אם יש מסר פוליטי השוזר את המקרא כולו, הרי הוא זה: כדי להיות ראויים לעצמאות על בני ישראל לזכור שיש ייעוד נעלה ממנה. לישראל ולאמריקה לאומיות ייחודית, החורגת אל האוניברסלי
אני נושא תמיד עיניי אל ההתיישבות באמריקה בהוקרה ובפליאה, שכן זוהי פתיחתו של מהלך גדול בהשגחה האלוהית להארת אופל הבערות ולשחרור חלקה המשועבד של האנושות בכל קצווי תבל. (ג'ון אדמס)
בפברואר 1861 עזב אברהם לינקולן את ביתו במדינת אילינוי ויצא למסע אל טקס ההשבעה שלו לנשיאות. האתגר שעמד בפניו – כך אמר בפומבי – היה גדול מזה שעמד בפני ג'ורג' וושינגטון בזמנו. מדינות אחדות כבר פרשו מהאיחוד של ארצות הברית. אחרות, וביניהן וירג'יניה, עתידות היו לעשות כן במהרה. משא כבד, יוצא דופן, התגלגל על הנשיא החדש: לא רק להציל את האיחוד, אלא גם לשכנע את האומה שהאיחוד ראוי לשימור. הוא עשה זאת בסדרה של נאומים יוצאי דופן בתחנות לאורך הדרך לוושינגטון הבירה. בעיר טרנטון, בפני האספה המחוקקת של מדינת ניו-ג'רזי, נדרש לינקולן למאבק ההרואי של ג'ורג' וושינגטון בטרנטון זו עצמה, ולנעוריו שלו, של לינקולן, עת הושפע עמוקות מדברים שקרא על המהפכה האמריקנית:
אני זוכר שחשבתי אז, אף כי נער הייתי, שהראשונים נלחמו בוודאי למען דבר שהוא מעבר לפשוט ולמתבקש; דבר שהוא אפילו יותר מעצמאות לאומית; דבר הטומן בחובו הבטחה גדולה לכל באי עולם מעתה ועד עולם. אני חרד במיוחד לכך שהאיחוד, החוקה וחירויות העם יתמידו להתקיים על פי הרעיון המקורי שהניע את מאבקם של הראשונים. אכן, אהיה מאושר אם אזכה להיות כלי צנוע בידיו של הכול-יכול ובידי העם הזה, עמו הכמעט נבחר, לשימור מושא המאבק הגדול ההוא.
בהגיג מרשים זה טבע לינקולן צירוף מרתק. אמריקה, טען, היא "עמו הכמעט נבחר" של אלוהים. דומה שהוא רמז שהעם הנבחר המקורי, עם ישראל המקראי, נולד לא רק לשם קיום לאומי, אלא גם למען דבר נעלה וגדול יותר, שבגללו יתברכו בו כל משפחות האדמה. סיפורה של ארה"ב הוא הקבלה וחיקוי לסיפורו זה של עם ישראל. היא נוסדה לא רק כמעשה של נטילת "עצמאות לאומית", אלא להגשמת "הרעיון המקורי", המכונן, של חירות ושוויון, רעיון שטמונה בחובו "הבטחה גדולה" לעולם כולו. לדידו של לינקולן, חיקוי זה של עם ישראל הוא גלעין האקספציונליזם האמריקני: התפיסה העצמית של ארה"ב כאומה ייחודית ודגולה שהוטלה עליה שליחות.
ועדיין, כפי שלינקולן מקפיד לומר, אמריקה אינה העם הנבחר אלא ה"כמעט" נבחר. להבדיל מאומות אירופה הנוצרית, שראו עצמן כיורשות העם היהודי וכנעלות עליו, אמריקה מְחקה אותו אך אינה מחליפה אותו. יתרה מכך: לעם ישראל מבטיח אלוהים שיגאל אותו גם אחרי שיחטא וישרך דרכיו – ואילו העם ה"כמעט נבחר" חייב לשמור אמונים לרעיונות המשווים לה את גדולתה, ואם לא כן יחדל מהתקיים.
דבריו של לינקולן בטרנטון מזכירים לנו שאי אפשר להבין את ארה"ב בלי ללמוד על ישראל המקראית ועל תפיסת הלאומיות במקרא. מתוך ידיעה זו אנו ניגשים אל ספרו החדש של יורם חזוני The Virtue of Nationalism (בתרגום חופשי: "המידה-הטובה של הלאומיות", וגם "סגולת הלאומיות"). יש להסיר את הכובע בפני חזוני המממש בהצלחה שליחות פילוסופית ראשונה במעלה: הצבת המקרא במרכז הגותו הפוליטית. רבים היללו את חיבורו האחרון כניסוח ראוי-לשמו של המגמה הלאומית הסוחפת עתה את ארה"ב ועוד מדינות רבות. בה בעת, עלינו לשאול אם גרסת הלאומיות שחזוני מקדם משקפת את עושר ההבנה של לינקולן לא רק על אמריקה, אלא גם על ישראל הקדומה.
חזוני מנגיד בספרו החדש בין שתי משנות פוליטיות, הלאומיות והאימפריאליזם. בעיניו, הלאומיות "סבורה שהעולם מתנהל על הצד הטוב ביותר כאשר אומות יכולות להתוות את דרכן העצמאית בכוחות עצמן, לטפח את המסורות שלהן ולקדם את ענייניהן בלי התערבות". זאת, הוא אומר, "בניגוד לאימפריאליזם, השואף להביא לעולם שלום ושגשוג באמצעות איחוד האנושות, במידה נרחבת ככל האפשר, תחת שלטון מדיני יחיד".
מיהם אותם אימפריאליסטים? בראש ובראשונה אלה אותם מנהיגים אירופים בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה שחלמו על איחוד שבו תחלוש הזהות האירופית על הזהויות הלאומיות הייחודיות: המיזם האנטי-לאומי האולטימטיבי. ועם זאת, המונח מכוון גם למובנו המוכר יותר, לאותם שוחרי אימפריה נלהבים במאות ה-19 וה-20. וכך, הספר יכנס באותה משבצת את בנג'מין דיזראלי ואת נשיא האיחוד האירופי ז'ן קלוד יונקר, שלא לדבר על צ'רצ'יל.
אך לא רק חסידי האיחוד האירופי והבריטים הוויקטוריאנים סופגים את חיציו של חזוני. בלב האימפריאליזם, הוא גורס, מקננת התשוקה להנחיל אמת אחת בקרב עמים שונים. את ביקורתו זו הוא מפנה במפורש לצ'רלס קראוטהמר המנוח ולחבריו הניאו-שמרנים. כאשר נפלה ברית המועצות, קראוטהמר אבחן את הימים כ"רגע חד-קוטבי", חלון היסטורי של הזדמנות מיטבית למעצמת העל היחידה, ארצות הברית, להשתמש בכוחה לקידום האידיאלים שלה. הדבר, כותב חזוני, הוא "המשך מודע של מסורת פוליטית אימפריאליסטית".
"מרד בעריצים הוא ציות לאל": בני ישראל בורחים מפרעה בים סוף. החותם שהציעו ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון עבור ארצות הברית עם ייסודה, 1776.
נראה אולי מוזר למנות את קראוטהמר עם האימפריאליסטים, שהרי הוא הדגיש פעמים רבות שארה"ב היא תופעה ייחודית בתולדות המעצמות בעולם – בהיותה מעצמה שאינה מעוניינת בתפיסת ארצות חדשות. חזוני מציין זאת בהערת שוליים, ומשיב על כך שאימפריאליזם אינו בהכרח תשוקה להרחבת שטח, אלא היא "ביטוי לתיאבון לשליטה על עמים אחרים". תיאבון זה, הוא גורס, מתבטא בתזה של קראוטהמר.
מה הבעיה בשימוש בכוח כדי להשפיע על עמים אחרים? לדעת חזוני, זו הפרה של החוכמה המדינית המקראית, חוכמה שלטענתו מיטב ההוגים הפוליטיים הפרוטסטנטים אימצו. זוהי הלאומיות המקראית, ולדבריו היא מיוסדת על שני עקרונות:
המינימום המוסרי הנדרש לממשלה לגיטימית. ראשית, על מנת שהמלך או השליט ימשול בבני עמו בזכות, עליו להגן על חייהם, משפחותיהם ורכושם, לקיים משפט צדק, לקיים את יום השבתון ולהכיר בפומבי באלוהים. …
זכות ההגדרה-העצמית הלאומית. שנית, אומה שהינה מלוכדת וחזקה דיה כדי להבטיח את עצמאותה המדינית תיחשב בעלת מה שהוגדר לימים זכות להגדרה עצמית… אף כי הוסכם שיש דרישות סף טבעיות לקיום חברה מתוקנת, אשר בהתאם לעיקרון הראשון הן מחייבות כל ממשל, לא הייתה ציפייה שכל האומות תהיינה זהות במחשבתן, בחוקיהן ובאורחות חייהן.
חזוני ממשיך וטוען כי גישה זו עומדת בניגוד חריף לאינטרנציונליזם של שלושת העשורים האחרונים, שהמטיפים לו מייחלים כי "הקהילייה הבינלאומית תהיה מעכשיו כפופה ל'מִמשוּל גלובלי'. בעולם יהיו משטר משפטי אחד ומערכת כלכלית אחת, שיישלטו בידי אמריקנים ואירופים על פי דוקטרינות ליברליות. ואם מדינה 'תפר את הכללים' של סדר עולמי חדש זה, כפי שקרה בסרביה, בעיראק ובלוב, כי אז יגיע לזירה הצבא האמריקני, יחד עם יחידות מייצגות ממדינות אירופיות, וישיב את משטר החוק לאיתנו".
אפשר כמובן למתוח ביקורת על מידת החוכמה והתבונה של המבצעים הצבאיים הללו, אך לא ברור מדוע הם מגלמים אימפריאליזם על פי הגדרתו של חזוני. האם עיראק, לוב וסרביה שומרות על "המינימום המוסרי הנדרש לממשלה לגיטימית"? אם התשובה חיובית, מסתבר שהמינימום המוסרי המקראי הוא אכן מינימלי ביותר.
*
הבה נשאל: האם סיפורה של ישראל המקראית מלמד אותנו שעצמאות של אומות היא דבר טוב בפני עצמו?
התגובה התיאולוגית המוצלחת ביותר לשאלה זו היא פרפראזה על דברי הכומר לאבג'וי ב'משפחת סימפסון': "תשובה קצרה: 'כן' בתוספת 'אִם'; תשובה ארוכה: 'לא' בתוספת 'אבָל'". כמאמר חזוני, האומה הישראלית אכן נולדה בהתנערות מאימפריה חזקה, רודנית ולא-מוסרית. אומה זו אכן הקימה מדינה בארצה, ובמידה רבה עמדה בפני הפיתוי האימפריאלי. אומנם היא הצמיחה חזון אחרית-ימים שבו כל העמים מכירים באלוהי ישראל, אבל חזון זה לא כלל הטמעה של עמים אלה בישראל, אלא הותיר לכל עם לכונן עם אלוהים ברית ייחודית משלו. אפשר בהחלט להנגיד בין חזון המקרא לבין שירו של ג'ון לנון 'דַמְיינו', הנכסף לעולם שבו "אין ארצות" ורואה בכך את הדרך היחידה לשלום על פני האדמה. אין ספק שרוב חסידיה האוטופיים של אירופה מטמיעת-העמים מחזיקים בעמדה שאינה עולה בקנה אחד עם ההשקפה המקראית.
ועדיין, האומה הישראלית הקדומה נוצרה בדרך שונה מאוד מזה שבו נוצרו אומות אחרות. יתרה מכך, עצם סיפורה המכונן נועד להזכירנו כי חירותה הלאומית איננה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא אמצעי להיענות לייעוד הברית. עם ישראל קיים, כאז כן עתה, לא רק למען עצמו אלא לצורך מימושה של תוכנית אלוהית שכל משפחות האדמה יתברכו בה.
התיאולוג מייקל וישוגרוד כתב שאף על פי שעם ישראל הוא לאום, לאומיותו לא נוצרה בתחומי ארצו. על פי התורה, עם ישראל קם בסיני לפני שנכנס לארץ. "אין עוד עם שבזיכרונו הלאומי נמצאת כניסה לארצו", הוא אומר. בכל יתר המקרים, "עם נולד מאדמה שהיא אימו. העם אינו מקדים את הארץ". ישראל הייתה לאומה בברית סיני; או אם תרצו, הערבות של כל ישראל זה בזה מתקיימת רק דרך מחויבותם לנאמנות לאלוהי ישראל ולתורתו. כל זה נועד להזכיר לבני ישראל, גם כאשר ייכנסו לארצם וייכנסו לשגרה המתעתעת של חיי ממלכה רגילים, שיש להם ייעוד נעלה יותר מעצם הקיום המדיני.
לאור זאת עלינו לבחון את טיעונו מבוסס-המקרא של חזוני. לדבריו, התנ"ך רואה במערך של מדינות לאום עצמאיות את הסדר הבינלאומי המועדף, שכן הוא מונע את אנרכיית השבטיות ואת רודנות האימפריאליזם גם יחד. על פי המקרא, כותב חזוני, מדינה חופשית נוסדת כאשר מנהיגי שבטים "משתתפים בבחירת שליט האומה ומייעצים לו כאשר הכרעות חשובות עומדות על המדוכה. בדרך זו, נאמנותו של הפרט למדינה באה מתוך נאמנותו להוריו, לשבטו ולעמו". המקרה המפורסם ביותר של איחוד שבטים כזה, הוא ממשיך, "הוא המקרה של ישראל הקדומה, ששימש מופת למדינת הלאום".
אך יש כאן בעיה אחת: לא כך נולד ישראל. בני ישראל היו לאומה בברית הר סיני, ובקבלתה המחודשת בערוב ימי משה בערבות מואב. מנהיגי השבטים לא השתתפו בבחירת מנהיגם, שכן את משה בחר אלוהים, וגם את יהושע יורשו. כאשר שבטי ישראל התאחדו תחת שלטונם של מלכים, מלכים אלה, שאול ואחריו דוד, נמשחו לא בידי נציגי העם אלא בידי אלוהים ונביאו, ואלה מבני ישראל שסברו שמוטב לבחור במנהיג אחר נחשבו בוגדים ואף כופרים, מכחישי הבחירה האלוהית. ישראל המקראית היא אומה, אך שוב ושוב מזכירים לה שהיא קיימת למען הברית, ולא הברית למענה.
וכך, בשירת הפרידה שלו, שירת האזינו, משבח משה את הלויים שהענישו את הסוגדים לעגל הזהב על כי העמידו את נאמנותם לברית מעל למה שחזוני מכנה נאמנות להורים, לשבט ולאומה:
"הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ 'לֹא רְאִיתִיו' וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים ל"ג, ט), כלומר שמירת הברית מצדיקה במידת הצורך התנכרות למשפחה.
ישנם אם כן לאורך העלילה המקראית רגעי מפתח שבהם ההעדפה לכאורה של המקרא ללאומיות נזנחת לגמרי לטובת ענייני הברית. פילוג הממלכה לאחר ימי שלמה הוא עונש על ששלמה עבר על דברי התורה. המלך צדקיהו (והעם כולו) נענשים על כי לא שמעו לירמיהו, שהורה לבטוח בה' ולהיכנע לבבל, והתעקשו על העצמאות הלאומית. ומאלף מכול: ה' מאמץ אל חיקו את האימפריה הפרסית בהנהגת כורש, ומכריז עליו כמשיחו על שום שאפשר את שיבת ציון וחידוש הברית בימי עזרא: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם … לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי, וָאֶקְרָא לְךָ: בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי (ישעיהו מ"ה, א-ד).
אם יש מסר פוליטי מרכזי לעם ישראל השוזר את המקרא כולו, הרי הוא זה: כדי להיות ראויים לעצמאות עליכם לזכור שהיא ניתנת לכם לצורך ייעוד שהוא נעלה ממנה עצמה. כיוון שכך, לא קל להשוות את סיפורו של עם ישראל לסיפוריהם של עמים אחרים. חזוני, בהתייחסות מעניינת למקרא, טוען שלא רק היחיד אלא גם הקולקטיב יכול לחוות חופש, ושעצמאות לאומית יכולה לשמש תשתית לשגשוג של האדם: "האם באמת אפשר לדבר על חופש של אומה? כמובן, על עם ישראל מסופר ששמח במנוסתו מבית-העבדים המצרי ומים סוף, וסוג זה של חופש של אומה מאימפריה נחוג מדי שנה בימי עצמאות בצ'כיה, ביוון, בהודו, באירלנד, בישראל, בפולין, בסרביה, בקוריאה הדרומית, בשווייץ, בארה"ב ובעוד מדינות רבות".
שוב, אין הדבר מדויק. קראו בשירת הים, שירת הגאולה של בני ישראל מעבדות מצרים ומסכנת הטביעה בים סוף, ותראו מה מועטה ההתייחסות ל"חופש של אומה מאימפריה". השבח וההודיה ניתנים שם לה' שהראה את כוחו לעולם: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, אֱ-לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ". העברים שרים על יציאת מצרים לא כעל שחרור לאומי אלא בקול קיבוצי של אומה החבה עתה הכול לאלוהים, אומה שייעודה הוא הרבה מעבר לשחרור עצמו.
ספק אם כן אם שווייץ או יוון חוגגות כיום את עצמאותן בדרך שעם ישראל חגג על הים. אומנם, ארה"ב אכן חוגגת כך, או לפחות חגגה. בשנת ייסודה, 1776, המליצה ועדה בהשתתפות בנג'מין פרנקלין, תומס ג'פרסון וג'ון אדמס לקונגרס הקונטיננטלי (הרשות המחוקקת של ארה"ב בראשיתה) שבחותם הרשמי של ארה"ב יצוירו משה ופרעה על ים סוף, עם סיסמה הקושרת את שחרור המושבות בעניין נעלה ואוניברסלי יותר: "מרד בעריצים, ציות לאלוהים". תנועות לאומיות רבות היו בעולם, אך רק זו האמריקנית, ברגעיה הגדולים, ראתה אתה עצמה "העם הכמעט נבחר".
מושמץ בידי חזוני, נערץ על ידי המייסדים: ג'ון לוק (מאוסף ספריית הקונגרס)
ועדיין נשארת שאלה. הברית עם בני ישראל היא התורה. היא שכוננה אותם כעם בהר סיני, ושוב בערבות הירדן. מהו מסמך הברית של "העם הכמעט נבחר" של לינקולן?
*
האיש הרע בספרו של חזוני הוא ג'ון לוק. לדעתו של חזוני, תיאוריות הנאורות של לוק הולידו את רוסו ואת קאנט, אבות האנטי-לאומיות האירופית. בעיניו, גדולתן של ארה"ב ובריטניה באה להן דווקא מפני שלמדו מפילוסופים שאינם לוק.
מה הופך הוגה חשוב זה בן המאה ה-17 לבעייתי עד כדי כך? לוק הגה את תיאוריית האמנה החברתית, ובכך, כותב חזוני, הוליד מדינה "שהיא תוצר של הסכמה בלבד: יחידים מרגישים שחייהם ורכושם אינם בטוחים דיים, ועל כן בוחרים לכרות אמנה שתגונן על האינטרסים שלהם". לוק מתמקד בחירות הפרט. חיבורו 'המסכת השנייה על הממשל' אומר מעט מאוד על קשרי המשפחה, השבט והעם. במציאות, לעומת זאת, "אומות הן קהילות המאוגדות בקשרי נאמנות הדדית, והן מנחילות מסורות ייחודיות מדור לדור".
האומנם לא הייתה ללוק השפעה עצומה על ארה"ב? האומנם לא תרמה תורת חופש הפרט ומקור הממשל שלו תרומה יסודית להבנתה העצמית של אומה זו? נראה שחזוני ישיב בשלילה. בפולמוס מעניין בכתב העת המקוון 'מוזאיק', עמד פיטר ברקוביץ על חשיבות תיאוריית החירות של לוק לארה"ב, וציין כי אנו האמריקנים חבים ללוק "את תפיסותינו בדבר המגבלות הנאותות על עוצמתה של הממשלה והאמצעים היעילים להגבילה – סוגיות מרכזיות במסורת המודרנית של החופש". חזוני בתשובתו הכחיש את השפעתו של הפילוסוף על המסורת הפוליטית האנגלו-אמריקנית, ודרכה על ארה"ב. "אל מול משנתו של בית סטיוארט בדבר הזכות האלוהית שיש למלכים לשלוט", קבע חזוני, "עמדו בגבורה לא רדיקלים מבית מדרשו של לוק כי אם לאומנים אנגלים ומשפטנים אנגלים מן השורה, בהנהגת אדוארד קוֹק וג'ון סֶלדן, השמרנים האמיתיים של אנגליה בת ראשית המאה ה-17… החירויות שאנשים אלה הגנו עליהן עוגנו בידי תלמידיהם בחוק הזכויות האנגלי בשנת 1689, החוק שבתורו הוליד את חוקת ארה"ב ואת כתב הזכויות האמריקני. אף לא אחד מן המסמכים הללו מאזכר את תיאוריות הזכויות האוניברסליות של לוק (אף כי הכרזת העצמאות האמריקנית מאזכרת אותן)".
האמת היא שהכרזת העצמאות האמריקנית לא רק "מאזכרת" את תיאוריית הזכויות האוניברסליות של לוק, אלא אף מציגה אותה כגלעין הרעיון האמריקני. כפי שחזוני מודה במובלע, הרעיון שכל בני האדם נבראו שווים ושיש להם זכויות שאינן ניתנות להכחשה לקוח ישירות מפתיחת 'המסכת השנייה' של לוק. איש לא פקפק בכך בזמנו, וגם לא בזמן שחלף מאז. ריצ'רד הנרי לי, שהגיש לקונגרס הקונטיננטלי את הצעת ההחלטה בדבר הכרזת העצמאות, הטעים כי הטענות העיקריות בהכרזה המוצעת "הועתקו מהמסכת של לוק על הממשל". בהמשך, מתנגדיהם של מכתבי 'הפדרליסט' של ג'פרסון (מאמרים בזכות אשרור החוקה האמריקנית) טענו שג'פרסון "גנב מהמאמרים של לוק". ג'פרסון מצידו אישר שכתב את המסמך "לא מתוך כוונה להעלות עקרונות או רגשות מקוריים" אלא כ"ביטוי לנפש האמריקנית" השואב מכתבי ההוגים הפוליטיים החשובים ביותר, ובכללם לוק.
אין פירוש הדבר שרק לוק השפיע על נוסח ההכרזה. צודק חזוני בציינו את חוסריה של תורת לוק; אולם האבות המייסדים השלימו את החסר בהוסיפם להכרזה מושגים מקראיים. ג'פרסון הכין טיוטה שמיעטה באזכור רעיונות עבריים; אך אלו נוספו על ידי חברים אחרים בקונגרס הקונטיננטלי. התיקונים שלהם הבטיחו כי זכויות הפרט שג'פרסון הציב במרכז הניסוי האמריקני לא רק יתוארו כמתת האל, אלא גם יופעלו רק בחסותו – כאמור בפתיחת הפסקה העיקרית בהצהרה, פסקת הסיום: "לפיכך אנו, נציגי ארצות הברית של אמריקה, נאספנו בקונגרס הכללי, ואנו פונים אל השופט העליון של כל באי עולם ומבקשים ממנו שיראה את צדקת כוונותינו". הפסקה וההצהרה כולה נחתמות במחויבות של החותמים לברית משותפת בחסות האל: "ולקיום הכרזה זו, תוך ביטחון איתן בחסותה של ההשגחה העליונה, אנו מתחייבים באורח הדדי, זה בפני זה, בחיינו, בנכסינו ובכבודנו".
ניסוחים אלה ושכמותם עזרו להכניס את הכרזת העצמאות למה שההיסטוריונית המנוחה פאולין מאייר כינתה "כתבי הקודש האמריקניים". הרב יונתן זקס טען שארה"ב מתייחדת בכך שצירפה יחדיו את תיאוריית האמנה החברתית של לוק עם תפיסת הברית המקראית, וכך יצרה שפה פוליטית שמושגי חופש הפרט והייעוד הלאומי המשותף משמשים בה יחדיו. תפיסת הברית של ארצות הברית, סבור זקס, מאפשרת "לשלב את השניים בלי להתיכם יחדיו". ארה"ב, כישות פוליטית, הושפעה עמוקות מלוק תוך שהיא מתעלה על ההיבטים הבעייתיים ב'מסכת השנייה' שלו.
מהי ה"ברית" של ארצות הברית, ייעודה הנעלה? בעיני לינקולן זו יכולה להיות רק הכרזת העצמאות. יום לאחר שנשא את נאומו בטרנטון הוא הגיע לפילדלפיה ושם תיאר את היכל העצמאות, מקום שם אושרה ההכרזה, כירושלים של אמריקה, לא פחות ולא יותר: "כל אשר ביקשתי בחיי, מוצאו מבּין הכתלים הללו. כל מאבקיי הפוליטיים היו למען התורה שיצאה מהיכל קודש זה. תשכח ימיני אם אשכח את אמריו; תדבק לשוני לחיכי אם אבגוד בתורתו".
כינונה של ארה"ב היה לא באישור החוקה אלא באימוץ הכרזת העצמאות כמגילת יסוד; ויותר מכך: ככתב ברית. לדידו של לינקולן, ביום ההוא, ולא בימי הוועידה לאישור החוקה, "אבותינו הולידו אומה גדולה". ההכרזה, יותר מכל מסמך אחר, היא המגדירה מיהם האמריקנים. אם ישתנו היבטים במבנה החוקתי של ארה"ב, היא עדיין תהיה ארה"ב; כידוע, החוקה תוקנה כבר 27 פעמים מאז אושרה בנוסחה המקורי. אבל אם יחליט הקונגרס פה אחד, בניגוד לחוקה, שלא כל בני האדם נבראו שווים, שהבורא לא חנן אותם בזכויות בלתי ניתנות להכחשה, ושהממשלה קיימת לא מתוקף הסכמת הנמשלים – כי אז ארה"ב לא תתקיים עוד. הדגל אולי עוד יישא כוכבים ופסים, הגבול אולי עוד יימתח מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, אולי עוד יהיו לה נשיא וקונגרס ומערכת משפט – אבל היא לא תהיה המדינה שנוסדה ב-4 ביולי 1776.
ארה"ב איננה ארה"ב בלי ג'ון לוק, אבל לוק איננו חזות כולה. הדנ"א הפוליטי שלה הוא סליל כפול: לוק – והמקרא. מפעם לפעם מתעוררים מתחים בין השניים, בין הנאורות להבראיזם; ואף על פי כן, ההכרזה העשויה משניהם מגדירה את זהותה של ארה"ב. בזכות המסמך הבריתי-לוקיאני הזה ארה"ב היא אומה בעלת אמונת-ייעוד.
חזוני, כך נדמה, מערער גם על אופי אמוני זה של ארצות הברית, בקוננו על כי "אהבת המסמכים המכוננים (או 'האמונה האמריקנית' שהם אמורים להכיל) מועלית כיום כתחליף לזיקה אל האומה האמריקנית עצמה". הוקרת המסמכים המכוננים של ארה"ב, הוא טוען, חייבת להתבסס על אהבת העם האמריקני. חזוני נדרש להוקרה שהיהודים מפגינים כלפי ספר התורה. הוא מספר על מנהג ההגבהה של הספר, וממשיך בתיאור של חוויה אישית בבית הכנסת:
זיהיתי יראת-כבוד זו בדרך שבה המתפללים פסעו לעבר ספר התורה שהוצא מהארון כדי לנשקו… ידעתי שאם ספר תורה נופל ארצה, הקהילה כולה צריכה לצום חודש לשם כפרה… כאן, ובדרכים רבות אחרות, חוויתי את ההוקרה של השבט – שהרי אצל היהודים ואצל הנוצרים הקהילה היא זה מכבר מקבילתו של השבט – כחוויה שלי עצמי. ילדים לומדים לכבד את התורה ולשמור לה אמונים כחלק בלתי נפרד מנאמנותם למשפחה ולשבט, ואלה האחרונים מבטאים בעצמם את הערצת לתורה כחלק בלתי נפרד לנאמנותם לעם היהודי.
הדבר נכון רק באופן חלקי. קריאת התורה נתפסת בהלכה כשחזור של מעמד הר סיני, המעמד המכונן של הברית. הגבהת ספר התורה מעל ראשי המתפללים ממחישה רעיון זה. הנאמנות לתורה נמצאת מעל לנאמנות לקהילה, וכאשר יש התנגשות בין השתיים הראשונה גוברת. הורים שומרי מצוות אכן מלמדים את ילדיהם לכבד את התורה, והילדים אכן מפנימים כבוד זה מתוך הכבוד שהם רוחשים כלפי הוריהם. אבל הורים אלה מקווים שכאשר ילדיהם יגדלו הם יבינו שמושא הכבוד האולטימטיבי הוא התורה, לא ההורים. שכלפי התורה הם מחויבים במרב הנאמנות והדבקות, והיא זו המצַווה עליהם לכבד את הוריהם, ולא להפך; ושמסירותם לעם ישראל היא הרחבה לנאמנותם לתורה, ולא להפך. אם ילדיהם הגדולים אינם מכבדים את התורה יותר מכפי שהם מכבדים אותם, הם נכשלו כהורים וכיהודים.
היגיון דומה חל על האמונה האמריקנית. החיבור של האדם האמריקני לארצו ולעמו אכן יכול ללמדו להוקיר את יסודותיה המכוננים של ארה"ב. אבל בסופו של דבר הוא אמור ללמוד לכבד את הרעיון האמריקני יותר מכפי שהוא מכבד את האינטרס הלאומי, ולדעת שנאמנותם של האמריקנים איש לרעהו צריכה, בעומק מהותה, להתבסס על הנאמנות לרעיונות המכוננים של ארה"ב, ולא להפך. גם על כך דיבר לינקולן בעומדו ליד היכל העצמאות:
לא פעם שאלתי את עצמי, מהו אותו עיקרון או רעיון גדול שהצליח להחזיק את הקונפדרציה הזו מלוכדת זמן רב כל כך. זה איננו רק עניין היפרדות המושבות מאנגליה – אלא התפיסה המבוטאת בהכרזת העצמאות שנתנה חירות לא רק לעם בארץ זו אלא גם, אני מקווה, לעולם כולו, מעתה ועד עולם. תפיסה זו מגולמת בהכרזת העצמאות. חבריי, האם יכולה ארצנו להינצל על בסיס זה? אם התשובה חיובית, אראה עצמי המאושר באדם אם אוכל לתת ידי לכך. ואם ארצנו לא תוכל להינצל על יסוד העיקרון הזה, יהיה הדבר נורא ביותר. אבל אם אפשר להציל את ארצנו רק באמצעות ויתור על העיקרון, מוטב לי שירצחוני לאלתר משאבגוד בו.
אלה הם דברים מבהילים ונבואיים מפיו של אדם שעתיד היה לעשות כה רבות למימוש עקרונות הכרזת העצמאות – וגם להיות הנשיא הראשון שנרצח משום שעשה כן. אך לעצם העניין, דברים אלה מבליטים את הסדר הנכון מבחינתו: שאיפתו לאחדות ארצות הברית נובעת מנאמנותו להכרזת העצמאות, ולא להפך. הלאומיות האמריקנית, יהא מובנה אשר יהא, היא לדידו של לינקולן בלתי נפרדת מהאמונה שהכרזת העצמאות היא ה"ברית" שבלב ארצות הברית, ושאמורות בה אמיתות הנוגעות לא רק לאמריקה לבדה. חזוני טוען כי "בעיני האימפריאליסטים הליברלים, כל מתנגד-משטר וכל התנגדות למשטר הן היינו הך", כלומר פסולות, בעוד הלאומיים "לעולם אינם מחזיקים בהשקפת עולם יחידה שהם שואפים לקדם. שום דוקטרינה אוניברסלית אינה נראית להם מתכון לישועת האנושות כולה". אך אם הוא צודק, כי אז גדולי האומה האמריקנית אינם לאומיים. הרי אברהם לינקולן הוא אשר הסביר כי מחבר הכרזת העצמאות תומס ג'פרסון, עם כל פגמיו, היה בעל תפקיד מרכזי בעיצוב התפיסה העצמית האמריקנית משום שהעמיד אמת אוניברסלית ועל-זמנית. כך אמר: "כל הכבוד לג'פרסון – לאיש אשר, בתוך סיר הלחץ של המאבק לעצמאותו הלאומית של העם, היו לו קור הרוח, החזון והיכולת ליצוק אל תוך מסמך מהפכני גרידא אמת מופשטת, ישימה לכל בני האדם בכל הזמנים, ועל ידי כך להעמידה למשמרת עולמים; בזכותו היא עומדת לנו היום, ותעמוד לדורות הבאים, כאות אזהרה וכאבן נגף בפני כל ראשית-התגבשות של עריצות ודיכוי".
*
יהיה זה אבסורד לומר שהאיש שהציל את האיחוד לא היה לאומי. האמריקנים הם עם לאומי – אם מבינים מונח זה נכון. וזה המפתח. ריץ' לוֹרי וראמֶש פּוֹנוּרוּ טענו, באופן משכנע, כי הגיע הזמן לנטוש את ההבנה הליברלית והאינטרנציונליסטית בטהרתה, ולהציג את הלאומיות האמריקנית על כל העשוי להיכלל בה:
היא כוללת נאמנות של אדם למדינתו: תחושת שייכות, מחויבות והכרת תודה לה. תחושה זו קשורה גם לעם היושב במדינה זו ולתרבותו, לא רק למוסדות השלטון ולחוקים שלה. לאומיות זו כוללת סולידריות של אדם עם בני ארצו, והכרה כי טובתם קודמת לטובתם של זרים, אף כי אינה שוללת אותה. בביטויה הפוליטי, תומכת הלאומיות בממשל פדרלי הקנאי לריבונותו, תומך בגלוי ובלי התנצלות בקידום האינטרסים של עמו, ומודע היטב לצורך בליכוד לאומי.
לאומיות זו אינה פוגמת בהיותה של ארה"ב אומה יוצאת דופן, חריגה, חדורת אמונת-שליחות בעולם שעדיין זקוק למנהיגותה. היא תופסת את סיפורה ואת תפקידה בעולם באורח המבוסס על המקרא, ופירוש הדבר הוא שהאידיאלים של הברית – החירות והשוויון – מעוררים בה מעת לעת תחושת ייעוד הנעלה מן האינטרס העצמי גרידא. יכול בהחלט אדם אמריקני לחשוש מהסתבכות צבאית מעבר לים, ועדיין לטעון שאפשר, ולעיתים רצוי, להפעיל את עוצמתה של ארצו לקידום עקרונות נעלים אלה בעולם.
אנו מצויים בתקופה פוליטית מרתקת. ייתכן שהיא הרגע הנכון לאמץ לא רק את הפטריוטיות אלא גם את הלאומיות, ואף את תפיסתה על פי המקרא. אולם אל לנו לאמץ גרסה של לאומיות המשנמכת את ארה"ב ואת ישראל המקראית. חזוני חוזה כי בעידן מדולדל מסורת כשלנו, דרושה לנו "שותפות תנ"כית בין פרוטסטנטים מודעים, קתולים לאומיים ויהודים" שתגלה מחדש את ההגות המדינית העברית שהדריכה את המערב ותקומם אותה "כבסיס לתקופה חדשה". אני מסכים בכל ליבי. אבל חזון זה חייב לכלול את הבנת ייעודי-הברית של "העם הכמעט נבחר", אשר, בהשראת העם הנבחר, מאמין שהוא נוצר למען "דבר שהוא אפילו יותר מעצמאות לאומית": למען "דבר הטומן בחובו הבטחה גדולה לכל באי עולם מעתה ועד עולם".
בימים טרופים אלה, כשהפיצול הלאומי גובר והוויכוח מתלהט, אולי יעזור לנו חזונו זה של לינקולן "להשיג ולהוקיר שלום צודק ובר-קיימא בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין כל העמים", כמאמרו בנאום ההשבעה השנייה שלו. אמן כן יהי רצון.
הרב מאיר י' סולוביצ'יק הוא רבה של קהילת שארית ישראל בניו-יורק ומנהל מרכז שטראוס לתורה ולמחשבת המערב בישיבה יוניברסיטי. המאמר ראה אור באנגלית בכתב העת קומנטרי בספטמבר 2018, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.
