באיזו תהילה בדיוק זכו אותם ברברים פרועים שכבשו את רומא, שטפו אל תוך בניין הסנאט ומצאו את האבות ישובים בשקט ובשוויון נפש למול הצלחתם?[2] כמה מרגיז לעמול בפרך ולהעפיל אל פסגות נישאות ואז לגלות, בסופו של דבר, שהאנושות אדישה להישגיך. על כן מגַנים הפיזיקאים את כל שאינו פיזי; אנשי הכספים סובלים רק בקושי את אלה שאינם יודעים הרבה על מניות; אנשי סֵפֶר מתעבים את הנבערים; ובעלי כל משלחי היד מזלזלים בחסרי המקצוע.

אבל אף שזהו אחד הקשיים הכרוכים בעניין הנידון, אין הוא הגדול שבהם. לא תושלכו לכלא אם תדברו בגנות החריצות, אבל אולי תוקצו מחמת מיאוס אם תדברו כטיפשים. הקושי הגדול ביותר ברוב העניינים הוא לעשותם כראוי; ועל כן, אנא זִכרו שזהו כתב הגנה. אפשר בוודאי לומר רבות, ובצדק, בזכות השקדנות; אבל אפשר גם לומר דבר מה בגנותה, ואת זאת אעשה בהזדמנות זו. השמעת טיעון אחד אין פירושה בהכרח אטימת אוזניים לכל האחרים, ואין סיבה לחשוב שמי שכתב ספר על מסעותיו במונטנגרו לא ביקר מעולם בריצ'מונד.

אין ספק שבני אדם צריכים להתבטל הרבה בצעירותם. שכן, אף שפה ושם יכול לורד מֶקולי אחד להינצל ממערכת ההישגים של בית הספר כשדעתו צלולה עדיין[3] הרי שמרבית הנערים משלמים מחיר יקר כל כך על עיטוריהם, עד שאחר כך אוזלת להם התחמושת והם מתחילים את חייהם בחוסר כל. אותו הדבר קורה כשבחור משכיל את עצמו, או מניח לאחרים שישכילו אותו. כסיל גדול היה בוודאי אותו ג'נטלמן זקן אשר פנה אל ג'ונסון באוקספורד במילים הבאות: "איש צעיר, שקוד על ספרך כעת, וצבור לך מלאי של ידע; שכן ככל שתרבה שנים, תמצא שהתעמקות בספרים הופכת עבורך למטלה טורדנית גרידא".[4]הג'נטלמן הזקן לא ידע, כפי הנראה, שבגיל שבו נזקק אדם למשקפיים ואינו מסוגל ללכת בלי מקל, ישנם דברים רבים אחרים פרט לקריאה שנעשים טורדניים, ולא מעטים מהם הופכים אף בלתי אפשריים. ספרים הם טובים ויפים בדרכם, אבל משמשים תחליף חיוור ביותר לחיים. חבל לשבת כמו הגבירה משאלוט, ולהביט במראה כשגבך מופנה אל כל ההמולה והקסם של המציאות.[5] ואם אדם קורא בכל מאודו, לא יישאר לו פנאי רב לחשיבה.

אם תביטו לאחור אל תקופת הלימודים שלכם, בטוחני שלא תהיינה אלה ההפוגות המלאות, החיות והמאלפות של ההשתמטות שעליהן תצטערו; במקומן הייתם מעדיפים לבטל כמה שעות מטושטשות שעברו עליכם בכיתה בְּנים ולא נים. אני עצמי נכחתי בלא מעט שיעורים בימיי. עודני זוכר שסחרור הסביבון הוא מקרה של "יציבות קינטית". עודני זוכר ש"אסכֶּמֶת" איננה מחלה,[6] וש"התליָה" איננה פשע.[7] אבל אף שלא הייתי בוחר להיפרד מרצוני מפּיסות המידע הללו, בכל זאת איני מייחס להן חשיבות דומה לזו שאני מייחס למיני פכּים וזוטות שנתקלתי בהם ברחוב בשעה שהשתמטתי מלימודיי. לא זה המקום להרחיב בעניין האתר החינוכי הדגול הזה, אשר היה בית הספר החביב על דיקנס ועל בלזק, ושמנפיק מדי שנה מומחים רבים ב"מדעי החיים". די אם נאמר כך: אם בחור אינו לומד ברחובות, הרי זה משום שאינו מסוגל ללמוד. ופרט לכך, המשתמט אינו מבלה את כל שעותיו ברחוב, שהרי הוא יכול לבחור לצאת לפרברים המעובדים שבכפר. הוא יכול להתיישב בצל הלילך ליד פלג קטן, ולעשן מקטרת לצלילי המים המְפכּים בין חלוקי האבנים. ציפור תשיר בסבך, ושם אולי יעלה בדעתו חוט מחשבה נעים, והוא יראה דברים באור חדש. ואם זו אינה השכלה, מהי השכלה? נתאר לעצמנו את מר ארציאלי בר־דעת[8] הפונה אל ברנש כזה, ואת השיחה העשויה להתנהל ביניהם:

"שלום לך, בחור צעיר, מה לך כאן?"

"לאמיתו של דבר, אדוני, אני נופש".

"האם אין זו שעת לימודים? אינך אמור לשקוד כעת על ספריך, למען תרכוש ידע?"

"לא, אך ברשותך, גם כך אני הולך בנתיב הלימוד".

"לימוד הוא אומר! הכיצד, אם יוּתר לי לשאול? האם מתמטיקה היא זו?"

"לא, בהחלט לא".

"האם זו מטפיזיקה?"

"גם זו לא".

"האם זו שפה כלשהי?"

"לא, לא שפה".

"האם זה משלח יד?"

"גם לא משלח יד".

"במה מדובר אפוא?"

"מאחר שבקרוב תבוא שעתי לצאת לטיול, אני מבקש לבדוק מה עושים בדרך כלל אנשים כמוני, והיכן מצויים הבורות וסבכי השיחים המכשילים ביותר בדרך; וכמו כן, איזה מין מקל ייטיב לשרת אותי. יתר על כן, אני שוכב כאן, ליד מקווה המים הזה, כדי ללמוד שיעור שאדוני לימדני לכנותו 'שלווה' או 'סיפוק'".

כאן נמלא מר ארציאלי בר־דעת להט רב, ובטלטלו את מקל ההליכה שלו, כשעל פניו ארשת מאיימת ביותר, פתח בדברים הבאים: "לימוד הוא אומר! את כל בני הבלייעל הללו הייתי שולח לקבל את עונשם מידי התליין!"

וכך היה הולך לדרכו, כשהוא פורע את מטפחת צווארו כתרנגול הודו הפורש את נוצותיו.

והנה, דעתו זו של מר בר־דעת היא ההשקפה הרווחת. עובדה אינה קרויה עובדה, אלא פיסת רכילות, אם אינה נופלת בגדר אחת הקטגוריות הסכולסטיות שלך. חקירה חייבת להתנהל בכיוון מוכר כלשהו – כזה שיש לו שם – שאם לא כן אינך חוקר כלל, אלא מבטל את זמנך; ובמקרה כזה, בית העבודה[9] ייחשב לטוב מדי עבורך. ההנחה המקובלת היא שכל הידע מצוי בתחתיתה של באר, או בקצהו הרחוק של הטלסקופ. כאשר הלך סנט־בֶּב[10] והזדקן, הוא החל לראות בכל החוויה האנושית ספר אחד גדול, שיש לעיין בו במשך שנים אחדות לפני שנעקור מכאן; ואחת הייתה לו אם תקרא בפרק כ, שעניינו חשבון דיפרנציאלי, או בפרק לג, שעניינו האזנה לתזמורת המנגנת בגן. אדם נבון, שעיניו פקוחות, אוזניו כרויות וחיוך תמידי על שפתיו, יזכה לחינוך אמיתי עשיר מזה שיזכו לו רבים אחרים במהלך חיים שלמים של לילות שימורים הרואיים. בוודאי אפשר למצוא מעט ידע צונן ומַשמים על פסגות המדע הפורמלי והמפרך; אבל את עובדות החיים המסעירות תוכל לרכוש דווקא מכל הסובב אותך – ובמחיר ההתבוננות בלבד. בעוד שאחרים גודשים את זיכרונם בפסולת מילים, שאת מחציתן ישכחו עד סוף השבוע, המשתמט המצוי עשוי ללמוד אומנויות מועילות באמת: לנגן בכינור, להכיר סיגר טוב או לשוחח בקלילות ובנינוחות עם טיפוסים מכל הסוגים.

רבים מאלה ששקדו על ספריהם ויודעים הכל על ענף זה או אחר של תורה מוכרת, עוטים על עצמם חזות עתיקה וינשופית, והם מתגלים כיבשים, סתומים ועצורים בכל ההיבטים הטובים והעליזים יותר של החיים. רבים מאלה העושים הון גדול נותרים חסרי נימוסים וטיפשים להכמיר כל חייהם. ובינתיים מטייל לו שם הבטלן, שהחל את חייו לצדם – והתמונה שונה בתכלית. היה לו פנאי לדאוג לבריאותו ולרוחו; הוא בילה שעות רבות באוויר החופשי, שאין טוב ממנו לגוף ולנפש כאחד; וגם אם מעולם לא קרא בשקדנות את הספר הגדול ולא חקר את כל פינותיו הנסתרות, הרי צלל לתוכו ורפרף בו בכוונה גדולה. האם לא יוכל התלמיד לוותר על כמה שורשים דקדוקיים בעברית, והאם לא יוכל איש העסקים למחול על כמה ממעותיו, למען פיסה מידיעת החיים החופשיים של הבטלן, מהכרת "אומנות החיים"?

ולא זו בלבד, אלא שלבטלן ישנה תכונה נוספת וחשובה מאלה: כוונתי לחכמתו. הוא, שהתבונן בשים לב בסיפוק הילדותי ששואבים אחרים מתחביביהם, יתענג על אלה שלו באירוניה עצמית לא־מבוטלת. קולו לא יישמע בין בעלי הדוֹגמות. הוא ינהג סובלנות גדולה ושקולה בכל סוגי האנשים והדעות. ואף שלא יגלה אמיתות יוצאות מגדר הרגיל, הרי גם לא יזדהה עם כזבים חריפים במיוחד. דרכו לוקחת אותו במסלול עוקף, שלא רבים פוקדים אותו, מסלול הקרוי משעול הפשטוּת, ופניו למצפה השכל הישר. משם יחלוש על אופק נחמד, גם אם לא אצילי במיוחד; ובעוד שאחרים רואים את המזרח ואת המערב, את הזריחה ואת השטן, הוא יכיר בסיפוק במעין שעת שחרית הזורחת על כל הדברים הארציים. צעקות רופאים ויללות קרב נבלעים בסופו של דבר בתוך שתיקה וריקנות; אבל ממצפה השכל הישר והפשוט יכול אדם לראות נוף רוגע וירוק; טרקלינים רבים מוארים באש המלהטת באח; אנשים טובים צוחקים, שותים ומתנים אהבה כפי שעשו לפני המבול או המהפכה הצרפתית; והרועה הזקן מספר את סיפורו תחת עץ קוצני.

פעלתנות קיצונית, בבית הספר או באוניברסיטה, בבית התפילה או בשוק, היא סממן לחיוּת פגומה; ואילו כישרון לבטלה מרמז על תיאבון קתולי ועל תחושה חזקה של זהות אישית. ישנו זן של אנשים משומשים, מתים־חיים, שכל חיותם מתמצה בביצועו של מקצוע שגרתי כלשהו. הביאו ברנשים אלו לכפר, או העלו אותם על ספינה, ותראו כיצד הם עורגים אל מכתבותיהם או אל חדרי העבודה שלהם. אין בהם סקרנות; הם אינם מסוגלים להתמסר לגירויים אקראיים; הם אינם נהנים להפעיל את חושיהם לשם העונג שבדבר; ואלמלא היה ה מכרכר סביבם עם מקל, היו עומדים בלא ניע. אין טעם לפתוח בשיחה עם אנשים כאלה: הם פשוט אינם מסוגלים לשבת באפס מעשה; טבעם אינו אצילי דיו. ואת השעות שאינן מוקדשות לעמל המפרך הם מעבירים במעין עילפון. כשאינם צריכים לגשת למשרד, כשאינם רעבים ואינם מבקשים לשתות, כל העולם ריק לדידם. אם עליהם להעביר שעה בהמתנה לרכבת, הם שוקעים בתרדמת כשעיניהם פקוחות. בראותך אותם אולי תדמיין לעצמך שאין מה לראות ואין איש לדבר עמו; תשווה בנפשך שהם משותקים או מנותקים מהמציאות. אבל ייתכן בהחלט שבדרכם שלהם הם עובדים חרוצים, שיש להם עין טובה לזיהוי פגמים בשטרות או הזדמנויות בשוק. הם למדו בבית הספר ובאוניברסיטה, אבל כל אותו זמן קבעו את עינם בפְּרס; הם נסעו בעולם ופגשו אנשים נבונים, אבל כל אותו זמן חשבו על ענייניהם שלהם. כאילו לא די בכך שנפשוֹ של אדם קטנה מדי מלכתחילה, הם עוד הוסיפו לגמד ולצמצם את זו שלהם בחיים שכולם עבודה ללא משחק; והִנה הם בגיל ארבעים, חושיהם קהים, רוחם ריקה מכל תוכן משעשע, במוחם אין ולו מחשבה יחידה שתתחכך בחברתה – ממתינים לרכבת. לפני שנרצע אולי היה מטפס ועולה על הארגזים; בגיל עשרים, היה מתבונן בבנות; אבל כעת כבתה המקטרת, התרוקנה קופסת ההרחה, והג'נטלמן שלנו יושב זקוף כתורן על ספסל ועיניו מעציבות. זו אינה נראית לי "הצלחה בחיים".

אבל העמלנות היתרה אינה ממיטה סבל על האדם לבדו, אלא גם על אשתו וילדיו, חבריו וקרוביו, ואפילו על אלה שאִתם הוא יושב בקרון הרכבת או באומניבוס. האדם יכול לטפח מסירות בלא תנאי למה שמכונה בפיו "עסקיו" רק אם יזניח בלא תנאי דברים רבים אחרים. ובשום אופן אין זה בטוח שעסקיו של אדם הם הדבר החשוב ביותר שעליו לעשות. צופה חסר פניות יראה בבירור שרבים מן התפקידים הנבונים, ההגונים והמועילים ביותר המשוחקים על בימת החיים מגולמים בידי שחקנים שאינם תובעים שכר, ונראים, לכולי עלמא, כפרקי זמן של בטלה. שכן, על בימה זו שמור תפקיד נכבד לא רק לניצבים, לחדרניות המזמרות ולכנרי התזמורת החרוצים, אלא גם לצופים המוחאים כף ממושביהם. אנו תלויים עד מאוד, בלי ספק, בעורך הדין שלנו ובסוחר המניות שלנו, בשומרים ובשוטרים המסיירים ברחובות להגנתנו; אבל האם אין בלבנו הכרת תודה כלפי מיטיבים אחרים המעלים חיוך על פנינו בהיתקלנו בהם, או המְתַבּלים את ארוחתנו בחברה טובה? הקולונל ניוּקם עזר לידידו להפסיד את כספו; לפרד בּייהם היה מנהג מגונה של שאילת חולצות; ואף על פי כן היו שניהם טובים יותר ממר בּרנז בתור חברים להתרועע עמם.[11] הייזליט[12] מספר שנורתקט[13] מעולם לא עשה עבורו דבר שניתן לכנותו שירות, ובכל זאת הוא חב לו יותר מאשר לכל חוג חבריו הראוותנים, שכן, חברה טובה היא בלי צל של ספק המיטיבה הגדולה יותר. אני יודע שישנם אנשים בעולם שאין ביכולתם לחוש הכרת תודה אם הטובה שנעשתה להם לא נכרכה בכאב ובקושי, אבל זוהי תכונת ביש. יכול אדם לשלוח לך שישה גיליונות של נייר מכתבים ועליהם דברי הרכילות המשעשעים ביותר, או מאמר שיעסיק אותך במשך חצי שעה נעימה; האם סבור אתה שהשירות שעשה לך יהא משמעותי יותר אם מילותיו תיכתבנה בדם לבו, משל היו חוזה עם השטן?

תענוגות מועילים יותר מחובות משום שבדומה לאיכותה של החמלה, אין הם מאולצים, וברכתם כפולה. שניים מוכרחים להשתתף בנשיקה, ועשרים עשויים ליטול חלק במהתלה; אבל אם ישנו במעשה יסוד של הקרבה, הרי שהטובה ניתנת בכאב ועל כן מתקבלת במבוכה בקרב אנשים הגונים. אין עוד חובה שממעיטים בערכה כחובת השמחה. שמחתנו זורעת תועלות לא־ידועות בעולם, שנותרות עלומות אפילו לנו עצמנו, ובהיחשפן הן מפתיעות יותר מכל את המיטיב. לא מזמן רץ לו ילד מרופט ויחף במורד הרחוב בעקבות גוּלָה, ורוחו הייתה עליזה כל כך שנסך מצב רוח טוב בכל רואיו; אחד מאלה, אשר נחלץ ממחשבות קודרות מן הרגיל, עצר את הברנש הקטן ונתן לו מעט כסף באמרו: "ראה איזו תוצאה ישנה לפעמים למראֶה מרוצֶה". אם קודם נראה הזאטוט מרוצה, הרי כעת נוספה לשביעות רצונו גם תמיהה. כשלעצמי, אני מצדיק עידודם של ילדים לחייך במקום לבכות; איני מוכן לשלם על דמעות בשום מקום פרט לבמה, אך ברצון אסחר במצרך ההפוך. מוטב למצוא איש שמח או אישה שמחה משטר של חמש לירות שטרלינג. הוא או היא הם מוקד קורן של רצון טוב, וכניסתם לחדר כמוה כהדלקתו של נר נוסף. אחת היא לנו אם יוכלו להוכיח את המשפט הארבעים ושבעה;[14] הם עושים דבר טוב מזה – הם מוכיחים הלכה למעשה את הטענה הגדולה כי החיים ראויים לחיותם. על כן, אם אדם אינו יכול לשמוח מבלי לשבת באפס מעשה, מוטב לו שישב באפס מעשה. זהו עיקרון מהפכני, אבל בזכות הרעב ובית העבודה – עיקרון שלא בנקל ינוצל לרעה.

הואילו בטובכם להביט לרגע באחד מאותם עמלנים. הוא זורע חיפזון וקוצר קשיי עיכול; הוא מפקיד בריבית כמות עצומה של פעילות, ובתמורה זוכה במנה גדושה של עצבים מרוטים. הוא פורש כליל מן החברה ומתגורר בדד בעליית גג, כשברשותו נעלי בית גסות וקסת כבדה, או לחלופין בא בחברה במרירות חטופה, בעווית עצבנית, כדי לפרוק מקצת קצפו בטרם ישוב לעבודה. אחת היא לי כמה יעבוד וכמה מוכשר יהיה בעיסוקו – ברנש זה הוא יסוד משחית בחיי אחרים. מאושרים יותר היו אילו מת. מבכרים היו להסתדר בלא שירותיו הביורוקרטיים מאשר לסבול את מזגו הנרגן. הוא מרעיל את נהר החיים. מוטב להתרושש בידי אחיין שלומיאל מלסבול יום־יום את הצקותיו של דוד קטנוני.

ועל מה כל המהומה, בשם אלוהים? למען איזו תכלית הם ממררים את חייהם שלהם ואת חיי אחרים? למען יוכל אדם לפרסם שלושה או שלושים מאמרים בשנה? למען יוכל לסיים או לא לסיים את ציורו הגדול? – אלה שאלות שאינן מעניינות את העולם במיוחד. שורות החיים מלאות, ואף אם יפלו אלף חללים, תמיד יימָצאו מי שיתפסו את מקומם. כשאמרו לז'אן ד'ארק שתישאר בבית ותעסוק בענייני נשים, השיבה שאין מחסור בטווות ובכובסות. וכך גם לגבי כל כישרונותינו הנדירים! כאשר הטבע "אדיש כל כך לחיי היחיד",[15]מדוע שנדמה לעצמנו כי חיינו שלנו מיוחדים וחשובים כל כך? תארו לעצמכם ששייקספיר היה נחבט בראשו בליל אפל אחד בשטחי הציד של סר תומס לוסי;[16] העולם היה מתקדם הלאה לטוב או לרע, הכד היה יורד לבאר, החרמש היה קוצר בשדה, והתלמיד היה מתעמק בספרו; ואיש לא היה יודע מה הפסדנו. אם בוחנים את כל האפשרויות, אין בנמצא עבודות רבות השוות את מחירה של ליטרת טבק לאדם שאמצעיו מוגבלים. בכוחה של מחשבה זו לפוגג בנקל את היוהרות הארציות שלנו. ואפילו מוכר הטבק, אם רק יחשוב על כך, לא ימצא באמירה זו סיבה לגאווה; שכן אף שהטבק הוא סם הרגעה נפלא, היכולות הדרושות למכירתו אינן נדירות או יקרות כשלעצמן. אבוי ואבוי! קבלו זאת איך שתרצו, אבל אין ולו אדם אחד שאין להסתדר בלי שירותיו. אטלס לא היה אלא ברנש שחי סיוט מתמשך! ואף על פי כן אתם רואים סוחרים הצוברים הון גדול בדי עמל ובסופו של דבר מגיעים לפשיטת רגל; כתבנים המשרבטים להם מאמרים קטנים עד שמזגם הרע מסכסך אותם עם כל הנקרים בדרכם, משל ציווה פרעה על בני ישראל ליצור סיכה במקום לבנות פירמידה: ועלמי חמודות המעבידים עצמם עד מוות, וקרונות עטורי נוצות לבנות מסיעים אותם בדרכם האחרונה אל הקבר. האם לא הייתם מעלים בדעתכם ששר הטקס לחש על אוזנם של אנשים אלו הבטחה לגורל נכבד כלשהו? שהכדור הפושר הזה, שבו נגזר עליהם לשחק בפארסות שלהם, הוא המוקד והמרכז של היקום כולו? ואף על פי כן אין זה כך. התכליות שעבורן הם מוסרים את עלומיהם שלא יסולאו בפז עשויות כך או כך לפרוח באוויר או להזיק; התהילה והעושר שלהם הם מצפים עלולים שלא להגיע לעולם, או למצאם שווי נפש כבר; וגם הם גם עולמם פעוטים כל כך שהדעת נצבטת למחשבה על כך.


הערות:

[1] מספרים שכאשר ניגש אלכסנדר הגדול אל הפילוסוף דיוגנס, שחי בחבית ושהקפיד על הסתפקות קיצונית במועט, ושאל אותו מה יוכל לעשות למענו, הפילוסוף השיב לו רק: "זוז בבקשה, אתה מסתיר לי את אור השמש".

[2] כך אירע, על פי האגדה, בפלישת הגאלים לרומא בשנת 387 לפני הספירה.

[3] תומס בבינגטון מקולי (1859-1800), היסטוריון, מסאי ומדינאי בריטי, שנודע עוד בצעירותו כילד פלא והחל לכתוב שירה והיסטוריה לפני שמלאו לו עשר שנים

[4] הסיפיור מובא בפי הסופר והמילונאי האנגלי סמואל ג'ונסון (1784-1709) בביוגרפיה הידועה שחיבר על אודותיו ג'יימס בוזוול

[5] על הגבירה משאלוט מן הפואמה המפורסמת של לורד אלפרד טניסון (1892-1809) הוטלה קללה שאסרה עליה להביט בעולם ישירות – ועל כן היא חיה בודדה בטירה על אי, והתבוננה החוצה רק מבעד למראה.

[6] אסכמת – אינטגרל במתמטיקה. הביטוי שותו מביא סטיבנסון במקור האנגלי הוא אחר: Emphyteusis – הסדר משפטי המעניק למאן דהוא אפשרות לשכור קרקע או בניין לאורך זמן וליהנות מפירותיו ומזכויות אחרות המקנות לו מעין בעלות על הנכס.

[7] התליה – דחייה או השתהות. במקור האנגלי בהיטוי הוא Stillicide (מזכיר Homicide – רצח), שפירושו טפטוף.

[8] במקור Mr. Worldly Wiseman. זוהי רמיזה (שאין לקרוא בה משמעות עמוקה יתר על המידה) לדמות הנושאת אותו של בלגוריה הנוצרית הידועה התקדמות הצליין, פרי עטו של המטיף האנגלי ג'ון באניין (1688-1628).

[9] בתי העבודה" (workhouses) נועדו לספק מגורים, מזון ותעסוקה לעניי בריטניה, אבל נודעו לשמצה בגלל התנאים ששררו בהם.

[10] שארל אוגוסטן סנט-בב (1869-1804), סופר ומבקר ספרות צרפתי.

[11] שלוש דמויות מספרו של הסופר הביטי וילים מייקפיס תקרי (1863-1811), היניוקומים, שפורסם ב-1855

[12] ויליאם הייזליט (1830-1778), מסאי בריטי.

[13] ג'יימס נורתקט (1831-1746), צייר וסופר בריטי.

[14] הכוונה למשפט מס' 47 בספרו של אוקלידס יסודות, המוכר יותר כמשפט פיתגורס.

[15] שורה מן הפואמה של אלפרד טניסון, "לזכר אה"ה" (ארתור הנרי האלאם).

[16] האגדה מספרת שוויליאם שייקספיר נמלט ללונדון – ובכך פתח בקריירה המזהירה שלו – כדי לחמוק מתביעה בגין ציד לא-חוקי בשטחו של השופט תומס לוסי.


תמונה ראשית: מתוך bigstock

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *