להישאר על הפסים

בתגובה ל"מסילות אל המשילות" מאת איילת שקד

______________________________

עצם ההצגה של משנה מפורטת בתחום ששרה מופקדת עליו מהווה שינוי מרענן בנוף הפוליטי הישראלי. יחד עם זאת, צורם לראות את האופן החד-ממדי והמוטה שבו מציגה שרת המשפטים איילת שקד את "בית המחוקקים", את "ריב הסמכויות" ואת היעוד הלאומי של מדינת ישראל כמדינה "יהודית" ו"דמוקרטית".

א. בית המחוקקים. קשה שלא להסכים לטענתה המרכזית של שקד, שלפיה הפרלמנט הישראלי סובל מכמות חקיקה בלתי-סבירה. עם הטענה הזו מסכימים לא מעט פוליטיקאים, כמו גם אנשי אקדמיה. בעניין הזה, הייתי מצפה מהשרה להציג מתווה ברור או יוזמה יסודית לשינוי המצב. לאכזבתי, בינתיים היא מסתפקת בעיקר בהצהרות ובבלימה סלקטיבית של הצעות חוק המגיעות לשולחן ועדת השרים לענייני חקיקה, לעתים מתוך מניעים עמומים או לא ענייניים. לשיטתה של שקד, רבים מהחוקים המוצעים מצמצמים את סמכויותיו של בעל התפקיד, אחרים כלל לא ניתנים למימוש, ועודף הרגולציה ככלל גורם לבריחת משקיעים מישראל. אולם עמדותיה העקרוניות של שקד אינן מתיישבות בשום אופן עם פעילותה בכנסת. במהלך הקדנציה שלה כשרת משפטים, הצעות חוק הזויות מטעם חברי הקואליציה מצאו את דרכן לא פעם לספר החוקים. במשמרתה של שרת משפטים המתנגדת ל"הגבלת החירויות" של האזרח אושרו, לדוגמה, חוק ההשעיה וחוק העמותות, שהפקיעו מאזרחי המדינה את ריבונותם לקביעת נציגיהם בכנסת והטילו הגבלות קשות על החברה האזרחית. בעולם המקביל שהשרה שקד "מצילה" אותנו מפניו נלקח מידי השוטרים "מרחב שיקול הדעת" בגלל רגולציית יתר מגבילה. אולם בינתיים, בעולם האמתי, חוקים מקארתיסטיים, נקמניים ולאומניים ממלאים את ספר החוקים שלנו ומכתימים אותו.

כאשר מציינת שקד כי ישנם חוקים שאינם ניתנים למימוש היא מכוונת בין היתר לחוקים העוסקים בתחום החיסכון הפנסיוני. לשיטתה של שקד, חוקים אלו הם בגדר "התערבות כמעט ילדותית בכלכלה החופשית". אולם הניסיון הישראלי בארבע השנים האחרונות מלמד על ההפך המוחלט. שורת החוקים בנושאי הפנסיה, שהנחתי יחד עם חברת הכנסת מיכל בירן על שולחן הכנסת ה-19 והכנסת הנוכחית, דחקה את משרד האוצר ואת הממונה על הביטוח להוביל שורה של רפורמות מרחיקות לכת בתחום. דוגמאות לכך הן "קרן ברירת המחדל", או הצעת החוק לניתוק עמלות הסוכנים הפנסיוניים מדמי הניהול, שיובילו לשיפור מצבם הכלכלי של מאות אלפי אזרחים. מכיוון שממשלות העבר הזניחו את הנושא הפנסיוני, נכון היה לצאת ביוזמה מכיוון בית המחוקקים, כזו שתחייב את הממשלה להעלות את הנושא לסדר היום ולשנות את סדרי העדיפויות.

בהקשר העסקי, כמעט אין חולק על כך שאכן קיים עודף רגולציה המקשה על הפעילות בישראל, וכי חובה לקדם מהלכים שיצמצמו הרגולציה ויקלו מהעומס והקושי המוטל על עסקים. אולם עצם העובדה ששקד מונה בנשימה אחת חוקים חברתיים לצד רגולציה עסקית מדגישה את גישתה הקוטבית והמוטה. מה גם שטענתה כי "השוק משלם בבריחת משקיעים" פשוט איננה מדויקת. למרות האטה מסוימת, ישראל עדיין נהנית מהשקעות זרות בהיקפים גדולים, בעיקר בהשוואה לאירופה ולארה"ב. משקיעים שמים את יהבם על החדשנות והטכנולוגיה הישראלית ועל העובדה שהמשק הישראלי עדיין מראה נתוני צמיחה טובים. בסיום הפרק הראשון מציינת שקד כי ביקשה לקדם החלטה שמטרתה להגביל, במקרים מסוימים, את יכולתה של הכנסת לדון בחוקים המבקשים להוסיף עבירות פליליות. זוהי החלטה שתצטרף למגמה השיטתית שמובילה הממשלה, בעידודה של שקד, ושמטרתה להצר את צעדי הכנסת.

 

ב. ריב הסמכויות. אל רצונה של שקד לצמצם את מעמדה של הכנסת מצטרפת האידיאולוגיה הנפרסת בפרק הבא במאמרה, הפרק על "ריב הסמכויות", השואפת להחליש באופן שיטתי גם את מידת השפעתו של בית המשפט, ובכך להוביל לשחיקת מערכת האיזונים והבלמים העדינה שבין הרשויות. בהקשר זה אזכיר את התייחסותה של שקד לעניין ההתערבות המוגזמת לכאורה של בית המשפט העליון בנושא מתווה הגז. טיעון זה הוא סילופה של המציאות, שכן, במקרה של מתווה הגז, בית המשפט דווקא נמנע ביודעין מלעסוק בהיבטים הכלכליים והתנגד רק לפסקה אחת מתוך המתווה הארוך, והיא "פסקת היציבות". פסקה זו נועדה למנוע גם בעתיד מכנסת ישראל לקבל החלטות בנושא משק הגז, ובכך פגעה בעיקרון המקודש של הפרדת הרשויות.

בסיומו של אותו פרק טוענת שקד כי "המאבק בכנסת הוא בין שתי תפיסות עולם" שהבוחר הכריע ביניהן. זו אמירה פשטנית, חד-ממדית ושגויה ככלל, ובפרט בנושאים חברתיים וכלכליים. כך, לדוגמה, אפשר למצוא דווקא הרבה מן המשותף בין התפיסה הכלכלית-חברתית של מפלגת 'כולנו' והמפלגות החרדיות (בנושאים מסוימים), כולן מפלגות קואליציה, לבין זו של המחנה הציוני, היושבת באופוזיציה. מגוון הדעות בכנסת יוצר לעתים פסיפס שונה לחלוטין מזו של שתי תפיסות עולם.

 

ג. יהודית ודמוקרטית. בפרק האחרון מתייחסת שקד למתח שבין הערכים "היהודיים" ו"הדמוקרטיים". על פי שקד, הערכים היהודיים הפכו במרוצת ההיסטוריה לערכים אוניברסליים, נכסי צאן ברזל של מדינות דמוקרטיות. לדבריה, הם אלו שעיצבו את המשפט האירופי והאמריקני בעת החדשה. אם כך הדבר, הרי "שני הבנים", כלשונה של שקד – היהודי והדמוקרטי – חיים בהרמוניה מושלמת, ואין שום סתירה ביניהם, שכן הבן הדמוקרטי הוא תולדה של היהודי. טענתה זו מתנגשת עם טיעוני ההמשך שלה עצמה, שלפיהם בישראל הערכים הדמוקרטיים גוברים על אלה היהודיים. מעבר לסתירה הרעיונית לדבריה שלה, שקד אינה מביאה לכך כל תימוכין, ואף אינה מציגה כל הצעה אלטרנטיבית.

לסיכום המאמר כולו טוענת שקד "שהממשלה אינה קבלנית ביצוע של איש. היא מחויבת אך ורק לעם שבחר בה ברוב". האמירה הזו היא לא פחות ממקוממת. על ממשלה במדינה דמוקרטית להיות מחויבת לכלל אזרחיה – בין אם בחרו בה ובין אם לא. ויש גם מחויבות "פעוטה" נוספת: המחויבות לערכי הדמוקרטיה. לצד השמירה על זכויות הרוב, הממשלה מחויבת גם לשמירה על זכויות המיעוט ולהקפדה על עיקרון הפרדת הרשויות.


עומר בר לב הוא ח"כ במפלגת המחנה הציוני

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *